|
שאלה: תשובה: האור זרוע (סימן שנח) כ' ומורי אבי העזרי אמר לי שרגילים לפרוש סמוך לוסתה כ"ד שעות, שאם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל הלילה שלפניו, ואם רגילה לראות בלילה, פורש ממנה כל הלילה והיום שלפניו. עכ"ל. מלשון האו"ז "שרגילים" מוכח שלא מדובר בדין גמור אלא בחומרא בלבד. אומנם הב"ח (יו"ד סימן קפד) כתב שראוי להחמיר ולנהוג כהאו"ז, משום דחיישינן שמא תראה עם הנץ החמה, ותהיה סבורה שראתה בסוף הלילה, והיא באמת ראתה בתחילת היום. אולם הט"ז (שם סק"ב) דחה דברי הב"ח משום שתמוה להחמיר על מה שמפורש בתלמוד להקל, ובפרט בוסתות דרבנן . ואף שהש"ך (שם) כתב לקיים דברי האו"ז, כבר העיר על כך הגר"ע יוסף בטהרת הבית (ח"א עמ' נו) שאין דבריו מוכרחים כלל, משום שהינם מיוסדים על דברי הראב"ן, שלו גירסא שונה בש"ס מגירסת רוב הראשונים וגדולי הפוסקים, שהיא הגירסא שלפנינו, ולכן אין לזוז מדבריהם ומדברי מרן המחבר שכתב בב"י (סימן קפד) וז"ל: שכן דעת כל הפוסקים שאינה אסורה אלא באותה עונה של וסתה, ולאפוקי ממה שנמצא כתוב בשם האור זרוע, שפורש מאשתו כ"ד שעות וכו' ואין טעם ושורש לדברים אלו, שהרי בגמרא מפורש כדברי הפוסקים. וגם האגור כתב על דברי האור זרוע שחומרא יתירה היא. ע"כ. ובפרט דקיימא לן וסתות דרבנן. גם על מה שכתב הש"ך, לחלק בין אשה שיש לה וסת לשעה קבועה, שפורש ממנה באותה עונה בלבד, לאשה שאין לה שעה קבועה לראייתה, שפעמים רואה בתחילת היום, פעמים באמצעו ופעמים בסופו, שצריך לפרוש ממנה שתי עונות, השיג הגר"ע יוסף (שם) בשם ספר תפארת צבי (סימן קפד סק"ב) בד"ה ואיכא למידק, שאם כן היה לש"ס לתרץ את קושיית הגמרא "מאי לאו עונה אחריתי" באופן חיובי, דהיינו, דאין הכי נמי עונה אחריתי נמי בעינן, אלא דמיירי דאין לה עונה קבועה לראות, והא דפסק רבא כרבי יהודה, מיירי שיש לה שעה קבועה לראות ופורש ממנה אותה עונה בלבד. ובביאור דעת הש"ך י"ל שלמד בדינו של האור זרוע שקיימים שני דיני פרישה סמוך לוסת. הראשון שצריך לפרוש ממש ב"שעת הוסת", היינו בשעה שרגילה לראות בו. השני שצריך לפרוש מלבד ב"שעת הוסת" גם ב"עונת הוסת", היינו בכל עונה, ואף שלא רגילה לראות בשאר שעות העונה. נמצא שבאשה ש"שעת הוסת" אצלה, פעמים בתחילת היום, פעמים באמצעו ופעמים בסופו, אזי כל היום הוא "שעת וסתה", ואם כן כיצד מתקיים דין "עונת וסתה". לכן הבין הש"ך שיש להחמיר ולפרוש בעונה אחת קודם, מדין "עונת הוסת". אולם הגר"ע יוסף העיר, שגם הגרעק"א (בחידושיו ליו"ד שם) והחוות דעת (שם סק"ג) כתבו שאין דברי הש"ך מוכרחים, ושכן פסק הכרתי ופלתי (סימן קפד סוף סק"ד) שהעיקר להלכה כדברי הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים, שאין צריך לפרוש אלא באותה עונה בלבד, ושכן הכריע השו"ע, ובפרט בוסתות דרבנן, וכן דעת החכמ"א (כלל קח סימן ג) והערוך השולחן ועוד הרבה אחרונים. גם על מה שכתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן קעט) "שאף שהוכחת הש"ך אינה מוכרחת, וגם הסדרי טהרה סבירא ליה להקל כהאחרונים החולקים על הש"ך, מ"מ אפשר שהיתה לאו"ז ראיה אחרת ואנחנו לא נדע, ואין לדחות דברי גאונים בגילא דחיטתא", השיג הגר"ע יוסף (שם עמ' נז) וכתב, שבהגלות נגלות דברי האו"ז במקורם, שאינם מכח ראיה תלמודית אלא חומרא בעלמא מצד המנהג, נראה שהעיקר כדברי כל הפוסקים להקל, ושכן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן רנח), שהסכמת כל האחרונים היא שאין לחוש לחומרת האו"ז והש"ך. גם על מה שכתב הבן איש חי (פרשת צו אות א), שבזמן הזה שהגופות חלושים צריך לחוש לסברת האומרים שצריכים לפרוש גם בלילה שלפני העונה הסמוכה לוסת, העיר הגר"ע יוסף (שם) שלפי דעתו אין זה נכון להורות חומרות יתירות נגד דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ועל צבאם מרן השו"ע, שכלם פסקו להקל נגד חומרת האו"ז והש"ך, וגם רבו של הבא"ח פסק בספר זבחי צדק (סימן קפד סוף סק"ג) להקל. וכן פסקו החזו"א בתשובה שהובאה בספר טהרת בת ישראל (עמוד יד) ושו"ת באר משה (ח"ג סימן קלז). והחזון איש בעצמו כתב למחבר ספר טהרת ישראל, שלא לכתוב בספר את חומרת האו"ז. יתר על כן דעת החזו"א היתה, שמכיון שגדולי הפוסקים נטו להקל בזה, אם כן אין להחמיר בזה להמון העם. אבל מכיון שהש"ך פסק את חומרת האו"ז, א"כ בני תורה ודאי יש להם לנהוג כן, ודעת החזו"א היתה להקל בזה כשיש צורך גדול, כגון שחל ליל חופה בעונת אור זרוע. ב. אמנם כל הנ"ל הוא לכתחילה, אם חייבים לנהוג כחומרת האו"ז והש"ך או לא. אבל לגבי זוג שכבר נהגו כך מיום חתונתם, ומחמת אילוצים שונים רוצים לבטל מנהג זה, ולנהוג מכאן ולהבא כדעת רוב הפוסקים, ולבטל מנהגם ע"י התרה, ולכל הפחות עד שיחלפו ימי הלחימה, נראה שהדבר תלוי בדעות הראשונים, בדין מי שנהג מנהג כלשהוא מחמת גדר וסייג, אם יש לו התרה, הביאם הגר"ע יוסף בטהרת הבית (שם עמוד נח). שלדעת ראשונים רבים (הביאם הפרי חדש או"ח סימן תצו בד"ה הראשון), כל מנהג שנהגו בו לגדר וסייג אין לו התרה. אולם לדעת הרא"ש (בפסקיו) הרמב"ם בתשובה (הובאה בשו"ת מהר"ם אלשקר סו"ס מב) והשו"ע (יו"ד סימן ריד) יש התרה. לזה יש לצרף מה שכתב המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן נב), בשם מהרש"ך (ח"א סימן קמח), שכתב לבני סופייא, שמלבד שמהני התרה למנהג שנהגו לגדר וסייג, יש להוסיף שכל שאין הדבר ידוע שהמנהג נעשה על דעת לנהוג כן לעולם, לא חשיב מנהג, וכמו שכתב מרדכי (ריש פרק מקום שנהגו). והרי סתם בני זוג המקבלים עליהם חומרת הבן איש חי אינם מצהירים בפה מלא שדעתם לנהוג כך לעולם, אלא שבהדרכתם קודם חתונתם נאמר להם שכך עדיף, ולכן נוהגים כך. על כל פנים שאלה זו תלויה במחלוקת האחרונים בני דורינו. הגר"ש ווזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן צח