|
שאלה: תשובה: בפרוש דברי הגמרא נחלקו הראשונים. לדעת רש"י ותוס' (נדה שם), אסרו חכמים לטבול ביום השביעי שמא תשמש ביום, ותראה דם מיד לאחר תשמיש, ונמצא סותרת כל שבעה נקיים שלפניה וטבילתה פסולה. אולם לדעת הרז"ה (סלע המחלוקות סימן מא), אסרו חכמים לשמש ביום השביעי, שמא תראה דם ותסתור כל שבעה נקיים למפרע. אבל לטבול ביום השביעי לא אסרו, משום שטבילה בזמנה מצוה ומשום כמה ספקות. שמא היא זבה וטבילתה ביום, שמא לא תשמש ביום, ואם תשמש ביום שמא לא תראה דם. אולם הב"י (יו"ד סימן קצז) כ' וז"ל: דעת כל הפוסקים שאסור לטבול לכתחילה ביום השביעי גם בזמן הזה, ולא ראיתי חולק בדבר אלא הרז"ה וכבר דחה הרשב"א את דבריו. ע"כ. ולענין דיעבד שכבר עברה וטבלה ביום השביעי, נחלקו הראשונים אם יצאה ידי חובת טבילה, (עיין בחידושי הר"ן לנדה סז:). שדעת הראב"ד היא שלא עלתה לה טבילה כלל וצריכה לחזור ולטבול, וזהו ע"פ רב אחא גאון בשאלתות (פרשת אחרי שאילתה צ"ו). אולם לדעת הרמב"ן והרשב"א יצאה ידי חובה בדיעבד, וכן היא דעת הרמב"ם (פי"א מהלכות איסורי ביאה הי"ז) והר"ן, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קצז, ה). אלא שהב"ח (שם בסוף הסימן) כ' שאף בדיעבד לא יצאה ידי חובה ועליה לטבול שנית, והש"ך חשש להחמיר בזה, היכן שאפשר, ומ"מ גם לדעתם תטבול שנית ללא ברכה, היות שלדעת רוב הפוסקים יצאה ידי חובה. ב. עוד נחלקו הראשונים, אם מה שאסרו חכמים לטבול ביום השביעי שמא תבוא לידי ספק, הוא גם כשטובלת סמוך לחשיכה ושבה לביתה בלילה. שלדעת ר"ת (בתוד"ה משום סרך בתה נדה סז:), מכיון ששבה לביתה בלילה שוב לא תבוא לידי ספק, וגם אין לחוש משום סרך בתה, ולכן מותרת לטבול סמוך לחשיכה. אבל לדעת רשב"ם אסורה לטבול עד שתחשך. אמנם לדעת מקצת ראשונים ואחרונים, לא התיר ר"ת לטבול סמוך לחשיכה כששבה לביתה בלילה, אלא ביום השמיני, אבל רוב הראשונים סוברים שגם בשביעי יכולה לטבול סמוך לחשיכה, באופן שתשוב לביתה לאחר צאת הכוכבים, וכן דעת הרבה אחרונים. ג. בנוגע לאשה שאין באפשרותה לטבול בשעת הדחק ביום השביעי סמוך לחשיכה, נחלקו הב"י והב"ח אם מותר לה לטבול בשביעי בעוד היום גדול. הב"י כתב, שמה שכתבו התוס' בשם ר"ת שטובלת סמוך לחשיכה ותבוא לביתה משתחשך, לאו דוקא סמוך לחשיכה, אלא גם מבעוד יום יכולה לטבול, כל שאינה באה לביתה עד שתחשך, ומה שאמר ר"ת "סמוך לחשיכה", אורחא דמילתא נקט, שמיד אחר טבילה היא שבה לביתה. וכן מוכח ממש"כ סמ"ג ומרדכי, שר"ת לא היה מצריך אלא רק שכשתשוב לביתה יהיה חשיכה, שאז אין לחוש שמא תבוא לידי ספק וגם לא משום סרך בתה. אבל הב"ח הוכיח מדברי התוס' שטבילה מבעוד יום אסורה. שהרי התוס' כתבו וז"ל: דליכא למיחש