|
שאלה: תשובה: להלכה קיימא לן שטבילה בזמנה אינה מצוה, ולכן פסק השו"ע (יו"ד סימן קצז, ב) וזה לשונו: אם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה, שלא לבטל ממצות פריה ורביה אפילו לילה אחד. ע"כ. משמע שאם אינו בעיר אינה מצווה לטבול. וכשהוא בעיר מצוה לטבול בזמנה, גם לשיטת ר"ת הסובר שטבילה בזמנה אינה מצוה, או משום מצות פריה ורביה, או משום מצות עונה, וכגון כשהיא מעוברת. וגם כשלא ניתן לשמש מטעמי בריאות וכיוצא בזה, מכיון שהיא משועבדת לבעלה, עליה לטבול משום נגיעה ושאר קריבות. (ועיין בש"ך יו"ד סימן קצז, סק"ג) שכתב, שמכיון שיש מצוה בשאר קריבות, עליה לטבול מיד כשתוכל להטהר. ב. אבל כשבעלה אינו בעיר, או כשהוא בעיר אך אינם יכולים לשמש, כתבו פוסקים רבים שלא תטבול, משום שיש בזה חשש סכנה (עיין בדרכי תשובה סימן קצז סק"ג בשם שו"ת שבות יעקב ח"ג סימן עז ועוד). מאידך ישנם פוסקים שהוכיחו ההיפך מגמרא שבת (קכט.), מאשתו של רבא שטבלה גם כשלא היה בעלה בעיר, אלא שכתבו שטוב להזהר. (עיין שו"ת תורה לשמה סימן רטז). וכן הוכיחו מלשון המשנה נדה (טו.) "הבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה", שטבלו גם כשאין בעליהם בעיר. אלא שמן המשנה אין ראיה מוחלטת היות שבזמנם טבלו משום טהרות, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. אעפ"כ כתב הב"י (סימן קצז) שהמנהג הוא שאין הנשים טובלות כשאין בעליהם בעיר, ובשיעורי שבט הלוי (עמוד שה) כ' שכך נהגו ברוב תפוצות ישראל. ג. אך מכיון שהמציאות בצבא היא, שקצינים מנוידים ברכב, ויש ביכולתם להגיע לביתם באופן מפתיע, שכן פעמים רבות נדחות או מתבטלות פעילויות שונות שתוכננו, ונוצרים מצבים שהבעל מגיע בפתע לביתו, או בהתראה קצרה כזו, שאינה מותירה לאשתו את מרווח הזמן הדרוש לה להכנות לטבילה או לטבילה עצמה, ויש שכתוצאה מכך מתבטלת הטבילה, אם בגלל שהמקוה כבר סגור, או בגלל סיבות אחרות. לכן, כשכוונתה בטבילה למצוה, שאם יבוא בעלה ימצאנה טהורה, תטבול בזמן ואינה צריכה לחוש משום סכנה, משום ששומר מצוה לא ידע דבר רע. ועיין בספר שבט מוסר (כ"ד) שמזהיר לאשה לטבול כשהיא טהורה אף כשאין בעלה בעיר, ונראה שטעמו הוא, כדי שתוריד ממנה רוח טומאה השורה עליה בעת נדתה. אמנם במצב כזה ראוי להחמיר ולדחות את הטבילה, אבל כשקיימת אפשרות שבעלה יבוא ולכן מקדימה לטבול, מצוה בידה ואין לה לחוש כלל. ד. וכן תנהג כשנוסעת בערב שבת אל בעלה השובת במחנה, וליל טבילתה חל ביום חמישי בלילה. שמכיון שאין באפשרותה לטבול בליל שבת, מחמת שאין מקוה מצוי לה, תטבול ביום חמישי