|
שאלה: תשובה: בנוגע לשאלה הראשונה שנינו בברייתא במסכת קידושין (לב:), ת"ר מפני שיבה תקום, יכול אפילו מפני זקן אשמאי [בור], תלמוד לומר זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. רבי יוסי הגלילי אומר, אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו. יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק, תלמוד לומר תקום והדרת, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס. יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ, תלמוד לומר תקום והדרת, לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור. יכול יעצום עיניו כמי שלא ראהו, תלמוד לומר תקום ויראת, דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך. ע"כ. בהמשך דנה הגמרא (בדף לג.) בדברי הברייתא ומקשה, יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו. אטו ברשיעי עסקינן, אלא יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא, דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי ליה דקאים מקמיה, תלמוד לומר ויראת. ע"כ. מדברי הגמרא עולה שהעוצם עיניו כשהחכם בתוך ארבע אמותיו, עובר על הפסוק מפני שיבה תקום ונקרא רשע. אך גם הנוהג כך קודם שנכנס החכם לארבע אמותיו, מכיון שמבטל מעצמו מצות עשה הבאה לו ממילא, יש איסור בדבר ועל כך נאמר ויראת מאלוקיך, וכפי שפירש רש"י (שם ד"ה דבר המסור ללב) ללבו של עושה הדבר. הוא יודע אם ראהו או לאו. לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו כרשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו. לכך נאמר ויראת מאלוקיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת. עכ"ל. גם הרמב"ם (פ"ו מהלכות תלמוד תורה ה"א), לאחר שהביא את דין קימה בפני תלמיד חכם וכתב, ומאימתי חייבין לעמוד מפניו משיקרב ממנו בארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו, הוסיף בהלכה ב, ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו. שנאמר ויראת מאלוקיך. הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך. לפיכך אשה שבעירה יש באפשרותה לקיים מצות זכירת מעשה עמלק כדבעי, ועוקרת בשבת זו ממקום מושבה אל בעלה שבצבא, ותוך כדי כך מפקיעה עצמה מן המצוה, לכאורה יש בדבר איסור ועוברת על ויראת מאלוקיך. ב. אולם מן הגמרא במסכת פסחים (ע:) לא משמע כן, שהרי נאמר שם בברייתא, שיהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו, והלכו וישבו להם בדרום, כדי להפטר מהחובה להקריב קורבן פסח, מדין דרך רחוקה, משום שלדעתם המנוגדת לחכמים, דוחה חגיגת ארבעה עשר את השבת, ויש להקריב בערב פסח שחל בשבת לא רק קורבן פסח אלא גם קרבן חגיגה. ובגמרא שם דן רב בשיטתו של בן דורתאי ואמר, מאי טעמא דבן דורתאי, דכתיב וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר. והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העיזים. אלא צאן זה פסח, בקר זו חגיגה, ואמר רחמנא וזבחת פסח. מעצם העובדה שרב דן בשיטת בן דורתאי, הוכיח החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן פד), שבן דורתאי אדם כשר היה. וממה שלא הקשו בגמרא, כיצד הפקיע עצמו בן דורתאי ממצות הקרבת