שאם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה, תטבול בתה בעוד היום גדול, שמרגישה הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה. ע"כ. הרי שלר"ת טבילה מבעוד יום אסורה, גם אם שבה לביתה בלילה, וזאת כדי שבתה לא תלמד לטבול בשביעי בעוד היום גדול, גם כשהמקוה קרוב לביתה, ותשמש ביום. משא"כ כשטובלת סמוך לחשיכה, שאז גם אם בתה תלמד לטבול סמוך לחשיכה, אין לחשוש אף שביתה סמוך למקוה, היות ותלמד מאמא לא לשוב עד שתחשך. אלא שבספר טהרת הבית (ח"ב סימן יד עמוד תפא) כ' שבספר חכמת בצלאל (פתחי נדה עמוד תש) כתב על זה וז"ל: ולי נראה לישב דברי הב"י. דס"ל שאפילו כשתטבול מבעוד יום, מרגישה הבת שאינה שבה לביתה אלא בלילה, ואף היא לא תלך לביתה אלא בלילה. ואדרבה מצד הסברא נראה שיש יותר הרגשה בזה, שכשרואה את אמא שטובלת מבעוד היום גדול, ואעפ"כ מתעכבת מלשוב לביתה עד הלילה, היא מרגישה בדבר, יותר מאשר תראה שאמה טובלת סמוך לחשיכה וכו'. והתוספות נקטי לרבותא שאפילו בזה מרגישה הבת, וכ"ש כשאמה טובלת זמן רב קודם הלילה מבעוד היום גדול, ואפילו הכי אינה שבה לביתה עד הלילה. כן נראה לישב כוונת הב"י. ע"כ. אולם מתקנת האמוראים (בנדה סז:) לטבול בשמיני ביום, היכן שבליל שמיני לא ניתן לטבול משום צנה או סכנה, לכאורה קשה על הב"י, משום שיכלו לתקן טבילה בשביעי בעוד היום גדול, ותשוב לבית שכנתה מבעוד יום עד שתחשך, ומדוע ביטלו האמוראים עונת ליל שמיני. אלא מוכח שטבילה בשביעי בעוד היום גדול אסורה. אבל יש לדחות זאת ע"פ מה שכתבו הבית מאיר (דף סו ע"ג) והחת"ס בתשובותיו (חיו"ד סימן קצז), שהמתנה בבית שכנתה ביום לאחר הטבילה אסורה, מכיון שיש לחוש פן תצטרך דבר כלשהוא מביתה, ותבוא לידי ספק שתשמש ותראה בלילה, ולכן תקנו האמוראים שתטבול בשמיני ביום. אבל כשהעיכוב מלטבול בלילה אינו מחמת סכנת דרכים, אלא מחמת דבר אחר כגון צינה, יתכן שמותר לה לטבול גם בעוד היום גדול כדברי הבית יוסף, אם תמתין במקוה עד שתחשך. ד. ואע"פ שטבילה בשביעי אסורה ואפילו במקום אונס, וכמ"ש בשו"ת צמח צדק (סימן סו), לבטל מנהג הטובלות בערב שבת בעוד היום גדול, בטענה שנשים צנועות הן ומסתירות טבילתן שלא ירגישו בהן בני אדם, ואם יאחרו לשוב לביתן עד חשיכה ירגישו בהן בני הבית. מ"מ אם בשמיני ובתשיעי יש אונס כזה שאפילו ביום לא תוכל לטבול, ובשביעי יכולה לטבול ביום ולא בלילה מפני אונס, מותר לה לטבול לכתחילה ביום השביעי ותסתיר טבילתה עד הלילה (עיין ב"ח סוף סימן קצז). וכן כתב הסדרי טהרה (שם ס"ק י"ג) בשם הב"ח, וכן פסק החכמת אדם (כלל קיח סימן ה). ועיין שו"ת חת"ס (חיו"ד סימן רב). ואע"פ שהב"ח (שם) פסק בשם מהרי"ל, שבשביעי אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה, יש לומר, שלדעתו יש להקל בשעת דחק יותר מאשר בדיעבד. ואף שבדרך כלל שעת הדחק כדיעבד דמי, מצד האמת עדיפא שעת הדחק על דיעבד (עיין ב"י סימן נח ד"ה "מי שהיה אנוס", שו"ת שבות יעקב ח"ג סימן קי), שהרי בשעת הדחק יש לסמוך על יחיד במקום רבים, משא"כ לגבי דיעבד. ע"פ האמור יש לדון להקל לאשה שליל טבילתה חל בליל שבת, ועליה לנסוע בע"ש לבעלה שנשאר בצבא בשבת. שאם במוצ"ש אינה יכולה לטבול מחמת אונס וביום ראשון בלילה אין לבעלה אפשרות להגיע לביתם, שמותרת לטבול בערב שבת מבעוד יום, כדי שלא יתבטלו ממצוות פריה ורביה וממצוות עונה, וכדי להציל את בעלה מהרהורי עבירה, אך לא תגלה לבעלה שטבלה עד צה"כ. אלא שיש מקום לדון אם ההיתר הנ"ל בסעיף ד, שייך גם היכן שבעלה יכול להגיע לביתם ביום ראשון שהוא ליל עשירי. האם בכהאי גוונא גם נתיר לה לטבול בשביעי לספירתה מבעוד יום (או סמוך לחשיכה), או שמכיון שיכול לפקדה בליל עשירי אין להתיר לה טבילה מבעוד יום בשביעי. ולכאורה ע"פ מה שפסק הגר"ע יוסף בטהרת הבית (ח"ב עמ' נ סעיף י"א), אין להתיר לה לטבול בשביעי מבעוד יום, אלא אם לא תוכל לטבול ביום השמיני וביום התשיעי, ואפילו ביום, שהדבר נחשב שעת דחק גדולה. אבל משו"ת עבודת הגרשוני (סימן כ) מוכח, שיש להקל ולהתיר טבילה ביום השביעי מבעוד יום, גם כשיכולה לטבול בליל תשיעי. שהרי העבודת הגרשוני נשאל במעשה שהיה, אודות מקום אחד שהמקוה נמצא מחוץ לעיר והדלתות ננעלות בתחילת הלילה, ואין אפשרות לטבול בלילה, ולכן הנשים טובלות בשמיני בעוד היום גדול. אלא שמכיון שבני אדם רבים מצויים סמוך למקוה ביום, שאלה אשה צנועה מהחכם, אם אין להעדיף שתטבול בשביעי סמוך לחשיכה ותשוב לביתה משחשיכה כדי להצניע טבילתה. והשיב לה החכם שכך עדיף מאשר תטבול בשמיני ביום מקום ששכיחי רבים, ובדומה למה שכתבו התוס' (נדה סו: בסוף העמוד) בשם ר"ת, שאשה לא תטבול בנמל, משום שבני אדם רבים מצויים שם, והיא נבעתת וממהרת לטבול מפני הבושה מבני אדם המצויים שם. וממה שכתב העבודת הגרשוני לחזק הוראת החכם, משמע שגם דעתו להקל במצב כזה ולהתיר טבילה בשביעי סמוך לחשיכה. ולכאורה תימה מדוע לא הורה לה לטבול בשמיני סמוך לחשיכה, והרי כמו שיכולה להצניע טבילתה בשביעי סמוך לחשיכה, יכולה לעשות גם בשמיני. והסדרי טהרה (סק"ט) כתב שלפי דברי העבודת הגרשוני נראה שאם המקוה רחוק מביתה, ואפילו אם תטבול מבעוד יום, אינה יכולה להגיע חזרה לביתה עד שתחשך, מותרת לטבול מבעוד יום, על פי דברי הבית יוסף, ש"סמוך לחשיכה" לאו דוקא, אלא אפילו מבעוד יום מותרת לטבול, כיון שאינה שבה לביתה אלא משתחשך. ואף שהב"ח חולק על הב"י וחושש משום סרך בתה, שתרגיש