אות ה) כתב, שאע"פ שהיה נראה שכיון שחומרת האו"ז והש"ך לא נתקבלה ברוב ישראל, כדמוכח בפוסקים, ואם כן מהני התרה לבטל מנהג חומרא זו, מכל מקום לא מלאו ליבו להקל. אולם לדעת הגר"ע יוסף (שם עמוד נט), אפילו אם נהגו כבר להחמיר, יכולים לבטל מנהגם על ידי התרה, באופן שיאמרו שהם מתחרטים על שלא אמרו בלא נדר, הואיל ורוב הפוסקים מקילים בזה, וכן היא דעת מרן השו"ע. ולדעת הגר"נ קרליץ (חו"ש עמ' לד סעיף ב) יש להקל בעונת אור זרוע בשעת צורך גדול, ואף אינם צריכים התרת נדרים, מפני שקיבלו על עצמם חומרה זו רק בתורת חשש לכתחילה. סיכום: הערת הרב אביגדר נבנצל: |
|
שאלה: תשובה: אמנם לדעת ר"ת בספר הישר (סימן ט) ועוד ראשונים פקידה זו היא בריצוי דברים בלבד, אבל רש"י (יבמות שם) ורוב הפוסקים ס"ל שפקידה זו היא בתשמיש, וכן פסק השו"ע (יו"ד סימן קפד, סעיף י, או"ח סימן רמ, א). ואע"פ שהשו"ע כ', שהרוצה לצאת לדרך חייב לפקוד את אשתו אפילו סמוך לווסתה, ולא פירש אם בריצוי דברים בלבד, אם בתשמיש, חייבים אנו לפרש שכוונתו לתשמיש, היות שבריצוי דברים חייב גם כשהיא נדה. וכן מוכח מלשון השו"ע (אבה"ע סימן עו, ד) שכ' וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך. ע"כ. אך גם לר"ת וסיעתו, הסוברים שפקידה זו היא בריצוי דברים בלבד, נראה שזהו בוסת קבוע, שאז יש מקום לדברי האומרים שדין פרישה סמוך לוסת הוא מדאורייתא. אך בוסת שאינו קבוע, אע"פ שחוששת, דין פרישה מדרבנן בלבד, ולכן הרוצה לצאת לדרך, עליו לפקוד את אשתו שהיא בעלת וסת שאינו קבוע, גם בעונה הסמוכה לוסתה. ב. בנוגע לשיעור היציאה לדרך, שיש בה כדי לחייב את הבעל לפקוד את אשתו בתשמיש, נחלקו הדעות. מדברי המהרש"א (יבמות סב:) שכתב שיום או יומיים אינו נחשב ליציאה לדרך, מדויק שכאשר יוצא לשלושה ימים חלה עליו חובה לפקוד את אשתו. מאידך הביא הגר"ע יוסף בטהרת הבית (ח"א עמוד צו הערה יא) בשם ספר תורת חיים סופר (או"ח סימן רמ סק"ד), שהשיעור הוא באופן שלא יספיק לחזור לביתו כשתגיע העונה שחייב בה, ולכן חייב לפוקדה טרם יציאתו. אבל אם קיים מצות עונה, וגם יחזור לביתו בטרם תגיע העונה הבאה אין חיוב לפוקדה בתשמיש. כיוצ"ב כתב בהגהות יעב"ץ ליבמות (סב:) וז"ל: בשעה שיוצא לדרך, היינו משום שפורש ממנה ולא תדע עת בואו, והיינו ודאי כשפורש לדרך רחוקה, אבל אם הדרך קרובה כדי שישוב לביתו קודם שתעבור העונה הקצובה לה, נראה שאינו חייב להוסיף על חיוב עונתו. ומיהו הני מילי בעונת כל אדם כגון פועלים וטיילים, ואין צריך לומר תלמידי חכמים, שחוזרים לבתיהם בכל שבת, אבל החמרים והספנים שאין חזרתם בטוחה וידועה בבירור, כי לא לאדם דרכו, נראה שחייב לפוקדה בכל עת יציאתו לדרך, אפילו כבר קיים עונתו. ע"כ. לפי דבריו נראה, שגם על חיילים וקצינים קרביים חלה חובת עונה בעת יציאתם לדרך, אפילו אם כבר קיימו עונתם, משום שאין חזרתם לביתם בטוחה וידועה בבירור, הן