|
שאלה: מכיון שהמחנה משתרע על פני מספר קילומטרים, קיימת בימות החול מערכת הסעים פנימית מצידו האחד של המחנה לצידו השני. בשבת עמדו בפני שתי אפשרויות: האחת לפזר את השומרים לעמדותיהם ברכב. השניה להובילם רגלית, כל שומר לעמדתו. מאחר ובלילה מתוכננות כשלוש משמרות, יכביד עלי מאד פיזור השומרים באופן רגלי בגלל טווחי ההליכה הגדולים שאדרש ללכת. האם לאור זאת מותר למקם את השומרים ולהחליפם באופן רכוב. תשובה: ב. כמו כן הריחוק הגיאוגרפי של מקום המגורים מעמדות השמירה, מחייב להקדים בכשעה את השכמת השומרים, כדי שהללו יחליפו את חיילי המשמרת הקודמת בזמן, ואין לעשות זאת כדי לא לפגוע בעירנות השומרים במהלך הלילה. ג. מלבד מה שצריך המפקד למקם שומרים, חובה עליו גם לבדוק את השומרים במהלך הלילה, כדי לודא שהשמירה על המחנה מתבצעת כראוי. פעמים רבות מרשים לעצמם חיילים להרדם בשמירה כשיודעים שאין "בדיקת שמירה". חשיבותה של בדיקת השמירה נלמדת מהמבואר במסכת מידות (פ"א מ"ב) מאיש הר הבית שהיה מחזר על כל משמר ומשמר בבית המקדש ואבוקות אש דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית שלום עליך, וכשלא היה משיבו והיה ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו, ורשות היה לו לאיש הר הבית לשרוף כסותו של שומר ישן כעונש על אי מילוי תפקידו (ועיין ברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ח ה"י). מאידך, אם נדרוש מהמפקד לבדוק שמירה ברגל, לא יעשה זאת משום הטירחה המרובה הכרוכה בכך. ומכיון שאף אחד אינו עומד על גביו ומפקח על כך שהוא בודק שמירה, קיים סיכוי סביר שלא יבדוק. ואף אם הוא שומר מצוות, מכיון שאין פקודות מפורשות בנוגע לבדיקת שמירה ולתדירות הבדיקות, לא יטרח לבדוק את השמירה בכל המשמרות, ובכך תיפגע שמירת המחנה. אי לכך יש להתיר למפקד לנהוג ברכב לצורך בדיקת השומרים. נמצא שהרכב הנהוג בידי המפקד התורן לצורך בדיקת השומרים, או לצורך ביצוע סיור היקפי לצד גדרות המחנה אחת לכמה זמן במהלך המשמרת, הוא רכב הנוסע בהיתר בטחוני, ומכיון שזהו רכב כבד ואין בתוספת של שני חיילים כדי להשפיע על צריכה יתירה של בנזין מאשר היה נצרך ללא תוספת משקל זה, אין לאסור משום מבעיר (עיין שו"ת הר צבי חיו"ד סימן רצב), כך שניתן להסיע לסירוגין שני שומרים בו זמנית לעמדות השמירה. סיכום: |
|
שאלה: האם יש לנהוג כך גם בשבת (לא תמיד ישנם שני סמבצי"ם בחמ"ל כך שלפעמים אין את מי לשלוח גם אם רוצים לעשות זאת). וכיצד יש לנהוג כאשר המג"ד או הסמג"ד מבקש בשבת השכמה טלפונית לבוקר. תשובה: ב. סיבוב ידית מכשיר הטלפון כדי להביא לידי צלצול אצל המג"ד, יוצר זרם חשמלי שלדעת הגרשז"א אין בו איסור תורה אלא לכל היותר איסור דרבנן. אבל יתכן שיש בו חשש משמיע קול (שבת יח.) כמו כן צריך לזכור כי לדעת החזון איש, יש בהזרמת זרם חשמלי בשבת איסור תורה של בונה, שלא כדעת הגרש"ז אויערבאך. למרות זאת השמוש בטלפון כזה מותר לצורך בטחוני דחוף משום שהוא לפחות ספק פקוח נפש, שהרי לעיתים יש בקבלת השיחה פקוח נפש גמור. אך מכיון שהמרחק בין החמ"ל למגורי המג"ד קצר, ומותר לסמב"ץ לנטוש את החמ"ל, כפי שמצוין בשאלה, יש ללכת אל מגורי המג"ד כדי להשכימו ולהמנע משימוש בטלפון לצורך זה. ג. לא כן בנוגע להעברת הודעות למג"ד, אותם יש להעביר רק דרך הנל"ן, מכיון שקיים סוג מידע שלפרק הזמן שחולף, מרגע הגעת המידע לחמ"ל, ועד להעברתו למג"ד, חשיבות מכרעת. למשל, תצפית שזיהתה בשטח אויב, כלי רכב עם משגר רקטות ודיווחה על כך לחמ"ל. יתכן מאד שהליכתו של הסמב"ץ למגורי המג"ד לשם מסירת הידיעה, מונעת מהמוצבים מלקבל התרעה על כך בזמן, מה שמונע מן החיילים להכנס ל"כוננות ספיגה" קודם ההפגזה. מכיון שקיים פער ביכולת פיענוח הידיעות המודיעיניות בין המג"ד לסמב"ץ, ממילא קיים גם הבדל משמעותי בהתייחסות של כל אחד מהם לידיעה הספציפית. יתכן שרכב מסוג מסוים מציין עבור המג"ד "מבוקש" ראשון במעלה, בעוד שלסמב"ץ אין ידיעה כזו אומרת דבר, וממילא יש משמעות מבצעית רבה לפרק הזמן שחולף עד שמגיעה הידיעה למג"ד. ואין לבוא בטענה שידיעות חשובות ידווחו טלפונית וידיעות מנהלתיות (כגון מועד בואה של מיכלית המים בשבוע הקרוב) תדווחנה באופן רגלי, משום שגם לחלק לא מבוטל מן ההודעות "המנהלתיות", יש זיקה ישירה לבטחון השוטף באיזור - לה אין הסמב"ץ מודע, והחשש לתקלה מבצעית שיש בה כדי לגרום נזק לרבים, הוא חשש סביר. אי לכך צריך לדווח למג"ד או לסמג"ד את כל ההודעות והידיעות דרך הטלפון. סיכום: 2. העברת הודעות או ידיעות מכל סוג שהן, תדווחנה בשבת למגורי המג"ד דרך הנל"ן. |
|
שאלה: תשובה: הבית יוסף (סימן רסו) הביא את דברי רבינו ירוחם (נתיב א חלק ב) שכ' וז"ל: ומותר לטלטל את סכין המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה, אע"פ שאין לו תינוק אחר למול. כן כתב הרמב"ן בתשובה. עכ"ל. ונחלקו האחרונים בטעם הדבר. הט"ז (יו"ד סימן רסו ס"ק א) הבין, שהוא מדין התירו סופו משום תחילתו, שמא ימנע המוהל למול בפעם הבאה, אם נצונו להשליך את סכין המילה מידו ויאבד. אך בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן יח) כתב שהוא מדין הואיל ואישתרי אישתרי, שכן מורה לשון רבינו ירוחם שכתב "מאחר שמטלטל את הכלי בהיתר". לעומת זאת כתב המג"א (סימן שלא ס"ק ה), שמכיון שהסכין הגיע ליד המוהל בהיתר, מותר לטלטלו כל זמן שהוא בידו, ע"פ המבואר במסכת שבת (מג.) בנוגע לכלי שמלאכתו לאיסור, שאם נטלו לצורך מקומו, (והוא הדין לצורך גופו, כמבואר בשו"ע סימן שח, ג), מותר לטלטלו להיכן שירצה כל עוד החפץ בידו. והנפק"מ בין הטעמים הנ"ל היא, כשיש מקום שמור באותו חדר שמל בו. שלדעת הט"ז אין צורך בגמר המילה להשליך את הסכין מידו, ומותר להצניעו במקום המשתמר אך רק באותו חדר. בעוד שלדעת המג"א מותר לטלטל את הסכין לביתו, במקום שיש עירוב, כל עוד הוא בידו, וכך מורים פשטות דברי רבינו ירוחם, וכן פסקו חלק מהאחרונים (עיין שועה"ר סימן שלא, י). וכאשר הניח לאחר המילה את הסכין מידו, יהא מותר לטלטלו לטעם הרב פעלים, משום שלאחר שהתירו לטלטלו שוב לא אסרו זאת. ולטעם הט"ז מותר לטלטלו אחר שהניחו שמא ימנע למול בעתיד, משא"כ לטעמו של המג"א. אלא שהמג"א (או"ח סימן רסו ס"ק יט) הקשה ממה שאמרו במסכת שבת (לה:), מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו, ששם מניח את השופר לפי שאין מטלטלים לא את השופר ולא את החצוצרות. ע"כ. ולכאורה צריך היה להיות מותר לו לטלטל את השופר להיכן שירצה, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שנטלו לצורך גופו או מקומו, היות שהשופר בא לידו בהיתר. ותירץ המג"א שעל כל פנים עדיף שלא יבוא לידי כך. אבל בחידושי אבן העוזר (או"ח סימן רסו) כתב לחלק בין שופר שאין לחזן הכנסת שום היתר להשתמש בו בשבת, (היות שהברייתא אליבא דרבי נחמיה, הסובר שאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, ואסור לטלטל שופר אפילו לצורך גופו ומקומו), ולכן אפילו בא לידו בהיתר בערב שבת, כשנטלו כדי לתקוע בו שש תקיעות, עליו להניחו מידו כשקדש עליו היום. משא"כ כלי שמלאכתו לאיסור, מכיון שיש לו היתר בשבת, כגון אם נטלו לצורך גופו או מקומו, יכול לטלטלו להיכן שירצה כל עוד הכלי בידו, וכן דעת הגר"א (יו"ד סימן רסו, ב, או"ח סימן רסו, יב). לפי דבריהם נמצא שיש חילוק בין כלי שמלאכתו לאיסור שאינו נחשב כמוקצה גמור ושייך בו ההיתר של "עודו בידו", לבין דבר שהוא מוקצה גמור, כגון מוקצה מחמת גופו או מוקצה מחמת חסרון כיס, שמכיון שאין להם שום היתר בשבת, אסור לטלטלם גם אם עודם בידו, ועליו להניחם או לזורקם מיד. וכן כתב האבן העוזר (שם), שהנוטל פרי בשבת ואכלו, ונשאר גרעין הפרי בידו, אם אינו ראוי למאכל בהמה, צריך מיד להניחו מידו אף שבא לידו בהיתר, משום שהגרעין הוא מוקצה מחמת גופו שאין לו שום היתר טלטול בשבת, ולא שייך בו ההיתר של "עודו בידו". לפי זה קצין שסיים בשבת בבוקר משמרת בחמ"ל, ונוטש את המחנה לביתו, ואינו נמצא בכוננות, עליו לעזוב את הפלפון והעט שבידו בחמ"ל, משום שהללו נחשבים מוקצה מחמת חסרון כיס, שאין לו שום היתר טלטול בשבת, מלבד הצורך הבטחוני לזמן מוגבל, בשעה שהקצין עומד על משמרתו בחמ"ל. אבל רבינו ירוחם והרמב"ן, כפי הנראה אינם מחלקים בין שני סוגי המוקצה, וגם במוקצה מחמת גופו ובמוקצה מחמת חסרון כיס, תקף לדעתם ההיתר של "עודו בידו", [וכך הבין בדעתם הגר"א (יו"ד סימן רסו, ב)], ומותר לקצין לטלטל את הפלפון והעט לביתו במקום שיש בו עירוב, מאחר שטלטלם בהיתר לצורך עבודתו, אף שיותר אינו צריך להם במהלך השבת. ב. אבל ניתן לפרש את הגמרא בשבת (לה:) אחרת מהאבן העוזר, לפיה החילוק אינו בין מוקצה גמור לבין מוקצה שאינו גמור וכנ"ל, אלא בין מוקצה שטלטולו מותר בשבת ומשום כך הגיע בשבת לידו בהיתר, לבין מוקצה שהיה בידו מערב שבת, וקדש עליו היום, ללא שהיה שום זמן בשבת שהותר מוקצה זה בטלטול. דהיינו, כאשר כלי שמלאכתו לאיסור טולטל על ידו לצורך גופו ומקומו, או שמוקצה מחמת גופו הגיע לידו בשבת בהיתר, כגון גרעין פרי שאינו ראוי למאכל בהמה, או מוקצה מחמת חסרון כיס, כאיזמל המילה, שהגיע לידו בשבת בהיתר, מותר לטלטל את המוקצה כל זמן שהוא בידו. אבל שופר שתקע בו בערב שבת להבטיל את העם ממלאכה, ולאחר מכן קדש עליו היום, ונמצא שלא היה שום זמן בשבת שהותר לטלטל את השופר, אין זה נקרא בא לידו בהיתר, ועליו להניחו מיד כשקדש עליו היום. לכן הצריכו מקום צנוע בראש הגג להצניע בו את השופר, אף שנטלו בהיתר, כי לא נטלו בהיתר בשבת אלא בערב שבת. לפי הסבר זה יובן פסק הגר"א (או"ח סימן רסו, יב) בנוגע למי ששכח כיסו עליו בשבת, שאף שהוא בביתו אסור לו לילך לחדר אחר להתיר חגורו, משום שהתחלת הטלטול נעשה באיסור, וכיס המעות לא בא לידו בהיתר בשבת. אומנם הרמ"א בהג"ה (שם) פסק ע"פ האגודה, להתיר ללכת עם הכיס לחדר אחר ושם להפילו כדי להצניעו, ונראה שסובר שמכיון שהכיס היה עליו זמן מה בהיתר בדיעבד, שהרי שכחו, מותר לו להמשיך ולטלטלו, שמכיון שלא נטלו בידו באיסור, שהרי מערב שבת בא לידו, נחשב הדבר כבא לידו בהיתר בשבת, ומותר לטלטלו לכל מקום ברשות היחיד כל זמן שהוא בידו. ונכון להחמיר בזה כדעת הגר"א, אם לא במקום הפסד או צורך מצוה, מכיון שהוא מחלוקת בדרבנן . ומה שכתבנו לחלק בין מוקצה שטלטולו מותר בשבת, ומשום כך נחשב שהגיע בשבת לידו בהיתר, לבין מוקצה שהיה בידו מערב שבת, וקדש עליו היום, ללא שהיה שום זמן בשבת שהותר מוקצה זה בטלטול, יש להוכיח כן מדברי השטמ"ק (ביצה יא.) שם נאמר שלרבי יהושע מותר לשטוח ברוח חלבי בהמה שנשחטה ביום טוב. וכתב על זה השטמ"ק ששוטחן בשעת ההפשט שהוא תופסן בידו, דאי לבתר הכי אינן בני טלטול. עכ"ל. נמצא שגם מוקצה גמור, שאין לו שום היתר טלטול בשבת, אם בא לידו בהיתר בשבת, מותר לטלטלו כל זמן שהוא בידו. כן פסקו רוב האחרונים, להקל לטלטל אפילו מוקצה מחמת גופו כל זמן שהוא בידו, אם בא לידו בהיתר בשבת ומהם: המג"א (או"ח סימן רסו, ס"ק יט, סימן שח ס"ק ס, סימן שלא ס"ק ה) ושועה"ר (סימן תקו, ט, שם סעיף עד), אליהו רבא (סימן תמה ס"ק ד) ועוד אחרונים. ומכיון שהאחרונים הנ"ל אינם מחלקים כחילוק האבן העוזר ומחלוקת בדרבנן היא, נקטינן לקולא. ומסתבר שהוא הדין בנוגע למוקצה מחמת חסרון כיס כסכין המילה, שמכיון שהגיע לידו בהיתר בשבת, מותר לטלטלו להיכן שירצה כל עוד הסכין בידו וכפי שכ' בשו"ת המבי"ט (ח"ג סימן פט), וכן פסק רעק"א בתשובותיו (סימן כב). וכן היא דעת המטה אפרים הובאה במשנה ברורה (סימן תקפו ס"ק פח). לפיכך מותר לקצין לטלטל לביתו את הפלפון והעט כל עוד לא הניחם מידו בגמר המשמרת. ג. כפי שנתבאר דעת הגר"א(יו"ד סימן רסו, ב) ואבן העוזר ועוד אחרונים היא, שרק בכלי שמלאכתו לאיסור שייך היתר "עודו בידו", מכיון שיש לו היתר טלטול בשבת לצורך גופו ומקומו. אבל במוקצה מחמת חסרון כיס, או במוקצה מחמת גופו, שהם מוקצה גמור ואין להם שום היתר טלטול בשבת, אסור לטלטלם אפילו כל זמן שהם בידו. לכן כתב המהרי"ל בדרשותיו (הלכות מילה אות כא), שתיכף אחר המילה יסירו מידם כל צרכי המילה, דחשובים מוקצה להלאה, שאין צורך בהן עוד. ומבואר בדבריו שאף שהסכין בידו צריך מיד להניחו. לפי דעה זו, לא רק שאסור לקצין ללכת לביתו עם הפלפון והעט, אלא גם להצניעם במקום שמור בחמ"ל אסור לו, ועליו לעוזבם מידו על השולחן או היכן שהם כבר מונחים. אולם העיקר להלכה, להתיר טלטול מוקצה שהגיע לידו בהיתר בשבת, כל עוד שהוא בידו, אע"פ שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכפי שכ' האחרונים שהובאו בסעיף הקודם. הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סימן רסו אות א), אחר שהביא דברי המהרי"ל הנ"ל כתב, ולי נראים דברי רבינו ירוחם שמתיר, שמאחר שלא הוקצה בין השמשות יוכל לטלטלו לאיזה מקום שירצה. עכ"ל. וכן פסק בהג"ה (שם סעיף ב) וז"ל, ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב, אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות, מאחר שהיה צריך לו באותו שבת כנ"ל. עכ"ל. וכן פסק בשו"ת מהרש"ל (סימן מ) שמותר לטלטל את הסכין לאחר המילה, משום שאין מוקצה לחצי שבת, והיות שבבין השמשות של ערב שבת היה הסכין מוכן, אף שכבר מל, אינו נעשה הסכין מוקצה בתוך השבת. והוסיף המהרש"ל בים של שלמה (פרק אין צדין סימן טז), שמכיון שבבין השמשות של ערב שבת, ראוי הסכין לתשמישים שונים, כאכילה, אף שהוא מכינו כדי למול בו ולא כדי לאכול בו, אינו מוקצה, משום שהכנתו היא לצורך השבת. ואף הפלפון והעט של הקצין, מאחר ולא הוקצו בבין השמשות, של ערב שבת, יתר על כן לא רק שהיו ראויים לשבת, אלא השתמשו בם בבין השמשות בניגוד לסכין המילה שמיחדו לצורך המילה בלבד, בודאי שמותר לדעת המהרש"ל לטלטלם לביתו בגמר המשמרת, גם אם הניחם מידו, משום שאין מוקצה לחצי שבת. אבל הט"ז (יו"ד סימן רסו סק"א), לאחר שהביא את דעות האוסרים והמתירים לטלטל את סכין המילה לאחר המילה. ולאחר שכתב שאינו כדאי להכריע בין הרים גדולים, הקשה על דברי הרמ"א והמהרש"ל מביצה (יא.), ממה שאסרו ביו"ט לטלטל עלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס [כמבואר בשבת (קכג.) ובתוס' ביצה (יא.)], לאחר שקיצב עליו בשר. משמע שאחר שנעשה בעלי צורך יו"ט אסור לטלטלו, ולא שייך לומר בזה אין מוקצה לחצי שבת. ומה שכתב המהרש"ל שאין מוקצה לחצי שבת, הוא רק היכן שהחפץ היה מוכן בבין השמשות, ונדחה בשבת, וחזר ונעשה ראוי, שאז אין עליו איסור מוקצה. אבל עלי שמתחילה בבין השמשות של ערב שבת היה מוכן רק לעשות בו צורך יום טוב ולא אח"כ, חוזר לאיסורו לאחר שקיצב עליו בשר (כמבואר בביצה כו:). והכא נמי כשנגמרה המילה וחוזר האיזמל להיות מוקצה מחמת חסרון כיס, אסור לדעת הט"ז לטלטלו משום שהיה ראוי בטלטול באמצע שבת שהרי חזר ונדחה. לפי דעה זו, יש לאסור על הקצין לטלטל לביתו את הפלפון והעט על אף שהיו ראויים לו במהלך עבודתו הבטחונית בשבת, משום שחזרו ונדחו בשבת בבוקר, החל מרגע שהקצין כבר אינו בכוננות, ואין שום אפשרות שיוחזר לבסיסו. וכן הקשה הט"ז (שם) מפרק אין צדין (כח) בנוגע לשפוד שצלו בו בשר, שאסור לטלטלו ביום טוב, לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יו"ט, וכתב שדינו של סכין המילה צריך להיות כדינו של השיפוד והעלי, שאחר שנעשה בו המצוה חוזר לאיסור מוקצה, ואת היתר הב"י בשם הרמב"ן, לטלטל את הסכין לאחר המילה להיכן שירצה, נימק שהוא כדי שבעתיד לא ימנע עצמו מלמול בשבת. אבל הט"ז בעצמו סובר שהרמב"ן התיר לטלטל את הסכין רק באותו חדר, כדי שלא יאבד, אך לא להיכן שירצה. בהמשך דבריו (שם) הביא הט"ז את דברי הרש"ל, שתמה על המנהג שנהגו לאסור טלטול שופר בראש השנה לאחר התפילה, שהרי ראוי השופר לתקוע בו כל היום. וכתב הט"ז להצדיק מנהג זה, שהרי גם העלי והשפוד מותר לעשות בם צורך יו"ט פעם נוספת אם ירצה, ואפילו הכי אסור לטלטלם כל שאינו לצורך יו"ט. והכי נמי אין לטלטל את השופר אם הוא שלא לצורך תקיעה, וכל שכן את סכין המילה, אם לא להצניעו בחדר שמל ותו לא, (ואפילו לפני המילה אין לטלטלו אם לא לצורך המילה), משום שכאשר נגמרה המילה וחוזר הסכין להיות מוקצה מחמת חסרון כיס, לא שייך לומר שמותר לטלטלו משום שהיה ראוי לטלטול במהלך השבת, כיון שסוף סוף חזר ונדחה (ועיין במג"א או"ח סימן שלא, ס"ק ה). והוא הדין לדעת הט"ז בנוגע לקצין, שעליו להצניע את הפלפון והעט במקום שמור בחמ"ל. ד. אולם המהרש"ל כפי הנראה סובר, שאין מוקצה לחצי שבת גם בעודו דחוי, וקשה על דבריו מדין עלי ושיפוד. אלא שאפשר לחלק בין סכין המילה לעלי ושיפוד, ע"פ מה שכתב בחידושי הרשב"א לשבת (קיב.), גבי סנדל שנפסקה רצועה חיצונית שלו בכרמלית, שהסנדל אינו נשמר שם ומותר לטלטלו. וכתב הרשב"א שמכיון שהסנדל אינו נשמר שם, אינו מקצהו, ודעתו לטלטלו, ומייחדו למלאכה אחרת. והכי נמי אפשר לומר שאם נאסור לטלטל את הסכין אחר המילה, כבר לא איכפת לו לעשות בסכין שימוש אחר, משום שבלאו הכי הסכין אינו נמצא במקום שמור, ולכן אינו מקצהו, ומייחדו למלאכה אחרת, כאכילה. משא"כ עלי שאסור לטלטלו כלל משום שבבין השמשות היה מוקצה, היות שלא ידע שישתמש בו למחר. וכן כתבו הש"ך בנקודות הכסף (יו"ד סימן רסו) ובאליהו רבא (או"ח סימן שלא ס"ק ה) ליישב את קושיית הט"ז הנ"ל מדין עלי. כמו כן ניתן לומר, שאם נאסור על הקצין לטלטל את הפלפון והעט לביתו, לא איכפת לו להשתמש בעט שימוש אחר, משום שבלאו הכי העט כבר אינו שמור, ולכן אינו מקצהו, ומייחדו למלאכה אחרת, כגון להחזיק ניירות בתופסן שבראש העט וכד'. אלא שעדיין ניתן לחלק בין סנדל שהיה כלי שמלאכתו להיתר בבין השמשות, וראוי ומותר היה לטלטלו, וכשנפסקה רצועתו החיצונית, אנו רוצים להחשיבו כמוקצה מחמת חסרון כיס, היות שברצונו לתקנו, ולא לעשות בו בשבת זו שום תשמיש אחר כדי שלא יתקלקל. בזה אנו אומרים שאם נפל הסנדל במקום שאינו משתמר, אינו מקצהו מתשמישים אחרים, ומותר לטלטלו. אבל סכין המילה היה מוקצה בבין השמשות של ערב שבת, משום שאין אפשרות למול בבין השמשות ומקצהו מלהשתמש בו שאר תשמישים, ואם כן כיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל השבת. ומה שמותר לטלטלו כדי למול בו, זהו משום שמילה בזמנה היא שדוחה (או מתירה) את איסור טלטול המוקצה. וכעין שכ' הט"ז (יו"ד סימן רסו). ואין לומר שמכיון שיודע שמחר ישתמש בסכין למול, נחשב הסכין כראוי בבין השמשות, משום שעתה הוא מוקצה, ודינו כדין נר דולק שאף שיודע שיכבה אסור לטלטלו אפילו אחר שכבה, ואין הוא נחשב גמרו בידי אדם, משום שברצונו דחאו בבין השמשות. והכא נמי דחה את סכין המילה בבין השמשות מכל תשמיש אחר שמא יפחת, ולאור דברי הט"ז שהסכין מוקצה בבין השמשות, עדיין יקשה על המהרש"ל מדין עלי. ה. בספר לוית חן (סימן לח) כתב הגר"ע יוסף וז"ל, דלדידן בודאי דנקטינן כדעת מרן הב"י שהביא מרבינו ירוחם בשם הרמב"ן להתיר וכדעת האחרונים שהתירו בזה, וכן המנהג. עכ"ל. נראה שהגר"ע יוסף מפרש את רבינו ירוחם בשם הרמב"ן, כפי שהבינו הרמ"א והמהרש"ל, שהטעם להיתר טלטול הסכין לאחר המילה הוא, משום שאין מוקצה לחצי שבת. אבל לפי הבנת המג"א ברבינו ירוחם, שהטעם להיתר טלטול הסכין הוא, משום שהסכין עדיין בידו, נמצא שלהולכים בשיטת מרן הב"י, אין שום היתר לטלטל את הסכין אחר שהניחוהו ודלא כמו שכתב בלוית חן, אע"פ שהמיקל לטלטלו גם לאחר שהניחו מידו, בודאי שיש לו על מי לסמוך, ואין למחות בידו, מכיון שהרמ"א והמהרש"ל והש"ך כך הכריעו, ולשיטת הרב פעלים כיון דאישתרי אישתרי, וגם גדולי האחרונים מצדדים להקל בזה, ומהם הא"ר (סימן שלא ס"ק ה) והחזו"א (או"ח סימן מג אות ז). אלא שלכתחילה ראוי להזהר שלא להניח את הסכין אחר המילה. אך מכיון שעל המוהל גם לפרוע את המילה בשבת, ולשם כך עליו להניח את הסכין מידו בעל כרחו, רשאי לתיתו לאדם נוסף שיזהר לא להניחו עד הצנעתו, כמו שלכהן הרוצה לשאת כפיו ביום טוב של סוכות, שחל להיות בשבת בזמן שהלולב ניטל בשבת וצריך להניח את הלולב מידו, התירו לתיתו לחבירו עד גמר נשיאת כפיים, שאז שב ונוטלו מחבירו כדי להחזירו למים (עיין אליהו רבא סימן שלא ס"ק ה). וכן פסק המשנה ברורה (סימן שי ס"ק טו) בנוגע לסכין המילה, שאחר יקבלנו מידו ויצניענו במקום המשתמר. אך מכיון שבשבת (קמג.) מסופר שרב ששת בשעה שאכל תמרים ירק מפיו את הגרעינים (שהם מוקצה מחמת גופו, כיון שאינם ראויים למאכל בהמה), ולא הוציאם בידו, מוכח שהעברת מוקצה מיד ליד הוי טלטול חדש ואסור, וכל שכן שאסור לתיתו לחבירו. אלא שלגבי לולב התירו כל עוד שלא הניחו לארץ משום שהוא צורך מצוה, שיוכל להחזירו למים כדי שיוכל לברך עליו בחוה"מ. ולגבי סכין מילה אף שהעברתו מיד ליד אינה לצורך מצוה אלא משום שחושש להפסד ממון, מכל מקום כיון שאין זה טלטול לדבר רשות לגמרי, מותר. אלא שכאשר המקום שבו מל אינו שמור, טוב יותר שיניח את הסכין קודם הפריעה בכיס מעילו או חלוקו, המשמשים לגופו, ונחשבים לתשמיש לדבר המותר, ואינם נאסרים בטלטול. ואע"פ שלדעת המהרי"ל והגר"א אסור בכל אופן לטלטל את הסכין לאחר המילה, וצריך לעוזבו מידו מיד, מ"מ הרי יש לנו גדולי עולם כהרמ"א המהרש"ל והש"ך, שהתירו לטלטל את הסכין גם אם הניחו מידו. לכן ראוי לנהוג כהמג"א ששיטתו שיטה ממוצעת, שכל עוד הסכין ביד המוהל מותר להחזירו לביתו. סיכום: 2. קצין שהתחיל משמרת בחמ"ל לפני כניסת השבת וסיימה בשבת בבוקר, ונוטש את המחנה לביתו שבסמוך, יקפיד לפני תום המשמרת שהפלפון והעט יהיו בכיס בגדיו, כדי שיוכל לטלטלם לביתו (הנמצא במקום שיש בו עירוב)לאחר שהוחלף. 3. המיקל לטלטל את הפלפון והעט לביתו (במקום שיש עירוב) גם לאחר שהניחם מידו על השולחן, יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו, והמחמיר תבוא עליו ברכה. הערת הרב אביגדר נבנצל: הערת הרב מרדי הלפרין: |
|
שאלה: הנוהל הקיים היום הוא שהמערכת נשארת דולקת במהלך כל השבוע, כולל בשבת. במידה ונוצרת הפסקת חשמל, נדרש לכבות את המערכת תוך חצי שעה, שבה מקבלת המערכת מתח ממכשיר UPS. השאלה היא, האם מותר להשאיר את המערכת דולקת במהלך השבת מחשש שמא תווצר הפסקת חשמל ויצטרכו לחלל שבת כדי לתקנה. תשובה: אם נוצרה הפסקה באספקת החשמל, חובה לכבות את המערכת, על אף שהדבר כרוך בפקודות שונות המוקלדות על מחשבים שונים בזמן הכיבוי, ועל אף שכובים באותה פעולת כיבוי ספקים ומחשבים נוספים. סיכום: 2. לגבי גדר וחומרת האיסור בהקלדת הפקודות בשבת, ראה קשרי מלחמה ח"ג עמ' 93-109. 3. לגבי גדר וחומרת איסור כיבוי החשמל בשבת, ראה משכ' הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בקובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת (הוצאת מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה ירושלים תשל"ח) עמ' 59-93, ובמה שכתב על זה הרה"ג ד"ר מרדכי הלפרין ב-"אסיא" חוברת נז-נח עמ' 49, 52-53. |
