קהל בבל עשו תקנה ביניהם על ענייני המס, ובכלל פרטי התקנה פרט אחד זה נוסחו: "כל מי שיודע לו קרקע או מטלטלין בעירם, אף על פי שהוא דר בעיר אחרת, שיפרע עמהם על אותו ממון כשאר פורעי המס אשר בבבל."
עוד פרט אחר, וזה נוסחו: "וכל מי שידע לאחד שאינו מבני עירנו קרקע או מיטלטלין בכאן, בבל, שיודיע זה, ויפרע עליו מס בעליו."
ועוד התנו באותה תקנה עניין אחר, וזה נוסחו: "כל בר ישראל מפורעי המס, אשר יעבור שום דבר ממה שכתוב בתקנה, יהא עבריין על החרם, וייתן וישלם קנס כך וכך."
וראובן גר באנטוכיא ופורע מס מכל אשר לו שם באנטוכיא. וראובן זה, הדר באנטוכיא, היה לו חוב על המלך המולך באנטוכיא ובבבל. והיה למלך גזבר יהודי בבבל, וציווה לו המלך, שיפרע אותו החוב לראובן הנזכר. וזה היה אחר אותה התקנה שעשו קהל בבל. והגזבר ההוא עשה לו שטר חוב לראובן הנזכר, מאותו חוב.
ועכשיו ידעו הקהל באותו חוב שהתחייב הגזבר לראובן, ומבקשים ממנו המס מזמן השטר. והנה רוצים לקנוס אותו בקנס התקנה, מפני שלא פרע עמהם.
וראובן זה טוען:
(א) שאינו מבני עירם, ולא היה בתקנתם לעולם, והרי הוא פורע מס באנטוכיא, מקום דירתו על כל אשר לו, ובפרט על חוב זה. וקהל אנטוכיא החרימו על כל הדרים עמהם לפרוע מס על כל אשר לו בשום מקום, ואין לקהל בבל לחייב שום אדם שהוא בן קהילה אחרת.
(ב) ועוד, כי אין לו שום קרקע ולא שום מטלטלין בעיר. כי אותו חוב אשר נשאר לו שם ביד הגזבר, לא נשאר לו כי אם מפני שהגזבר אלים ולא יכול להוציאו בידו.
(ג) ועוד טוען על הקנס ועל החרם, שאינו מחויב בכך עד שיצא הדין לאמיתו, אם הוא חייב לפרוע עמהם מס אם לאו. ומאותו היום שייוודע הדין עם מי ואילך.
עוד יש טענות רבות בנוסח שאלתך, ולא כתבתי אלא קצרן של טענות, שאני רואה עיקר העניין סובב עליו.
הנהגות המסים בכל מקום איני רואה בקהילות שינהגו על דרך אחד, לפי שאין ההנהגות להם בנויות על קו הדין המחויב מדין התלמוד. שאילו כן, הייתה מידה אחת לכל הקהילות, כמו שיש להם בשאר משפטי התורה. וכמו שביארו ז"ל בכיוצא באלו, ואמרו בבבא בתרא: כופין בני החצר זה את זה בכך וכך (משנה בבא בתרא פ"א, מ"ה), כופין בני המבוי זה את זה בכך וכך
(בבא בתרא כא,ב). ואמרו: מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו בכך וכך. אלא שבענייני המסים הוצרכו הקהילות להיות שותפין, כל קהל וקהל לאנשיו, ולשים תחומין לשותפין. לפי שהמלך מבקש דרך כלל ולא דרך פרט, ויכולין הם, אחר שיסכימו רוב כל קהילה וקהילה, וכמו שאמרו: "מתנין בני העיר ולהסיע על קצתם" (בבא בתרא ח,ב).
[הסבר: כיוון שהמלך מבקש סכום מס כללי, ואינו קובע מי ישלם וכמה ישלמו, יכולים בני העיר להחליט כיצד לשלם מס ולהכריח את המיעוט לנהוג כהחלטת הרוב.] ואפילו בני אומנות אחד, אם הסכימו כולם, יכולים הם להתנות ביניהם ולקנוס העובר. כעובדא דטבחי דאתני בהדדי, "דכל מאן דעביד ביומא דחבריה, ליקרעה למשכיה" (בבא בתרא ט,ב).