מצד שמשרתים במקומות שהסכנה בם שכיחה, והן מצד שחזרתם לביתם תלויה בגורמי הצבא ובסוג הפעילות עליה הם מופקדים, ולא להם דרכם. יתר על כן, מכיון שחיוב העונה נובע מהשתוקקות האשה לבעלה כמבואר ביבמות (שם), והשתוקקות זו מקורה בצער הפרידה מבעלה, נראה שאין לקבוע הגדרות בנדון אלא כל מקרה צריך להבדק לגופו, לפי מה שהוא, (ועיין בספר קנה בשם על שו"ע יו"ד סימן קפד בביאורי השו"ע אות יז). ג. אבל לאור הנאמר ביבמות (סב:), והני מילי לדבר רשות אבל לדבר מצוה מטריד, יש מקום לדון בנוגע לקצין שחזרתו לצבא נחשבת יציאה לדבר מצוה, אם מותר בתשמיש גם בעונה הסמוכה לוסת. מפרש"י הראשון שכ': והני מילי דחייב לפוקדה כי אזיל לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה, משמע שכשיציאתו לצבא ביום, חייב לפקוד את אשתו בתשמיש בלילה שלפניו, אף שיציאתו לדבר מצוה, היות שעדיין אינו עוסק במצוה, ולא חל עליו הפטור של עוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם כשמנוחתו בלילה היא לשם אגירת כוחות לפעילות של יום המחרת, יהיה פטור ממצות עונה בלילה מדין עוסק במצוה, כשם שהחופר קבר למת פטור מן המצוות גם בשעה שנח. אלא שאם יכול לקיים שניהם, גם לפקוד את אשתו וגם לצאת לצבא בזמן שנדרש, נכון לפקוד את אשתו קודם שיצא. (ביה"ל סימן לח ד"ה "אם צריך"). לעומת זאת טעמו השני של רש"י שכ': אי נמי מיטריד בתשמיש ויתבטל מהמצוה, שייך גם בלילה שקודם יציאתו, משום דחיישינן שיטרד בתשמיש ויבטל מהמצוה. ועיין בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ג סימן ג) שנקט לטעם הראשון שברש"י עיקר, ובנושאי כלי השו"ע ושועה"ר (סימן קפד ס"ק לו), שראו בטעם השני שברש"י עיקר. אמנם רבינו אברהם מן ההר (ביבמות שם) איחד את שני הפירושים הנ"ל וכתב: והני מילי דאזיל לדבר רשות, אבל אזיל לדבר מצוה טרוד הוא במצוה ולא יפקדנה שמא יתבטל מהמצוה. ע"כ. אולם גם לדבריו יש לומר, שהיכן שאין לחוש לשמא יטרד בתשמיש ויבטל מהמצוה, וכגון שמוטלת עליו החובה לשוב לצבא במועד מדויק, ובעל כרחו יאלץ לנסוע בזמן, צריך לפקוד את אשתו קודם יציאתו גם בעונה הסמוכה לוסתה. ואע"פ שהגר"ע יוסף כתב בטהרת הבית (ח"א עמ' צח הערה יב) ש"נראה שאין להקל בזה בעונה הסמוכה לוסתה", יתכן שדבריו מכוונים ליוצא לדבר מצוה, שמועד חזרתו אינו עשוי להשתנות ויש ביכולתו לשוב בזמן שאשתו טהורה. וכגון שליחי מוסדות תורניים היוצאים לאסוף תרומות עבור ישיבותיהם. שדוקא להם אין להקל בעונה הסמוכה לוסת, משום שיכולים בנקל לתכנן את מועד שובם לזמן שנשותיהם טהורות. אבל קצין קרבי שאין עיתותיו בידו, ולא תמיד יודע מראש את מועד שובו לביתו, וחזרתו מן הצבא עשויה לחול בזמן שאין אשתו בימי טהרתה, יתכן שבזה גם הגר"ע יוסף יסכים, שיש להקל לפוקדה גם בעונה הסמוכה לוסתה, בעיקר לאור המציאות שקצינים אלו משרתים לצידן של חיילות כל שעות היממה במשך