בלילה טבילה בזמנה. שהיות שהמניעה מלשמש ביום חמישי בלילה, אינה נובעת מאיסור הלכתי זה או אחר הקשור בה או בבעלה, וגם לא מחמת זמן האסור בתשמיש, אלא שמבחינה מעשית לא ניתן לשמש, משום שהיא ובעלה אינם יכולים להפגש בליל טבילתה, ודחיית הטבילה מיום חמישי בלילה תגרום לדחיות נוספות, עליה לטבול בזמן. ועוד, שאין ראוי לדחות טבילה לליל שבת, אף אילו היתה אפשרית. סיכום: 2. כשקיימת אפשרות ולו רחוקה ביותר, שבעלה יגיע בליל טבילתה, תטבול, ואינה צריכה לנקוט בסגולות שכתבו המקובלים, היות שכוונתה למצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. 3. כשנוסעת בערב שבת למחנה בו שובת בעלה, וליל טבילתה חל ביום חמישי בלילה, תטבול טבילה בזמנה, ואם חוששת לטבול כשאין בעלה בבית משום רוח רעה וכדומה, תניח ספר תהילים תחת הכרית שלמראשותיה שלא כנגד ראשה (ראה ביה"ל סימן מ). |
|
שאלה: לדברי אשתי שעד היום פסקו לנו במקום מגורינו הקודם שכתמים כאלו טהורים, השיב הרב שהוא פוסק אחרת, וצירף דברי הסבר קצרים, שכאשר ברור ללא צל של ספק שהדם בא מגוף האשה, יש לטמא את הכתם גם כשנמצא על נייר טואלט שהוא דבר שאינו מקבל טומאה. ומכיון שבקינוח קיימת ודאות שהדם מגופה, טמאה. הייתי מבקש לדעת אם ניתן לקבל הנחיה ברורה בנושא זה, ועד כמה שאפשר מקילה, אם אכן יש כאן מחלוקת בין הפוסקים, משום שההוראה האחרונה שקיבלנו מהרב המקומי מאד מכבידה עלינו, לאור העובדה שאני מפקד ביחידה קרבית, ומגיע הביתה רק פעם בשבוע או בשבועיים, והחמרה בנושא זה שלא במקום שהיא מחוייבת המציאות - מכח ההלכה, מקשה עלינו מאד. תשובה: אולם עיקר השאלה היא, האם כשחז"ל לא גזרו על כתמים ששיעורם פחות מכגריס ועוד, לא גזרו אף על כתמים כאלו שבודאות מוחלטת באו מגופה. ואכן נחלקו בשאלה זו גדולי האחרונים. דעת המנחת יעקב בתורת השלמים (סימן קפג סק"א) והמעיל צדקה (סימן כ, סימן נט) היא, שאשה שראתה דם פחות מכגריס ועוד ללא הרגשה, אף שודאי לה שהדם בא מגופה, טהורה, וכן דעת אחרונים רבים מהם בני זמנינו (שו"ת אג"מ חיו"ד ח"ג סו"ס מו, הגר"ע יוסף טהרת הבית ח"א עמוד י בד"ה "ומה שכתבנו" והלאה). מאידך פסקו הסדרי טהרה (סימן קצ ס"ק סא) בד"ה עוד ראיתי, והכרתי ופלתי (תפארת ישראל סק"א), שאשה זו טמאה וכן היא דעת הגרשי"נ קרליץ בספר חוט שני (עמוד לג). שורש המחלוקת הוא, אם גם בזמן הזה שמאכולות בשיעור כגריס ועוד אינן מצויות, צריך הכתם להיות בשיעור זה כדי לטמא. דעת המנח"י והמעיל צדקה הנ"ל, שעיקר הדבר אינו משום תליה במאכולות, אלא כך היא גזירת חכמים, שכל שלא הרגישה, אף שבודאי בא