קורבן פסח בנדידתו דרומה, מוכח שכאשר אדם מבטל מצות עשה על ידי העתקת מקומו הגאוגרפי ממקום למקום, לפני זמן חלות חיוב המצוה, אין איסור בדבר כל שעושה זאת לצורך דבר שהוא בעל ערך מצוותי, וכבנדון דידן שבן דורתאי רצה להמנע מעבירה לשיטתו. ואף על פי שאין ללמוד הלכה ממעשהו של בן דורתאי, היות שחכמים חלקו עליו, מכל מקום אין לדמות את מעשהו למעצים עיניו גם לפני שהחכם נכנס לארבע אמותיו, היות שזה האחרון מפקיע עצמו ממצות קימה בפני תלמיד חכם ללא סיבה, ועל זה נאמר ויראת מאלוקיך. לפי זה מותר לאשה לנסוע אל בעלה הנשאר בצבא, מכיון שבערב שבת זכור עדיין לא חלה המצוה של זכירת מעשה עמלק, ונסיעתה לצורך מצוה, שכן אין לך ביטול עונג שבת גדול מההפרדת אשה ובני משפחתה מבעלה. ג. כן יש להוכיח גם ממה שנפסק בשו"ע (או"ח סימן קכח, ב), שכהן שאינו עולה לדוכן ואין בו אחד מהדברים המעכבים בנשיאת כפיים, אף שביטל מצות עשה אחת, הרי הוא כעובר על שלושה עשה. למרות האמור נפסק בשו"ע (שם, ד), שכשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ לבית הכנסת אלא בשעה שהחזן מקרא "כהנים". ובמשנה ברורה (שם ס"ק יב) כתב שההיתר לשהות חוץ לבית הכנסת נאמר רק לכהן חלש וכדומה. בביה"ל הוסיף להסביר וז"ל: דאם לא הכי, בודאי לא שפיר למעבד הכי שיבטל מצות עשה בחינם, והרי זה דומה לשאר מצוות עשה התלוי במעשה, כמו ציצית, דלאו חובת גברא הוא אלא חובת מנא, ואפילו הכי צריך לעשות בגד של ארבע כנפות ולתלות בה ציצית, וענשי נמי עלה בעידן ריתחא וכו' ובאמת גמרא מפורשת הוא בקידושין לג, דאפילו פוטר ממצות עשה קודם דלימטי זמן חיובא, אפילו הכי נאמר על זה ויראת מאלוקיך, עיין שם. עכ"ל. משמע שדוקא כשמפקיעה האשה מעצמה את מצות זכירת עמלק ללא כל סיבה, אז יש לאסור, ועל זה נאמר ויראת מאלוקיך, גם אם עושה זאת בערב שבת זכור לפני זמן חלות חיוב המצוה. אבל כשעושה כן מחמת טעם ובעיקר כשהוא לצורך קיום עונג שבת וכדומה, אין בזה איסור. ד. ועיין בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן כא) שכתב, והא דלא נושאין כפיים בכל יום, שמעתי מפי מורי חמי כהנא ז"ל, דהוא משום דנהגי כהני לטבול וכו'. ואני מוסיף לבאר דבריו, שיש עונות מתרמי דקשה להו לטבול וגם בושים. ויש דאירע להו דבר לאונסו ויש טיילין ושטופין ואם ימנעו היו מקצתן מתביישין ואם יטבלו היו ג"כ מתביישין וכו'. עכ"ל. והקשה הב"י (סו"ס קכח) על דברי המהרי"ל, שהרי יש כאן חומרא דאתי לידי קולא, שהרי טבילה לנשיאת כפיים לא הוזכרה בתלמוד, ואם נהגו להחמיר ולטבול, למה יבטלו בשביל כך בכל יום מצות עשה השקולה כנגד שלש עשה. ואף שאינו עובר אלא אם כן נקרא לעלות לדוכן על ידי החזן, מכל מקום טוב להם שיקיימו שלש עשה בכל יום ולא יטבלו. על כל פנים מוכח מדברי המהרי"ל שאדם המפקיע מעליו מצות עשה קודם שהגיע זמן חיובה של המצוה, והדבר נעשה מסיבה מוצדקת, וכגון בנדו"ד שהכהנים עושים זאת לתוספת קדושה וטהרה ולשלימות בקיום המצוה, אין לאסור. והכי נמי מותר לאשה לנסוע בערב שבת זכור אל בעלה שבצבא, אף שמבטלת בקום ועשה מצות עשה של זכירת מעשה עמלק, היות שנסיעתה בזמן שעדיין לא חלה החובה לקיים מצות זכירת מעשה עמלק, ונסיעתה לצורך מצוה. ה. והנה בנוגע למצות