בקצת קהילות מן העולים מצפון אפריקה לארץ ישראל נוהגים עתה בתפילת מוסף של שבת, שהשליח ציבור אומר התפילה בקול רם, יחד עם הציבור, שלוש ברכות הראשונות, עם קדושת "כתר", ואחר כך מסיימים התפילה בלחש, ללא חזרת השליח ציבור. האם מנהג זה נכון על פי ההלכה?
חזרת שליח ציבור בתפילות שחרית, מוסף ומנחה היא תקנת חז"ל הקבועה לדורות, כדי להוציא ידי חובה מי שאינו בקי להתפלל, כמבואר בראש השנה (דף לד,ב).
וזו לשון הרמב"ם (הלכות תפילה ח, ט): "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובת התפילה. כיצד? בשעה שהשליח ציבור מתפלל בקול רם, והם שומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הם כמתפללים (שהשומע כעונה, כדאיתא בסוכה לח, ב). במה דברים אמורים? בשאינם יודעים להתפלל. אבל היודעים אינם יוצאים ידי חובה אלא בתפילת עצמם." ע"כ. (וכן מבואר בירושלמי, ברכות פרק ג, הלכה ג, דמייתי הא דתנינן (ראש השנה כט,א): "כל מי שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את אחרים ידי חובתם." ומדייק: הא אם היה חייב, אפילו אם יצא, מוציא, ומסיק, לא מסתברא הכי בתפילה, כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו...
אבל תפילת מוסף, שהיא חובה... בוודאי שהשליח ציבור חייב לחזור ולהתפלל מוסף בקול רם, להוציא מי שאינו בקי, כתקנת חז"ל. וכן מוכח להדיא בגמרא (ראש השנה לד,א)...
ורבנו הרדב"ז, בתשובה חלק ד (סימן צד), העיד בגודלו, שכן המנהג פשוט בכל המקומות שהשליח ציבור חוזר תפילת שחרית ומוסף, בעיר הקודש ירושלים ועזה וצפת ודמשק וחלב, כדין התלמוד והפוסקים. עיין שם. וכן מבואר בשער הכוונות (דף נב,ב), שרבנו האר"י היה נזהר מאוד לומר חזרת השליח ציבור גם במנחה, וכל שכן בשחרית ומוסף. עיין שם. וכן כתב מרן הבית יוסף (סימן רלד), שאף על פי שהיה מנהג הספרדים להתפלל מנחה בקול רם תפילה אחת בלי חזרת השליח ציבור, מנהג האשכנזים שחוזרים התפילה בקול רם הוא הנכון, וכן הנהיגו חכמים בדור שלפנינו בצפת ת"ו, וגזרו נידוי לעובר על גזרתם. עיין שם. והובא בספר "שלמי ציבור" (דף קלו, ע"ד), וסיים על זה, וכל שכן בתפילת שחרית ומוסף, שאין שם שעת הדחק כמו במנחה, שאסור לפרוץ גדר ולבטל תקנת חכמים בחזרת השליח צבור"...
והנה הרמב"ם בשו"ת "פאר הדור" (סימן קמח) נשאל: "האם צריך השליח ציבור לחזור התפילה גם כשכל הציבור בקיאים בתפילה?" והשיב, "שאף במקום שכל יחידי הקהל בקיאים להתפלל, צריך השליח ציבור לחזור התפילה, כי לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, שיהיה צריך לבדוק ולראות בכל פעם מי יודע להתפלל ומי אינו יודע, אלא תקנתם קבועה לעולם. וכמו שתיקנו חז"ל שהשליח ציבור מתפלל בליל שבת ברכה מעין שבע מפני המתאחרים לבוא לבית הכנסת, כדי שלא יבואו לידי סכנה (שבת כד,ב), והדבר נוהג לעולם, גם כשאין סיבה זו קיימת, שכל תקנה שתיקנו חז"ל מפני איזו סיבה, התקנה נוהגת לעולם, גם בהתבטל הסיבה אשר בגללה נתקנה". עכת"ד...
ובימי חורפי הוספתי טעם לתפילת החזרה בזמן הזה, על פי מה שפסק מרן השלחן ערוך (בסימן קא, סעיף א): "המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולם, לפחות יכוון באבות, ואם לא כיוון באבות, אפילו כיוון בכל שאר הברכות, יחזור ויתפלל." וכתב על זה הרמ"א: "ובזמן הזה אין חוזרים בשביל חסרון כוונה בתפילה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון, ואם כן למה יחזור?" (טור). וכתב מרן החיד"א ב"ברכי יוסף" שם, שאף שמרן השלחן ערוך השמיט דברי הטור, ומשמע שסובר שגם עתה ראוי להיות חוזר, ויתאמץ לכוון דעתו, אבל אין המנהג כדברי מרן. וגם הגאון מהר"י קשטרו בהגהותיו בספר "ערך לחם" פסק כדברי הטור. ע"כ. ולכן, בהיות ורוב המתפללים בזמננו אינם מכוונים אף באבות, יש להם לכוון לתפילת חזרת השליח ציבור, שבדרך כלל הוא מן המובחרים שבקהל, ומסתמא הוא זריז ובקי לכוון בתפילתו, ולפחות באבות, ועל ידי כך מוציא את הרבים ידי חובתם (וטעם זה נכלל בתקנת חז"ל "להוציא מי שאינו בקי", היינו שאינו בקי לכוון בתפילתו). וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (תפילה, פ"ח, הלכות י-יא). ע"ש.
ושוב ראיתי, שיש סימוכים לזה מתשובת הרמ"ע מפאנו (סימן קב, תשובה שמינית), שכתב, שאמנם אנו מחזיקים עצמנו כבקיאים להתפלל, שלא יהיה השליח ציבור מוציא אותנו, אך ראוי שנספק עצמנו כבלתי בקיאים, שאם לא כיווננו כראוי, נכוון לצאת בחזרת השליח ציבור. עיין שם...
ועל פי הקבלה יש צורך גדול בחזרת השליח ציבור, שמעלתה גדולה יותר מתפילת הלחש, וכמבואר בשער הכוונות (דף לח, ע"ב)... על כל פנים, חלילה לבטל חזרת התפילה, בין בשחרית ובמוסף ובין במנחה. וכנ"ל. ועיין עוד בחזון איש, "אורח חיים" (סימן יט, אותיות ג-ו). עיין שם.
אמנם הנה הרמב"ם בתשובה (ירושלים, תרצ"ד, סימן לו) כתב: "כי בזמננו ראוי לבטל חזרת השליח ציבור בתפילה, לפי שאנו רואים, שכאשר חוזר השליח ציבור התפילה, רוב ההמון שהתפללו בלחש אינם מטים אוזן קשבת לתפילת השליח ציבור, זה הופך פניו לספר עם חברו שיחה בטלה, וזה הופך פניו מהמזרח להסיר כיחו וניעו, וכיוצא בזה. וגם מי שאינו בקי להתפלל, כשרואה זאת, גם הוא יעשה כמעשיהם, מפני שחושב בלבו שאין תועלת בחזרת השליח ציבור, ונמצא שבטלה הכוונה אשר בעבורה נתקנה השליח צבור, שהיא להוציא את שאינו בקי. אבל כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל, אלא יתפללו הכל אחר השליח ציבור תפילה אחת עם קדושה, הבקי יתפלל עם השליח ציבור בלחש, ומי שאינו בקי ישמע ויכרע עם השליח צבור, ופני כל העם אל ההיכל בכוונה, יצאו כולם ידי חובתם, ויוסר על ידי כך חילול ה' שנתפשט בין כל הגויים באמרם שהיהודים רוקקים ומספרים זה עם זה בתפילתם, שהרי רואים הם דבר זה תמיד. וזה היותר נכון אצלי באלו הזמנים מהטעם שכתבת." עכת"ד.