הדם מגופה, אינה טמאה עד שיהיה הכתם בשיעור כגריס ועוד, ולא חילקו חכמים בין כתם שבודאי בא מגופה לכתם שאולי בא מגופה. והואיל וחז"ל לא גזרו אלא ע"פ השיעור שהיה בזמנם, ועיקר הגזירה היתה משום טהרות, אלא שאגב טהרות גזרו גם לאוסרה על בעלה, מכיון שבזמן הזה אין לנו טהרות, נמצא שלא גזרו מעולם על פחות מכשיעור הנ"ל. ואכן כך מורים בעלי ההוראות, שאין כתם מטמא בפחות מכגריס ועוד גם במקומות שאין מאכולת מצויה כלל ואין מקום לתלות במאכולת. גם מלשון השו"ע (סימן קצ, ה) שכתב "שלא גזרו על הכתם אא"כ יש בו כגריס ועוד" מוכח, שגזירת חז"ל לא היתה על פחות מגריס, ואפילו במקום שאין מאכולת מצויה, משום שלא פלוג רבנן. אבל הס"ט והכו"פ הנ"ל סוברים, ששיעור של גריס ועוד נחוץ רק לשם בירור מהו מקור הדם, וכדי להוציא מספק של דם מאכולת, ולכן אם ודאי לאשה שהדם מגופה ואין ספק למאכולת, טמאה משום כתם בכל שהוא, ורק כשניתן לתלות במאכולת, טהורה בפחות מהשיעור הנ"ל. אלא שגם כאשר ודאי לה שהדם בא מגופה ואין ספק למאכולת וטמאה מדרבנן, עדיין קיימות הגבלות, וכל שנמצא הכתם על דבר שאינו מקבל טומאה או על בגד צבעוני, טהורה. ב. למחלוקת האחרונים הנ"ל, נפק"מ לנדון שלנו כשקינחה בנייר טואלט בצבע לבן. שלדעת המנח"י והמעיל צדקה הסוברים, שכשם שלא גזרו חז"ל טומאה על דשאמ"ט גם כאשר הדם ודאי בא ממנה, כך לא גזרו חז"ל טומאה בפחות מכגריס, אם מצאה כתם בכל גודל שהוא על הנייר, טהורה. אבל לדעת הס"ט והכו"פ מכיון שאותו מקום בדוק ממאכולת, אם קינחה עצמה ומצאה על הנייר דם, טמאה מדרבנן אף בפחות מכגריס. אלא שזהו דוקא אם הכניסה את הנייר מעט לאותו מקום וקינחה רק אותו מקום. אבל אם קינחה סביב אותו מקום וגם הכניסה את הנייר מעט לאותו מקום, והוציאתו ומצאה עליו דם, טמאה רק בכגריס ועוד, מכיון שסביב אותו מקום מבחוץ לא נחשב למקום בדוק ממאכולת ושאר לכלוך. כך היא דעת הגרשי"נ קרליץ בספר חוט שני (עמוד קסא סעיפים ג, ד). אולם הגר"מ פיינשטיין בקובץ תשובות בהלכות נדה (סימן טז עמוד יח) כתב, אשה שקינחה עצמה אחר הטלת מי רגליים, בזמן שאינה צריכה לעשות בדיקה מן הדין, ומצאה דם פחות מכגריס, יש להקל, ולתלות שמסתמא קינחה גם סביבות אותו מקום בכולו או במקצתו, והרי הוא ככל כתם שנמצא שלא בהרגשה שצריך להיות כגריס ועוד ואם לאו טהורה. ע"כ. ואפילו אם דקדקה לקנח עצמה רק בין השפתיים, ונזהרה מקינוח סביב אותו מקום (דבר שכאמור אין לו סיבה), י"ל שהדם שנמצא בקינוח הוא מן העליה או מן הצדדים. ואע"פ שרוב דמים מן המקור, כנגד זה יש רוב נשים המסולקות דמים עד שעת הוסת, ומאחר