זכירת מעשה עמלק נאמר בספרי (פרשת בחוקותי), זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהיה שונה בפיך. הראשונים נחלקו אם "זכור בפה" הכוונה שמצות עשה מן התורה לזכור את מעשה עמלק, או שהמצות עשה של זכירת מעשה עמלק אינה מצוה בפני עצמה, אלא חלק מהמצוה של תלמוד תורה. הראב"ד על הספרי (שם) כתב, שתהא שונה בפיך הלכות זכרון עמלק, שתהא שונה בפיך הלכות מגילה. ע"כ. ובדומה לו כתב בתוספות שאנץ (סוטה לג.) בפירושו הראשון שתהא שונה בפיך הלכות מגילה. ובפירושו השני כתב, דהיינו כגון ושננתם לבניך, שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים, ומאלו נלמוד לאחרים. ע"כ. ע"פ זה הסביר הגר"ד יוסף בספרו תוה"מ (סימן ב סעיף ו), שבעל הלכות גדולות, רס"ג והיראים שהשמיטו מחיבוריהם את מצות זכירת עמלק, ס"ל שאין זו מצוה בפני עצמה, אלא נכללת היא במצוה הכללית של תלמוד תורה. אולם לדעת רוב הראשונים מצות זכירת מעשה עמלק היא מ"ע מן התורה וכך נפסק בשו"ע (או"ח סימן קמו, ב, סימן תרפה, ז). אלא שגם לראשונים הסוברים שמצות זכירת עמלק היא מצות עשה מן התורה, נחלקו הדעות אם הקריאה עצמה מתוך ספר תורה, היא מצות עשה דאורייתא. מחידושי הריטב"א למגילה (יז:) שהשווה דין קריאת פרשת זכור לדין מקרא ביכורים, חליצה ווידוי מעשר, מוכח שכשם שבאלו אין חובה לקרוא דוקא מתוך ספר תורה, אלא העיקר שיקראם בפיו, כך הוא לענין פרשת זכור. גם הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים ה"ה) ובספה"מ (מ"ע קפט), הזכיר רק את ענין זכירת מעשה עמלק בפה, אך לא כתב שחובה לקרוא מתוך ספר תורה. וכן הרמב"ן בפירושו לתורה (פרשת כי תצא), אף שלדעתו מצות עשה מן התורה להזכיר בפה מעשה עמלק, מ"מ אין חובה מן התורה לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה דוקא. אולם לחלק מהראשונים אכן קיימת חובה מן התורה, לקיים את מצות זכירת עמלק בפה, דוקא ע"י קריאת פרשת זכור מתוך ספר תורה. (עיין ברא"ש לברכות מז:, ספר החינוך מצוה תרג, שו"ת תה"ד (סימן קח) ועוד ראשונים, וכן פסק השו"ע (או"ח סימן קמו, וסימן תרפה). ראיה לשיטה זו יש להביא ממגילה (יח.) שם אמרה הגמרא קראה על פה לא יצא, מנלן אמר רבא אתיא זכירה זכירה. כתיב הכא והימים האלה נזכרים, וכתיב התם (בזכירת מעשה עמלק), כתוב זאת זכרון בספר. מה להלן בספר אף כאן בספר. והקשו בגמרא, וממאי דהאי זכירה קריאה היא, דלמא עיון בעלמא. ותירצו, לא סלקא דעתך. דתניא זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, בפה. ע"כ. הרי שדרשו חז"ל זכור בפה, שמצות עשה מדאורייתא לקרוא פרשת זכור דוקא מתוך ספר תורה. מכל מקום אין להקשות מהראיה הנ"ל על הראשונים הסוברים שאין מצות עשה מדאורייתא לקיים זכירת מעשה עמלק דוקא מתוך ספר תורה, שכן יש לפרשה על פי מה שכתב הפני יהושע (מגילה יח.), דהאי בספר שכתוב בתורה, דרשינן לה בפ"ק (ז.), דהיינו מה שכתוב בנביאים או במגילה, ואם כן לאו אפרשת זכור קאי, אלא גז"ש בעלמא היא דדרשינן הכא, דכי היכי דהאי זכרון דהתם היינו בספר, האי זכירה דמגילה נמי היינו בספר. אלא דלענין שצריך לקרות המגילה בקריאה ממש, ולא דרך עיון בעלמא, שפיר ילפינן דהוי מדאורייתא שצריך לקרותה בפה. אם כן האי זכירה