[פירוש: כמו המעשה של השוחטים, שהתנו ביניהם, שכל אחד ישחט ביומו, ומי שיפר את ההסכם, יקרעו את עור הבהמה שלו.] אף על פי שאין הדין כן ממילא, אלא מדין התנאין. ולפיכך איני יכול לחתוך את הדין בזה ובכיוצא בזה כאחד מדיני התורה והתלמוד הערוך בידינו.ומכל מקום, טענות ראובן נראות לי יפות, שאי אפשר לממון אחד לפרוע מס בשני מקומות. וכיוון שכן, נראה למי דומה שחייב ראובן לפרוע. ורואין אנו, שראוי לפרוע עם בני מקומו באנטוכיה, מקום שהוא יושב שם.
והגע בעצמך: שני תחומי מס שנבלעין זה בתוך זה - כגון שיש בין בבל ואנטוכיה כעשר פרסאות, ומיצעו ביניהם את התחום - בני כפרים המובלעין בתוך החמש פרסאות הסמוכות לבבל פורעין לבבל, והמובלעים תוך חמש פרסאות הסמוכות לאנטוכיה פורעין מס עם אנטוכיה. והדבר הנהוג לקהילות, שאנשי אנטוכיה מלווים לכותים הדרים במקומות הסמוכים לאנטוכיה, התאמר שיפרעו אנשי בבל מס באנטוכיה על כל חוב שיש להם, על כל כותי השוכן בתוך תחום מס אנטוכיה? אם כן, התבלבלה כל הארץ: היום יפרע כאן על חוב זה, וכשיגבה, יסתלק, ולמחר, כשיחזור וילווה דינר לאחד מאנשי אותו מקום, יתחייב. ואין לדבר לא סוף ולא קצבה.
אבל באמת, אם היה לאחד עסק קבוע מופקד ביד אחד מאנשי אותו המקום, או שהוא בא ומתעסק שם בקבע - גובה וחוזר ומלווה - זה מתחייב לפרוע מס עם אנשי המקום שקבע שם עסקיו. ולא מדין התורה, אלא שאנשי המקום יכולים לעכב על ידו שלא יתעסק בתחומם, כדי שלא ימעט להם הרווח, לפי שהמלך כמתנה עם מי שפורע שם חלק המלך, שירוויח ברווח מקומם בסחורה ובשאר רווחים, ולא אדם אחר. וכמו שאמר בפרק ב דבבא בתרא (כב,א): "הנהו עמוראי דאייתיהו עמרא לפום נהרא אתו בני מתא, וקא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרב כהנא. אמר להו: דינא הוא דמעכבי עליכו. אמרו ליה: אית לין אשראי במתא. אמר להו: זילו זבינו שיעור חיותיכו עד דעקריתו לאשראי דידכו ואזליתו"
[פירוש: מדובר במקרה שסוחרי צמר באו עם סחורתם לעיר אחת כדי למכור את סחורתם, אך בני העיר עיכבו בעדם למכור. באו לפני רב כהנא, והוא פסק, שעל פי דין מותר לבני העיר לעכב את הסוחרים מלמכור. אבל הסוחרים טענו, שהלוו כסף בעיר, ועל כן התיר להם רב כהנא למכור סחורה לפרנסתם, עד שיצליחו לגבות את חובותיהם.]
אבל ראובן זה, שאין לו בארצם כלום, אלא שהמלך ציווה לגזבר שיפרע לו כך וכך בשבילו ומממון המלך, מדין התלמוד איני רואה כן. והגע עצמך: אילו ציווה המלך לגזברו שיפרע לו מן המכס כך וכך, ובא זה וקיבלם בבבל, ליטול מזה בידו אחת ולפרוע בידו אחרת למס בבל. ואף זה כיוצא בו: שאף על פי שאינו נפרע מיד, אינו מחמת שהוא עושה עסקיו שם, אלא שלא רצה המלך או גזברו לפרוע לו מיד. ובשביל שהוא מפסיד יותר ממי שהוא נפרע מיד, יפסיד עוד יותר שיפרע המס?!
גם על עניין הקנס נראות לי טענות ראובן. אם זה מדין התורה פטור, מאין יודע שהוא מתחייב בדינם?! אין זה לוקה בממונו ומשלם קנס על שעמד וצווח.
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר.