שבנוסף לזה יש להן חזקת טהרה, יש לתלות שדם זה מן העליה או מן הצדדים. ועיין בשו"ת שם אריה (חיו"ד סימן מ) שכתב שמכיון שראתה בלא הרגשה, זהו סימן שהדם בא מן העליה או מן הצדדים. ואע"פ שרוב דמים מן המקור, הואיל ורוב דמים באים בהרגשה, ורוב הנשים רואות בהרגשה (אף שאינן מבחינות בהרגשתן), וזאת ראתה בלא הרגשה, איתרע לה רובא דמן המקור בא, ואמרינן מן העליה ומן הצדדים בא. אלא שהגאון הרב אביגדר נבנצל העיר, שכיום שרוב דמים באים שלא בהרגשה זו גם סיבה להקל. ג. עוד כתב בספר חוט שני (עמוד קסא סעיף א), שאם קינחה בדשאמ"ט כגון נייר, ונמצא בו כתם יותר מכגריס, הרי היא טמאה, משום שהכתם היה על בשרה ומשם העבירתו לדבר שאינו מקבל טומאה, א"כ חשוב כנמצא על בשרה דשיעורו בכגריס ועוד. ע"כ. ובשער הציון (שם אות קעה) הביא נימוק נוסף שיש לטמאותה, ע"פ מה שכ' הסדרי טהרה שאם החזיקה בידה דשאמ"ט, חשיב כמקבל טומאה, דהוי טומאת משא. ע"כ. וכוונתו לומר, שאף שנייר עצמו אינו מקבל טומאה, מ"מ האשה טמאה בטומאת כתמים. והיות שאחזה בנייר בשעת מציאת הכתם והיא נושאת את הכתם, הרי היא אדם הנושא משא ששייך בו טומאת משא לכו"ע, גם לסוברים שכלים הנושאים דבר שאינו מקבל טומאה, אין בם טומאת משא. בנוגע לנימוק שהכתם היה על בשרה קודם שהעבירתו לדשאמ"ט, נחלקו הראשונים בדין כתם שנמצא על בשרה. דעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות איסו"ב ה"ו) והגמ"י בשם רבינו שמחה והתשב"ץ (ח"ג סימן נח) היא, שכתם הנמצא על בשרה בלבד, במקומות שחוששים להם, אין לו שיעור וטמאה בכל שהוא. אך לדעת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א, הא דבעינן שיעור כגריס ועוד, היינו בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה. ומכיון שהשו"ע (יו"ד סימן קצ, ו) הביא את דעת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א בסתם, ואת דעת הרמב"ם והתשב"ץ בשם יש אומרים, וקיי"ל שהלכה כסתם, ממילא ברור שהנימוק הנ"ל אינו שייך לספרדים, ורק לפי שיטת הרמב"ם והתשב"ץ שהש"ך פסק כמותם, שייך לדון בדין זה. אלא שמצינו שהב"ח פסק להקל כדעת הראב"ד והרמב"ן וכך גם דעת המנח"י בתורת השלמים. אבל כפי שנתבאר בסעיף הקודם הגר"מ פיינשטיין לא חש לטענה שהעבירתו מבשרה לדשאמ"ט. גם הגר"ע יוסף בטהרת הבית (עמוד כה) הוכיח מספר מנחת פתים להגאון רבי מאיר אריק (סימן קצ, לו), שבקינוח בעלמא טהורה. שכן כתב שם הגר"מ אריק וז"ל: אם בדקה עצמה בדשאמ"ט והוא עד שאינו בדוק, לכאורה אפילו נמצא בו כתם כגריס ועוד י"ל שהיא טהורה, כיון שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים, אבל בשו"ע הגאון רבי זלמן (ס"ק ע) כתב להחמיר בזה משום דאיכא בהכי דררא דאורייתא, דאיכא למימר הרגישה וכסבורה שהרגשת עד הוא. ומכל מקום לפי זה נראה שבקינוח בעלמא טהורה, כיון דתו ליכא דררא דאורייתא וכמש' החוו"ד בסק"א. עכ"ד. ועל עצם דברי החוט שני, שדימה דין זה לדין כתם שנמצא על בשרה, שאם העבירתו מבשרה לדשאמ"ט, טמאה, יש להעיר שאף שבודאי היה הדם על בשרה, כיון שנודע לה רק לאחר הקינוח, יש לזה דין כתם שנמצא על חלוקה, שאפילו להרמב"ם אם נמצא על דשאמ"ט טהורה, וכדין בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה בקומה דם על הקרקע, אע"פ שידוע שהדם בא מגופה, והיה קודם על בשרה בפרוזדור, אעפ"כ טהורה, והוא הדין בנדו"ד. ואע"פ שיש לחלק קצת בין המקרים, שבבדקה קרקע עולם הדם בא מאליו על הקרקע, משא"כ כשהיא העבירתו מבשרה לדשאמ"ט, נראה יותר להקל. וכן פסק להקל בשו"ת קנין תורה (ח"ד סימן צז), שנשאל אודות נשים המקנחות בנייר לאחר הטלת שתן, ומוצאות דם על הנייר, שיש להתיר אף ביותר מכגריס ועוד. וכן כתב בדרכי תשובה (ס"ק נז) בשם הרב הגדול מסווליווע שהיה רב מובהק בהוראה, שבקינוח מבחוץ יש להתיר כדין כתם. גם מה שכ' החוט שני ע"פ הס"ט, לטמא אשה שקינחה בנייר שאמ"ט, ומצאה עליו כתם יותר מכגריס משום טומאת משא, יש לדחות ע"פ מה שכ' בספר פרי דעה (בפתיחה שער ד) שאילו סברו כן הפוסקים לא היו שותקים מלהודיענו דבר זה. וכן יש להוכיח מתוס' (נדה נח.) [הביאו הטהרת הבית (ח"א סימן ח סעיף יב)] שכתבו וז"ל: ההיא משתיתא דבסמוך, נהי דלא מקבלת טומאה, מ"מ מקבלת טומאת נגעים. ולכאורה יכלו התוס' לתרץ שאף שחוטים אמק"ט, מ"מ מכיון שהם מונחים על כלי האריגה המקבלים טומאה, משום כך גם הם נטמאים, אלא ודאי דליתא. וכן הוכיח להקל בטה"ב (שם), מד' שועה"ר (סימן קפג קו"א סק"ב), שהוכיח שבבדיקה ע"י עד הוי ספק דאורייתא. שהרי עיקר הבדיקה בצמר גפן לבן שאמק"ט, וא"כ כשראתה עליו דם לא תהיה טמאה, כמו בדקה קרקע עולם ומצאה עליה דם שטהורה. ואם צדקו דברי הסדרי טהרה, היה צריך לומר, שטמאה היא משום טומאת משא של הדם. לכן נראה שהשועה"ר אינו מקבל את חידושו של הסדרי טהרה. וכן דייק הטה"ב (שם), מד' שו"ת חת"ס (ח"ו סימן פא) שכ', שאע"פ שאם נמצא כתם על נייר טהורה, כיון שאמק"ט, מ"מ אם הנייר אינו בדוק, ובדקה עצמה בו וראתה כתם, לא הייתי אומר להקל בזה. ע"כ. משמע שזהו דוקא כשבדקה בפנים שיש לחוש להרגשה, אבל אם רק קינחה גם החת"ס מודה להקל בזה. וממה שלא מטמא החת"ס מדין טומאת משא, משמע דלא סבירא ליה חידושו של