דמגילה, נמי צריך לקרותה בפה, דלענין זה הוי גילוי מילתא בעלמא, ואדרבה, נראה קצת מכאן ראיה להיפך, דאי סלקא דעתך דפרשת זכור צריך לקרותה דוקא מתוך הספר, א"כ כולה מילתא דמגילה, בין לענין קריאה בפה, ובין לענין שצריכה שתהא כתובה בספר, תרוייהו הוי מצי למילף בגזירה שוה דזכירה זכירה מקרא דזכור את אשר עשה לך עמלק, ומאי הוצרך לאתויי קרא דכתוב זאת זכרון בספר. עכ"ל. על כל פנים לא יצא הדבר מידי מחלוקת האחרונים. שכן הפמ"ג (סימן קמג, מש"ז סק"א) כתב שמצות עשה מן התורה לקרוא פרשת זכור דוקא מתוך ספר תורה, ואם נמצא הספר פסול אף בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרוא מספר תורה כשר. וכן מוכח מהשו"ע (או"ח סימן תרפה) ומהמג"א (סוף סימן קלה). אך בשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן נד) הביא שיטות אחרונים, שהוכיחו מדברי הרמב"ם והרמב"ן, שאין מצות עשה מן התורה לקרוא פרשת זכור דוקא מספר תורה. ולכן גם אילו לא נמצא במוצב ספר תורה כשר, וגם אילו היינו מכריעים שאסור לאשה לבטל בנסיעתה לצבא מצות עשה של זכירת עמלק, מכיון שלחלק לא מבוטל של ראשונים ואחרונים, הסוברים שמדאורייתא די בהזכרת מעשה זכירת עמלק בפה מתוך תנ"ך או אפילו בדיבור בעלמא, אין כאן ביטול המצוה ומותר לה לנסוע לצבא בערב שבת זכור כדי לשבות עם בעלה. ו. אלא שבשו"ע (או"ח סימן תרפה, ז) מבואר שיש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין, צריכים לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. ובשו"ע (סימן קמו, ב) לענין לימוד תורה באמצע קריאת התורה, כתב וזה לשונו: וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה, שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא. נמצא שאשה הנוסעת לבעלה בערב שבת זכור, ממקום שמצוי לה מנין למקום שלא תוכל לשמוע בעשרה קריאת זכור, עושה בניגוד לפסק השו"ע שכתב, שמי שדר במקום שאין לו מנין, צריך לבוא למקום שיש בו מנין כדי לשמוע קריאת פרשת זכור בעשרה. ומה שהצריכו עשרה לקריאת פרשת זכור, הוא כפי הנראה משום שמצות זכירת עמלק ומצות מחיית עמלק נזכרו בפסוק יחד. ומכיון שמצות מחיית עמלק היא חובה ציבורית, אלא שכל יחיד מתחייב בה גם באופן עצמי, כשיש ציבור, כך גם מצות זכירת עמלק חובתה חובת ציבור, משום שהזכירה לצורך המחייה. אך דין זה שנוי במחלוקת גדולה בין האחרונים, ויש מהם הסוברים שאע"פ שעיקר מצות פרשת זכור מן התורה, מ"מ אין מדאורייתא חובה לקרותה במנין דוקא, וקריאתה בציבור אינה אלא מדרבנן. (עיין בשער הציון סימן תרפה, אות ה). ובשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן נד). ואדרבה ניתן להביא ראיה שאין קריאתה בעשרה חובה, ע"פ מה שאמרו בגמרא בבבא בתרא (כא:), שיואב בן צרויה אמר לדוד שהרג את הזכרים שבעמלק מכח מה שלימדוהו בילדותו, לקרוא תמחה את זכר (הזי"ן והכ"ף בקמץ) עמלק. על זה כתב הגר"ע יוסף בקובץ "קול סיני" שאם איתא דצריך לשמוע קריאת פרשת זכור בעשרה מן התורה, כיצד לא שמע יואב פעם אחת לפחות קריאת פרשת זכור כראוי, ואם קרא בעצמו, איך לא תיקנוהו השומעים. אלא ודאי שאין חיוב עשרה אלא מדרבנן, ובאותו הזמן עדיין לא תיקנו לקרות בעשרה. לפיכך אשה הנוסעת בערב שבת זכור