|
במקרה זה אין ההשפעה באה מבית הספר. ממש כמו במקרים אחרים, שבהם אנו מוצאים נסיבות קשות, המביאות את הילד לידי רפיון ידים. קשיים כאלה יש במקום בו יש עניות, מצוקה במשפחה, אם הילדים והילדות מוכרחים לעסוק בשאר עבודות, ואין זמנם מספיק לעבודת בית הספר. קודרים ועגומים הם חייהם של ילדים אלה. לאחר זמן, כשייראו קשיים בנערים אלה, עלינו ליתן את דעתנו על כל מה שקדם למצב זה. בכיתות הגבוהות מוצא אתה מצבים, שאת מקורם אין לחפש לא בבית הספר ולא במשפחה. הם מתייחסים לחיי הנפש של הילד. נערים אפילפטיים, למשל, רובם כושלים ומאוכזבים. בבית הספר התיכון מוצאים נערים בני 15-16 בערך, ולפעמים קרובות רק בגיל 16-17 שניכרים בהם סימנים ראשונים לטירוף-דעת של נעורים. בבית הספר ובבית מותחים עליהם ביקורת, מתעללים בהם ועושים להם עוול, כי סיבת אי הצלחתם וכישלונם טבועה לא ברצונם הרע אלא במקום אחר. בדרך כלל אין הרצון הרע ראשיתו של רפיון הידיים אלא תולדתו. אין לנו כל יסוד לכעוס על הרצון הרע הזה. הדרך האחרונה הפתוחה בפני הילד היא להתבלט באיזה אופן שהוא, ואפילו בצד הרע והבלתי מועיל שבחיים, ולהפנות אליו תשומת לבם של אחרים. לעולם אל תלחמו בילדים, חקרו ועיינו ומצאו את הטעויות בסגנון חייהם. ילדה זו, שעליה דברתי למעלה, נהגו בה פינוק יתר, והנה עברה למסגרת חיים שלא הוכנה להם. יתכן, שילד אחר שהכנתו טובה מזו, היה מחזיק מעמד גם במקום שילדה זו נכשלה. השפעת מחלות על הילד ילדים שחלו בתקופת הלמודים בצהבת, העייפות הכרוכה במחלה זו מתישה את כוחם, ושוב אינם כשירים ללמוד כמקודם. נקל גם להבין, כי מספר ילדים הסובלים משחפת וקודחים, מבלי שאיש ירגיש בדבר, מפגרים בלימודיהם ובעבודתם. רצוננו גם להבין מפני מה חלה ירידה אצל כמה ילדים לאחר מחלה קשה. במשך המחלה הממושכת מפסיד הילד הרבה מיכולתו הטכנית, נגלים אצלו חסרים רבים, וחובה היא לתקנם על ידי שיעורי-עזר. ארמוז על נקודה אחרת, בעלת חשיבות מיוחדת, אם כי לרוב לא יושם לב אליה. תקופת המחלות מביאים תכופות על הילדים מידה גדושה של פינוק, שהפסקתו אחרי המחלה מקשה על הילד, והתנהגותו תשתנה בהרבה. הילד יתגעגע לפינוק ולחום שקיבל בזמן המחלה. בעיות משמעת הצצות ועולות אחרי מחלות ממין זה, והרופאים ייחסו אותן בלי יסוד לקלקול הבלוטות ע"י איזו הפרשה פנימית, אינן אלא תוצאה של הפינוק שפינקו את הילדים במשך ימי מחלתם (למשל: אדמת, שעלת). בתיאורים על ילדים קשי חינוך תשמעו תכופות, כי את התנהגותם השלילית רכשו הילדים בזמן מחלת האדמת. מובן הדבר, שהתנהגותם של ההורים כלפי הילד בעת מחלה קשה, מביאה אותו להכרה בערכו. הוא נכסף למחלה. יקרה, שילדים יתארו את מחלתם הקלה בכל מוראותיה, הם יעלוה לפני הוריהם כסבל נורא, הם רוצים לאריך את המחלה עד כמה שאפשר יותר. יש ילדים שמחלה היא להם מקור של שמחה ממש. בעלי המרה השחורה שבהם שופכים תמיד אורות מבהיקים וצעקניים ביותר על מכאוביהם וייסוריהם, כי על ידי כך יעלה בידם להימצא במצב נוח יותר: שידרשו מהם מעט, שיודו בהם ובערכם, שיטפלו בהם. כל הלבבות יהיו נתונים להם. שינוי לטובה לאחר מחלה מעשה בבן של מורה, והוא הבן השני במשפחה. אנו יודעים, שהילד השני לרוב הוא פורץ את גדר ההתפתחות המקובלת של הילד, ומשול הוא למתחרה בריצה עם אחיו ושואף להשיג הכל במהירות יתירה. אם הבכור חזק בגופו, מצבו יהיה קשה יותר, הילד ילך ויתנוון. אבי הילד היה אובד עצות, וסופו שהחליט למסור