ימים ושבועות והנסיונות גדולים. ובנדו"ד שהקצין שב לביתו בערב שבת, ויש לצרף את שיטת הזוהר (בראשית דף מט ע"ב) שיותר יש מצוה לפקוד את אשתו לבא מן הדרך מהיוצא לדרך, יש להקל לפוקדה קודם יציאתו אף שהיא עונה הסמוכה לוסתה. סיכום: גם המחמיר שלא לפוקדה בתשמיש כדברי הרמ"א (יו"ד סימן קפד סעיף י), שכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה, חייב לפייסה ולדבר על לבה עד שתתרצה ותמחול לו (שועה"ר סימן קפד, ס"ק לג). אשה המרגישה בעונה הסמוכה לוסתה, הרגשות גופניות המאותתות לה על הופעת הוסת, וכן אשה שראתה כתם בעונה הסמוכה לוסתה, יפרשו מתשמיש עד שישאלו חכם כיצד עליהם לנהוג. |
|
שאלה: תשובה: הרמ"א בהגה (שם) כתב בשם תרומת הדשן (סימן רמה), שמנהג האשכנזים להמתין יום נוסף קודם שתפסיק בטהרה, משום "גזירת בין השמשות", וזה לשונו, ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום אחד, דהיינו שלא תתחיל למנות עד יום הששי, והוא יהיה יום ראשון לספירתה, דחיישינן שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום ואפשר שהוא לילה. ואם תתחיל למנות מיום חמישי, יהיה תוך ששה עונות לשימושה, על כן יש להוסיף עוד יום אחד, דמעתה אי אפשר לבוא לידי טעות, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות. ע"כ. והנמשכים אחרי פסקי הבן איש חי מבין הספרדים, עליהם להמתין חמישה ימים לפני שבעה נקיים (עיין בא"ח שנה ב' פרשה צו אותיות ז-ח), וכן מנהג ג'רבא (עיין ספר ברית כהונה מנהגי ג'רבא יו"ד אות ז סעיף ד). אולם מנהג שאר הספרדים ועדות המזרח ההולכים אחר פסקי השו"ע, להמתין ארבעה ימים בלבד קודם שבעה נקיים. אלא שניתן היה לכאורה למעט את ימי ההמתנה שקודם ההפסק בטהרה מכמה סיבות. ראשית, משום שלדעת ר"ת (הובאו דבריו בשו"ת הרשב"א לנדה מב.), כשהאשה נבעלה לאיש טהור, אין שכבת זרע סותרת את הימים הנקיים, ורק כשנבעלה לזב אמרינן שפולטת שכבת זרע "רואה הויא". שנית, דעת חלק מהראשונים, שדין זה שפולטת שכבת זרע סותרת את הימים הנקיים, נאמר בנוגע לטהרות ולא ביחס לבעלה (עיין בחידושי הר"ן לנדה מב.) שלישית, דעת הרמב"ם (פ"ה הלכות אבות הטומאות ה"יא) היא, שאשה שפלטה שכבת זרע בתוך שלוש עונות טמאה כרואה קרי, ולפיכך סותרת יום אחד. משמע שלאחר שלוש עונות אין לחוש לפולטת, ויכולה להפסיק בטהרה ביום השני לראייתה לפני שקיעת החמה. ולכל הנ"ל יש לצרף דעת הרמב"ן (הלכות נדה פ"ב ה"ט), שאם הלכה ברגל לאחר התשמיש, אינה צריכה לחשוש שמא תפלוט שכבת זרע, ואין לה דין פולטת, היות שכל מה שיכול היה להפלט נפלט בהילוכה. אולם מאחר שהשו"ע פסק להמתין ארבעה ימים קודם ההפסק בטהרה, אין לזוז מפסק זה למעט במקרים שיצוינו להלן. ב. אך גם למנהג האשכנזים הנוהגים להפסיק בטהרה רק ביום החמישי, ניתן להקל בשעת דחק או במקום מצוה, ולהפסיק בטהרה ביום הרביעי לראייתה, כמו