|
פוסקים אחרונים הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק שאלה פרשת ראה סי' קמ"ז סובר שמותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה ודאית. אך לא מצד הדין אלא מידת חסידות היא זאת. ב"אגרות משה" יו"ד סי' קע"ד, מביא בעמקות את יסוד הדין של "לא תעמוד על דם רעך". "לא תעמוד" הוא לאו ככל הלאוין בתורה. משום כך אין לחייב להכנס לספק סכנה ע"מ להציל חבירו מוודאי סכנה, שהרי בשאר הלאוין אסור לאדם להסתכן ע"מ למנוע עבירה. ובהל' שבת, מחללים שבת אפילו לרפא מספק סכנה, וכל שכן שאסור להכניס עצמו לספק סכנה ע"מ להנצל מחילול שבת. בדבר אחד בכל זאת שונה דין "לא תעמוד על דם רעך" משאר הלאוין, דאילו בשאר הלאוין קיים איסור להסתכן ע"מ להנצל מהאיסור, ואילו כאן להציל נפש חבירו, אף שהוא ג"כ רק איסור לאו, מותר להכניס עצמו בספק, מאחר שעל כל פנים תינצל נפש מישראל, לפי מה שפרש"י בסנהדרין ע"ד, לגבי שפיכות דמים שאסור לאדם להרוג את חבירו כדי שהוא ינצל ממיתה, משום שכשיעבור ויהרוג והוא יינצל, הרי איכא איבוד נשמה ועבירה. מוכיח האגרות משה שבמקרה של סכנה ודאית, אסור אף לעם הארץ ליהרג ע"מ להציל אפילו תלמיד חכם מסברת מאי חזית, כשם שלמדנו מסברא זו דין יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים. וכל הדין של דיני קדימה דאיתא במשנה סוף הוריות זה דווקא בהצלה כאשר שניהם בסכנה. מסקנת דבריו: ב. בספק סכנה אין איסור אלא רשאי להציל. ג. בהצלת הכלל מותר אפילו להסתכן סכנה ודאית כדאיתא בלוליינוס והפוסקים "אף שמשמע שהם לא היו בכלל הגזירה". בשו"ת חוות יאיר סי' קמ"ו כותב בפשטות שהבבלי סובר כירושלמי שבמקום ספק סכנה, אפילו בספק הצלה מחוייב להצילו. ראייתו מהגמ' ב"מ סב. לגבי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים דמסתבר שבמקרה שאם ישתו שניהם את קיתון המים ספק אם ימותו, אז י"ל ישתו שניהם ואל ישתה אחד וימות חבירו. ונשאר בצ"ע. סיכום שיטות האחרונים
החוות יאיר, ובעל "יען אברהם" (המובא בשד"ח) סוברים שהתלמוד הבבלי סובר כהירושלמי שבספק סכנה יש חיוב להציל.
לעומתם הנצי"ב, האגרות משה והציץ אליעזר (כפי שיובא להלן) סבורים שאדם רשאי להציל, אך אין עליו חיוב מצד הדין אלא מידת חסידות היא. הצלת אדם חשוב במה דברים אמורים כאשר נמצאים שניהם בסכנה ויש אפשרות להציל רק אחד מהם, מבלי להסתכן, אז קיימים דיני קדימה בהצלה. אך האם רשאי אדם להתנדב למות במקום ת"ח? מצינו במדרש בית המדרש חלק ו', במדרש עשרת הרוגי מלכות כאשר נתפס ר' עקיבא למלכות, ביקש ר' ראובן איצטרובולי שיהרגו אותו במקום את ר' עקיבא משום שהרבים צריכים את ר' עקיבא. בספר חסידים סי' תרצ"ח כותב: |
"שנים שיושבים וביקשו אוייבים להרוג אחד מהם אחד ת"ח והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא את חברי כר' ראובן איצטרובולי שביקש שיהרגוהו כי רבים היו צריכים לר' עקיבא".