שאמה טבלה מבעוד יום, ותטבול גם היא בעוד היום גדול גם כשהמקוה סמוך לביתה, מ"מ סרך בתה הותר במקום ביטול עונה. וכן פסק החכמת אדם (כלל קיח סימן ו) בנוגע לאשה שצריכה לנסוע מהמושב או מהכפר, כדי לטבול בעיר הרחק מביתה, באופן שאינה יכולה מבחינה מעשית לשוב לביתה אלא משתחשך. שאם יחול ליל טבילתה בערב שבת, יכולה לטבול ביום השביעי מבעוד יום, כיון שאינה שבה לביתה אלא משתחשך, ולחשש סרך בתה אין לחוש במקום ביטול עונה. נמצא שלפי העבודת הגרשוני, הסדרי טהרה והחכמת אדם, ניתן להתיר טבילה בשביעי מבעוד יום בשעת הדחק, לא רק כשלא תוכל לטבול בשמיני ובתשיעי כפי שפסק הגר"ע יוסף, אלא גם כשיכולה לעשות זאת, שהרי בנדונו של העבודת הגרשוני אפשר היה להורות לה לטבול בשמיני סמוך לחשיכה, ובכ"ז החכם הורה שתטבול בשביעי סמוך לחשיכה, והעבודת הגרשוני חיזק דבריו. לפיכך יתכן שגם כאשר האשה מתארחת בשבת אצל בעלה במחנה, ובעלה אמור להגיע לביתם ביום ראשון, אפשר יהיה להתיר לה לטבול בערב שבת מבעוד יום, כל שלא יתייחדו עד שתחשך. ה. העולה מכל הנאמר לעיל עד כאן הוא, שישנן כמה דעות בין הפוסקים, בנוגע לטבילה ביום השביעי לכתחילה במצבי שעת דחק או אונס. יש שאסרו לטבול גם כשאינה שבה לביתה עד חשיכה. כ"כ בשו"ת צמח צדק (סימן סו), שבקושי התירו לטבול ביום במקום שיש חשש סכנה, ודוקא בשמיני, אבל בשביעי ליכא היתר כלל. וכן כתב בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן רנ) שלענין הלכה נלפע"ד שלא תטבול בשביעי מבעוד יום לעולם, והוסיף שיש בטבילה ביום השביעי מבעוד יום חשש ברכה לבטלה, שהרי אם תראה לאחר מכן לפני הלילה, תסתור את השבעה נקיים למפרע. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן ו). לכן אשה שבעלה יוצא בתחילת ליל שמיני לדרך, אסורה לדעה זו לטבול לכתחילה ביום השביעי (עיין בספר מי נדה בקונטרס אחרון). ויש שהתירו לטבול לכתחילה ביום השביעי בשעת הדחק או אונס גדול, אם לא תשוב לביתה ואף לא לבית שכנתה שבמקום מגוריה קודם חשיכה. ולדעה זו עליה לטבול לכתחילה, במקום שאינה יכולה באופן מעשי לשוב לביתה או לבית שכנתה שבעירה קודם חשיכה. כ"כ בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן קצז ד"ה אך עכ"פ) ובבית מאיר (סימן קצז), ונראה שזו גם דעת הגר"ש וואזנר בשבט הלוי. ואשה שחל ליל טבילתה בליל שבת, ובמקום מגוריה אין מקוה, ועליה לנסוע חוץ למקומה וממילא גם לשוב קודם כניסת השבת לעירה, יש להקל לה לשוב לבית שכנתה שבעירה, ע"פ מה שפסק בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סימן ז). ואף לביתה יש להתיר לה לשוב ע"פ מש"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ג סימן