וכן כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בתשובה שהובאה בתחילת ספר "מעשה רוקח" (דף א, ע"ב), ושתקנת הרמב"ם הנ"ל הונהגה במצרים במשך כל ימי חייו וגם לאחר פטירתו. עיין שם. וכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן נו), "שנראה לי שטוב לנהוג כתקנה הנ"ל, לפי שאנו רואים שהם מספרים זה עם זה בחזרת השליח ציבור, ואינם מטים אוזן לשמוע חזרת השליח ציבור, ואילו היה השליח ציבור מתפלל בקול רם תפילה אחת, היו מטים אוזן לתפילתו. ואילו היה מסכים עמי אדוני אבי הרשב"ץ ז"ל בעודו בחיים חיותו הייתי מנהיג כך". ע"כ. (וראה בשו"ת מהרלנ"ח, סימן טו, ובשו"ת המבי"ט, חלק ג, סימן קצ).
אלא שבתשובת הרמב"ם (הוצאת "מקיצי נרדמים", ירושלים, תש"ך, סימן רצא), אחר שכתב שראוי לעשות רק תפילה אחת עם השליח ציבור מהטעם הנ"ל, הוסיף: "אמנם אם אפשר שיש עשרה מהם או כולם יקשיבו לתפילת השליח ציבור ויענו אמן כראוי, הלא זה טוב מאוד להם יותר ממה שיאמרו התפילה בקול רם." ע"כ.
ובתשובת הרדב"ז חלק ד (סימן צד) הביא תשובת הרמב"ם הנ"ל בביטול חזרת השליח ציבור, והביא מה שכתב הרמב"ם בתשובה אחרת בלשון ערבי: "שבתפילת שחרית ומוסף של שבת ויום טוב בלבד יש להנהיג להתפלל עם השליח ציבור תפילה אחת, לסיבת רוב ההמון שבבית הכנסת, לפי שאינם מקשיבים לתפילת השליח ציבור וכו', ונמצא שהשליח ציבור מברך ברכות לבטלה. וכן יש לנהוג בתפילת מנחה כשנתאחרו הרבה סמוך להערב שמש וכו'. אמנם, בימי החול, כשנתפלל במעט עם מקובצים, נחזור לתקנת חז"ל להתפלל בלחש ואחר כך בקול רם." וכתב הרדב"ז: "כי הכל מודים שמדין התלמוד והגאונים ראוי לציבור להתפלל בלחש ואחר כך בקול רם, וכן נוהגים בכל המלכויות, זולת במלכות מצרים שנהגו כדברי הרמב"ם. ומכל מקום לא תיקן הרמב"ם כן אלא לפי זמנו מפני הסיבה שכתב, וזה ברור מתוך לשונו שכתב שראוי 'בזמננו' וכו'. ואם כן אין זו תקנה קבועה לעולם, אלא הכל לפי המקום והזמן ולפי הנהגת המתפללים, וכן מתבאר מהתשובה האחרת שבלשון ערבי הנ"ל. אולם בזמננו, שיש תלמודי תורה הרבה במצרים, מה שלא היה מקודם לכן, ורובם ככולם בני תורה, וכולם שומעים ומקשיבים לחזרת השליח ציבור ועונים אמן כראוי, אף אם יש מקצת מן ההמון שמדברים בשיחה בטלה בעת החזרה, בטלים הם במיעוטם, ואלה שאינם בקיאים בתפילה לא ילמדו מהם, שהם מועטים, אלא ילמדו מאלה שהם בני תורה, שהם הרבים. ולכן ראוי להתפלל בלחש, ואחר כך החזרה בקול רם, כדין התלמוד. אבל בזמנו של הרמב"ם לא היה שם מי שישמע החזרה ויענה אמן, שאילו היו שם עשרה ששומעים ועונים אמן, לא היה כותב בתשובתו שהשליח ציבור מברך ברכות לבטלה. ואין לתמוה ולומר: וכי אכשור דרי?