כופין אותו: את כל אחד מבני החצר, כלומר בני החצר כופים זה את זה.
לבנות: להשתתף בהוצאות הבניין.
בית שער: בניין שליד שער החצר, שבו יושב השומר ומונע את בני רשות הרבים מלהיכנס לחצר.
דלת: לשער החצר, כדי לנעול את השער בלילה. חזור
דתניא: כופין בני מבואות זה את זה, שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות. חזור
|
תשובת ר' מנחם מנדל קרוכמל ("צמח צדק")
אם קהילה רשאית ליטול את זכות ההצבעה בענייני ציבור
מהעניים ומעמי הארץ
|
|
ר' מנחם מנדל קרוכמל נולד בערך בשנת 1600 בקראקא שבפולין. שם למד תורה ביחד עם ר' דוד הלוי, בעל "טורי זהב", מפיו של ר' יואל סירקיש, בעל הב"ח. בעודו צעיר לימים נתמנה לאחד מדייני העיר בקראקא, ורבו הב"ח נתן לו רשות לעמוד בראש ישיבה. בעקבות המאורעות והתקוממות הקוזקים בפולין עזב ר' מנחם מנדל את עיר מולדתו, ובא בשנת 1636 למורביא ונתמנה אב בית דין ור"מ בקהילת קרמזיר. אחרי כן שימש ברבנות בפרוסניץ. בגלל "הרעש שהיה במדינה ממלחמה ומגפה" נמלט לארץ אחרת. בשנת ת"ח שימש אב בית דין בקהילת ניקולסבורג ורב במדינת מורביא. בכהונה זו כיהן עד פטירתו.
ר' מנחם מנדל קרוכמל היה מגדולי הרבנים בדורו. מכל קצות הארץ פנו אליו בשאלות, ובייחוד רבות השאלות והתשובות שהריץ אליו תלמידו וחתנו, ר' גרשון אשכנזי, בעל "עבודת הגרשוני".
ר' מנחם מנדל פעל רבות לטובת היהדות במורביא, בייחוד על ידי התקנות הרבות שהתקין שם. הוא ישב ראש באספת ועד המדינה בדרעזניץ בשנת תי"ט. בפעולתו ניכרת הנטייה להגן על עניים נגד תקיפותם של עשירי הקהילה ותוקפיה. בתקציבי הקהילות היתה מגמה בולטת להעמיס חלק מן הנטל על העניים, ור' מנחם מנדל עומד בפסקו לצדם של העניים. לפרסום רב זכתה התקנה שנעשתה בניקולסבורג נגד מפקיעי המחירים: הגויים, מוכרי הדגים בניקולסבורג, שראו שהיהודים קונים דגים לכבוד שבת בכל מחיר, התחילו להפקיע מחירים. פרנסי הקהילה, בראשותו של ר' מנחם מנדל, תיקנו תקנה שיהודי ניקולסבורג יימנעו זמן מה מלקנות דגים לכבוד השבת, "כדי שיוזילו ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת". פסק דין זה של ר' מנחם מנדל נתקבל להלכה ברוב תפוצות ישראל. הרבה השתדל ר' מנחם מנדל להקל על סבלן של הנשים העגונות שנמלטו בשנות ת"ח-ת"ט למורביא ושקדו על פתחו כדי למצוא היתר מכבלי העיגון.
רוב כתביו נאבדו בזמן הגירוש מווינא (שנת ת"ל) או שעלו באש בשרפה הגדולה בניקולסבורג בשנת תע"ט. אחד מספריו הוא ספר השאלות והתשובות "צמח צדק", על ארבעת חלקי ה"שולחן ערוך" עם הגהות של בן המחבר. מלבד חשיבותו של הספר הזה בשביל ההלכה, הריהו משמש מקור חשוב לתולדות היהודים במורביה במאה הי"ז, יש מייחסים לר' מנחם מנדל גם את הספר "פרי צדיק" על התורה.
ר' מנחם מנדל נפטר בניקולסבורג בשנת 1661.
