"גופא מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל "לא תעמוד על דם רעך", שואלת הגמ' "והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: - אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו", ומיישבת הגמ' "אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגור אימא לא קמ"ל".

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול הוא בעצמו או ישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבליבו ולא פייסו וכל כיוצא בדברים אלה. העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך".

"אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן - חמורים הם. שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".

"ואפשר להביא קצת ראיה שמחוייב בזה להכניס עצמו בספק סכנה מאגדה דברכות ל"ג מעשה בערוד שהיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לר' חנינא בן דוסא, אמר להם הראו לי את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת הערוד. והקשה מהרש"א שם איך הכניס רחב"ד עצמו במקום סכנה? ונשאר בקושיא. והנה בפ"ג דתענית כ"ד ב' ובכ"מ באגדות אמרו על רחב"ד שהיה מלומד בנסים נמצא דלפני רחב"ד היה העמידה על חורו של הערוד ספק סכנה, ולפני אחרים היה הערוד ודאי סכנה. והרי מבואר דמחוייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה. ופשוט דלא שייך בזה אין למדין מן האגדות אחרי שזה מעשה שהיה".

"מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים חייהן קודמיו לחיי אחרים. בהמתם ובהמת אחרים, בהמתם קודמת לבהמת אחרים. כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמים לכביסתן. רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים"

"רבי אימי איתצד בסיפסיפה [ניצוד במקום שיש בו סכנה גדולה] אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו [התייאש למעשה מהצלתו ואמר שלא נותר אלא להכין תכריכין]. אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קמיל אנא מתקטיל אנא איזיל" [רשב"ל לא התיאש אלא אמר או שאהרג או שאהרוג אחרים ואצילו]

"הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם".

"ומ"מ אם יש לו סכנה אין לו לסכן גופו מאחר שהיא חוץ לסכנה אף שראה במיתת חבירו".

"ואפילו ספק סכנה י"א שצריך להציל את חבירו ממיתה ודאית [הגהות מיימוניות] ויש חוששין בזה [סמ"ע בסי' תכ"ו] וספק נפשות להקל"

"...ומ"מ אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה ואף שראה במיתת חבירו. ואעפ"י שהוא ספק וחברו ודאי מ"מ הרי נאמר וחי בהם ולא שיבוא לידי ספק מיתה ע"י שיקיים מה שנאמר "לא תעמוד על דם רעך".

"הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".

"מיהו אם בודאי היה ג"כ הוא מסוכן עמו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה כדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית (או"ח נ"ט), וזה סותר לכאורה למ"ש הסמ"ע בסי' תכ"ו דצריך להכניס עצמו בספק סכנה וסייעתה לש"ע שם".

"וכן הרואה חבירו טובע בנהר או חיה רעה או ליסטין באין עליו ויכול להצילו ואינו מציל, נחשב כאילו הרגו ביד, ועל זה נאמר "לא תעמוד על דם רעך", ואפילו בנפשו של רודף. ומיהו אם בודאי היה ג"כ הוא מסוכן עמו, אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה אע"פ שרואה במיתת חבירו כדדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית".

"משמע מלשון זה דס"ל דאינו מחויב להכניס עצמו גם בספק סכנה כדי להציל חבירו ממיתה ודאית".