שנתבאר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סימן כח) שכתב, שכל היכא דמצינו שהקילו במנהג בשעת הדחק או במקום מצוה, יכולים להקל בכל מקום שיש איזה שעת הדחק או מצוה. ולכן כשעל הבעל לשוב לצבא ביום ראשון בבוקר, ואם תטבול ביום ראשון בלילה לא יוכל לפוקדה, יש להקל לה שתפסוק בטהרה בסוף היום הרביעי לטומאתה, אם פסק הדם, ויום חמישי לטומאתה יהיה היום הראשון לספירת שבעה נקיים, וכעיקר הדין בשו"ע (סימן קצו, יא) כדי שתוכל לטבול לפני צאת בעלה לצבא. כן פסק בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן קב) ובערוך השולחן (סק"מ), שבמקום צורך גדול יכולה למנות שבעה נקיים מיום חמישי לראייתה כעיקר הדין בשו"ע, כדי שיוכל בעלה לפוקדה אחר טבילתה קודם צאתו לדרך, משום שגם זה נחשב צורך גדול, ע"פ המבואר ביבמות (סב:) ובשו"ע (יו"ד סימן קפד סעיף י), שהתירו לו לפוקדה בתשמיש המטה גם בעונה הסמוכה לוסתה. ועיין בספר שבט הלוי (עמוד רצט, אות ו') שדעתו להקל בזה אם לא שימשה, אך כאמור לדעת הדברי מלכיאל והערוה"ש הנ"ל, יש להקל ולמנות שבעה נקיים מיום חמישי לראייתה, גם אם שימשה קודם ראייתה, וכן נפסק בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סימן יז אות כג). עיקר ראייתם היא ממה שפסק השל"ה (דף קא), שאם המתנת חמשה ימים תגרום להרחקת החפיפה מהטבילה כגון שחל ליל טבילתה בליל שבת שלאחר יום טוב, או בליל יום טוב שאחר השבת, כך שלא תוכל להסמיך החפיפה לטבילה מחשש חילול שבת או יו"ט, ותהא חייבת לסמוך על החפיפה שעשתה בע"ש או בעיו"ט, דבר שהוא מותר אך אינו רצוי מבחינה הלכתית, יכולה להפסיק בטהרה (אם הדבר מעשי) ביום רביעי ולהתחיל לספור שבעה נקיים מיום חמישי לראייתה. וממה שלא הורה השל"ה להמתין עוד יום, ולטבול במוצ"ש כדי שהחפיפה תהא סמוך לטבילה, מוכח שלדעתו הוי שעת הדחק, ומשום המתנת הבעל יום נוסף. וכל שכן בנדון דידן שהקצין שב למחנה ביום ראשון, ואינו עתיד לשוב לביתו בטווח הזמן של השבועיים הבאים, וגם כשישוב סביר מאד שאשתו תהא בימי טומאתה, בודאי שלהשל"ה יש להפסיק בטהרה ביום הרביעי לראייתה. ג. מה שכתבנו שלמנהג הספרדים עליה להמתין ארבעה ימים לפני ההפסק בטהרה, הוא דוקא אם שימשה עם בעלה סמוך לראייתה. אבל אם לא שימשה כתב הב"י שאינה ממתנת כלל, ואם שימשה יום או יומיים קודם ראייתה, משלמת עליהם ארבעה ימים מיום שימושה, ומיום חמישי לשימושה מתחילה לספור שבעה נקיים. אלא שגם בזה הנוהגים כהבן איש חי, עליהם להחמיר גם בלא שימשה, ולהמתין חמישה ימים קודם השבעה נקיים, וכמנהג האשכנזים המבוסס על פסק הרמ"א, שגוזרים לא שימשה אטו שימשה. ועיין בשו"ת דעת כהן (סימן פה) שכ', שאין להחמיר לספרדים בלא שימשה אטו שימשה, הואיל והם נגררים אחרי פסקי מרן הב"י. לפיכך, אשה מעדת הספרדים הנוהגת ע"פ פסקי השו"ע, יכולה לעשות הפסק טהרה ביום שפסקה מלראות דם, אם לא שימשה עם בעלה שש עונות