החל מן המאה העשירית עלה כוחה של הקהילה היהודית. הייתה לה הסמכות לשלוט בענייניה הפנימיים. הקהילה הפכה למעין "מדינה קטנה" שחבריה היו בוחרים את ראשיה ואת בעלי המשרות השונות בה, כגון רב, חזן וכד'. לראשי הקהילה הייתה סמכות להטיל מסים, לתקן תקנות שתחייבנה את כל בני הקהילה ולדון את מי שמפר את תקנותיהם. בקהילות רבות נתקבל (על פי דעת רוב חכמי ההלכה), כי יש בכוחו של הרוב לחייב את המיעוט לציית לו. אולם במשך הזמן התעוררה שאלה עקרונית: האם יש משמעות לאיכות הרוב, כלומר האם לכל קול יש משקל שווה? האם קולו של העשיר שווה לקולו של העני, והאם קולו של תלמיד חכם שווה לקולו של עם הארץ?
שאלה זו, שהעסיקה מערכות משפטיות נכריות בתקופות שונות, נדונה גם בין חכמי ההלכה, כמו ר' אליהו מזרחי, המהרשד"ם, ר' יצחק אדרבי ועוד. אנו הבאנו את תשובתו של ר' מנחם מנדל קרוכמל. תשובה זו נותחה לפי ספרו של השופט מנחם אלון בספרו "המשפט העברי", עמודים 89-84 ו-214-212 .
|
שו"ת "צמח צדק", סימן ב
|
|
נשאלתי מקהל, שמנהגם מעולם לעשות כל הסכמת הקהל בקבלות הרב והחזן והשמש על פי הסכמת כל פורעי המס, וכן בררת
[בחירת] ראשי וטובי הקהל וגבאים ודיינים ושמשים, על פי האנשים בוררים העולים מתוך הגורל מכל פורעי המס. ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות מנהג חדש, שכל ענייני צורכי ציבור לא יהיה מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס, קטן וגדול, שם הוא כאשר היה עד עתה, אלא על ידי אותן שיש להן מעלה שנותנים מס הרבה, או שיש להם מעלה בתורה. ורוצים לקבוע שיעור, כמה יהא ערכו בנתינות, וגם עד שיהא אחד מן המנויים אל הסכמת הקהל ולבוא אל הגורל לברירת ההתמנויות, או שיהא לכל הפחות מוסמך
לחבר [תלמיד חכם] , אף שיהיה מן הפחות שבמס. ולאפוקי אותן שאינן בני תורה, וגם נותנים מס מעט, לא יהיו מן המנויים. ונותנים טעם לדבריהם: מחמת שרוב צורכי הקהל הם עסקי הוצאות ממון, ואיך ייתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר? גם איך ייתכן שדעת של עם הארץ תהא שקולה כדעת החבר, אם אין לו מעלה בעושר? ועוד נותנים אמתלא לדבריהם, מחמת שכל קהילות הגדולות והחשובות נוהגים כן, ולמה יהיו המה פחותים מהם? והעניים המון עם צועקים: למה יהא נגרע זכותם אחרי שהם מפורעי המס ונותנים חלקם? אף על פי שהעשירים נותנים יותר, מכל מקום קשה עליהם המעט שנותנים, יותר מן הרב שנותנים העשירים. ועוד, שמנהג אבותיהם בידיהם מימי עולם ושנים קדמוניות, ומנהג עוקר אפילו הלכה, והיאך יהיו רשאים לשנות המנהג? יורנו מורנו הדין עם מי.
יראו דלאו שפיר דמי למיעבד כן
[לא טוב לעשות כך] לדחות העניים הנותנים מעט. וראיה לזה הא דאיתא במתניתין, סוף מנחות (פ"יג, מ"יא): "נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א, ט), ובעולת עוף 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א, יז), ובמנחה 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא ב,ב), לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמים"
[הסבר : בכל שלושת המקרים מקבלים אותה תוצאה, אף שיש הבדל בערך הכספי של כל אחד משלושת הקרבנות.] הרי מבואר בהדיא, דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר.
ולא זו אלא אף זו שקולה יותר: מדכתיב במנחה (ויקרא ב,א), "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", אמרו רז"ל (מנחות קד,ב): "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה; מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו." הובא ברש"י בפירוש החומש, פרשת ויקרא (ב,א), והיינו משום שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה, לכך כתיב נפש. וכדכתיב נמי בשכר שכיר (דברים כד,טו): "כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו." מה שאין כן בעשיר: מביא מן המוכן בידו בלי טורח.