|
|
לכאורה גם מהמסופר בירושלמי [תרומות פ"ח הל' ד'] לגבי רשב"ל שהכניס עצמו לסכנה ודאית ע"מ להציל את ר' אמי, אפשר לומר שהטעם משום שר' אמי הוא אדם חשוב ולגביו מותר להסתכן. ושמעתי מפי אבי מורי שליט"א שיתכן שזו הסיבה שהפוסקים לא הביאו את מדרש בית המדרש להלכה, כי שם מדובר באדם חשוב, כי רבי עקיבא היה רבן של ישראל ונחשב הדבר כהצלת ישראל, משא"כ בהצלת יחיד. אולם להלכה כותב ב"אגרות משה", שגם עם הארץ אסור להכניס עצמו אפילו לספק סכנה בכדי להציל אפילו אדם חשוב מסברא דמאי חזית. כבר הבאנו לעיל את הרמב"ם פ"ז הל' רוצח הפוסק שאסור לאדם לצאת מעיר מקלט אפילו כל ישראל צריכים לו. ה"משך חכמה" (פ' שמות ד' י"ט) מביא ראיה ממשה רבינו שהותר לו לחזור למצרים רק אחרי ש"מתו כל המבקשים את נפשך", למרות שכל ישראל היו צריכים למשה רבינו שיגאלם. בספר "נשמת אברהם" יורה דעה סי' רנ"ב מובאים פרטי הדינים של דיני קדימה בהצלת נפשות של חולים. הוא מביא שם את דברי הגרש"ז אויערבאך שליט"א "אין דוחין נפש מפני נפש אפילו להציל עצמו או אחרים. אפילו לחכם גדול וצדיק גמור שרבים צריכים לו. בקירוב מיתתו של איש פשוט זקן מופלג אפילו חרש ושוטה שהוא רק משא על המשפחה. כי רק לענין הצלה יש דין קדימה". הסתכנות להצלת חבר פצוע במלחמה
מסתבר לומר שאף לשיטות הפוסקים האוסרות להכנס לספק סכנה, במקרה זה כולם יודו שחייל ודאי רשאי להסתכן להצלת חברו, כיון שכל הסיבה שחייל נוטל על עצמו סיכונים במלחמה, זה מתוך ודאות מוחלטת שאם ח"ו יקרה לו משהו, חבריו לא יפקירוהו, ויעשו כל מאמץ לחלצו ולהצילו ואם לא תהיה לחייל ודאות שיצילוהו, הוא יימנע מלצאת לקרב.
נמצא שבשורש ההסתכנות להצלת חבירו החייל מונחת הצלת עצמו! יתכן שמדיני מלחמה יש אפילו חיוב להסתכן להצלת חבירו. האם מחוייב אדם להציל חבר הנמצא בספק סכנה? הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ע"ג כותב "ואם תאמר כיון שמצוה היא בזמן שבית המקדש קיים להרוג לרודף כדי שינצל הנרדף למה ליה קרא דלא תעמוד על דם רעך, פשיטא שהוא מצוה לטרוח בהצלתו, יש לומר דמקרא שניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שיטבע בנהר אם לא יצילוהו, הוא דחייב להצילו. אבל על הספק לא שמעינן מידי משום הכי אתא קרא דלא תעמוד על דם רעך לומר שהוא מצווה לטרוח בו אף על הספק". להסתכן עבור הצלת רבים הראי"ה מחלק בין דרגות הסכנה. בספק רחוק ודאי זה רק חששא בעלמא, ודרכם של בני האדם להכנס במקרה כזה אפילו בעסקי ממון, ולכן להצלת רבים אסור לחוש על עצמו בחששות רחוקות. ומצאנו תמיד שגדולי ישראל עמדו לפני שרים ומלכים ונכנסו בחששות של סכנה לדבר טוב על ישראל, הוא מביא את המהרש"א בח"א, ב"ק ס"א א' על דברי חז"ל כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שכתב "ואלו שסמכו עצמם על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהם, ואע"ג דשליחי מצוה אינם נזוקים היכא דשכיחא היזיקא שאני כדאמרינן בפ"ק בפסחים". לכן, אומר הראי"ה שכל מקום שנאמרה מסירה לסכנה בתור מצוה, צריך לומר שמדובר בדלא שכיח הזיקא. לכאורה ניתן היה להביא ראיה שמותר לאדם למסור נפשו למען הכלל מהרוגי לוד (תענית י"ח), אלא שהראי"ה קוק דוחה זאת משום שהגזירה היתה כללית על כולם, ובמקרה כזה, שבלאו הכי יהרג הרי אין כאן משום "וחי בהם". הראי"ה קוק מסביר שגדולתם של הרוגי לוד היא בזה שעשו מעשה שלא היו חייבים בו, שהרי לא נמצאו אחרים שעשו כן כי אם הם. והרי העירו על עצמם קצף להמיתם ביסורים גדולים, ומתוך כך זכותם גדולה. "האגרות משה" כן לומד מהרוגי לוד ראייה שמותר להכנס לסכנה ודאית להצלת ישראל, והוא למד את סוגיית הגמ' אחרת. לשונו (יו"ד ס" קע"ד) "משמע שהם לא היו בכלל הגזירה מדחזינן שעשו דבר היותר גדול שהרי בשביל מצוה זו אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן". אלא שמסיק הרב זצ"ל שלהצלת כלל ישראל אין לך הוראת שעה גדולה מזו ואין צורך היתר בי"ד לזה עיי"ש. האם יש חיוב לאדם למסור נפשו בעד הכלל, בעד הציבור? כיון שבדיני נפשות כהאי גוונא נעלה התורה את שער האומדנא בפנינו, לכאורה ודאי שאין לעשות מעשה בידים ולמסור יחיד עבור רבים. אך אם היחיד עצמו רוצה למסור נפשו על קידוש השם - אין איסור בדבר. "אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה". [ואין להביא ראיה ממלחמת מצוה. שהרי אף למלחמת רשות להרווחה בעלמא הותר לצאת, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות לסכנה להרווחה בעלמא, אלא דמלחמה שאני]. כך צריך להבין את התנהגות אסתר אשר חשבה, שהדבר רחוק שתציל שהרי ודאי ימיתוה, ותפסיד חיי שעה, ואולי חשבה שבמשך הזמן תהיה נקראת אל המלך ותוכל להציל באופן יותר קרוב ובלא סכנה, ומרדכי הורה לה הוראת שעה שבמקום הצלת כלל ישראל אין לדחות כלל, ויפה שעה אחת קודם. כן ביעל הכל אתי מטעם מגדר מילתא והוראת שעה. סיכום דברי הראי"ה קוק: א. לחששות רחוקות אין לחוש. ב. הצלת כלל ישראל - אין לך ההוראת שעה גדולה מזו, ואין צריך היתר בי"ד לזה וכן פסק כך בישועות יעקב (יו"ד קנ"ז). ג. מלחמת מצווה ורשות, שונות מהלכות ציבור. ד. אי אפשר לחייב אדם למסור נפשו עבור הכלל. ה. אין חיוב מצד הדין ליחיד להכנס לסכנה להצלת רבים. האם על אדם לסבול צער כדי להציל חבירו? א. שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אע"פ שמתוך זה גורם צער לחבירו - מאחר שהנשים לא ידעו מקומם ויסבלו צער עבורם. ב. מחויבים לסבול צער כדי שחבירו לא יהרג בחנם - שהרי אלמלא נשים דעתן קלה היו מחויבות לסבול צער. בספר איסור והיתר סי' ל"ח, בזר זהב ס"ק כ"א דוחה ראיותיו: א. כיון שבמקרה זה היה ספק צער וכן משום שמדובר בגרם צער בלבד. ב. אין כאן ספק סכנה, אלא לרבי שמעון בר יוחאי היה ודאי סכנה שהרי נגזר דינו להיהרג. מה דינו של רופא ביחס למחלה מדבקת? במקרה זה לא רק שרשאי להכנס ולהגיש עזרה, אלא הרופא אף מחוייב, בתנאי שלא מדובר במגיפה, עיי"ש. נימוקיו הם: א. בשו"ת הרמ"א חילק רק בין חולי ראתן לשאר חולים, בשאילת ביטול חוזה בגלל מחלה מדבקת. ב. כיון שיש לרופא חיוב של "ורפא ירפא". ג. זהו "גדרו של עולם ומנהגו שהרופא מגיש עזרה דרושה, דאל"כ תבוא אנדרלמוסיא גדולה בקרב החולים והבריאים גם יחד. ד. כיון שזוהי פרנסתו. [עיין לקמן האם רשאי עני להסתכן לצורך פרנסתו]. האם רשאי אדם להסתכן לצורך פרנסתו? כתב בעל הציץ אליעזר שאין זה סותר לנאמר בגמ' ונפסק בשו"ע יו"ד קט"ז הל"ה ברמ"א "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה... ויש לחוש יותר לספק סכנה מספק איסור. ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה וכו'", משום שבפועל מדובר בסיכונים סבירים. שדרך העולם, שפועל נוטל על עצמו לצורך פרנסתו. אבל השו"ע מדבר על הסתכנות מיותרת אשר איננה הכרחית, אשר על אדם להמנע. האם הניצול מחויב להחזיר הוצאות המציל? |
"וכתב הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול".
|
|
בשו"ע הל' גזילה שנ"ט ס"ק ד' כותב "אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם". וכותב הסמ"ע "אבל על דעת לשלם מותר כיון שהוא בסכנת נפש דאין לך דבר העומד בפני פקו"נ", א"כ כ"ש לענינינו שהניצול חייב לשלם למציל הוצאותיו. האם המציל חייב להציל גם במקרה שייגרם לו בזיון? אולם ה"אגרות משה" חלק יורה דעה סי' קעד דוחה את דבריו מכל וכל ואומר שהם טעות גמור. שהרי כל הפטור של זקן ואינה לפי כבודו נלמד מהדין של "והשבות לו". ומפורש בגמ' ב"מ דף ל' שמדובר דווקא באבידה כזו שאם היתה שלו לא היה מחזירה משום כבודו, רק באופן כזה פטור גם בהשבה לאחרים. אולם אם האבידה היתה בשווי רב, באבידת עצמו בוודאי היה מזלזל בכבודו. נמצא שאף אם דין הצלת נפש היתה רק כדין אבידת ממון גם כן היה מחוייב, שהרי בממון בכה"ג חייב להחזיר אבידת אחרים. מוסיף ה"אגרות משה" בכה"ג לדחות את חידושו של המנ"ח ב"קומץ המנחה" מצוה רל"ז, שאין מחויבים להציל את מי שאיבד את עצמי לדעת. כיון שאדם אינו רשאי לאבד נפש אף של עצמו, לכן ודאי לא שייך שבשביל מה שהפקיר נפשו, שאין לו רשות לעשות זאת, יפטרו אחרים מלהצילו, שהרי גם בממון הדבר כן, אם היתה מציאות שהיה עליו איסור להפקיר, על אחרים היתה קיימת חובת השבה. |
|
א. שיטת הירושלמי - רוב הפרשנים סוברים שדעתו שיש חיוב להכניס עצמו לספק סכנה, ה"אור שמח" דוחה ראיותיהם. ב. שיטת הבבלי - אין סוגיא המוכיחה חד משמעית בנושא. אעפ"כ בספר "אגודת אזוב" (מובא בפתחי תשובה) סובר שהבבלי חולק על הירושלמי ומשום כך הרמב"ם והשו"ע לא פסקו כירושלמי. ג. הפוסקים האוסרים להסתכן: - האיסור והיתר, והרב אליהו רבה. ד. שיטת הרדב"ז 1. להכניס עצמו לספק שקול ע"מ להציל חבריו נחשב לחסיד שוטה. 2. כאשר הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה - חובה להציל, ואם אינו מציל עובר על איסור לא תעמוד על דם רעך. ה. סיכום שיטות האחרונים: 1. דעת הנציב מילוז'ין שמותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה ע"מ להציל חברו אך לא מצד הדין אלא מידת חסידות היא זו. וכן דעת ה"אגרות משה" ו"הציץ אליעזר". 2. לעומתם. "חוות יאיר" ובעל "יען אברהם" (המובא בשד"ח) סוברים שדעת הבבלי כירושלמי שבספק סכנה יש חיוב להציל. ו. אדם חשוב דינו לענין הסתכנות עבורו כאדם פשוט. כל דיני קדימה דאיתא בסוף הוריות הם לענין הצלה בלבד. ז. הצלת חייל במלחמה - מסתבר דאליבא דכ"ע רשאי להכניס עצמו לספק סכנה. ח. החיוב להציל אדם היא אפילו הניצול במצב של ספק סכנה. ט. סכון להצלת כלל ישראל - א. א"א לחייב אדם למסור נפשו עבור הכלל. ב. האם רשאי להסתכן עבורם? - לשיטת "האור שמח" ברמב"ם - אינו רשאי. לשיטת ה"תפארת ישראל" - רשאי לכל דבר מצוה. להצלת רבים יתכן אפילו חיובא. לשיטת הרב קוק - רשאי אך אין לחייבו. י. האם על האדם לסבול כדי להציל חברו? - דעת המג"א שכן. האיסור והיתר דוחה ראיותיו. יא. רופא רשאי ואף מחוייב להגיש עזרה ולטפל בחולה במחלה מדבקת בתנאי שלא מדובר במגיפה קטלנית. יב. פועל רשאי לקחת סיכון סביר, לצורך עבודתו, שדרך העולם לקחת על עצמם. יג. "החכמת שלמה" נשאר בצ"ע אם יש חיוב להציל גם באופן שיגרם למציל בזיון. ה"אגרות משה" דחה דבריו והוכיח שיש חיוב גמור בכה"ג להציל. כשם שיש חיוב להציל את המאבד עצמו לדעת, דלא כ"מנחת חינוך". |
|
המשך המאמר
|
|---|