לבעלה הנמצא בצבא במקום שאין שם מנין, אינה מפקיעה עצמה ממצות עשה של זכירת עמלק, מכיון שלדעת כמה מהראשונים אין חובה מדאורייתא לקרות פרשת זכור בציבור דוקא. ומכל מקום כשנמצא במוצב ספר תורה, יקרא בעלה פרשת זכור מן הספר ללא ברכות, כפי פסק הרמ"א (סימן תרפה, ז) שבני הישובים שאי אפשר להם לבוא לעיר לקרוא במנין, יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם. ז. לעצם חובת נשים במצות זכירת מעשה עמלק, כתב ספר החינוך (מצוה תרג, תרה), שלא ידענו בזכירה זו זמן קבוע ביום או בשנה, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה וכו', ודי לנו בזה לזכור את הענין פעם אחת בשנה, או בשנתיים או בשלוש שנים. עכ"ל. אעפ"כ גם אם מן התורה אין שיעור זמן לפרשת זכור, מדרבנן תיקנו לקוראה פעם בשנה, בשבת שלפני פורים, כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן, וכדאיתא במגילה (כט.). אך מכיון שמדאורייתא אין למצוה זו זמן, הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא, שנשים חייבות. אבל בספר החינוך (מצוה תרג) הכריע, שנשים פטורות ממצות זכירת עמלק, היות שלדעתו הן פטורות ממצות מחיית עמלק. אלא שעל דבריו יש להקשות, שהרי מלחמת עמלק היא מלחמת מצוה, שעליה נאמר שחתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה וא"כ גם לנשים המלחמה, וזו קושיית המנחת חינוך שם. ויש לומר בשני אופנים: האחד שדין יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה, הוא לסייע ידי הנלחמים, ואינו הטלת חיוב המלחמה המקורי על הכלה. ואם כן במלחמת מצוה, גם אם הכלה יוצאת, היא אינה יוצאת משום חיוב מחיית עמלק, אלא משום השתתפות וסיוע לנלחמים (בשם הרב מרדכי הלפרין). האופן השני כפי שתירץ בשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן נד) שאין הכוונה שכלה יוצאת למלחמה ממש. אלא מכיון שחתן יוצא למלחמה, ממילא כלה יוצאת מן החופה, דהיינו שאינה נוהגת ימי המשתה, וכפי שכתב בשו"ת הרדב"ז (פ"ז הלכות מלכים ה"ד), שהנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן שבמלחמה. ומכיון שתפקידי שירותים אלו אינם נחשבים מלחמה ממש, אף שתומכים בדרג המסתער, ואי אפשר לקיים את המלחמה בלעדיהן, מ"מ אין מלאכתן נחשבת כלחימה, וממילא מכיון שאינם במצות מחייה, אינן במצות זכירה לדעת החינוך. אבל הרמב"ם בסוף ספר המצוות, בבואו למנות את המצוות שנשים פטורות מהן, לא כלל את מצות מלחמת עמלק ומצות זכירת עמלק, ומוכח שסובר שגם נשים חייבות בשתי המצוות הללו. בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן ח) כתב שרבי נתן אדלר רבו של החת"ס, חייב נשים בשמיעת פרשת זכור והקפיד שהמשרתת שבביתו תשמע פרשת זכור, וכתב הבנין ציון שהסיבה לכך היא, משום שמצוה זו מצות עשה שאין הזמן גרמא, וכן פסקו עוד אחרונים. לעומתם יש אחרונים שכתבו לפטור נשים ממצוה זו, עיין בשו"ת תורת חסד מלובלין (סימן ל"ז) שכ', "מנהג נשים שלנו שמעולם אינן שומעות קריאת פרשת זכור וכו' עיי"ש. ובדומה לזה השיב החזו"א לשואליו שאין הנשים צריכות לשמוע פ' זכור (הובאו דבריו בהנהגות החזו"א עמ' רי"ד והובאו הדברים בפסקי תשובות לפי סדר המשנה ברורה סימן תרפה סק"ה). לכן פסק בשו"ת יבי"א (שם) שהיות ולא יצא הדבר מידי מחלוקת, ראוי לנשים להחמיר על עצמן, אם יכולות, ולבוא לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור. ובהעדר אפשרות כזו, טוב שיקראו בשבת זו פרשת זכור מתוך חומש. סיכום: ב. נשים שאינן יכולות לבוא לבית הכנסת, טוב שיקראו להם מתוך ספר תורה, ורצוי בפני עשרה אנשים, בזמן שיכולות לבוא לבית הכנסת, כגון לפני מנחה, אך לא יברכו על הקריאה. ג. למרות שקריאת פרשת זכור היא מצוה מדאורייתא, ולחלק מהראשונים גם קריאתה מתוך ספר תורה היא חובה מדאורייתא, אעפ"כ אשה הרוצה לצאת ידי המחייבים, ואין בידה אפשרות לשמוע קריאת פרשת זכור בציבור בהעדר ספר תורה או מנין, או שניהם, נכון שתקרא לעצמה את פרשת זכור מתוך חומש. ד. מותר לאשה לנסוע בערב שבת זכור אל בעלה הנמצא בצבא, גם אם ע"י כך לא תשמע פרשת זכור במנין ומתוך ספר תורה, היות שעושה זאת לפני חלות זמן חיוב המצוה, וכוונתה לשבות ביחד עם בעלה הוי דבר מצוה. הערות הרב אביגדר נבנצל: ב. לסעיף ד - על הוכחה ממהרי"ל, צ"ע במה פקעה שם המצוה. אמנם העבירה פקעה בזה שאין קוראים כהנים. ג. לסעיף ה - על מה שנכתב שלרוב הראשונים מצות זכירת מעשה עמלק היא מצות עשה מן התורה, יש להעיר שלהרמב"ם נראה דהזכירה מה"ת חיובה כשיוצאים למלחמה בעמלק, וזה קיים שאול וישמע שאול את העם, וזה קיים מרדכי, ולזכר זה תקן שנקרא זכור לפני פורים. ד. לסעיף ו - על מה שכתב הגר"ע יוסף, שאם יואב קרא בעצמו איך לא תיקנוהו השומעים, יש להעיר שהוא היה הגדול במקום, והורה להם איך צריך (לדעתו) לקרות . ה. לסעיף ז - משה מונה את ישראל פעמיים לקראת מלחמת שבע אומות, ואינו מונה הנשים. וכן ברק נלחם בכנעני וננזף על ידי דבורה על בקשתו ממנה לילך עמו. וליהושע לקראת מלחמת עמלק נאמר בחר לנו אנשים. בנוגע לדברי הרדב"ז שהנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן שבמלחמה, עיין במלחמת פלגש בגבעה, שהפרישו עשירית הלוחמים לצורך זה. ו. לסיכום סעיף ב - כך נהגו אצלנו, ואילו הגר"ב זולטי זצ"ל הורה לקרוא להן דווקא בפחות מעשרה, שלא להכנס לספק חיוב ברכה. הערות הרב מרדכי הלפרין: ב. לסעיף ב - בנוגע לבן דורתאי יש פטור לפי מקום, אבל לגבי שמיעת פרשת זכור, אין פטור מקום, אלא אונס במקום שאין לה אפשרות לשמוע. ג. לסעיף ג - 1. דומני כי בכהן לא מדובר על "פטור", אלא על אי ביטול מצוות עשה בידיים כשנקרא לדוכן. אך החיוב קיים גם אם בחוץ, אך אין ביטול בידיים. 2. דומני כי "בעידנא דריתחא ענשינן אעשה" איירי במי שרגיל לפטור את עצמו, ולא במי שפעם אחת אינו לובש בגד בן ארבע כנפות. ד. לסעיף ד - לדינא, לא רק שהיא פטורה להלכה מ"זכור", אלא לכל הדעות לא מצינו, שעליה לעקור ממקומה לפני שבת, כדי להגיע למקום הקריאה, וידי חיוב דאורייתא תוכל לצאת גם בפרשת כי - תצא לכל הפחות. |
|