ולכך תני במתניתין "אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'", ולא הווה ליה למיתני אלא לומר לך, הממעיט הוא כמרבה ובלבד וכולי, אלא משום דיש פנים לכאן ולכאן: יש פנים לומר דנדבת העשיר יותר רצויה מפני שהיא מרובה, ויש פנים לומר דנדבת העני יותר רצויה, אף על פי שהוא מועט מפני שקשה עליו יותר משל עשיר. לכך אמר "אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'": ששניהם שקולים, כלומר אין נדבת העשיר יותר רצויה מחמת טרחו כדסלקא דעתא, אלא אחד זה ואחד זה שקולים הם ובלבד וכו'.
לכך טענת העניים טענה מעליתא (טובה) היא, שקשה עליהם המעט שנותנים, כמרובה שנותנים העשירים. וכדאיתא נמי פרק ה ד ברכות לג, ב, במאמר דרבי חנינא: "'הכל בידי שמים וכו'': משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו - דומה עליו ככלי קטן; קטן, ואין לו - דומה עליו ככלי גדול."
ואף על פי שהרא"ש בתשובותיו,
כלל ז, סימן ג, כתב, וזה לשונו: "כל דבר שגובין לפי הממון והולכין אחר רוב הממון. ולא ייתכן שרוב הנפשות שנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם." עכ"ל. הובא בהג"ה, ש"ע מטור ח"מ ב
סימן קסג, סעיף ג הא כבר פירש יפה הרב ב
סמ"ע התם, שלא כתב הרא"ש כך, "אלא שאין העניים הרוב יכולים לגזור על העשירים שלא מדעתם, אבל לא שהעשירים נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל וכולי". הרי כתב בהדיא, שאין העשירים יכולים לגזור על רוב הקהל העניים, כמו שאין רוב העניים יכולים לגזור על העשירים המועטים. יעוין שם. והיינו משום ששקולין הן הנך תרי רובא: רוב הנפשות ורוב הממון. ולכך הוקבע המנהג ברוב הקהילות ממדינה זו שלא מיקרי רוב בקבלות, הרב וחזן ושמש, אם לא שיהא בהסכמה אחת, מרוב בנין ומרוב מניין, והיינו רוב מניין הם רוב נפשות, ורוב בנין הם רוב ממון. מפני שהנך תרי רוב שקולים הם, ליזל בתר רוב הנפשות - הא עשירים הם כנגדם שהם רוב הממון, ליזל בתר העשירים, שהם רוב הממון - הא העניים הם כנגדם, שהם רוב הנפשות. לכך צריך תרווייהו: רוב הממון ורוב הנפשות.
ומנהג זה מנהג כשר הוא, בנוי על יסוד ועיקר תשובת הרא"ש ז"ל, כמו שכתבתי בתשובת בסימן א. אבל מה שרוצים הנכבדים לדחות העניים, שהם רוב, לגמרי מן ההסכמה, הא ודאי לאו שפיר דמי, דהמעט שנותנים העניים שקול לכל אחד ואחד כרוב שנותן העשיר, וכמו שביארנו למעלה.
ומה שרוצים לדחות אותם מפני שהם אינן בני תורה, הא נמי לאו שפיר דמי, וראיה מהא דאיתא בחגיגה פרק ג, דף כב, א: "מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי היא דתניא וכו'. אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ. כמאן כר' יוסי. וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה
במה לעצמו." הרי מבואר, שאפילו עדות מקבלין מעם הארץ מפני חשש איבה, כשיראו שמרחיקין אותם, יבנו במה לעצמם. ומכל שכן בנידון דנן, אם ירחיקו את עם הארץ כל כך שלא לצרף אותם כלל אל הסכמת הקהל, ודאי שיהיה להם איבה ויבנו במה לעצמם, ויהיו פורשים מן הציבור, ומתוך כך ירבו מחלוקות בישראל, חס ושלום. לכן ודאי לאו שפיר דמי למיעבד כך.