קודם ראייתה. ואפילו אם רק ראתה דם יום אחד ופסק, יכולה בו ביום לעשות הפסק טהרה, כל שחלפו ארבעה ימים מיום שימושה עם בעלה לפני ראייתה. ד. ואף אם שימשה עם בעלה, ואח"כ ראתה דם, ופסקה לראות, יכולה לעשות הפסק טהרה מיד, אם היא נוהגת ע"פ פסקי השו"ע שכתב (סימן קצו, יג) וזה לשונו, האשה ששמשה מטתה וראתה אחר כך ופסקה ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה, תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע, או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע. ע"כ. אולם הרמ"א בהגה כתב על דברי השו"ע, ויש אומרים שאין אנו בקיאים בזמן הזה, ואין לסמוך על זה, והכי נהוג, שהרי כבר נתבאר שאנו נוהגים להמתין אפילו לא שימשה כלל, כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה, וכ"ש בכה"ג. וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקומות שנהגו להחמיר ישכנו נחש. ע"כ. ומבואר בדבריו שסובר, שמכיון שנחוץ להפליט את כל הזרע, דבר המחייב קינוח בעומק הרחם, יותר מהמתחייב בבדיקות שבעה נקיים, והוא דבר קשה, וכן איננו יודעים עד היכן צריכים לחדור המים החמים, לכן כתב שאין אנו בקיאים בזה"ז. אבל הב"י (בסוף סימן קצו) העיר על דבריו, שכיון שאף אחד מן הפוסקים לא כתב כן, שפיר דמי להתיר הפלטת הזרע ע"י קינוח, או רחיצת אותו מקום במים חמים. (ועיין בטהרת הבית להגר"ע יוסף ח"ב עמוד תלה שכן ראוי להורות). ובנדוננו כשהיא אשה מעדות המזרח הנוהגת ע"פ פסקי השו"ע, ואם תמתין ארבעה ימים קודם השבעה נקיים, יגרום הדבר לכך שטבילתה תחול לאחר יציאת בעלה לצבא, וכשישוב לביתו תהיה האשה בימי טומאתה, ומשך הזמן שלא יוכלו לשמש יתארך, יכולה לנהוג ע"פ פסק השו"ע בנוגע לתקנת הפלטת הזרע. ה. ואם גם כשנטמאה מחמת כתם צריכה להמתין ארבעה ימים משום פליטת שכבת זרע, נחלקו הפוסקים. לדעת ספר התרומה (סימן צה), אשה שנטמאה מכתם, עליה להמתין ארבעה ימים קודם שתפסוק בטהרה, אם שימשה עם בעלה סמוך למציאת הכתם. וכן כ' המגיד משנה (פ"ו הלכות איסורי ביאה ה"טז) בשם חכמי הצרפתים, אולם לדעת הגאונים אינה צריכה להמתין. ולכן על אף שהב"י (סימן קצ ד"ה והאידנא) הביא את ד' סה"ת, לא פסק כן בשו"ע (סימן קצו), משום שהבין שהעיקר כדעת הגאונים, או משום שישנם צדדים רבים להקל, הן מצד עיקר דין כתמים, הן מצד דין פולטת (כפי שנתבאר בסעיף א), ובמידי דרבנן אזלינן לקולא. לאור זאת אשה הנוהגת שלא להמתין כלל, יש לה על מי לסמוך ומכל מקום תנהג כנאמר בסעיף הקודם, בנוגע להפלטת הזרע ע"י קינוח ורחיצה במים חמים באמבטיא. וכל זה לספרדים הנוהגים ע"פ פסקי השו"ע, אבל לאשכנזים הנגררים אחרי פסקי הרמ"א, אין זה מועיל, ועליהם להמתין גם בכתם חמישה ימים קודם ההפסק בטהרה, כפי שפסק הרמ"א בהגה (סימן קצו, יא). ו. כל זאת כאשר שימשה סמוך למציאת הכתם. אבל כשלא שימשה בימים הסמוכים למציאת הכתם, כתב