ס), אם לא תתייחד עם בעלה קודם הלילה, באופן שבעלה הולך לבית הכנסת לפני הדלקת נרות, והיא שבה לביתה לאחר שיצא, סמוך לזמן הדלקת נרות כך שאינם נפגשים, או כגון שיש בבית ילדים בגיל שנוכחותם מונעת איסור יחוד. ו. ולענין אשה הנאלצת לטבול בערב שבת, שהוא יום שביעי לספירתה, מבעוד יום, מחמת אונס, כתב החת"ס בתשובותיו (חיו"ד ריש סימן קצז), לחזק דברי הרה"ג השואל, שאם פוסקת לראות דם ביום רביעי מתחילת ראייתה, תעשה הפסק טהרה פעם אחת ביום רביעי לראייתה, ותחזור ותעשה הפסק טהרה פעם נוספת, ביום חמישי לראייתה, בערב, ותתחיל לספור שבעה נקיים מיום ששי בבוקר. כך שהיום השביעי לספירתה שהוא בערב שבת, הוא היום השמיני להפסק טהרה שעשתה ביום הרביעי לראייתה בערב. ויכולה לטבול בשמיני מבעוד יום, מחמת אונס לטבול בליל שבת. (ועיין בשו"ת אג"מ חיו"ד ח"ד סימן יז אות כד) שטרח להסביר, מדוע הצריכוה להפסיק בטהרה גם ביום חמישי לראייתה. סיכום: ב. כשדחיית הטבילה מליל שבת תגרום לדחייה נוספת של פחות משלוש עונות, תשאל חכם. ג. כאשר האשה נוסעת לשבות במחנה, וצריכה להאסף ממקום מסוים, מכיון שאינה יכולה להגיע בכוחות עצמה אל המחנה, יכול בעלה להסיעה ברכבו אם יצרף אליו אדם נוסף כדי למנוע יחוד עד הלילה, ובמדה והאשה מגיעה עם בני משפחתה (מעל גיל חמש שנים), אין צורך לצרף אדם נוסף. ד. למרות האמור בסעיף ג, יש להזהר ביום השביעי גם מקריבה כגון חיבוק ונישוק, משום החשש שמא תראה ותסתור, ונמצא שעברו למפרע על איסור קריבה לאשה נדה, שלדעת הרמב"ם והשו"ע (אבה"ע סימן כ סעיף א) הוא איסור לאו מן התורה. וכן יש להזהר גם בשאר קריבות, כהעברת חפצים מיד ליד, ושאר ההרחקות המבוארות בשו"ע (יו"ד סימן קצה), ולכן לא תגלה לבעלה שטבלה ותנהג כנדה גמורה עד צה"כ. ה. כשהאשה מגיעה בכוחות עצמה למחנה, והיא בגפה, יעזוב בעלה את החדר בו הם מתגוררים לפני הגעתה, ואדם אחר יכוונה אל מקום המגורים, כדי שלא יתייחדו עד הלילה. |
|
שאלה: תשובה: ב. אולם כשהבעל אמור להגיע במוצאי שבת, דעת הגרשז"א (הובאו דבריו בקונטרס אוהל שרה ח"ב פרק ג הערה כט), שעדיף שתטבול בליל שבת ולא במוצאו. ובטעם הדבר כתב, משום שבמוצ"ש תהיה מהומה לביתה וכו'. אלא שהרה"ג יקותיאל פרקש מו"צ בעיה"ק ירושלים ת"ו העיר, שטעם מהומה לביתה ישנו בשו"ע ובנושאי הכלים ביחס לכל מי שטובלת באופן שאינה עושה את החפיפה ביום כי אם בלילה, ושם נאמרה העצה לדבר, שתשהה בחפיפתה במשך שעה וכו'. ואם כן עדיין אינו מובן מדוע בגלל חשש זה יש להתיר את הנאסר בשו"ע מן הדין, ולא להשתמש בעצת חכמים להאריך החפיפה במשך שעה. וכתב הרה"ג הנ"ל, שמכיון דנפיק מפומא דגברא רבה, ובפרט שכתב שם בהמשך הדברים, שהגאון הנ"ל (הגרשז"א) פסק כן בנוסף לטעם האמור גם עקב "עוד חששות" וסתם הדברים ולא פירש מה הן החששות שבסיבתם פסק כן, לפיכך יש להתיעץ עם מורה הוראה שיכריע אם לפי מצב הדברים נראה שניתן לסמוך על קולא זו של הגרשז"א. סיכום: |