ומה שרוצים להביא ראיה מן שאר קהילות גדולות שנוהגין כן, הא לאו מילתא הוא, אין מביאין ראיה ממקום למקום נהרא ונהרא פשטיה. ואולי באותן קהילות הוקבע המנהג כך על פי הסכמת כל פורעי המס, שנתרצו בכך מפני דרכי השלום. אבל קהל שרוצים לחדש להם מנהג לפי דעתם, לאו שפיר דמי. דאם כן, אין לדבר סוף: היום יאמרו כך, והיום כך, ויתרבה חס ושלום מחלוקת בישראל. והדרך היותר ישר הוא בעניינים כאלו לעשות הכל על פי חכם מורה צדק, אשר יתווך השלום בין הקהל ויעשה תיקון הגון ברצון כולם, וכל העם על מקומו יבוא בשלום.
חבר: בתקופת המשנה והתלמוד היה "חבר" אדם שהשתייך לקבוצה של אנשים שקיבלו על עצמם לדקדק בשמירת מצוות. עיקר ההקפדה שלהם הייתה בדיני הפרשת תרומות ומעשרות ובשמירה על דיני טומאה וטהרה גם באכילת פירות חולין. מי שלא הקפיד בעניינים אלו כונה "עם הארץ". למעשה היו כל תלמידי החכמים גם חברים. אך היו גם חברים שהיו מפשוטי העם. בדורות מאוחרים יותר נעשה הכינוי "חבר" תואר כבוד לתלמיד חכם. חזור
במה: מקום מחוץ למקדש, ובו מזבח, והיו מקריבים עליו קרבנות. מדין תורה כאשר המקדש לא היה בנוי, מותר היה לכל אדם לבנות במה לעצמו או לקהילתו ולהקריב בה קרבנות. משנבנה המקדש, נאסרה ההקרבה בבמות, וכל העם היה חייב להקריב רק במקדש. ר' מנחם מנדל טוען, שחייבים לתת גם לעמי הארצות להשתתף בבחירות בקהילה, כי אם ישללו מהם זכות זו, הם יפרשו מהקהילה, ויקימו לעצמם "במה" משלהם, כלומר יקימו קהילה לעצמם. חזור
נההרא ונהרא פשטיה: "כל נהר מתפשט במקום שהוא רגיל שם, כלומר כל מקום הולך אחר מנהגו" (רש"י, חולין יח,ב). חזור
ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים; שנאמר: "ועתה, ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה" (דברים י,יב). אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג,י)! אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן; קטן, ואין לו - דומה עליו ככלי גדול.
הכל בידי שמים: "כל הבא על האדם ביד הקדוש ברוך הוא; כגון ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור - הכל בידי שמים הוא. אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים; את זו מסר בידו של אדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים" (רש"י).
אטו יראת שמים מילתא זוטרא היא: מקשים: וכי יראת שמים דבר קטן היא שהכתוב מתייחס אליה בקלות כזו, "כי אם ליראה"?
"יראת ה' היא אוצרו": הדבר היחיד שה' מחשיב אותו ואוצר אותו, הריהו יראת שמים בלבד.
אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא: ומשיבים: כן, לגבי משה דבר קטן הוא.
דומה עליו ככלי קטן: משום שהדבר נמצא כבר בידו. ולהפך, אפילו דבר קטן שמבקשים מאדם, אם הוא איננו ברשותו - נראה לו ככלי גדול. על כן, משה רבנו יכול היה לומר "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה" כי בעיניו היה זה דבר קטן. חזור
ילמדנו: קהל שמטילין חרם, אם גם זה תלוי ברוב, אם המועטים יכולים למחות. ואם נלך בתר הרוב, אפילו אם הוא בדבר ממון, והעשירים הם המועטים. תשובה: קהל שמטילין חרם, אם הוא על עסקי ממון, הולכין אחר רוב הממון, כההיא דשיירא המהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה (ב"ק קטז,ב), דמחשבין לפי ממון. הכא נמי, כיוון שהחרם הוא לצורך ממון, הולכים אחר רוב ממון. ולא ייתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם. חזור
הג"ה: כל מה שגובין כפי הממון הולכין אחר רוב הממון, והעשירים, שהם מיעוט נפשות, הם חשובים רוב בעניין זה. חזור
"והעשירים שהם מיעוט נפשות וכו'": ע"ש בתשובת הרא"ש, שלא סתם לכתוב בהאי לישנא, אלא השיב על מה ששאלוהו: קהל שמטילין חרם, אם גם זה כרוב כשהמועטים באים למחות והן עשירים. והשיב: כיוון שהחרם הוא לצורך ממון, הולכין אחר רוב ממון, ולא ייתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס, שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם. עכ"ל. ואיכא למימר, דלא כתב הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון, אלא לעניין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם. אבל לא כתב שהעשירים המועטין מחשבין כרוב לגזור חרם על רוב הקהל. וגם יש לומר, דסבירא ליה דחשובין כמחצה על מחצה וצריכין להתפשר יחד בעניינים כאלו. וצ"ע. חזור
ומאן תנא דחייש לאיבה? רבי יוסי היא, דתניא: אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה? כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו. אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ? כמאן - כרבי יוסי.