הס"ט. וכן פסק הגר"ע יוסף (עמוד תלא בהערה) וז"ל: סוף דבר הכל נשמע שדעת רוב האחרונים להקל, דלא כהסדרי טהרה, ובכתמים שומעים להקל, וכן ראוי להורות. עכ"ד. ד. בנוגע לקינוח הנעשה לאחר הטלת מי רגליים כתב בחוט שני (עמוד קצו), שאם מצאה כתם, אם הקינוח היה תיכף וסמוך להטלת מי רגליים, יש לחוש שמא ראתה בהרגשה, וטמאה אף בפחות מכגריס, ואפילו אם קינחה בבגד צבעוני, טמאה אף כשמצאה דם כלשהו, ושחשש זה הוא גם לפוסקים כדעת מרן השו"ע. אמנם כל זה כשקינחה עצמה באותו מקום. אבל אם קינחה גם סביבות אותו מקום, מכיון שהכתם יכול לבוא ממקום אחר, דינה לטמא ככתם. וכן אם קינחה לא תיכף וסמוך להטלת מי רגליים, דינה לטמא ככתם, אך אם הכניסה הנייר מעט לאותו מקום ומצאה כתם, טמאה גם בפחות מכגריס, שאותו מקום בדוק ממאכולת. עכת"ד. אולם גם בדין כתם הנמצא סמוך להטלת מי רגליים, מצאנו מחלוקת בין האחרונים. הסדרי טהרה (סימן קצ סעיף טו סוף ס"ק לו) כ', הא דקיימא לן שאם מצאה כתם על דשאמ"ט או על בגד צבוע, אפילו יודעת בודאי שבא מגופה, טהורה, כיון דהוי שלא בהרגשה, מ"מ צ"ע אם ראתה הכתם הנ"ל לאחר תשמיש, שיש לומר שהרגישה וכסבורה היא שהרגשת שמש היא, והוי ליה ספיקה דאורייתא ולחומרא. והוסיף (שם ס"ק סז) בד"ה ותו, שגם אם הטילה מי רגליים, יש לומר שטעתה וסברה שהרגשת מי רגליים היא, והוי ליה ספיקא דאורייתא גם אם הכתם היה על דשאמ"ט, או שנמצא על בגד צבוע, ולא חילקו בזה. משמע שגם לאחר תשמיש או הטלת מי רגליים טהורה. ע"כ. וכתבו האחרונים להשיב על דברי הסדרי טהרה, מהם הלחם ושמלה (סימן קצ סעיף יח ס"ק כג) וז"ל: כיון שכתמים דרבנן מקילים בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות וכו', ולכאורה הרי אפילו באיסור דאורייתא תלינן בהיתרא, כמו ריאה שנמצאה נקובה היכא דמשמשא ידיה דטבחא תלינן לקולא, ומשום שנשחטה הותרה, והרי גם האשה בחזקת טהרה עומדת, ותירץ, שבכתמים דרבנן תלינן אפילו בדבר רחוק וכו'. ולפי זה היכא דאיכא למתלי בדבר הרגיל, אפילו אם יש חששא דאורייתא, כגון סמוך לתשמיש או להטלת מי רגליים, יש לתלות להקל ועיין בסדרי טהרה. עכת"ד. גם הפרדס רימונים (פתיחה דף יח ע"א) תמה לומר, שכתם על דשאמ"ט שנמצא סמוך להטלת מי רגליים מטמא, שא"כ מצאנו כמה כתמים שיהיו אסורים מן התורה, כגון לאחר תשמיש או לאחר הטלת מי רגליים, ולמה לא הוזכר דבר זה בש"ס ולא בפוסקים, שהקילו בכתמים משום שעיקר איסורם מדרבנן, שכל הפוסקים סתמו דבריהם להקל, ולא נמצא לאחד מן הפוסקים שיאמר, שדין זה אינו נוהג לאחר תשמיש או לאחר הטלת מי רגליים. אלא ודאי דליתא, וגם