שאלה: תשובה: אבל איסור הרחיצה בתשעת הימים אינו מדינא דגמרא, אלא מצד המנהג בלבד, כפי שכתב הרמב"ם (שם הלכה ו) וזה לשונו: משיכנס אב ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית. ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית וכו'. ע"כ. הרי שלגבי תספורת וכיבוס נקט הרמב"ם לשון אסור, ובנוגע לאכילת בשר ורחיצה נקט לשון נהגו. וכן מוכח ממה שכ' רי"ץ גיאת בספר מאה שערים (הלכות תשעה באב עמוד כא), שנשאל ממר רב האי גאון, הא דתנן (תענית כו:) שבת חל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. אם נזדמנה לאשה טבילת מצוה מנידתה, מהו שתכבס בגדיה, והשיב, לא עדיף שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה מחולו של מועד, דמצוה היא ולא גזרה היא, ואי משום רחיצת נדה מטומאתה, לא אסורה רחיצה בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ואי משום כיבוס בגדים, הא תנן אלו מכבסים במועד וכו'. ומה שכ' דלא אסירא רחיצה בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אין מזה ראיה שבימיו לא נהגו לאסור רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב, אלא יש לומר שגם הוא מודה שרחיצה אסורה מצד המנהג, ורק לגבי טבילת נדה, אין איסור אף מצד המנהג. מכאן שקיים חילוק מהותי, בין איסור הרחיצה בתשעה באב עצמו שהוא מדינא דגמרא, לבין איסור הרחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב שהוא מצד המנהג בלבד. ב. בנוגע לאיסור הרחיצה בימים שקודם תשעה באב, נחלקו הראשונים מאימתי תוקף האיסור. הרמב"ם (פ"ה הלכות תעניות ה"ו) כ', שהאיסור רק בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו וכן היא דעת הרמב"ן בתוה"א (ענין אבלות ישנה עמוד רמה) והמאירי והר"ן (סוף תענית). בעוד שהטור (או"ח סימן תקנא) כ' בשם אבי העזרי שנהגו אבותינו שלא לרחוץ מר"ח, ויש עלינו לקיים משום אל תטוש תורת אמך. וכן כ' בשו"ת מעשה הגאונים (עמוד לה) בשם הרב יקר, שר"ח עצמו בכלל האיסור. השו"ע (סימן תקנא, טז) כתב יש נוהגים שלא לרחוץ מר"ח אב, ויש שאין נמנעים אלא בשבת זו. וכתב על זה הרמ"א בהגה: ונוהגים שלא לרחוץ אפילו בצונן מר"ח ואילך, ואפילו בערב שבת של חזון אסור לרחוץ, כי אם ראשו ופניו וידיו ורגליו בצונן, ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין במים שרגיל בכך בכל שבת. ומדברי הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל, שכ' שנהגו שלא ליכנס למרחץ עד שיעבור התענית, מוכח שדוקא כניסה למרחץ דהיינו רחיצה בחמין, היא שנאסרה. וכן מבואר בראבי"ה (ח"ג סימן תתפב עמוד תרנג) שדוקא בחמין אסור אבל בצונן מותר. אלא שהרמ"א בהגה (שם) סיים, שנוהגים שלא לרחוץ אפילו בצונן ומראש חודש, ועל דבריו העיר בישועות יעקב (סימן תקנא סק"ג), שמצד המנהג לא נאסר אלא בחמין, ובשבוע שחל בו תשעה באב. ג. אלא שהנאמר לעיל בנוגע לאיסור הרחיצה, שייך רק לגבי רחיצה לשם תענוג, אבל רחיצה לשם הסרת הזיעה והלכלוך לא נאסרה כלל. הראיה, שאיסור הרחיצה בתשעה באב עצמו הוא מדינא דגמרא, ובכל זאת מבואר בשו"ע (או"ח סימן תקנד, יב) שהבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחוץ במים. כל שכן שיש להתיר רחיצה לשם העברת הזיעה בתשעת הימים מקל וחומר, היות שאיסור הרחיצה בם רק מצד המנהג. וכן יש להוכיח ממה שנפסק בשו"ע (יו"ד סימן שפא, ג) לגבי אבל שהוא איסטניס, שהרחיצה אצלו אינה לתענוג אלא מחמת נקיות, שמותר לו לרחוץ אף בימי אבלו, (חוץ מביום הראשון למאן דאמר אבילות יום ראשון דאורייתא), אם כשימנע מרחיצה יצטער. דין זה מבוסס על המשנה בברכות (טז:) שרבן גמליאל רחץ לילה ראשון שמתה אשתו משום שהיה אסטניס. לפיכך, יש לדון חיילים השבים מיוזעים מאימונים כאיסטניס, שהתירו לו רחיצת המקומות המזיעים ממש בתשעה באב עצמו, ובודאי שלא גרע דינם של החיילים מדינו של הבא מן הדרך ורגליו כהות, שהתירו לו רחיצה בתשעה באב עצמו. על אחת כמה וכמה שיש להתיר רחיצת כל הגוף בתשעת הימים, כל שנעשית לשם העברת הזיעה ולא מחמת תענוג. ועיין בשו"ת יחו"ד (ח"א סימן לח) שכ' שאפילו לדעת הרמ"א, שמנהג האשכנזים להחמיר מראש חודש אף בצונן, פועלים השבים ממלאכתם שטופי זיעה רשאים להקל בצונן. ולפיכך יש להקל לחיילים השבים מאימונים, בעיצומם של ימי הקיץ כשהחום רב והזיעה מרובה, לרחוץ במים צוננים כל גופם, וגדול כבוד הבריות. וכן התיר בשו"ת אגרות משה (ח"ד אבן העזר סימן פד אות ד), לתלמידי ישיבה לרחוץ בצונן כל הגוף עד ערב תשעה באב, היות שמכוונים להסרת הזיעה ולא לשם תענוג ולא הבדיל בין צונן לחמין. וכן התיר בשו"ת שלמת חיים (סימן שלג) לחפוף הראש בחמין ובסבון בתשעת הימים, כשעושה כן לשם נקיות ולא לשם תענוג. ד. בנוגע למד"ס בריכה, מכיון שהדבר נעשה במסגרת אימון ולא לשם תענוג, יש להתיר מעיקר הדין, בעיקר לאור העובדה שהאימון קשה ומפרך יותר משיעור ספורט ביבשה, וישנם חיילים שלאור זאת אף היו מעונינים להפטר ממד"ס זה, מה שמעיד שאין זה תענוג. מאידך ישנם פרקי זמן לא מעטים לפני ובמהלך המד"ס, בם שוהים החיילים בבריכה ללא פעילות מאומצת וזהו "פסיק רישיה" שנגרם להם תענוג. אולם אם כך, נאלץ לאסור גם מקלחת בבית, משום שגם במהלכה נגרם לאדם תענוג ואין הוא מדקדק לצאת מיד ברגע שסיים להסיר את הזיעה, ובכל זאת הדבר לא נאסר כפי שהתברר לעיל. יתר על כן, בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח סימן כט) כ' שמותר להשלים לימודי שחיה בנהר גם בימים שאחרי ראש חודש אב, כי במלאכתו הוא עוסק, ואין כוונתו לתענוג, אף שנכון להחמיר בזה, אבל אין למחות ביד המיקל. ועיין עוד בשו"ת יבי"א (ח"ה סימן מא) ובשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן לח). ולכאורה לא גרוע דינו של מד"ס בבריכה שאינו נעשה לשם תענוג מהשלמת לימודי שחיה. אמנם מדברי שו"ת תרומת הדשן (סימן קנ) נראה, שלמתירים רחיצה בתשעת הימים, אף רחיצה בנהר ובים בכלל זה. ולכן חיילים השבים שטופי זיעה מאימונים, מותר להם לרחוץ אפילו בים, אלא שבמקום שניתן להתקלח במחנה, יש להמנע מלהתרחץ בים עכ"פ לאשכנזים, משום שרחיצה בים נחשבת לתענוג גדול יותר מאשר רחיצה במקלחת, ויש להמנע כל שניתן מתענוגות בימים אלו. אבל בנוגע למד"ס כח בבריכה, נראה שאין חובה להמנע היות שהדבר מהווה חלק אינטגרלי מהאימונים, אף שראוי לעשות בימים אלו את שיעור הספורט ביבשה, משום שאין בכך פגיעה בלקח וההישג הנדשים. סיכום: ב. למנהג הספרדים מותר לרחוץ בצונן בשבוע שחל בו תשעה באב (גם בים או בבריכה), ולפני השבוע שחל בו תשעה באב מותר גם בחמין. ג. למנהג האשכנזים, מותר למי שמזיע ויש לו צער רב, לרחוץ בצונן אף בשבוע שחל בו תשעה באב. ד. מעיקר הדין אין לאסור עריכת מד"ס בבריכה בתשעת הימים, אף שראוי לקיימו ביבשה, משום שאין בכך פגיעה בלקח וההישג הנדרשים. ה. הלכה למעשה יש לפעול בצבא לפי הוראותיו של הרב הצבאי הראשי. |