ומאן תנא דחייש לאיבה: ומי הוא התנא שחושש לאיבה שתיווצר בין החברים לעמי הארצות?
אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה?: לקבל יין ושמן גם מעמי ארצות לקודשים, ואין בודקים אם אכן היין והשמן היו טהורים לקודש, כדי שלא לעשות פירוד בעם ישראל.
כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו: שאם יבואו לגזור בקודשים, יבוא כל אדם לומר שמא זה של חברו אינו טהור דיו, ויגיעו עד לעשיית מקדש נפרד.
אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ: כדעת מי אנחנו מקבלים כעת, בימינו, עדות מעם הארץ, אף שיש חכמים החוששים שעם הארץ, כיוון שאינו מדקדק בהלכה, שמא אף אינו נאמן בדיבורו? חזור
התורה שבעל פה מתחלקת לשני תחומים עיקריים: הלכה ואגדה. אף שרואים אותם כשני תחומים נפרדים, קיימת בכל זאת זיקת גומלין ביניהם. על הקשר בין הלכה לאגדה כתב השופט מנחם אלון בספרו "המשפט העברי", עמ' 86-84:
"כאמור, לא נכללו במושג 'הלכה' עניינים לא נורמאטיביים, ואלה כלולים במושג אגדה. אך קיימת זיקת גומלין מתמדת בין ההלכה והאגדה, דבר המוצא את ביטויו בדרכים שונות. חלק ניכר של האגדה מופיע לפנינו בדמות הפילוסופיה של ההלכה, כמסביר את טעמי ההלכה ונימוקיה. הנמקות אלה פזורות במרחבי האגדה התלמודית, הן הקשר לנורמות משפטיות מובהקות והן בענייני מצוות שבין אדם למקום. ולא זו בלבד, אלא שלעתים מזומנות הוסקו הלכות נורמאטיביות מעניינים שבתחום האגדה. זיקת גומלין זו קיימת לא רק בספרות התלמודית, שההלכה והאגדה משולבות בה גם מבחינה ספרותית - שבסוגיה אחת סמוך העיון האגדי לדיון ההלכתי - ומבחינות אחרות, אלא אף בספרות שאחר התלמוד, שיש בה התחמה ברורה יותר בין שני חלקים אלה בעולמה של התורה שבעל-פה. גם בתקופה זו מוסיפה האגדה למלא את תפקידה כהנמקה וכרקע לדינים שונים שבמשפט העברי, ופעם בפעם מסתייעים פוסקים ומשיבים בהכרעותיהם המשפטיות ובמעשים שמתחום האגדה."
אחת הדוגמאות שמנחם אלון מביא כדי להראות את הקשר בין הלכה לאגדה היא התשובה של ר' מנחם מנדל, ועל תשובה זו כותב השופט מנחם אלון (שם, עמ' 89-88):
"המקורות שעליהם מבסס ר' מנחם מנדל קרוכמל את עקרון השוויון בין קולו של העני לקולו של העשיר הם כל כולם מעולם האגדה. אין צריך לומר, שדברי אגדה ומחשבה יפים אלה בדבר מאמצי העני וטרחתו, ששווים הם לתרומתו הכספית הגדולה של העשיר, לא נאמרו לעניין הבעיה הקונקרטית שעמדה בפני בעל 'צמח צדק', היינו ערך קולו של העני והעשיר בניהול ענייני הקהילה. אך ר' מנחם מנדל קרוכמל ראה בדברי אגדה אלה את עולמה הפילוסופי של ההלכה, ומתוך כך ראה בהם את סברתו הוא בבעיה המשפטית שעמדה בפניו, ועל פיהם הכריע את הדין."