|
שאלה: תשובה: מאידך תקנו האמוראים שמותר לאשה לטבול ביום השמיני מחמת אונס או שעת דחק, כגון שיראה לטבול בלילה מפני קור, גנבים או שאר סכנות, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קצז, ד). הסיבה לכך שחז"ל לא גזרו שלא לטבול ביום השמיני מחמת אונס היא, כדי שלא ימנעו ממצות פריה ורביה וממצות עונה אף לא לילה אחד, ולכן לא חששו ששאר נשים ילמדו ממנה ויבואו לטבול ביום השביעי. ובשו"ת הרמ"א (סימן יט), מבואר שגם מחמת צניעות יש מקום להתיר טבילת אשה ביום השמיני. ולא רק במקום אונס גמור מותרת לטבול ביום השמיני, אלא כל שיש קצת צורך בדבר, מותרת לטבול ביום השמיני. וכשטובלת ביום השמיני, נחלקו הדעות אם מותרת לשוב לביתה קודם חשיכה. יש שאסרו עליה לטבול ביום השמיני אף אם תשהה בבית חברתה עד שתחשך (שו"ת פרי השדה ח"ב סימן מה). ויש שהתירו לה בתנאי שתשהה בבית חברתה עד הלילה, וסמכו על שיטת ר"ת שהובאה בתוס' (נדה סז:), שבמצב כזה אין לחוש משום סרך בתה. כ"כ הב"ח שגם הטובלת מחמת אונס ביום השמיני, אין לה לבוא לביתה עד שתחשך, ובטעם הדבר כתב שאע"פ שאין לחוש שמא תשמש ותראה דם באותו היום ותסתור למפרע, שזה שייך דוקא במי שטובלת ביום השביעי, בכל זאת גוזרים שמיני אטו שביעי. מאידך יש שכתבו שגם הטובלת ביום השמיני, מותרת לבוא לביתה גם קודם חשיכה (עיין במקור חיים ס"ק כו, מהרש"ם סוף סעיף ד, ושדי חמד ח"ט בתשובת דברי חכמים סימן קכט). ב. אמנם גם לפוסקים המתירים לה לשוב לביתה כשטבלה ביום השמיני מבעוד יום, במקרה שלנו אין זה פתרון הולם, היות שהבעל יוצא מביתו לצבא מבעוד יום ואינו מתעכב לפחות עד תחילת הלילה, שאז היה ניתן להקל ולשמש מיד כשחשיכה, ע"פ מה שכתב הפתחי תשובה (סימן קצז סק"ג) בשם חמודי דניאל, ש"היוצא לדרך אפשר שמותר לאשתו לטבול ביום השמיני". והסביר הגר"ע יוסף בטהרת הבית (ח"ב עמוד תצט), שנראה שהחמודי דניאל מיירי ביוצא לדרך בתחילת הלילה, כגון ברכבת או במטוס, שאם תטבול בלילה לא תהיה לו שהות לפוקדה בתשמיש קודם נסיעתו, ובא להשמיענו שמכיון שהתירו חכמים טבילה ביום השמיני במקום אונס, והואיל והיוצא לדרך מצווה לפקוד את אשתו, וכדאיתא ביבמות (סב:) ובשו"ע (יו"ד סימן קפד סעיף י), חשיב הדבר כאונס ויכולה לטבול בשמיני, אבל לא תשמש עד הלילה. אך מכיון שאם לא נמצא פתח להתיר להם תשמיש ביום השמיני, עשוי להווצר מצב כפי שטוען השואל, שבפעם הבאה כשיגיע לביתו, תהיה אשתו בימי טומאתה, וכשתטהר