שאלה

ראובן היה שוכן במזרח צרפת, הוא ואשתו ובניו, רחוק מספרד ימים רבים: והניח אשתו ובניו במקומם, ונרצה בארץ ספרד לשוב בקהילות [פירוש: נתקבל ברצון על ידי הקהילות השונות לדרוש לפניהם בדברי תורה] . ועבר במדינה [בעיר] אחת, ודרש ברבים. וכשראו אותו חמישה מחשובי העדה, פייסו ממנו שיביא אשתו ובניו לאותה מדינה וישכון עמהם. והיה מסרב ראובן זהו, משום שהייתה אשתו במקום רחוק. והוסיפו לפייסו כמה פעמים עד שנתרצה. והתנו עמו בקניין גמור, שייתנו לו אלו החמישה, עשרים וארבעה זהובים בכל שנה ושנה עד שלוש שנים, ויקראו לפניו בהלכה ובמשנה ובמקרא ובפירוש הסדרים ובמה שירצו - בקניין ובכתב ובעדים. גם ראובן התנה עמם בקניין, שיבוא לחג הסוכות עם אשתו ובניו.

ולא הגיע הזמן שקבע להם, עד שבא, ושמחו בו. ומהם שאמרו: נתחיל במשנה, ומהם שאמרו: נתחיל בתלמוד. עד שהסכימו כולם בהסכמה אחת, והתחילו במסכת ברכות. וקראו בה ארבעה ימים בשבוע, ויום חמישי - במקרא, ויום שישי - בפירוש הסדר.

ואחר כך נתרעם יששכר, אחד מהם, על חברו, ואמר לו: איני יכול להבין בעומק ההלכה, ואיני רוצה בכך, אלא שתאמר להם שלוש שורות בתלמוד ותחזור ותאמר להם שלוש שורות במשנה! אמרו חבריו: אין אנו רוצים בכך! על כן עמד יששכר ואמר: אם כן, איני רוצה לקרוא, ולא ליתן שכר! ענה ראובן ואמר: יש שטר בידי בקניין ובעדים: אין לי אלא לקיים מה שבשטרי ומה שהתניתי עמכם!

תשובה

עייננו בשאלה זו, ועמדנו על כל התנאים שיש בה, וראינו שהם חזקים וקיימים, וחובה עליהם להשלים כל התנאים שהתנו על עצמם. ויששכר, שחזר בו ואינו רוצה לקיים תנאו שהתנה בכלל חבריו, לא טוב עשה, וחייב הוא לראובן ליתן לו כל מה שפסק על עצמו מן השכירות. ואם רצה לישב וללמוד על פי התנאי שהתנה, מוטב, ואם לאו, אין על ראובן כלום, שהרי לא עיכב. ואף על פי ששנינו "השוכר את האומנים, והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת" (בבא מציעא עה,ב), הדברים הללו אמורים כאשר לא התחילו במלאכה. אבל אם התחילו במלאכה, אין השוכר יכול לחזור בו, כמו שלמדנו (בברייתא, בבא מציעא עו,ב): "במה דברים אמורים? כשלא הלכו פועלים. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהוא לח - נותן להם שכרם משלם וכו'." וראובן זה, אילו חזרו בהם קודם שהעתיק את בני ביתו, היו יכולים לחזור בהם. אבל כיוון שהלך והעתיק את בני ביתו ממקומם, והוציא ממונו עד הגיעם אליהם, ולא עוד אלא שהתחיל במלאכה ונשתעבד להם, אין להם לחזור בהם, וחייבים להשלים לו כל תנאי.

ואפילו לא הלך עדיין, מאחר שקנה מידם, וקנו מידו, לא היו מותרים לחזור בהם, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית וגו'" (צפניה ג,יג). אלא שלא היה בית דין יכול לעמוד בדיבורם. אבל אם פירשו, שהלך ומכר את מיטלטליו, והפסיד ממונו בשבילם, אינם רשאים לרמות אותו, אלא חייבים להשלים לו כל תנאי שהתנו עמו. ויששכר זה, אם עושים לו חסד, וראובן זה, אם מסכים עמהם כן, הרי הם עושים לו חסד גדול, שאין עליהם לעשות משורת הדין, לייחד לו זמן לעצמו. וגם אין על ראובן זה ללמדו בפני עצמו, שלא קיבל על עצמו, אלא ללמדם כולם כאחד, אבל כל אחד ואחד בפני עצמו לא! הלכך, אם רצה יששכר לישב וללמוד, ישב וילמד. ואם לאו, ייתן שכרו של תלמוד.

מושגים

סדרים: בתקופת חז"ל ובראשית תקופת הגאונים היו קוראים את התורה בא"י במחזור של 3 שנים. לכל קטע קראו "סדר" (יש חמישים וארבע פרשיות, ולעומתן - מאה וחמישים וארבעה "סדרים"). חזור

שלא היה בית דין יכול לעמוד בדיבורם: כלומר, בית הדין אינו יכול לכפות מצד מידת הדין את החוזרים בהם לקיים את דיבורם, כל עוד לא נעשה שום מעשה לביצוע השכירות. חזור

מקורות

1. בבא מציעא עו, ב

השוכר את האומנין, והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן, אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים? שלא הלכו. אבל חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה, נותן להן שכרן משלם.

ביאור

השוכר את האומנין: בעלי מלאכה.
אין להם זה על זה אלא תרעומת: ואין כאן מקום לגבות כספים על הנזקים שנגרמו עקב ההטעיה.
שלא הלכו: דין זה, שאין להם זה על זה אלא תרעומת, הוא כאשר הפועלים לא הלכו למקום העבודה, כלומר לא התחילו לטרוח בעניין השכירות.
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה: אבל אם בעלי חמורים שנשכרו להביא תבואה הלכו ולא מצאו תבואה.
פועלים ומצאו שדה כשהוא לחה: או פועלים שנשכרו לעדור שדה, והלכו לשדה ומצאו אותו שאינו ראוי לביצוע מלאכת העידור.
נותן להם שכרן משלם: בעל הבית חייב לשלם לפועלים שכר "כפי הראוי להם" (רש"י). חזור