הס"ט בעצמו (ס"ק סז) כ' שמסתמות הפוסקים משמע להקל בכל אופן. נמצא שגם דין זה של כתם הנמצא על דשאמ"ט לאחר הטלת מי רגליים, שנוי במחלוקת הפוסקים האחרונים, וחלקם דעתם להקל בזה וכדין כתם רגיל, וכן היא דעת הגר"ע יוסף בטה"ב (ח"א סימן ח סעיף יג), ודלא כמו שהחמיר בזה בבדי השולחן (סימן קצ ס"ק קד, קי ובביאורים לסעיף לג עמוד קפט). ה. ועיין בטה"ב (שם סימן ח) שכתב שהרואה כתם גדול מכגריס על דשאמ"ט שהיא טהורה, כפי שנתבאר, עם כל זה אינה צריכה לבדוק עצמה שמא היא טמאה, משום שעומדת בחזקת טהרה. וכ"ש אם ראתה כתם פחות מכגריס שיש לתלות במאכולת, ואינה צריכה בדיקה. וכ"כ בספר שבט הלוי (דף קסז ע"ב) שאשה שמצאה כתם והחכם טיהרו, יש מי שכתב שצריכה לבדוק עצמה, ונראה שאין לזה מקור בהלכה כלל, ואילו היה כן היה להם לפוסקים לפרש דבר זה, שהוא יסוד חשוב בדיני כתמים אלא ודאי שאינה חייבת לבדוק. ומ"מ נראה שאם נמצא הכתם גדול יותר ממאכולת שבזמנינו, שאין בו תלייה, אלא שאעפ"כ אנו מטהרים כיון שחז"ל לא גזרו בשיעור כזה, וכמו שכ' האחרונים, אף שהוא ודאי מגופה, וכן אם היה הכתם על בגד צבוע, או על דשאמ"ט שהוא טהור, אע"פ שבודאי בא מגופה, מ"מ יש לחוש להצריכה בדיקה, אע"פ שמסתימת דברי הפוסקים נראה, שגם באופן כזה אינה צריכה בדיקה. גם הגרי"מ שטרן בספר שערי טהרה (סימן כד) הביא ד' ספר חידושים וביאורים להלכות נדה (סימן ט סק"ג) שכתב, שאשה שמצאה כתם טהור, חייבת לבדוק עצמה מיד. וכתב עליו שדבריו תמוהים, שא"כ היה לפוסקים להזכיר דין זה, וממה שלא הזכירו משמע שאינה צריכה לבדוק עצמה, שמכיון שהכתם טהור, לא נחשב ריעותא כלל, ועוד שאנו תולים שהכתם בא מעלמא, וא"כ אין סברא להצריכה בדיקה. אבל יש לדון אם מצאה כתם יותר מכגריס ועוד, על בגד צבוע, או על דשאמ"ט, שבמציאות הוא דם גמור שיצא מגופה, אלא שחכמים טיהרוהו, וא"כ הוי ריעותא, ולמה לא תבדוק עצמה הדבר וכו'. וכ' שהגרי"ש אלישיב הורה לו, שאשה המוצאת כתם יותר משיעור מאכולת של זמנינו, חייבת לבדוק עצמה. אבל הגר"ע יוסף (שם) כ' שא"כ היה לפוסקים להזכיר דבר זה שצריכה בדיקה, וכמו שכ' בספר שבט הלוי הנ"ל, וסיים, שרק טוב שתבדוק כשמצאה כתם יותר מכגריס, ותו לא מידי. סיכום: ב. אם הכתם שנמצא על הנייר הלבן יותר מכגריס, מעיקר הדין אינה צריכה לבדוק את עצמה, ויש אומרים שטוב שתבדוק. אך אם רגילה לראות כתמים גם לדעתם טוב שלא תבדוק. ג. מאחר ואין חובה להביט ולבדוק את הנייר שקינחה בו, תשליכנו בלי להביט בו, כפתגם האומר: נייר טואלט נועד להזרק לפח אשפה ולא כדי להסתכל עליו. הערת הרב אביגדר נבנצל: |