הש"ך (שם ס"ק כא) שלא גוזרים לא שימשה אטו שימשה, משום שהיא גזירה רחוקה ובמקום הב"י לא נהגו חומרה זו, ויכולה להפסיק בטהרה מיד ביום מציאת הכתם, וכן הסכים החוות דעת (סק"י) להקל. אך מכיון שלדעת אחרונים רבים יש להחמיר גם בכתם אע"פ שלא שימשה (עיין מנחת יעקב תוה"ש ס"ק יט, חכמת אדם כלל קיז סימן א, ספר שבט הלוי עמוד ש סק"ט, ועוד), יש להקל לאשכנזים, רק כשיש צורך בדבר כגון שעל הבעל לצאת לדרך בתוך שבעה נקיים (ועיין שו"ת שואל ונשאל ח"ה יו"ד סימן צז). וכשלא היה בעלה בעיר בימים הסמוכים לראייתה, נחלקו האחרונים (יו"ד סימן קצו, יא) אם ג"כ גוזרים לא שימשה אטו שימשה. לדעת הב"ח יש להקל, אבל הש"ך (סק"כ) והט"ז (סק"ז) השיגו על הב"ח מתשובת מהר"י קולון (סימן לה), שגם כשאין בעלה בעיר יש להחמיר להמתין את הימים קודם ההפסק בטהרה, וכן פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קכט אות כא). אבל כשראתה כתם, יש להקל כשאין בעלה בעיר (שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן עז). וכן כשנטמאה ע"י בדיקת עד, אם לא שימשה סמוך לבדיקה, וגם לא היה בעלה בעיר, גם לאשכנזים יכולה להפסיק בטהרה מיד, ולספור שבעה נקיים מלמחרת, ע"פ המבואר בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סימן צט אות ו), שאם לא הרגישה ומצאה דם על העד, נחשב רק ספק דאורייתא, (משום שאנו אומרים שמצד האמת היתה לה הרגשה אלא שהוכהתה ע"י הבדיקה), ובהצטרף ספק נוסף, מותר. לכן כשלא שימשה שממילא דעת הב"י להקל, ובנוסף לזה לא היה בעלה בעיר, שלפי הב"ח ועוד פוסקים יש להקל, נחשב הדבר ספק ספיקא להקל גם בבדיקת עד, אפילו לאשכנזים. סיכום א. כשנטמאה מחמת ראיית דם לאשכנזים - יכולה להפסיק בטהרה ביום הרביעי לראייתה אם פסק דמה. לספרדים - אם לא שימשה עם בעלה 72 שעות קודם ראייתה, יכולה להפסיק בטהרה ביום שפסק דמה, גם אם ראייתה נמשכה יום אחד. אם שימשה עם בעלה בתוך 72 שעות שקודם ראייתה, יכולה להפסיק בטהרה כשפסק דמה, ע"י שתקנח עצמה היטב במוך באותו מקום, או שתשב באמבטית מים חמים כדי להפליט הזרע, ועל הצד הטוב תעשה את שני הדברים. ב. כשנטמאה מחמת כתם לאשכנזים - אם לא היה הבעל בעיר ב-72 שעות שקודם מציאת הכתם. או שהיה בעיר אך לא שימשו בימים אלו, יכולה להפסיק בטהרה ביום מציאת הכתם. אם שימשה עם בעלה בתוך 72 שעות שקודם מציאת הכתם, יכולה להפסיק בטהרה רק ביום הרביעי למציאתו. לספרדים - גם אם שימשה עם בעלה בתוך 72 שעות קודם מציאת הכתם, יכולה להפסיק בטהרה ביום מציאתו, אך טוב שתנהג כאמור בסעיף א בנוגע להפלטת זרע. ג. כשנטמאה ע"י בדיקת עד לאשכנזים - אם לא שימשה עם בעלה, וגם לא היה בעלה בעיר ב-72 שעות שלפני בדיקתה, יכולה להפסיק בטהרה ביום שנטמאה. לספרדים - תנהג כאמור בסעיף ב. ד. הנגררים אחרי פסקי הבן איש חי, וכן יוצאי ג'רבא, ינהגו כמנהג האשכנזים. הערת הרב אביגדר נבנצל: |