[פירוש: יוצא מדברי הרדב"ז, שהדור שלו כשר יותר מדורו של הרמב"ם, ויש לתמוה על כך, שהרי בדרך כלל יש "התמעטות הדורות".] שהרי בכמה דברים ומנהגים הוכשרו הדורות בזמננו, לאחר שבאו מרביצי תורה בארץ מצרים, ורבו התלמידים, והתורה עשתה פירות ופירי פירות. והוא הדין לגבי תפילת החזרה. לפיכך אין לנהוג כעת כתקנת הרמב"ם כלל, כי בזמננו יש הרבה קהילות שכולם מתפללים בלחש, ואחר כך בחזרת השליח ציבור, כדין התלמוד, והרוצה לנהוג ולהתפלל תפילה אחת, עובר על מה שכתוב לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות (יבמות יג,ב). אלא כולם יתפללו בלחש ואחר כך חזרת השליח ציבור." עכת"ד...
ועיין בשו"ת "חתם סופר" חלק ו (סימן פו), שהאריך הרחיב לחזק דברי הרדב"ז הנ"ל, ושלא דיבר הרמב"ם אלא לפי מקומו ושעתו, מה שאין כן בזמננו. עיין שם.
ואף על פי שיש מאחרוני דורנו שכתבו להסתמך על תשובת הרמב"ם לבטל חזרת השליח ציבור במוסף של שבת ויום טוב, מפני שההמון מספרים זה עם זה ואינם מקשיבים לתפילת החזרה, אולם נראה שגם הם לא דיברו אלא במקומות שאינם בני תורה, ורוב הקהל היו עמי הארץ שמשוחחים בשיחה בטלה בבית הכנסת בעת חזרת התפילה, נגד הדין וההלכה הפסוקה בשלחן ערוך (סימן קכד, סעיף ז), ש"שהשח בחזרת השליח ציבור גדול עוונו מנשוא וגוערים בו". וזאת מלבד האיסור של שיחה בטלה בבית הכנסת, שהוא איסור חמור מאוד, כמבואר בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קלא, ע"ב), ובשלחן ערוך (סימן קנא, סעיף א) ובאחרונים שם. ובראות גדולי הדור שאין דורם דומה יפה למחות בידי ההמון, "שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם" (איוב כט,ט), לכן בקעה מצאו וגדרו גדר בתור הוראת שעה כדי למנוע חילול ה', וכדברי הרמב"ם ז"ל.
אבל לא ייעשה כן במקומנו, שהם בני תורה, ובפרט בזמננו, שהתורה חוזרת על אכסניה שלה, וארץ ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם, ורבו שיעורי תורה למבוגרים בכל ערב, ותלמודי תורה וישיבות קדושות, לפיכך יש לנהוג בכל הקהילות בארץ ישראל לעשות חזרת השליח ציבור גם בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, כתקנת חכמינו ז"ל...
ואם יש באיזה מקומות שקצת הקהל מדברים בשיחה בטלה בשעת החזרה, יש להסביר להם חומר האיסור שבדבר, עד שיימנעו מכך, וכמו שכתב בשו"ת "זכר יהוסף" (סימן יט), שעד שיתאמצו לבטל חזרת השליח ציבור יותר היה ראוי להוכיח את השומעים שלא ידברו כלל בחזרת השליח ציבור, ובפרט כשהוא מניין מצומצם, ובמשך הזמן יורגלו מעצמם להיזהר משיחה בטלה ולהקשיב לחזרת השליח ציבור וכו'. עיין שם.
ומי שמתקומם נגד מנהגנו הנהוג ברוב ככל הקהילות שבארץ ישראל, וטוען, שמכיוון שלא נהגו בעירו לעשות חזרה בתפילת מוסף, יש לנהוג כן בבתי הכנסת של עדתם, אינו אלא טועה, שהרי יש בזה איסור "לא תתגודדו", לא תעשו אגודות אגודות, כמו שכתב בתשובת הרדב"ז הנ"ל, מאחר שמנהג רוב הקהילות בארץ ישראל לעשות חזרה כדין התלמוד, לכן אין לשנות ממנהגי ירושלים וארץ ישראל, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ולשומעים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב.