|
שאלה: תשובה: א. שבת לאו זמן תפילין והמניחם בשבת לשם מצוה, לא רק שעובר על איסור תורה של בל תוסיף, כפי שמבואר בתשובות הרשב"א (ח"א סימן ס"א) ונפסק במשנ"ב (סימן כט סק"ב, סימן לא סק"ה), אלא גם מזלזל בשבת שהיא אות בין הקב"ה לבני ישראל, משום שמניח על עצמו אות אחר-תפילין (משנ"ב סימן לא ס"ק ג-ד). אבל המניח תפילין בשבת שלא לשם מצוה וכגון שהתפילין ישמרו עליו מפני המזיקים, אינו עובר על בל תוסיף, אבל יש שאסרו זאת מדרבנן, שמא תפסק רצועה ויבוא להעבירה ארבע אמות ברשות הרבים. אלא שלדעת הב"ח והגר"א (סימן לא בביה"ל ד"ה "היה זלזול"), לא קיים איסור מדרבנן אם מניחם בצינעא. כמו כן נחלקו האם מותרת הנחתן בשבת שלא לשם מצוה מצד הזלזול בשבת. מפסק השו"ע (סימן לא, א) שנימק את איסור הנחתן בשבת ויו"ט משום זלזול בשבת, הוכח שקיים איסור להניחן גם שלא לשם מצוה. שכן, אילו היתה כוונתו לאסור כשמניחן לשם מצוה בלבד, היה הדבר אסור מצד בל תוסיף (יעוין מג"א שם סק"א). אלא שמדברי התוספות ורש"י במסכת ביצה (טו.) משמע, שאם מניחן בשבת שלא לשם מצוה, כגון שרוצה ללמד את בנו צורת הקשר ושאר דיני תפילין, אין איסור בדבר, וכך גם הכרעת המשנ"ב (סימן לא סק"ה). ב. נמצא, שלמתירים להניח תפילין בשבת שלא לשם מצוה, נחשבים התפילין כלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו מחמה לצל, היינו, למנוע הפסד הכלי כגון גניבתו או נפילתו וכדו'. אבל לאוסרים הנחת תפילין בשבת שלא לשם מצוה, דין התפילין ככלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו בלבד. הרמ"א כתב שמותר לטלטל תפילין בשבת לצורך (סימן שח, ד), ולפי המשנ"ב (שם ס"ק כד) צורך פירושו למנוע גניבתם או קלקולם. אבל המג"א והט"ז (שם) הסוברים שתפילין הינם כלי שמלאכתו לאיסור, מתירים טלטולם רק לצורך גופם או מקומם, אלא שהכרעת המשנ"ב (שם) היא, לסמוך בשעת הדחק על דעת הרמ"א. (ולכאורה גם המג"א והט"ז יודו בזה, עפ"י המבואר בפ"י בערובין ובסוף פ"ק דביצה). ג. אי לכך, מותר לפי הרמ"א לקחת תפילין לפעילות על אף שיטלטלם בשבת, היות שהצורך שימצאו לו התפילין לפני שבת, או לאחריה כשחוזר למקום שאינו בסיס היציאה, הוא "צורך מצוה". יתר על כן במקרים רבים היציאה לפעילות אינה מתבצעת מתוך מוצב שמור ומוגן היטב, אלא ממאחז או מנקודה מנהלתית כלשהיא, כשבשטח נשאר צוות שמירה מצומצם לשמירה על הציוד. מציאות זו עשויה להביא לאובדני ציוד, הן בגלל שהמקום אינו שמור לגמרי מפני גניבה, והן משום שלעיתים צוות השמירה נאלץ להעמיס את ציוד הלוחמים כדי להביאו לנקודת סיום הפעילות, והתפילין עשויות להשכח וכתוצאה מכך להנזק. אלא שגם לדעת המג"א והט"ז, הסוברים שתפילין הינם כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלם כדי לשומרו מפני המזיקים שזה נחשב ל"צורך גופו". ואע"פ שבפועל אין החייל מניחם בשבת לשומרו מפני המזיקים או משום שטרוד במשימתו ואין זמנו בידו, או משום שקיימת סכנה להניח תפילין בזמן הפעילות, הרי גם כשהתפילין בתרמילו או באפודו יש בזה שמירה מפני המזיקים כפי שמבואר בגמרא ברכות (כג.) מעובדא דרבי יוחנן, שכשנכנס לבית הכסא אמר הואיל ושרונהו רבנן ננטרן, ופירש רש"י, אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקים, וכן היא גירסת הרא"ש (סימן כז). והכוונה שנכנס לבית הכסא כשהתפילין בידו, וכברייתא (שם) בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא, ובאין עכברים ונוטלין אותן וכו', התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס. ע"כ. ואף שעיקר כוונתו בלקיחת התפילין היא כדי שלא יפסדו, במשנ"ב (סימן שח ס"ק טז) מבואר, שאם עיקר כוונתו בלקיחת התפילין היא כדי שלא יגנבו יתקלקלו או יאבדו, מותר לטלטלם בשבת אם חושב לקחתם לצורך גופו. ד. בזה סר גם איסור הכנה מקודש לחול כשיוצא לפעילות בשבת עצמה, שהרי אינו לוקח את התפילין כדי להניחם ביום חול בלבד, אלא גם כדי שישמרוהו בשבת מפני המזיקים. אלא שבמצב שהחייל מוחזר מביתו לבסיס בשבת ועתיד לצאת לפעילות רק ביום חול, הנימוק של שמירה מפני המזיקים אינו שייך ונמצא מכין מקודש לחול. אבל לאור העובדה שבזמן חזרתו לבסיס אין הוא יודע מתי יצא לפעילות מבצעית, ובעיקר לאור זה שלא יוכל לקיים מצות תפילין בשובו לצבא, אם לא יקח עמו את התפילין, יש להתיר לקחתם גם בשבת עצמה. ראיה לכך יש להביא מדברי החיי אדם (כלל קנג אות ו') שכתב, בשמיני של סוכות סמוך לחשיכה אם אי אפשר לו, או שיהיה לו טרחא הרבה לפנות הכלים מן הסוכה בלילה, מותר לפנות ביום להביאם לביתו ובלבד שלא יסדרם עד הלילה, דאם יסדרם ביום הוי כמכין מיו"ט לחבירו. ולכן אם השולחן הוא של פרקים לא יניח הטבלא על הרגליים, דכשגומר איזה דבר הוי הכנה, אבל ההבאה לביתו לא הוי הכנה. הוא הדין לגבי התפילין שאין בהבאתם לצבא אלא טרחא בלבד ואין לאסור זאת משום מכין, היות שאינו מתקן כלום בהבאתם, אלא שומר וממשיך את המצב הקיים של התפילין, וכיון שאינו מתקן כלום בגוף התפילין אין לאסור מצד הכנה מקודש לחול. אולם מכיון שאין זה ברור לומר סברא זו לגבי מכין מקודש לחול, שהרי סוף סוף התפילין נשארות מתוקנות על ידי טרחתו בשבת, יש להקל בזה במצב שיחסרו לו התפילין ביום ראשון ולא יוכל לקיים המצוה. וכן מוכח ממ"ש בשו"ע (תטז, ב) שמותר להוליך הערוב ביו"ט ראשון לצורך יום שני, והיא גמ' ערוכה בעירובין (לח:), דדוקא אם אמר זה יהיה ערוב הוי הכנה, אבל ההולכה לא הוי הכנה. וכן פירש רש"י במשנה במסכת ביצה (מ.), מי שזימן אצלו אורחים, לא יוליכו בידם מנות אא"כ זכה להם מנותיהם מעיו"ט. ופרש"י, לא יוליכו לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת הלילה. עכ"ל. משמע שבהבאת המנות גרידא אין איסור מכין, ולכן כשזכה בם מותר להביאם אף שהן לצורך הלילה. ודומה הדבר לטבלא, שרק כשגומר את הדבר נחשב שמכין. ה. אמנם כשיוצא בשבת למארב נדרש לפעמים להוציאם אל מחוץ לתחום, אבל גם בזה ההלכה במסכת ביצה (לז.) היא, שחפצי האדם נגררים אחריו להיכן שיוצא לצורך פקוח נפש, מדין "רגלי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים" (עיין שו"ת מנחת שלמה סימן ט"ו, ועיין קשרי מלחמה ח"א עמ' 61). כמו כן בהוצאת התפילין בשבת מרשות היחיד לכרמלית ניתן להקל אם יניח את התפילין בתרמיל בו מצויים חפצי היתר, ע"פ המבואר בספר מחנה ישראל (פל"א, א בהערה) שאפשר להקל בריבוי בשיעור הוצאה בכרמלית לצורך מצוה. שהרי הראשונים נחלקו, אם איסור ריבוי בשיעורים הוא איסור תורה או מדברי סופרים. ודעת הר"ן על הרי"ף (ביצה יז) היא, שריבוי בשיעורין אסור מן התורה, לדידן דקי"ל דשבת דחויה אצל פקוח נפש. אך דעת הרשב"א (הובאה בר"ן שם ובב"י או"ח סימן שי"ח) היא, שריבוי בשיעורין הינו איסור דרבנן. ולכן אם ההלכה כהרשב"א, ניתן להקל בשעת הדחק ולהתיר ריבוי בשיעורי הוצאה, מאחר ויש כאן תרי דרבנן: האחד - עצם איסור ריבוי בשיעורין, והשני - עובדת היות רה"ר דידן (ובפרט הכרמלית, בה מתקיימת בד"כ הפעילות המבצעית), רשות הרבים מדרבנן בלבד. ואכן החפץ חיים (שם), נטה להקל לסמוך על הרשב"א בשעת הדחק, ונטה להתיר לחיילים, לטלטל בשעת הדחק חפצי רשות, יחד עם חפציהם המותרים בטלטול, עקב מצב פקוח נפש. ראה במשנה ברורה (סימן שיח ס"ק יג), ועיין במאמר הרה"ג ד"ר מרדכי הלפרין (ב-"דרך אפרת" גליון מס' 6 תשמ"ב). סיכום: 2. גם כשיוצא ביום שישי אחר שהניח תפילין, או בשבת, ועתיד לשוב לבסיס היציאה עד יום ראשון, יקח תפילין גם אם המקום ממנו יצא שמור היטב ולא קיים חשש שהתפילין ינזקו או יגנבו, שמא תשתנה נקודת סיום הפעילות ולא ימצאו לו תפילין. 3. כשיוצא לפעילות בשבת יתכוין לקחתם לשם שמירה מפני מזיקים. 4. יש להניח את התפילין בתרמיל בו ישנם חפצי היתר הנלקחים למשימה. |
|
שאלה: נוהל זה לא היה קיים בעבר, וכפי הידוע לי אינו קיים גם עתה בגזרות אחרות. תמוה מאד לדרוש ממפקד פלוגה המכיר את הגיזרה היטב, ומתדרך כל יום את חייליו, למלא דף זה בשבת. עד כמה רשאי כל מח"ט או מפקד אוגדה להנהיג נהלים חדשים בגיזרתו, כשהם גורמים לחילולי שבת אין ספור. תשובה: העלאת הדברים על גבי הכתב בצורה מסודרת, מחדדת את הידיעה של המפקדים בכל הנעשה והצריך להעשות בשטח, מגבירה את רמת הזהירות וגורמת לכך שלא יפגעו אנשים. גם כשנפגע חייל, הימצאותו של תיק תרגיל במקום, מסייעת לפינויו המהיר של הנפגע, שכן אמורים להיות רשומים בו אופני הפינוי והוראות הקשר הנחוצות. ב. הוא הדין בנוגע "לדף משימה". יתכן מפקד שמכיר את כוחות הארטילריה או הרפואה החבירים בגיזרה, אך עדיין אין זו ערובה שיזכרם בשעת התקלות באויב. נכון הדבר לגבי משימות שעליהם מפקדים משקים ובעיקר לגבי כלי רכב מנהלתיים, מכליות מים ומשאיות מזון, שלא אחת נעות בשטח במצב שאין מפקד לכלי הרכב. נמצא של"דף המשימה" תפקיד כפול. ראשית, להביא את המפקדים בכל הרמות, לרמת בקיאות מירבית בהכרת הגיזרה, כדי שבשעת ארוע יתפקדו ויגיבו במהירות וביעילות. שנית, להוות כלי עזר בידי החיילים המאיישים את החמ"ל, ושולטים בכוחות השונים הנעים בגיזרה, כדי שבשעת הצורך יוכלו לסייע להם במהירות המירבית. לשם כך נועד "דף משימה" בו מציין המפקד מהי משימתו, מהם נתיבי התנועה, מי הם הכוחות החבירים ומה דרכי התקשורת אליהם. כך ורק כך, יש בטחון שהמשימה בין שהיא מבצעית ובין שהיא מנהלתית, תבוצע על הצד הטוב ביותר, תוך שמירה עד כמה שניתן על חיי אדם. סיכום: הערת הרב מרדכי הלפרין : |
|
שאלה: תשובה: וכן פסק השש"כ (פ"מ סעיף כב) בנוגע לרופא תורן או כונן בבית חולים, שנמצא שם חולה שיש בו סכנה, שאל לו לעזוב את בית החולים לביתו, רחוק מבית החולים, על דעת שיצטרך לנסוע בשבת כדי לעמוד על משמרתו, וכן נפסק בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן קלא) שעל הרופא לשבות בבית החולים, או בסמוך לו, כדי להמנע מנסיעה בשבת, אף אם הדבר כרוך בכך שלא יהא לו יין וסעודות שבת כהרגלו בביתו. ב. מאידך בשש"כ (פל"ב סעיף לד) פסק, שמעיקר הדין אין חובה לעשות מעשה הכרוך בטורח גדול, כדי למנוע את הצורך בחילול שבת שעלול להתהוות בשל פקוח נפש. ונראה שמחלק בין מצב שהחזרה למחנה בשבת ודאית, שאז עליו לשבות מכניסת השבת במחנה או בסמוך לו, לבין מצב שהחזרה בשבת מוטלת בספק, שאם ההשארות כרוכה בטורח גדול, רשאי לצאת לביתו על דעת לשוב בשבת ברכב, כל שחזרתו מחמת פקוח נפש. ומכיון שהצוות של משמר הגבול, צריך להחליף צוות אחר הפועל משבת בבוקר, ואין סיכוי סביר שמשימה זו תבוטל, היות שזו תורנות מסודרת מראש, לכאורה על מפקד הצוות להשאר במחנה בשבת. אולם הגרשז"א צידד להקל, אם על ידי זה שהמפקד יהיה מנותק כל ליל שבת מהבית, יתבטלו הוא ובני ביתו מעונג שבת, משום שהמפקד יוצא לדבר מצוה, ואינו עושה שום מעשה בקום ועשה בערב שבת לגרום לחילול שבת של מחר (שש"כ פ"מ הערה סד). רק מעשה שאינו לצורך מצוה ושתוצאתו יהיה חילול שבת, אף שיהיה בשביל פקוח נפש הוא שנאסר בערב שבת, כגון, לצאת למדבר בשיירה, שלא לדבר מצוה כשיודע שיבוא בשבת לידי חילול שבת, בגלל שהשיירה שהיא של גויים תמשיך בדרכה, והוא מחמת שלא יוכל להשאר לבדו במדבר יאלץ להמשיך ברכיבתו ולחלל שבת. אבל כשמצב של פקוח נפש קיים ממילא, ורק רוצים למנוע אותו, אין חובה לעשות מעשה הכרוך בטורח רב (שש"כ פל"ב הערה קד). בספר הצבא כהלכה (עמוד רנה הערה 42) כתב, ששמע מהגרשז"א שאין המפקד יכול להחמיר על חשבון סבל משפחתו, ומעיקר הדין ההיתר לצאת לביתו בערב שבת על דעת לחזור לצבא בשבת לצורך פיקוח נפש, הוא היתר מוחלט גם כשהחזרה למחנה ודאית. סיכום: |
|
שאלה: תשובה: כל עוד הקצין רק בכוננות, אין הוא חייב להמצא עשרים וארבע שעות במפקדת הגדוד, משום שעדיין אין מצב של סכנה לפנינו. בדומה לזה נפסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פ"מ סעיף יג), שרופא הנמצא בכוננות אינו חייב להימצא בביתו כל שעות היממה של השבת, ומותר להתקשר אליו במקרה של פקוח נפש למקום שנמצא שם, גם אם יצטרך לנסוע לביתו במכונית. ב. אמנם כשהקצין יודע בודאות שעליו לנסוע בשבת למפקדת הגדוד, היה מקום להחמיר לפי מה שנתבאר בשו"ת אגרות משה (או"ח סימן קלא) ונפסק בשמירת שבת כהלכתה (פ"מ סעיף כב), שאל לו לרופא תורן לעזוב את בית החולים לביתו, רחוק מבית החולים, על דעת שיצטרך לנסוע בשבת כדי לעמוד על משמרתו. אולם הגרש"ז אויערבך צידד להקל בזה, אם כתוצאה מכך יהיה מנותק כל ליל שבת מהבית, והוא ובני ביתו יתבטלו מעונג שבת, משום שיציאתו ביום שישי לדבר מצוה, ומאידך אינו עושה שום מעשה בקום ועשה, לגרום לחילול שבת בחזרתו למפקדת הגדוד בשבת בבוקר. (עיין שש"כ שם הערה סד). ומכיון שכדי למנוע את הצורך בחילול שבת הנעשה מחמת פקוח נפש, אין חיוב מעיקר הדין לטרוח טורח רב, אין הקצין חייב מעיקר הדין לשבות במפקדת הגדוד מכניסת השבת. ג. מלבד זאת, אם נקבע שמקום מושבו של הקצין במהלך השבת הוא בצימר, ושם מפקדתו, ומשם רשאי לצאת לסיור בקו, הרי בבדיקת אופן הפעילות המבצעית של כלל הכוחות בקו נכללת גם בדיקת השמירה במפקדת הגדוד עצמה, וכן אופן תיפקוד מחלקת המבצעים של הגדוד. וכשם שלא נחייב קצין הרוצה לבדוק כוננות מוצב בשבת, לשהות במוצב מתחילת השבת, כך אין לחייבו לשבות במפקדת הגדוד מכניסת השבת. ד. על הקצין לתכנן את סיור הקו באופן כזה, שיסתיים בנקודה הקרובה יותר לצימר מאשר למפקדת הגדוד. במקרה כזה מותר לשאר אנשי החפ"ק להמשיך ברכבם למפקדת הגדוד, הן משום שאין להם היכן לשהות, והן משום שכוננותם מחייבת אותם לשוב למפקדת הגדוד. סיכום: |
|
שאלה: תשובה: על דברי השו"ע כתב המג"א (שם ס"ק ז) וזה לשונו: מקצת חולי, דאילו בחולה ממש כל הגוף, או שיש בו סכנת אבר, אפילו ישראל עושה שבות לחד מאן דאמר, כמו שכתוב סימן שכח סעיף יז, ושבות שלא כדרכה אפילו במצטער שרי, כמו שכתוב בסעיף לג שם. ע"כ. נמצא שלדעת המג"א מותר לעשות שבות על ידי שינוי במצטער. ב. האחרונים נחלקו בדברי המג"א, אם הותרה גם מלאכה האסורה מן התורה בשינוי לצורך מצטער, או שרק איסור דרבנן בשינוי הותר לצורכו. בשועה"ר (סימן שז, יב) כתב, דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי אף על פי שאינו כולל את כל הגוף. ולא סכנת אבר, או לצורך מצוה, אומר ישראל לנכרי וכו'. ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד לא גזרו על שבות, כגון לטלטל על ידי נכרי סחורה מוקצה הנפסדת על ידי גשמים, ואפילו להביאה לבית דרך כרמלית אם אי אפשר בענין אחר, ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול (והוא הדין לצורך גדול אע"פ שלא שייך שם הפסד). וכל זה בדבר שעושה אותו הנכרי בשבת כדרך שעושה בחול, אבל דבר שמשנה בעשייתו מדרך החול, אף על פי שהוא שבות גמור, מותר לעשותו אפילו על ידי ישראל במקום צער, כמו שכתוב בסימן שכח, ויש אומרים שהוא הדין במקום הפסד, ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול. עכ"ל. הרי שלדעת שועה"ר, הותר גם איסור דאורייתא הנעשה בשינוי במקום הפסד או צורך גדול, וע"פ דברי המג"א הנ"ל, המפרש שגם איסור תורה כגון חליבה האסורה מן התורה (כמבואר בדבריו בסימן שה, ס"ק יב), הותר בשינוי במקום צער או צורך גדול וכגון גונח יונק חלב בשבת כמבואר בכתובות (ס.). עיין קשרי מלחמה ח"ד סימן ז. ג. אמנם דעת החיי אדם (כלל ס"ב סעיף ו) היא, שלא התירו לעשות על ידי ישראל רק איסור דרבנן בשינוי, וכן היא דעת המשנה ברורה (סימן שכח ס"ק קז), אלא שבנדוננו שהעברת קו הטלפון על ידי שירות "עקוב אחרי" לקצין אחר, כרוך באיסור דרבנן משום שהנוריות הנדלקות הינם LED ולא נוריות להט, וגם שאר האיסורים הקיימים בשימוש בטלפון כרוכים לדעת הגרשז"א באיסורי דרבנן בלבד, גם החיי אדם והמשנה ברורה יודו, שמותר לעשותם כלאחר יד לצורך מצוה כתפילה בציבור וסעודת שבת בחדר האוכל. שאע"פ שניתן להביא מזון מחדר האוכל לחמ"ל, מכל מקום אין זה מזון חם והוי ביטול עונג שבת, ע"פ המבואר בפרי מגדים (משבצות זהב סוף סימן רנג), שמזון חם לסעודת שבת נחשב צורך מצוה. ד. גם בהוצאת מכשיר המוטורולה מטעינה, הדלקתו והכנסתו שנית לטעינה, מתבצעות פעולות חשמליות שאיסורם לדעת הגרשז"א מדרבנן בלבד, ואף אילו באנו לחוש שיש בפעולות הללו איסורי תורה, ניתן לסמוך על שועה"ר המתיר לעשות בשינוי אף איסור תורה על ידי יהודי, לצורך גדול או לצורך מצוה, כפי שמשמע מפשטות דברי המג"א. אמנם יש שאמרו שבטעינת המכשיר יש לכאורה תיקון כלי, משום שאז ראוי המכשיר לשימוש. ואף שהמכשיר לא יפעל מעצמו עד שילחצו וידברו לתוכו, אבל היות שהכניסוהו למטען, זה נחשב תיקון כלי. מ"מ אין זה מוסכם, כי לדעת הגרשז"א אין הכלי מקולקל בשעה שמתרוקן, ואין תלוי במילוי, אלא כך שימושו, שמרוקנים אותו וממלאים אותו. וגם אם נאמר שיש בטעינת המכשיר איסור מצד תיקון כלי, מכיון שע"פ רוב המכשיר מוכנס לטעינה כשהסוללה אינה מרוקנת לגמרי, ועדיין אגור בתוכה חשמל, דומה הדבר למה שהתירו הפוסקים, להאריך שעון בזמן שפועל, כדי שימשיך לפעול זמן רב יותר. ומה שנדלקת נורת LED אדומה עם הכנסת המכשיר למטען, היות שאין לו תועלת בנורה זו, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וראוי לכסותה באופן כזה שלא תראה בזמן הדלקת המכשיר. ה. נשיאת מכשיר קשר מסוג מוטורולה, או נשיאת פלפון, לצורך כוננותו של הקצין במשך שהייתו מחוץ לחמ"ל, מותרת, היות שאינם נחשבים מוקצה עבור החייל. ומאחר שקשה לרתק קצין לחדרו במשך שבת שלימה ותוך כדי כך לשלול ממנו השתתפות בתפילה בציבור, ובשמיעת קריאת התורה (אף שהיא חובת ציבור לרוב הפוסקים), וסעודה חמה בחדר האוכל הנחשבת גם היא צורך מצוה, כמבואר לעיל, מותר לטלטל את המכשירים הללו במקום המוקף מחיצה כשרה לערוב, כדרך שמטלטלים אותם בחול. אמנם כשהמחנה אינו מוקף מחיצה הכשרה לערוב, גם אז מותר לקצין לנטוש את החמ"ל לבית הכנסת או חדר האוכל, אלא שאז עליו לשאת לדעת הגרשז"א את המכשיר בשינוי, כגון על רצועת נשקו. (עיין בשו"ת אג"מ ח"ד סימן פא, ובספר נשמת אברהם ח"ד עמו כב, ח"ה עמוד קעה סעיף פג). ומאחר ובית הכנסת ממוקם לא הרחק מהחמ"ל, מותר לשאת את מכשיר הקשר או הפלפון בידו גם במקום שאין בו עירוב, אם ילך מהחמ"ל לבית הכנסת (וכן ההיפך) בלי לעצור על מנת לנוח באמצע הדרך, וזאת ע"פ המבואר בחזון איש (סימן קג, יט) שהתיר שבות דשבות במקום מצוה. שהרי אילו הוציא את מכשיר הקשר מן החמ"ל (רה"י) לבית הכנסת (רה"י) דרך רשות הרבים ללא עצירה באמצע, היה עובר רק על איסור הוצאה מדרבנן (שועה"ר סימן שמז, ט). לכן כשמוציאו דרך כרמלית הוי שבות דשבות שהותר לצורך מצוה. ואף אם יגיע לבית הכנסת או לחדר האוכל, וימצא דלת סגורה דבר שיגרום לו לעצור טרם כניסתו, ולכאורה נמצא שעבר על איסור דרבנן בהוצאתו, עדיין יש לדון אם עצירה הנובעת מחמת גורם חיצוני כגון דלת סגורה, נחשבת כעצירה על מנת לנוח שאסורה, או כעצירה על מנת לכתף שמותרת. במסכת שבת (קנג) מבואר שבהמה הנושאת משא ונעמדת להטיל מים, נחשבת עמידתה כהנחה, ובעל הבהמה עובר על איסור מחמר. ועל זה כתב השפת אמת (שם ד"ה "והא") קשה הרי לא הוי אלא כעומד לכתף, וגם בדידה לא הוי הנחה בכהאי גוונא. ויתכן לומר דבבהמה דלאו בת דעת היא ליכא לפלוגי בה בין עמידה על דעת לכתף או על דעת לפוש, וכל עמידה לדידה הוי עמידה גמורה. מה שאין כן אדם, אין הכי נמי דבכהאי גוונא אינו עומד לפוש, דמשמע דוקא לפוש חייב, וכל שאיננו עומד לפוש מיפטר. ואם כן בכהאי גוונא דמוכרח לעמוד מצד סיבה אחרת אינו בכלל לפוש. עכ"ל. לאור דברי השפ"א, ניתן להחשיב את החייל שנעצר מחמת שמצא דלת סגורה, או אם עצרו מפקדו בשעת הליכתו לבית הכנסת, כעומד על מנת לכתף ולא כעומד על מנת לפוש, אא"כ נח לו שיכול לפוש רגע. ו. אולם, למרות ההיתר להעביר את קו הטלפון לקצין אחר ע"י שירות "עקוב אחרי", יש לצמצם במידת האיסור ולעשות זאת בשינוי גמור כגון על ידי חפץ שאינו מוקצה (סיכת ראש או כפית וכד'), שאז נחשב שינוי ממש כמו ששנינו בראש השנה (לב:), שופר של ראש השנה אין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. ובגמרא שם (לג.) נאמר, משום שבות מגלא לא תעשה סכינא, ופרש"י שם וזה לשונו, ואין חותכין אותו אם בא לתקנו, לא בדבר שהוא משום שבות, כלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות כגון מגלא שרפ"א בלע"ז, דתיקון כלאחר יד הוא, ואין בו אלא משום שבות. סכינא דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה. עכ"ל. הרי שגם כשחותכו כדי לתקנו כדרכו, חשוב כלאחר יד משום שאינו חותכו בכלי שרגילים לחתוך בו. לפיכך אם יחייג בחפץ שאינו מוקצה, או ידליק את מכשיר המוטורולה ע"י לחיצה בחפץ שאינו מוקצה, שהוא שינוי בגוף הפעולה, זהו ודאי נחשב שינוי, ויש להתיר באופן זה שבות דשבות גם על ידי ישראל כל שנעשה לצורך מצוה. אלא שמכיון שחובה למעט בחילול שבת יש לדאוג להדליק את מכשיר המוטורולה או את מכשיר הפלפון קודם השבת. וכן כשמוציא מכשיר מטעינה או מכניס מכשיר לטעינה יעשה זאת בשינוי גמור. סיכום: 1. העברת קו הטלפון לקצין אחר ע"י שרות "עקוב אחרי". 2. הוצאת מכשיר קשר מסוג מוטורולה ממטען. 3. הדלקת מכשיר קשר נישא, (לא רכוב) או פלפון, אם שכח להדליקם לפני כניסת השבת. 4. הכנסת מכשיר קשר מסוג מוטורולה למטען. כל הפעולות הנ"ל יבוצעו בשינוי גמור, על ידי חפץ שאינו מוקצה. ב. במקום שיש בו עירוב שבת, ינשא מכשיר הקשר או הפלפון כרגיל בימות החול. ג. במקום שאין בו עירוב שבת, ינשא מכשיר הקשר או הפלפון באופנים הבאים: 1. בשינוי על רצועת הנשק. 2. כרגיל בימות החול ע"י הליכה מרה"י (חמ"ל) לרה"י (בית הכנסת, חדר אוכל) בלי לעצור על מנת לנוח בכרמלית (בדרך). 3. דרך מקום פטור כמבואר בקשרי מלחמה ח"א עמוד 61. |