יהיה הוא בצבא, וכן הלאה. והיות שהעומס הנובע מהפעילות המבצעית באותה גיזרה, אינה מאפשרת לקצין לצאת לביתו מתי שירצה, ומצב זה עלול להמשך מספר שבועות, הניסיון עבור הקצין גדול מאד. לכן אע"פ שהרמ"א (בסוף סימן קצז) כתב שאסורים בתשמיש עד הלילה, ועליה להסתיר טבילתה מבעלה, מכיון שאין איסור תשמיש ביום השמיני מן הדין, שהרי לא שייך לומר שמא תראה ותסתור, שכן אפילו אם תראה בשמיני, אין היא סותרת את ספירתה למפרע ואינה טמאה רק משעת ראייתה והלאה. אלא שחכמים גזרו שאסורה בתשמיש שמא תבוא לשמש גם ביום השביעי וכדברי הב"ח הנ"ל. מ"מ יכולים אנו לסמוך בשעת דחק גדולה כזו על פסק הגר"א (בביאוריו ס"ק יג) שלפיו מותרת בתשמיש באותו יום שמיני. ג. ובנוגע לתשמיש המטה ביום מבואר בנדה (יז.), שאסור לאדם שישמש מיטתו ביום, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ובטעם הדבר אמר אביי שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אך רבא אמר שבבית אפל מותר. והיתר זה אינו אלא בשעת הדחק לדעת כף החיים (סימן רמ, פ). אך להמג"א (סימן רמ ס"ק כו) גם לכתחילה מותר לשמש ביום בבית אפל, אלא שעל ראיית המג"א מכתובות (סה.) השיג הברכי יוסף וכ' שאין משם כל כך ראיה. וכן אם מבחין שאשתו רוצה שיתן דעתו עליה, מותר לשמש ביום בבית אפל, וכפי שמסופר בגמרא (כתובות סה.) על רבא, שאחר שנגלתה זרועה של חומה אלמנתו של אביי, שהופיעה לפניו בבית הדין, וחשש להרהור, בא לביתו ותבע את אשתו לתשמיש, כדי שלא יהרהר באשה אחרת. וכשיכולה להתעבר מתשמיש זה יש להמנע מלשמש ביום, משום שעל דרך האמת המשמש מטתו ביום בבית אפל או שמאפיל בטליתו, מושך נשמות מגולגלות, ואין אתנו יודע עד מה. ובנדוננו שעל הקצין חל דין יוצא לדרך, יתכן שלא רק מצוה הוא מקיים כשפוקד את אשתו, אלא חובה עליו לקיים עונתה. (אם לא מטעם שעוסק במצוה פטור מן המצוה). יתר על כן, במג"א (סימן רמ ס"ק כט) מבואר, שבמתנות כהונה על המד"ר (תולדות ס"ד, ה) מוכח שכשיוצא לדרך ביום, יש מצוה לפקוד את אשתו בתשמיש דוקא ביום ולא בלילה שלפני יציאתו, שהרי חלקיה הצדיק אביו של ירמיהו הנביא שימש מיטתו ביום. ולקושיא כיצד עשה זאת, ענו, שהיה זה קודם יציאתו לדרך ולכן פקדה ביום. משמע שחיוב הפקידה הוא דוקא באותה עונה ממש, ואפילו ביום. [אלא שהאחרונים חלקו על המג"א כדמשמע מהפרישה (אבהע"ז סימן כה אות י) ומהלבוש (או"ח סימן כמ, טו) שכשיוצא לדרך ביום, מצוה לפוקדה בלילה שלפניו]. והיות שעל הקצין חל לא רק דין "יוצא לדרך", אלא גם דין "בא מן הדרך", ניתן לצרף את שיטת הזוהר (בראשית דף מט ע"ב). וכן דעת כמה ראשונים הסוברים, שיותר יש מצוה לבא מן הדרך לפקוד את אשתו, מאשר ליוצא לדרך. סיכום: |
