התנ"ך והארכיאולוגיה - מסורת מול מדע
דניאל משה לוי
יוסף רוטשטיין
יוסף רוטשטיין
- ה מש ך -
ג) ההתיישבות במדבריות סיני והנגב לעומת נדודי בני ישראל במדבר
ארכיאולוג שחקר את הנושא לא מצא לכך תשובה משום שחלק מהיישובים נמצאו באזור יבש לחלוטין: "אין לנו תשובה לשאלה כיצד התקיימו יישובים אלה במרחק כה גדול ממקור מים".2 גם מקור מאכלם של האנשים הוא חידה. אמנם התגלו אבני ריחים בשפע, ומכאן שהיה להם מזון לטחון, אך בניגוד להשערה שהאנשים עסקו בחקלאות3 הממצא מלמד שהם מיעטו לעבוד את האדמה: "להב המגל, המהוה אינדיקציה לעיסוק בחקלאות, נמצא בכמות זניחה". 4 גם יבוא לא יכול להיות התשובה: "פריטים קטנים שנמצאו ... עשויים להעיד על מסחר, אולם בקנה מידה מצומצם בלבד. אין אפשרות להצביע על מערכת מסחרית שיש בה כדי להוות מרכיב קיומי ראוי לשמו" 5 .
עובדה מפליאה נוספת היא שלא נותרו כמעט שרידים מן הדגן שממנו אכלו האנשים;: "למרות מציאותן של אבני שחיקה בבתים, לא נתגלו כמעט עקבות של גרעינים".6
היישובים נמצאו בשני ריכוזים עיקריים: האחד באזור ההר הגבוה בדרום-סיני והאחר בצפון חצי האי, על גבול הנגב. באזור הראשון יש לציין את ה"התיישבות הצפופה הסמוכה לסנטה קטרינה... עצמות עיזים וכבשים במספר רב ביותר... צדפים מרובים מרמזים על קשר עם חוף ים סוף .. העובדה שלא נחשפה אפילו קדירה שלימה אחת מוכיחה שתושבי האתר נטשו בשלום". 64ב באזור השני יש לציין את קדש ברנע (קדיס): "סקרים ארכיאולוגיים באיזור קדש ברנע מצביעים על התיישבות ניכרת".7 ברמה אשר מצפון להר הגבוה לא היו יישובים ממש אך "יש לציין את הריבוי המרשים של אתרי חניה". 8
מה הביא אנשים לגור במקום כה צחיח? "ללא נסיבות גיאו-פוליטיות כגורם מדרבן, לא ניתן להבין את הפריחה היישובית בנגב ובסיני בתקופת הברונזה הקדומה".9 אך מהן הנסיבות הגיאו-פוליטיות? על כך אין למחקר תשובה. זוהי "תפרוסת יישובית בעלת עוצמה רבה שאין לה לפי שעה הסבר היסטורי"10. יש לציין שבקעת באר שבע הסמוכה, הנוחה בהרבה למגורים, היתה ריקה מאדם באותם ימים.11 "גם בערבה-למרות קיומם של מקורות מים, לא התגלו אתרים בני התקופה".69ב הממצא א"כ "מעורר קושי ממנו א"א להתעלם... קיומם של שרידים כאלו טעון הסבר".12
האנשים גרו במבנים שקירותיהם אבן וגגותיהם ענפים: "מציאותו של העץ בחדרים יש בה כדי להוכיח שהשתמשו בענפיו לקירוי הגגות". 13 פעמים רבות הוכשר אתר למגורים, אך נינטש בטרם נעשה בו שימוש: "עדיין לא נימצא הסבר לתופעה זאת החוזרת באתרים רבים בנגב ובסיני".14
הממצא תואם את המסופר על בני ישראל. גם הם גרו בסוכות במדבר "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות"15, ולא הורשו לצאת ממנו. המן, שאותו אכלו אחר ש"טחנו בריחים" 16 לא היה דגן וגם לא תוצאה של חקלאות או מסחר, ואת מימיהם הם קיבלו דרך נס. 17 הם היו שנה אחת באזור הר סיני, לאחריה עקרו לקדש ברנע, משם להר-שעיר (ג'בל א-שעירה שבצפון מזרח סיני) וסביב לו נותרו במשך שאר השנים. הדרך מהר סיני לקדש ברנע ארכה ימים ספורים (אחרי חניה). הם לא יכלו לדעת את משך הזמן שבו ישהו בכל חניה, אלא היו תלויים בענן: "לפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו"18. לכן יכל לקרות שהם יבנו מקום למגורים אך יסעו ממנו בטרם גרו בו.
האם שרידי היישובים בסיני הם עקבותיהם של בני-ישראל? זוהי דעתם של מספר חוקרים19, אלא שגם כאן מתעוררת בעיית התיארוך. היישובים הם מן האלף הג' לפה"ס20, בעוד יציאת מצרים התרחשה באלף הב' לפה"ס. גם כאן א"כ יש פער שאינו מאפשר לחבר בין הכתוב בתורה לבין הממצאים.
ד] חורבן ערי א"י בימי השושלת החמישית לעומת כיבוש יהושע
מסתבר שלחרדה זו היה יסוד, כי יישובי "השלב העירוני", נחרבו כולם. "הגורמים שהביאו להרס הערים בא"י ולסיומה המהיר של התקופה לא נתבררו לאשורם. יש התולים זאת בהשפעה מצטברת... אחרים סוברים שפשיטות של שבטים נודדים למחצה או מסעות מלחמה של מלכי שושלת ה' במצרים". לאחר מכן "התגבש בארץ מערך יישובי חדש שהיה שונה לחלוטין משרידי המערך העירוני הקודם. תרבות זו הגיעה מעבר הירדן המזרחי ומדרום סוריה." 24
נצטט מדברי ארכיאולוגים שעסקו בחשיפת שרידי ערים מתקופה זו: יריחו, העי וערד.
יריחו - "על קיומה של עיר משגשגת מלמדים הביצורים האיתנים ".25 כשהגיעה עת מלחמה נעלמו הביצורים: "החופרים גילו מקרים רבים של התמוטטות, שניכרים בהם סימני רעידת אדמה, החומה התמוטטה החוצה כשלבניה שלימות.". 26 הם ניסו לחדש את החומה אך האויבים הקדימום: "בשעה שהחומה היתה הרוסה עד הקרקע, הניעה שמועת סכנה קרובה את התושבים לחדש את הביצורים במהירות האפשרית. לפני שהשלימו את המלאכה הוכרעו. החורבן היה גמור, זה היה קיצה של יריחו בת תקופת הברונזה הקדומה". 27 "רובדי שריפה מצויים גם בצידה הפנימי וגם בצדה החיצון של החומה ואין ספק כי חלק הגון של העיר עלה בלהבות"28.
הכובשים התיישבו בעיר ובסביבתה, כמוכח משפע כלי החרס שהותירו אך לא בנוה מחדש: "יש להסיק שהתגוררו באהלים. וכאן ראיה חותכת למוצאם משבטי נוודים. אף שהתגוררו על התל לא היו מעונינים בו כעיר".מעט הבתים שכן נבנו היו כולם מחוץ לתל: "נחשפו בתים מתקופת הביניים רק על מדרונות התל"29.
הפולשים הותירו קברים ששימשו בעיקר לקבורה משנית, כלומר, הנפטרים מתו במקום אחר ועצמותיהם הובאו לקבורה כאן ובמקומות נוספים בארץ87ב . נמצאו הבדלים במנהגי הקבורה: "אנו מזהים 4 ואפשר 5 קבוצות שקברו מתיהן בדרכים שונות... יש לראות בהם עדות על כמה קבוצות שבטיות שבאו כשבטים מאוגדים איגוד רופף והתגוררו על התל ועל הגבעות הסמוכות".30 הקברים שבפנים הארץ מלמדים ש"ככל שאנשי השבטים העמיקו לחדור לא"י ניטשטשו והלכו הקוים המובהקים של חיי הנוודות".31 (כלומר, יריחו הייתה תחנתם הראשונה בארץ).
מן הקברים ניתן להסיק ש"הם היו בני קבוצה נבדלת לגמרי".32 גם דתם מיוחדת היתה, בשונה מעמי קדם האחרים לא נמצאו אצלם צלמיות אליליות33.
העי - עיר זו היתה העיר הראשה לכל ארץ אפרים: "מתקופה זו נבדקו 40 אתרי יישוב (בארץ אפרים), ביניהם רק עיר בצורה אחת - העי"34. [כלומר, מן העי בדרום ועד שכם בצפון (ועד בכלל) לא הייתה שום עיר בצורה.] בתחילה היתה העיר תחת השפעה מצרית, לאחר מכן השתחררה מהמצרים ולבסוף נחרבה כיריחו: "עובדה הרת משמעות היא אבדן ההשפעה שהיתה למצרים... העי חרבה בימי שושלת ה' במצרים. זהותם המדוייקת של מחריביה אינה ידועה... היא לא נבנתה מחדש הואיל ו"תקופת החושך" ירדה על הארץ עם הופעתם של פולשים נוודים מן המדבר".35
ערד - בימי הממלכה הקדומה התקיים בערד "יישוב גדול ומוקף חומה ... ערד היתה מרכז למערכת של יישובים קטנים".36 העיר חרבה פעמיים: "שכבה III - ... שכבת שריפה עבה מעידה ששכבה זו חרבה בהתקפת אויב. שכבה II - למרות החורבן נראה ששכבה זו היא המשכה של קודמתה ולא היה ביניהן פער כרונולוגי או שינוי באוכלוסיה."37 גם שכבה זו חרבה.
האמור עד כאן דומה מאד למסופר בתנ"ך על כיבוש הארץ בידי בני-ישראל. גם שם מסופר על הפחד שאחז בתושבי ארץ כנען38 ועל "ערים בצורות גדולות מאד".39 בני ישראל שיצאו מהמדבר כבשו תחילה את ארץ סיחון ועוג (עבר הירדן המזרחי ודרום סוריה) 40 וקלטו את תרבותה החומרית.41 לאחר מכן הם חצו את הירדן והשמידו את אוכלוסיית הארץ42. יריחו נכבשה אחר שחומתה נפלה מאליה ולאחר כיבושה היא נשרפה43. לאחריה נכבשה העי ואז בנה יהושע מזבח בהר עיבל44, מה שמלמד שמן העי ועד שכם לא היה מי שיעמוד בדרכם, וכמו שמראה הממצא מסוף תק' הבה"ק45. את ערד הם הכו פעמיים: תחילה בשנת ה40 לנדודיהם במדבר, ופעם נוספת בימי יהושע46. כאמור, גם חרבות ערד מעידות על חורבן כפול שנעשה לאותה אוכלוסיה.47
כאשר ירדו בני ישראל למצרים היתה ארץ כנען תלויה במצרים48, אך כשחזרו אליה תלות זו נעלמה (מצרים לא מוזכרת בסיפור הכיבוש), בדומה לעולה מן הממצא בהעי49. העי לא נבנתה מחדש אחר חורבנה וכך גם נאמר במקרא "וישרף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה". 50
בני ישראל חולקו במדבר ל4 קבוצות: מחנה יהודה, ראובן, אפרים ודן51, קבוצה נוספת היו בני לוי.52 גם חופרת יריחו אומרת שכובשי העיר היו "4 ואפשר 5 קבוצות... שבאו בתקופת הגירה אחת כשבטים מאוגדים איגוד רופף"53. יהושע הזהיר: "ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו",54 וגם שרידי בתיהם של הכובשים נמצאו רק מהחומה ולחוץ.55
תיארוך כיבוש הארץ לימי השושלת החמישית מסביר גם עובדה נוספת: בכתובת מימי שושלת ו' קרויה ארץ ישראל "ארץ דרי-החולות"56 אף שמדובר על אזורים מיושבים בצפון הארץ. הכינוי מעורר תמיהה, אך אם בארץ ישבו אז שבטי ישראל שאכן היו תקופה ממושכת דרי-חולות כינוי זה יובן.
אלא שגם כאן מבדילים בין המאורעות אלף שנים. חורבן הארץ בימי שושלת ה' היה בשנת 2400 לפה"ס בערך וכיבוש יהושע בסביבות 1400 לפה"ס. לכן דעתם של המשייכים את כיבוש יהושע לסוף תקופת הבה"ק57 אינה מקובלת.
ה] א"י בימי השושלת הי"ב לעומת ימי דוד ושלמה
שלש הערים החשובות בהר בתקופה זו היו חברון, ירושלים ושכם, והן בוצרו בסגנון ייחודי: "שיטת בניה באבני ענק המכונה "קיקלופית" שנודעה רק משכם, ירושלים וחברון". 61
חברון - "בתקופת הב"ת התקיימה בחברון עיר בצורה ולה חומת ענק (קיקלופית). היא היתה המרכז היישובי של הר יהודה... תעודה מעידה על היותה כנראה בירת הממלכה".62
ירושלים - "בראשית תקופת ב"ת 2ב הוקפה בחומה שנבנתה מאבנים גדולות במיוחד".63
שכם - היא בוצרה פעמיים: "בתקופה הכנענית התיכונה 2ב נבנתה החומה הראשונה ... איזור של בנייני ציבור הופרד מהעיר בחומה איתנה ... בתקופה הכנענית התיכונה ג' הוקמה מחדש מערכת הביצורים והורחבה בשיעור ניכר... המאמץ העצום מלמד שהיתה כאן עיר-ממלכה" 64. ערים אחרות שבוצרו בתקופה זו היו: חצור65, מגידו, גזר, בית-צור, לכיש66 ועוד.
הקבורה היתה שונה מבתקופות אחרות. המתים נקברו במרתף מתחת לרצפת בית המגורים67.
השפה בארץ באותם ימים היתה העברית המקראית: "תעודות התקופה אינן משאירות מקום לספק, כי אוכלוסיית הארץ היתה ברובה בעלת אופי אתני אחיד. סימנה המובהק - לשון הקרובה קרבה יתרה לעברית הקדומה".68 סמוך לחוף ישב עם אחר: "הממצאים מעידים כי אזור החוף נבדל לחלוטין מפנים הארץ."69 ממצא העצמות מלמד שגם בנוהגי האכילה נמצאו הבדלים: תושבי החוף אכלו חזירים, יושבי פנים הארץ התנזרו מהם (למעט אזור ירושלים - יבוס).127ב
שני מלכים שמלכו במצרים בתקופה זו נקראו שנוסרת א' ושנוסרת ב' (המאה הכ' לפה"ס). בימיהם היו היחסים בין א"י למצרים תקינים: "שליחים קבועים היו עוברים את סוריה וא"י בדרכם לחצר פרעה ומפרעה למלכי הצפון ... בגזר נמצאה מצבת זיכרון של פקיד מהתקופה המדוברת. בקבר של נסיך יש תמונה המתארת 37 בני שבטים שמיים ... מנהיגם מכונה "אבשא שליט ארץ הגבעות" והרי זה השם "אבישי" הידוע יפה בעברית".70 האנשים המכונים "בני ארץ שת" נראים אוחזים כלי-נשק, בניגוד למקובל לצייר את הזרים כנועים ומושפלים. גם ציורים בסיני מימיו של מלך אחר משושלת י"ב (אמנמחת ג'): "כולם מבליטים את העובדה שבני אסיה התהלכו חמושים".71 המצרים לא חשו רגשי עליונות על תושבי א"י אלא להפך, בני א"י "זכו לכבוד הראוי". 72
חרפושיות (חותמות) רבות הנושאות את שמו של שנוסרת א' התגלו בארץ, בעיקר בגזר, מגידו ותל אל - עג'ול (סמוך לעזה).73 בגזר גם נמצא חפץ המרמז על מערכת שלטונית מצרית במקום. מדובר במכסה כד ועליו טביעות חותם של שנוסרת א': "השימוש בחותמת המלכותית מעיד כי הכד נחתם בחיי המלך בשם המנהלה שלו".74 גם מימיו של שנוסרת ב' נמצאו חרפושיות רבות בארץ, אך אף לא אחת מגזר, ומכאן שהשלטון המצרי בגזר היה קצר ימים.
היחסים הטובים שנרקמו עם שנוסרת א'-ב' לא האריכו ימים, ושנוסרת ג' כבר נלחם נגד מלך א"י ששמו "יחה" שישב בשכם. בקרב ביניהם ניצח שנוסרת וכך נכנסה הארץ תחת העול המצרי.75 בדור שלאחר שנוסרת ג' רפתה האחיזה המצרית והשלטון על ארץ שת התחלק בין שני מושלים: מלך שת העליונה ומלך שת התחתונה133ב.
כעת נשווה את הידוע לנו מהתנ"ך על ימי דוד ושלמה עם הידוע לנו על ימי שושלת י"ב: בית דוד מתחיל כ400 שנה לאחר חדירתם של בני-ישראל מן המדבר. תחילה ישב דוד בחברון ולאחר מכן עבר לירושלים. בימי שלמה מגיע עם-ישראל לשפע חסר תקדים והוא בונה את חומת ירושלים ואת חצור מגידו וגזר76 (שהיו ערי ענק בתקופת הב"ת 2בג) וערים נוספות. לאחר מותו עובר רחבעם בנו לשכם אך נאלץ לברוח ממנה ואת מקומו תופס ירבעם, בן חסותו של מלך מצרים. שלש ערי בירה של בית דוד היו א"כ: חברון, ירושלים ושכם, שהן גם הערים היחידות שנמצאה בהן חומה "קיקלופית". רחבעם ביצר את הערים בית-צור, לכיש, ועוד77 שגם הן בוצרו בתק' ב"ת 2בג. כאמור, בוצרה שכם פעמיים. את הביצור הראשון ניתן לייחס לרחבעם, ואת השני (בסגנון מצרי) לירבעם. ירבעם עזב את שכם ועבר לתרצה78, ואכן, העיר היחידה בצפון השומרון שבוצרה בתקופה המדוברת (מלבד שכם) היא תרצה79.
על שמואל נאמר: "ויקברהו בביתו ברמה", ועל יואב: "ויקבר בביתו במדבר"137ב. מכאן שבימי דוד נהוג היה לקבור את המת בבית שבו גר בחייו. הדבר שונה מן הקבורה היהודית המוכרת לנו, אך דומה לקבורה בתקופת הברונזה התיכונה.
לדוד היו 37 גיבורים ושר הגיבורים היה אבישי.80 דוד זכה להערצה עולמית: "ויצא שם דויד בכל הארצות"81, ומסתבר ששמעם של גיבוריו נפוץ לעמים אחרים, זהו ההסבר לתמונת אבישי בראש 37 בני א"י המצויירת בקבר הנסיך המצרי. (מקובל לומר שהתמונה מתארת "מהגרים" או "סוחרים", אך האנשים נושאים כלי-נשק, דבר המתאים ללוחמים ולא למהגרים או סוחרים.139ב הם מצוירים עם יעלים ואחד מהם מנגן בכינור. יעלים וכינור הם מוטיבים מוכרים מחיי דוד,82 אך אם מדובר בסוחרים או מהגרים קשה להאמין שהם סחבו עמם יעלים וגם הכינור ניראה לא במקום.)
התמונות מסיני הנ"ל המתארות אנשי חיל מא"י "מזכירות את אחיו של מושל א"י בשם חבדד ... הביטוי "אחיו של המושל" אינו מציין בהכרח קרבת דם".83 גם ברשימת הגיבורים יש אחד הבא מעירו של דוד ושמו דומה לשם בכתובת המצרית: "אלחנן בן דדו בית לחם".84
בימי שלמה "מלך מצרים עלה וילכוד את גזר וישרפה באש ואת הכנעני היושב בעיר הרג ויתנה שילוחים לבתו אשת שלמה".85 שליטה של פרעה על גזר לזמן קצר תואמת את הממצא מימי שנוסרת א' כנזכר לעיל. מלכי מצרים לא נתנו את בנותיהם לזרים, ונשואי שלמה לבת פרעה הוא מאורע שאין שני לו בתולדות מצרים143ב המשתלב היטב עם הכבוד יוצא הדופן לו זכו ה"אסייתים" בימי שושלת י"ב.
לאחר מות שלמה מלך רחבעם בנו בשכם אך העם התקומם נגדו והוא נאלץ לברוח: "וישלח המלך רחבעם את אדורם אשר על המס וירגמו כל ישראל בו אבן וימת. והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים"86. הכתוב אינו מפרט כיצד הוברח רחבעם (צבאו ודאי יכול היה להתגבר על מיידי אבנים), אך כיון שבראש המרד עמד ירבעם, שישב עד אז בחצר שישק מלך מצרים, מסתבר שהוא הסתייע בצבא מצרי. הדבר עולה בקנה אחד עם הכתובת המספרת על כיבוש ארמון המלך "יחה" בשכם ונפילתה של הארץ לידי שנוסרת ג'. יחה הוא רחבעם, המוזכר גם בכתובת אחרת (כתבי המארות א') כ"יקעם מושל ירושלים"144ב. שנוסרת (ביוונית ססונקסיס או ססוסתריס87), הוא שישק, וכבר בימי קדם עמדו על הדמיון בין דברי המקרא על שישק לבין המסורות המצריות על שנוסרת, וכדברי יוספוס: "בנוגע לשישק שגה הרודוטוס ביחסו את מעשיו לססוסתריס"145ב.
לסיכום, גם הממצא המצרי מימי השושלת הי"ב וגם הממצא הארכיאולוגי בא"י מתקופה זו88 מתאימים לראשית תקופת המלוכה בישראל. אלא שגם כאן חוזרת בעיית אלף השנים, כי שושלת י"ב מתוארכת למאות כ'-י"ט לפה"ס וימי דוד ושלמה למאה י' לפה"ס.
ו] תקופת התנ"ך
זמן יציאת מצרים ע"פ הכתוב היה בשנת 1440 לפה"ס בערך90 . שנה זו נופלת באמצע מלכותו של המלך תחותמס ג' שנחשב לגדול הכובשים במצרים. השרידים מתקופתו (לפני ואחרי 1440-) מעידים על עושר ועוצמה וקשה מאד לייחס לזמנו את מכות מצרים.91
לנדודי בנ"י במדבר לא נמצאו עקבות: "אתרי מגורים מתקופת הברונזה המאוחרת לא התגלו למרות עשרות הסקרים שנערכו עד כה" 92. בעיה קיימת גם לגבי הערים שכבש יהושע, שהרי ערד, יריחו, העי, חברון, ירמות ועוד חרבו הרבה לפני 1400-93.
את הפאר של דוד ושלמה לא הצליחו הארכיאולוגים לגלות, שכן החפירות בירושלים לא העלו כמעט כל שריד מימיהם151ב. גם הפרעה שכבש את גזר בראשית מלכות שלמה לא ידוע: "אירוע זה (כיבוש גזר) מעורר תמיהה ... במקורות המצרים לא ניזכר כל מסע מלחמה שנערך בימי שושלת כ"א".94 גם את המסופר על הושע, אחרון מלכי ישראל "אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים"95 מתקשים להסביר, שהרי בימיו היתה מצרים נתונה בתהו ובהו ולא היה לה כלל מלך.96
ניתן למנות בעיות נוספות97, אך ככלל ניתן לומר שהמסופר בתנ"ך לא מתאים לתקופה שעליה הוא מדבר אלא לתקופות קדומות יותר. וכאן המקום לשאול, מנין יודעים ההיסטוריונים לומר מתי חי כל מלך? כשנבדוק את יסודות הכרונולוגיה המקובלת נגלה שהם רעועים ביותר ונתקלים בבעיות אין-ספור, ועל כך בחלק הבא.
הערות:
1. "הצומח בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה היה דומה לצומח המצוי באיזור היום ... המסקנה המתבקשת מכך היא שתנאי המקרו-אקלים לא השתנו במשך 5000 השנים האחרונות" (ליפשיץ וויזל, סיני, ת"א תשמ"ז, עמ' 520-521). גם מחקר הסלעים הביא למסקנה דומה (דנין, בליית סלעי גיר ואבנים ע"י חזזיות וכחוליות, קתדרה 28, תשמ"ג, עמ' 141).
2. היימן, "נודים ויושבי-קבע בהר הנגב בתקופת הברונזה הקדומה", בתוך: אחיטוב (עורך), מחקרים בארכיאולוגיה של נוודים בנגב ובסיני, באר שבע תשנ"ח, עמ' 109.
3. פינקלשטיין, המבנה הכלכלי דמוגרפי של תקופת הברונזה הביניימית, ארץ ישראל כ' (תשמ"ט), עמ' 79.
4. היימן, שם, עמ' 112.
5. שם, עמ' 113.
6. דיור, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ירושלים 1992, ערך באר - רסיסים. 64ב. גבעון, כנ"ל הערה 52, עמ' 54-55. השווה: "צאן ובקר מקנה כבד מאד" (שמות יב, לח).
7. ר. כהן, סיני, כנ"ל הערה 59, עמ' 663. היימן, כנ"ל הערה 60, עמ' 108.
8. א. גורן, "הנואמיס בדרום סיני", כנ"ל הערה 60 עמ' 80.
9. היימן, כנ"ל הערה 60 עמ' 104 .
10. בית-אריה, סיני, כנ"ל הערה 59, עמ' 623.
11. ר. כהן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ערך נגב (עמ' 1040). 69ב. היימן, רועים וחקלאים במרחב קדש ברנע, שדה בוקר 1989, עמ' 26.
12. זאס, סיני בין האלף הד' לאלף הראשון לפה"ס, בתוך: משל ופינקלשטיין (עורכים) קדמוניות סיני, ת"א תש"מ, עמ' 46-47.
13. בית-אריה, יישובים מתקופת הברונזה הקדומה בדרום סיני, שם, עמ' 307. דיור, כנ"ל הערה 64.
14. חדשות ארכיאולוגיות עד-עה, עמ' 39.
15. במדבר כ ה .
16. שם יא ח.
17. שם כ יא.
18. במדבר ט, יז.
19. עציון, התנך האבוד, י-ם 1992, עמ' 75; ענתי, הר כרכום, י-ם תשס"א, עמ' ;אלון, אור חדש על יציאת מצרים, י-ם תשנ"ט, עמ' 13 ואילך; כהן, ישובי תקופת הבה"ת בהר הנגב, כנ"ל הערה 60, עמ' .
20. הימן, כנ"ל הערה 60, עמ' 119. את הפער פותר דוד אלון כך: תקופת השופטים ארכה כ1000 שנה (בניגוד לנאמר בתנ"ך), ויציאת מצרים לדעתו היתה בימי שושלת י' (2100 לפה"ס בקירוב). נותרו עדיין מאות שנים עד לתקופת הבה"ק ב' ולכן הוא מפרש את ההתיישבות כך: "המתנחלים החדשים הגיעו לנגב ולסיני מצפון ומזרח בדרכם למצרים וחזרו אליהם ביציאה ממנה" (עמ' 25), ומסיק "אין בידינו פתרונות מוחלטים לקשיי סיפור יציאת מצרים" (שם).
בדרום סיני קיימים מבני הקבר בשם "נואמיס" שמקובל לתארכם לתקופה הקדם-שושלתית (חדשות ארכיאולוגיות מ"א-מ"ב, עמ' 46). לענ"ד התיארוך הנכון הוא ראשית הממלכה הקדומה כנזכר לעיל בהערה 57. גם האוחזים בדעה המקובלת מתקשים להבדיל בין שתי התקופות: "התיארוך המדוייק נתקל בקשיים בגלל העדר פרטים מזהים. ממצאים שהתגלו בנואמיס... בחלקם השתמשו תקופות ארוכות מבלי לשנות צורתם וקשה להסתמך עליהם בתיארוך." (גורן, קדמוניות סיני, עמ' 255).
מאידך, יש טענות מכריעות לקביעת זמן הנואמיס לימי הממלכה הקדומה. ראשית, בנואמיס היה פתח לכיוון מערב שהוא נוהג מצרי שהחל רק בממלכה הקדומה (אלף ג') ולא קודם. ואכן, החופר נידחק להסביר את הממצא לפי התיארוך של האלף הד' לפה"ס (גורן, כנ"ל הערה 66, עמ' 74). זאת ועוד, בנואמיס התגלו תכשיטים בסגנון האלף הג': "חפצי נוי עשויים להצביע על תק' הבה"ק ולא על התקופה הכלקוליתית, כדעת מלומדים אחדים בעבר" (גבעון, כנ"ל הערה 52, עמ' 54). גם בבקעת עובדה נתגלו כלים שתוארכו לאלף הד' לפה"ס (קדם-שושלתי), אך "רבים מהם נמצאו במכלולים של האלף הג' (ממלכה קדומה)" (אבנר, חדשות ארכיאולוגיות פ"ב, עמ' 76), מה שמלמד לכאורה שהתיארוך שגוי.
הנואמיס מוכיחים שבוניהם לא היו בני המדבר אלא אנשים שהגיעו מארץ נושבת: "אחד הדברים הבולטים בכל הנואמיס היא איכות הבניה ... הבניה מתוחכמת, מצריכה ידע ומעידה על מסורת בנין מפותחת " (שם, עמ' 68,69). הפתחים הפונים מערבה מלמדים שמקורם של האנשים היה ככל הניראה מצרים. "האחידות בצורה של הנואמיס בכל רחבי סיני, מרשימה. היא מעידה על מסורת משותפת לכל אנשי החברה הזאת. ... למרות אחידות זו ניתן למצוא שינויים מסוימים בין שדה לשדה ... כל שדה שימש כאתר קבורה של קבוצה חברתית שונה, מעין שבט" (שם עמ' 68). להוציא בעיית התאריך, דברים אלו הולמים להפליא את בני-ישראל. [על הפער בין בה"ק ב' לבה"ת 1 ראה להלן הערה 105.]
21. בן תור, קדמוניות 16, עמ' 111.
22. קאלווי, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ערך (ה)עי.
23. עופר, שם, ערך יהודה עמ' 575; ברושי וגופנא, יישובה של א"י בתקופת הברונזה הקדומה, ארץ ישראל י"ז (תשמ"ד), עמ' 156; גרינברג, יישובי עמק החולה בשלב העירוני של תקופת הבה"ק, ארץ ישראל כ"א (תשנ"א), עמ' 130.
24. גופנא, ההיסטוריה של ארץ ישראל - כרך א', עמ' 119-120.
25. קניון, חשפנו את יריחו, תרגמה ג. אריוך, ת"א עמ' 80, 82.
26. שם, עמ' 84.
27. שם, עמ' 139.
28. שם.
29. שם, עמ' 141. 87ב. מקובל להסביר שהאנשים נדדו כל שנה ממקומם וכשחזרו הביאו עמם את מתיהם. אך בדיקה של שדה קבורה גדול בהר חברון גילתה שכל הקבורות נעשו במשך קיץ אחד (דיוור, כנ"ל הערה 80, ערך קעקיר).
30. קניון, שם, עמ' 154, 144. על מוצאן של הקבוצות יכולים ללמד הציורים שנמצאו באחד הקברים (עמ' 153). ציורים אלו דומים מאד לציורים שנמצאו בבקעת עובדה אשר בגבול סיני (ראה: אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ערך עובדה). ומסתבר שמאזור זה הגיעו האנשים. גם הקראמיקה של אנשי התקופה השתייכה ל"תרבות דרומית שתפוצתה השתרעה עד מרחבי הדרום הצחיחים" (אייזנברג, נחל רפאים, קדמוניות 103-104, עמ' 95).
31. קניון, שם, עמ' 154.
32. שם, עמ' 143.
33. כוכבי, תקופת הברונזה התיכונה I (תקופת הברונזה הביניימית) בארץ ישראל, קדמוניות 6 (תשכ"ט), עמ' 43.
34. פינקלשטיין, סקר דרום הר שומרון, האנצקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ערך שומרון, ארץ.
35. קלווי, שם, ערך (ה)עי.
הכלים שנמצאו בהעי דומים לכלים שנמצאו ביריחו (בן-תור, להלן הערה 105, ע' 15), ובתל אל-חסי היא עגלון (אהרוני, ידיעות יט, תשט"ו, עמ' 225). מכאן שיריחו, העי ועגלון חרבו באותה תקופה.
36. עמירן ואילן, שם, ערך ערד. על תאריך חורבן ערד ידובר להלן הערה 105.
37. שם.
38. רחב אמרה למרגלים: "כי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף" וגו'. יהושע ב, ט- י .
בסיפור הכיבוש מסופר על השמש שעמדה ברקיע יום תמים (שם י יג). הסיפור המופלא חוזר במסורות של עמים רבים (אצל האינדיאנים מסופר על לילה שארכו היה כפול מהרגיל). מסורות אלו מספרות גם על כוכב שביט שעבר קרוב לכדור הארץ, מה שנותן הסבר רציונלי לסיפור. שכן במקרה זה מופעל על הארץ כח משיכה המשבש את מהלכה התקין. על כל זאת ראה: וליקובסקי, עולמות מתנגשים, תרגום ש. כוגן, ישראל תשס"ב.
39. במדבר יג כח.על ערי הבשן יש הדגשה מיוחדת: "ערים בצרות חומה גבוהה" (דברים ג, ה). ובגולן (המהווה חלק מהבשן) אכן נמצאו מתחמים מבוצרים בחומות בעובי 10 מטר ויותר מתקופת הבה"ק, מה שמעיד לדעת החופרים כי החומות היו בגובה מופלג. כך מתאשרת מסורת חז"ל כי גמלא היא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון (ערכין פ"ט, מ"ו), שכן אחד מהמתחמים הוא גמלא. (לבנה, הגולן, י-ם תשמ"ט, עמ' 75-77. שור, תולדות הגולן, ת"א 2002, עמ' 28.)
40. "מנחל ארנון עד הר חרמון" דברים ג ח.
41. "שלל הערים אשר לכדנו" דברים ב לה. "וישב ישראל בכל ערי האמורי", במדבר כא כה.
42. יהושע י, מ. שם יא, יד. היו אזורים שלא נכבשו (יהושע יג א-ו), וגם באזורים שנכבשו המשיכו להתקיים מספר מובלעות כנעניות (שופטים א כז - לו).
43. יהושע ו, כ-כד.
44. יהושע ח, ל. (אמנם בחז"ל יש דעות שונות בדבר אך כך הוא פשוטו של מקרא וכדעת מלבי"ם שם.)
45. כך מובן מדוע לא נזכר כיבוש שכם, שכן שכם לא היתה קיימת בתקופה זו. להסבר אחר ראה: ארליך, כיבוש הארץ - מבט מרחבי, בתוך: ארליך ואשל (עורכים), מחקרי יהודה ושומרון - כרך שני, אריאל תשנ"א, עמ' 11-22.
46. במדבר כא ,ג. יהושע יב, יד.בספר במדבר נאמר "והחרמתי אתהם ואת עריהם", מכאן שהיו ערים נוספות הסמוכות לערד, וכמו שמראה הממצא.
47. עמירן ואילן, כנ"ל הערה 94. מקובל במחקר שחורבן ערד קדם במאות שנים לחורבן שאר הארץ. כי בעוד ששאר הערים שייכות לתק' הבה"ק ג', ערד היא מן הבה"ק ב'. ראיה לתיארוך זה משמשים כלי אבידוס צבועים שנמצאו בערד. אלא שהקביעה כי כלים אלו לא התקיימו בתק' ב"ק ג' מוטלת בספק. הטיפוס שנמצא בערד "אופייני לבה"ק ב' ואולי עובר לבה"ק ג' ". (בן-תור, בעיות נבחרות בתקופת הבה"ק שלבים ב-ג בא"י, דוקטורט, י-ם תשכ"ט, עמ' 77). בעמוק שבסוריה נמצאו כלים אלו בשכבת הבה"ק ג' (שם, עמ' 83).
מאידך, הקנקנים שנמצאו בערד הם מטיפוס השייך לבה"ק ג' (עופר, הר יהודה בתקופת המקרא, דוקטורט, ת"א תשנ"ג, 2, עמ' 16). זאת ועוד, ביישובי בה"ק ב' בנגב נמצאה קרמיקה "ערדית" סמוכה ואף מעורבת לקרמיקה מן הברונזה התיכונה א'. (דוגמאות: חדשות ארכיאולוגיות ע"ד - ע"ה עמ' 49,44,41,39,. ע"ח - ע"ט 96, 95. פ' - פ"א 62 ,65. פ"ח 39). הדבר שמלמד שבדרום הארץ יישובים המתאורכים לב"ק ב' התקיימו לאמיתו של דבר עד סוף הב"ק ג'. וכך היה בערד.
48. בראשית מז, יג-טו.
49. קלווי, כנ"ל הערה 93.
50. יהושע ח, כח.
51. במדבר פרק ב.
52. שם פרק ג.
53. כנ"ל הערות 89,90.
54. יהושע ו, כו.
55. כנ"ל הערה 87.
56. וילסון, ההיסטוריה של עם-ישראל, כרך א', ירושלים תשכ"ו, עמ' 180.
בכתובת מוזכר "אף האיילה" שמקובל לזהותו עם רכס הכרמל. הקושי להתאימו לכינוי "ארץ דרי החולות" הביא לניסיונות זיהוי דרומיים יותר (אורן ויקותיאלי, צפון סיני בתקופת הבה"ת א', ארץ ישראל כ"ה (תשנ"ו), עמ' 18).
57. כנ"ל הערה 77. גם ר. עמירן נוטה לראות בתקופה זו את ראשית קיומו של עם ישראל בארץ (עמירן, הקיראמיקה הקדומה של א"י, י-ם תשכ"ג, עמ' 233-234).
לנאמר עד כאן יש להוסיף את שנתגלה לאחרונה בחפירות חברון. נחשפה לראשונה חומת העיר מתק' הברונזה הקדומה, והתברר שכמו ערד, גם כאן נחרבה העיר פעמיים (אייזנברג ונגורסקי, חדשות ארכיאולוגיות 114, 2002, עמ' 112). גם בספר יהושע מוזכרים שני כיבושים לחברון: האחד במלחמת מלכי הדרום (יהושע י לו - לז), והשני כבוש כלב (שם יד, יב. שם טו, יד). הסתירה לכאורה בין שני ספורי הכיבוש הביאה גם חוקר מתון כקויפמן לומר: "אפשר שבמסורת על כיבוש חברון חל איזה טשטוש" (קויפמן, ספר יהושע, עמ' 36). אך תוצאות החפירות מראות שאכן היו שני כיבושים.
58. על התיארוך ידובר להלן הערה 146.
59. נאמן, ההיסטוריה של ארץ ישראל - כרך א', עמ' 166.
60. מגן ופינקלשטיין, סקר ארכיאולוגי בארץ בנימין, ירושלים תשנ"ג, עמ' 24; פינקלשטיין, להלן הערה 205, עמ' 307.
61. אייזנברג ודה-גרוט, ירושלים וסביבותיה בתקופת הברונזה התיכונה ב', בתוך: פאוסט וברוך (עורכים),חידושים בחקר ירושלים - דברי הכנס השביעי, רמת-גן תשס"ב, עמ' 9.
62. עופר, אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ערך חברון.
63. שילה. שם, ערך ירושלים.
64. רייט, שם, ערך שכם. בשלב האחרון העיר היתה תחת השפעה מצרית: "(העמודים) מסותתים ע"פ האופנה המצרית" (קמפינסקי, מבוא לארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא, ת"א תשמ"ט, יחידה 6, עמ' 54).
65. ידין, כנ"ל ערך חצור. יש לציין את הדמיון בין חצור למגידו: "המבנה (בחצור) תוכנן באופן המזכיר מאד את הארמון של אבלה ואת הארמון במגידו" (קמפינסקי, כנ"ל הערה 122, עמ' 50).
66. מזר, כנען וישראל, ירושלים תשל"ד, עמ' 76.
67. אהרוני, הארכיאולוגיה של א"י, ת"א תשל"ח, עמ' 92; קמפינסקי, כנ"ל הערה 122, עמ' 25,53.
68. שם, עמ' 13. למרות האחידות האתנית התפתחו שינויים קראמיים בין צפון הארץ לדרומה: "הגבול עובר בערך בקו יסוף-סרטבה... ההבדלים משקפים אולי יחידות פוליטיות". (קמפינסקי, א"י וסוריה בשלבה האחרון של תקופת הב"ת 2ב, דוקטורט, ירושלים תשל"ד, עמ' 117-118). קו הגבול הנ"ל היה הגבול בין ממלכות ישראל ויהודה בימי אבים שלכד מירבעם את בית אל ובנותיה ואת ישנה ובנותיה (דהי"ב יג, יט. ישנה - בורג'-אל-איסנה, כ-30 ק"מ מצפון לירושלים). לכן כתוב שירבעם עשה שני עגלי זהב, בבית אל ובדן, והעם הלכו כולם לעגל הזהב שבדן (מל"א יב, ל), כי בית אל נכבשה ע"י ממלכת יהודה ונותר רק העגל בדן.
69. קניון, כנ"ל הערה 81, עמ' 166. 127ב באתרים אפק ומיכל שבאזור החוף ורפאים וזמרי שבאזור י-ם היוו עצמות חזירים 7.7%-10 מכלל העצמות. בשילה, חברון ולכיש לא נמצאו עצמות חזירים. (מייטליס, הרי יהודה בתק' בה"ת, דוקטורט, ת"א תשנ"ח, עמ' 158).
70. ברסטד, כנ"ל הערה 4, עמ' 138-139 .
71. גבעון, אבני סיני, ירושלים תשמ"ג, עמ' 141.
72. שם, עמ' 138.
73. גבעון, עקבות פרעה בכנען, ת"א תשמ"ד, עמ' 28-29 .
74. שם, עמ' 26.
75. כתובת מצרית מספרת: "הוד מלכותו התקדם בהצלחה רבה לעבר הארמון של המלך "יחי" ונפלה שכם יחד עם רתנו (א"י) העלובה" (תרגום ע"פ ר. ונטורה). קריאה שונה מעט אצל: Wilson , ANET, p. 230.
133בAlbright, The land of Damescus between 1850 and 1750 b. c., BASOR 83 (1941), p. 34.
אולברייט מזהה את שת עם מואב בגלל הכתוב: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" (במדבר כד, יז). אך לענ"ד הדבר אינו נכון. כי חלקו הראשון של הפסוק מדובר על שתי עניינים: א) כוכב - נישא מעל האחרים. ב) שבט - יכה באויביו. בהתאם לכך יש לפרש את חלקו השני של הפסוק המקביל לחלק הראשון: כנגד שבט - "ומחץ פאתי מואב", וכנגד כוכב - "וקרקר כל בני שת". המילה קרקר היא מילה קשה, אך לפי העניין פירושה שהוא ירומם את עמו הקרוי "בני שת", כלומר עם ישראל. את הכתוב נהוג לפרש כנבואה על דוד, והציורים המראים את הכבוד הרב לו זכו "בני אסיה" מידי המצרים באותו דור מראים כי נבואה זו התקיימה.
76. מל"א ט טו. שלמה גם השתלט על חמת (צפון מערב סוריה) ובנה בה ערים וגם בתדמור (מזרח סוריה) (דהי"ב ח, ד). כך ניתן להסביר את הדמיון בין חצור ומגידו לערים קטנה ואבלה שבסוריה.
77. דהי"ב יא, ה-י.
78. מל"א יד, יז.
79. ראה מפה אצל קמפינסקי, כנ"ל הערה 122, עמ' 16. את תרצה מזהים בתל אל-פארעה (צפון). ראוי לציין שהזיהוי אינו ודאי. ראה: ספיר, תל אל פארעה - תרצה?, שומרון ובנימין - כרך שני, ירושלים תשנ"א, עמ' 197-205. 137ב. שמ"א כה, א. מל"א ב, לד.
80. שמ"ב כג, לט. שם שם, יח.
81. דבהי"א יד, יז. > 139ב. יש אכן חוקרים האומרים שהתמונה מתארת חיילים. (Beitak. Avaris The Capital of the Hiksos, London 1996, p.14)
82. שמ"א טז כג. שם כד ב. אין לראות בציור תיאור אותנטי, שכן בני אסיה מצוירים בתלבושת מצרית והמנחה שאותה הם מביאים (כחול לעיניים) מקורו במצרים סמוך למקום שבו צוירה התמונה (גבעון, כנ"ל הערה 129, עמ' 139). ציור דברים שלא היו במציאות היה שכיח באומנות המצרית (וקסמן, קדמוניות, שנה כ"ג, עמ' 8)
83. גבעון, כנ"ל הערה 129, עמ' 139.
84. שמ"ב כג כד. אולי הוא "אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי" (שם כא, יט).
85. מל"א ט, טז. 143ב. מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 210-211.
86. שם יב, יח. שם יא, מ. 144ב. Sethe, Die Achtung feindlicher, berlin 1926, p. 53.
כתבי המארות הם נוסחאות קללה לאויבי מצרים. החוקרים מבחינים שבכתבי המארות א' מוזכרים יישובי החוף עד צפון הלבנון ואילו בפנים הארץ אין יישוב הצפוני לירושלים (ייבין, רשימות טופוגרפיות ואתניות, עתיקות ב' (תשי"ז-תשי"ח), עמ' 140). זאת משום שמצפון לירושלים שלט ירבעם שהיה בן חסותו של מלך מצרים, ולא היה צורך להטיל עליו קללה.
87. Waddel, Manetho, London 1980, P. 66 145ב קדמוניות, ספר ח, י, ב.
88. כוונתי לשיכבה שבה נמצאו הממצאים מימי השושלת הי"ב ולא לשכבה שמקובל לייחס לתקופה זו. התיארוך המקובל במחקר הוא: ברונזה ביניימית - שושלות ז''-י"א (2200 - 2000), ברונזה תיכונה 2א - שושלת י"ב (1750- 2000), ברונזה תיכונה 2בג - שושלות י"ג-י"ז (תקופת החיקסוס) (1750 - 1550). יוצא א"כ שתק' הב"ת 2בג אינה זהה לימי השושלת הי"ב אלא מאוחרת ממנה. אך הממצאים אינם תומכים בתיארוך זה שהרי הפסלים מימי השושלת הי"ב לא נמצאו בשכבת ב"ת 2א אלא בב"ת 2 ב'ג': "עד כה נתגלו כל הממצאים המצריים החשובים מימי הממלכה התיכונה בשכבות יישוב מאוחרות" (נאמן, כנ"ל הערה 79, עמ' 144).האתר היחיד שבו התגלו ממצאים מימי שושלת י"ב בשכבה מתק' ב"ת 2א הוא גבל ועליו נבנתה הכרונולוגיה, אך גם שם מדובר בשכבה מאוחרת יותר: "כלי החרס שימרו עדיין אפיונים של השלב המאוחר מתק' הבה"ת ב1" (קמפינסקי, כנ"ל הערה 122, עמ' 38.), כלומר, זוהי כבר שכבת ב"ת 2ב.
כך גם בנוגע לחרפושיות (חותמות) מימי השושלת הי"ב: "המכלול הארכיאולוגי שבו נמצאו מלמד שרובן שייכות לתקופת הביניים השניה" (החיקסוס, כלומר ב"ת 2ב) (שם, עמ' 164). יתרה מזאת, לא רק שהן נמצאו בשכבה מאוחרת, גם סגנונן הוא סגנון מאוחר. (גבעון. עקבות פרעה בכנען, עמ' 25-27).
עוד בעיה היא אורכה של תקופת הברונזה הביניימית. ראשית, הזמן שהוקצב לה מבוסס על ההנחה שהיא התקיימה במקביל לתקופת הביניים א' במצרים ולהנחה זו אין הוכחות (גופנא, כנ"ל הערה 81 עמ' 121). שנית, מתקופה זו לא נותרו כמעט שרידים בנויים ולפי התיארוך הנ"ל יוצא שבמשך מאות שנים לא נעשתה שום התיישבות בארץ (מסקנה בעייתית לכאורה). יש לזכור שהם היו בעלי רמה טכנולוגית גבוהה: "השפע היחסי של כלי המתכת מתק' הברונזה הביניימית והטכנולוגיה המתקדמת שבה נוצרו, בולטים פי כמה על רקע התדמית העלובה של רוב יישובי התקופה". (גופנא, מבוא לארכיאולוגיה, כנ"ל הערה 122, יחידה 5 עמ' 114).
בעיה נוספת היא שהמימצא מלמד שבתק' ב"ת 2ב היתה א"י נתונה תחת השפעה תרבותית מצרית עמוקה. לפי התיארוך הנ"ל יצא דבר מוזר, שדווקא בימי עליבותה הפכה מצרים מודל לחיקוי: "מעניין שעיקר ההשפעה חל דווקא בתק' הביניים ולא בתק' הממלכה התיכונה". (קמפינסקי, כנ"ל הערה 126, עמ' 5).
סביר יותר לתארך כך: ברונזה ביניימית - אמצע שושלת ה' (סביבות 2350-2400 לפה"ס). ברונזה תיכונה 2א' - שושלת ה' - י"א (2000-2350 לפה"ס) ברונזה תיכונה 2 ב' ג' - שושלת י"ב - י"ז (1550- 2000 לפה"ס).
כך נפתרת בעיה נוספת והיא שתקופת ב"ת 2א' זהה לתקופה הבבלית הראשונה (חמורבי). לתקופה זו שייכים הכתבים מן העיר מארי: "לא נימצא כל זכר ברור למצרים באלפי הלוחות שפוענחו עד כה" (מלמט, קדמוניות א' תשכ"ח עמ' 80). אם אכן מדובר בימיה של שושלת י"ב הדבר אינו מובן "העדר שמה של מצרים מתעודות מארי תמוה ביותר" (תדמור, ההיסטוריה של עם ישראל ב' עמ' 50), כי מצרים באותם ימים היתה מדינה חזקה בעלת מסחר מפותח. אך אם מדובר בימיהן של שושלות ה'- י"א הדבר מובן, כי תקופה זו (תקופת הביניים א') היתה תקופת חולשה.
89. וילסון, כנ"ל הערה 114, עמ' 192.
147ב מלמט, יציאת מצרים - מקבילות מצריות, ארץ ישראל כ"ה (תשנ"ו), עמ' 231.
90. שהרי בנין הבית בשנה הרביעית לשלמה היה בשנת 480 שנה ליציאת מצרים (מל"א ו א). מכיון ששלמה החל למלוך בשנת 960-970 בערך, יוצא שיצי"מ היתה בסביבות שנת 1440- (ולידת יצחק ב1840-). (על חישוב תחילת מלכות שלמה ראה: תדמור, אנציקלופדיה מקראית, ערך כרונולוגיה. אך ראה להלן נספח ב.).
בנוגע לתאריך 480 שנה מקובלת באקדמיה דעתו של וולהאוזן שהסביר ש"40 שנה" אינם 40 שנה אלא דור אחד (בערך 25 שנה) ועל-כן כוונת הפסוק לומר שבנין הבית היה 12 דור לאחר יציאת-מצרים. הוא מסתייע מכך שבדהי"א פרק ה' יש רשימה של 12 דורות של כהנים מיצי"מ עד מקדש שלמה (למעשה יש שם 14 דורות). לפי שיטה זו גם שאר המספרים המופיעים בתנ"ך (ובפרט המספרים העגולים) הם מספרים טיפולוגיים (צורניים- סימליים) ואין להתייחס אליהם כפשוטם.
הרעיון אינו מתאים כלל ללשון הפסוקים, ולהלן מספר דוגמאות המוכיחות שהמספרים הם כפשוטם:
א] "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה עד תום כל הדור אנשי המלחמה" (דברים ב יד). בני ישראל הלכו מקדש ברנע באמצע השנה השניה ועברו את נחל זרד באמצע השנה האחרונה. אך אם 40 שנה אינם 40 אלא "בערך 25" כיצד כאשר מורידים מהם שנתיים נישארים 38? ומדוע הפסוק מייחס לדור 38 שנים ולא 40?
ב] אברהם הוליד את יצחק בגיל 100. גם כאן מתייחסים למספר זה כלמספר עגול שאינו כפשוטו. אך הוא קשור למספרים נוספים. שהרי כשאברהם היה בן 86 נולד לו ישמעאל (ברא' טז), כאשר ישמעאל היה בן 13 ואברהם בן 99 הוא נימול (שם יז) והתבשר שלאחר שנה יוולד לו יצחק (שם יח). האם פירוש הדבר שהרעיון הסימבולי המבוטא במספר 86 בתוספת הרעיונות המסתתרים מאחורי המילים 13 ו1 נותנים את הרעיון "מאה שנה"?
ג] "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (ברא' מו). גם 70 נחשב למספר טיפולוגי. אך הוא מורכב מ33 בני לאה, 16 בני זילפה, 14 בני רחל ו7 בני בלהה. האם 7+14+16+33 אינם 70 כפשוטו?
ד] שישים ריבוא יוצאי מצרים נחשב למספר טיפולוגי. אך הוא מורכב מ186400 בני דגל מחנה יהודה, 151450 דגל מחנה ראובן, 108100 דגל מחנה אפרים ו157600 דגל מחנה דן הנותנים את התוצאה הסופית 603550 (במדבר ב). סכום מחצית השקל שנתנו הסתכם ל301750 שקל (שמות לח). האם גם כאן ניתן לומר שהמספרים אינם כפשוטם?
לסיכום: הפירוש "הטיפולוגי" שניתן למספרים בתנ"ך מנוגד למשמעות הפסוקים וכוונת המקרא היא למספרים כפשוטם.
91. לפ' תיארוך אחר (הפחות מקובל היום) שנת 1440- היתה בראשית מלכותו של יורשו של תחותמס, אמנחתפ השני. הוא אמנם לא היה מפואר כאביו אך גם מזמנו אין עדויות על אסון שאירע למצרים. יש לציין שגויותיהם החנוטות של תחותמס ואמנחתפ נימצאות במוזיאון קאהיר כך שהם כניראה לא טבעו בים.
92. זאס, כנ"ל הערה 70 עמ' 46.
93. ערד - כנ"ל הערה 94. יריחו - כנ"ל הערה 83, עמ' 99. העי - כנ"ל הערה 93. חברון - כנ"ל הערה 119.
העי מזוהה בא-תל שממזרח לבית אל (ביתין) כפי האמור: "בית אל מים והעי מקדם" (בראשית יב, ח). ניסיונות לאתר אותה במקום אחר לא הביאו את הפתרון המקווה ( גרינץ, מוצאי דורות, תשכ"ט, עמ' 278-289). זיהויו של הרב יואל בן-נון (עין סמיה) מרוחק מאד מבית אל (בן-נון, בא על עית, מחקרי יהודה ושומרון - כרך שני, עמ' 43-64).
151ב קלונר, סקר ירושלים - האזור הדרומי, י-ם תשס"א, עמ' 11; פינקלשטיין, ראשית המדינה בישראל וביהודה, ארץ ישראל כ"ו, תשנ"ט, עמ' 132-141.
94. דיוור, גזר - צומת דרכים, עמ' 22. יש המבקשים למצוא רמז לכיבוש גזר בשבר תבליט המראה את פרעה מכה אויב (גולדווסר, מסע סאמון לא"י, ידיעות י"ד (תש"ח-תש"ט), עמ' 83-84; מלמט, כנ"ל הערה 143ב, עמ' 83-84).
95. מל"ב יז ד.
96. ברסטד, כנ"ל הערה 4 עמ' 385, 394.
97. לדוגמא: בשנים 1100 - 1400 היתה א"י נתונה כמעט כל הזמן לשילטון מצרי, בניגוד לתמונה העולה מספרי יהושע ושופטים. על רחבעם נאמר שביצר את בית-צור, אך החפירות מצאו שהחומה במקום היא מתקופת הברונזה התיכונה.
ניתן להוסיף את העובדה שהערים סדום ועמורה לא מוכרות מתעודות מימי אברהם (תחילת אלף ב' לפה"ס), אך מוזכרות בתעודות אבלה שמן האלף הג' לפה"ס. (ברמנט וויצמן, אבלה - תעלומה ארכיאולוגית, י-ם 1982, עמ' 182-183).
לפרק הבא