את בנו למוסד חינוכי. הנער חלה בשחפת והיה מוטל במיטתו שנה שלמה. בסוף השנה החלים וחזר ללימודיו ולבית ספרו. הוא נשתנה, כאילו אחר היה, ומן היום ההוא היה הילד חרוץ וחביב ביותר. כיצד נבאר זאת? הנער זכה במשך מחלתו לכך, שהועמד בראש ההתעניינות במשפחה, והכל שקדו ועמלו למענו. הובהר לו שאין מזלזלים בו, וכי עליו להיות בטוח באהבת הוריו, שטרחו בגללו טרחה יתרה. העובדות הורוהו לדעת זאת, ולפיכך עקר מלבו את טעותו. מעשה זה מלמד שלפעמים יעלה בידנו לעקור מלב הילד את הרגשת הזלזול אם נוכיח לו את ההפך: לא בדבורים אלא במעשים. ילדים בעלי רקע פגוע עלה בידינו להוכיח: בכל מקום הגורם הוא חוסר בחוש חברתי. העלינו כי הילדים האלה היו עמוסים ב- 4-5 השנים הראשונות לחייהם, מכיוון שסבלו מנסיבות שהשאירו בהם רושם בל-ימחה ומזיק. הם פיתחו דרך-תפיסה לקויה, ובעיניהם ייראה העולם שונה. המטרה שיציגו לעצמם אינה שיתוף רגשות עם הזולת. כאשר נעמידם בניסיון יהיו נוטים להתחמק לצד הבלתי מועיל שבחיים. בילדים אלה יש להבדיל 3 טיפוסים, שהצד השוה שבהם חוסר אומץ-לב: 1. ילדים נחותי אברים, 2. ילדים מפונקים, 3. ילדים שנואים. ניסיונם בחיים הביא להם תמיד מועקה נוראה, ובהיותם עמוסים משא מעיק זה, ניטל עליהם לקבוע לעצמם את סגנון חייהם. הם הם הילדים שאינם פותרים את שאלותיהם בחיים, או שהם פותרים אותן במקצת. אינם מוציאים שום דבר מתוקן מתחת ידיהם, וחביבה עליהם ביותר הפרישה מכל מעשה. ויש לעומתם כאלה הרוצים לכבוש את הכל בסערה, אך הם מתעייפים במהרה ואינם מגיעים למטרה. רבים מהם מחפשים דרך כיצד לסלק הצידה אף שאלות החיים. תמיד תלוונו ההרגשה כי על הנערים הללו המתנהגים כך מכביד מאוד דבר מה, הם פסימיים, מוגי לב. נרגיש בהם כל זאת במשך ימי חייהם, בכל זמן ובכל מקום, ורק כשיימצאו בסביבה נוחה יעלם הדבר. אם יעלה בידם לעשות דבר מה במקום אחד, ימשיכו בו בהצלחה רבה וכאמיצים יראו אז בעיני הבריות. אבל כשיעברו למסגרת אחרת יתגלה כל מורך-לבם. הם הם הילדים הנוהגים להשתמט מכל תפקיד, ואת שאיפתם לחשיבות ולגדולה יספקו לפי מחשבתם הם ולפי אמת מדתם הם. חבורות פושעים המומחים לכך לרוב הם אלה שלא נתפסו מימיהם. קרוב לודאי שאין גנב או שקרן שלא נמלט מהעונש הצפוי לו, אין זייפן שלא הפיק מזיופיו ערך עצום. אם פרחחים אלה יראו פעם ברכה במעלליהם, ואחר כך יתקבצו ויתגנדרו במעשיהם בינם לבין עצמם - תיווצר כנופיה של ילדים עזובים, שכוחה גדול מכוחו של הפרט. הם גדלים לאסונה של החברה. אם יתפסו, יאמרו לעצמם כי נכשלו מפני שאינם מתוחכמים דיים. יש להרבות בניסיון כדי להימנע מביזיון! מתייהרים הם שהכל יעלה בידם ולא יתפסו ביד. ערמה, תחבולה, הונאה - זו היא מטרת היתרון שהעמידו לעצמם. העיקר: לתת לילד תקווה השקפתה של הפסיכולוגיה-האינדיבידואלית היא אופטימית, ובעיניה דעה כוזבת היא הדעה האומרת, שהכשרון ויכולת העבודה שבילד טבועים בו מלידה. אם יבוא אדם ויאמר שדעה זו לא יתכן שתהא כוזבת, שהרי הכל מודים בה, ולפיכך יש לפאר וירומם כל ההבלים הנובעים מגישה זו - אף אני אשיב לו, שרק לפני 150 שנה נשרפה האישה האחרונה כמכשפה, ועד אז הומתו בייסורים נוראים הרבה נשים כמכשפות. כל המלומדים, השופטים, הכוהנים ואף כל הנשים האמינו בזאת. את מי ישכנעו היום להאמין כי "הכל מודים" הוא הוכחה שאין לפגוע בה? ההנחה שאדם נולד עם תכונות מולדות גורמת לטעות האומרת, שאין כל אדם מוכשר למלא ולקיים את המוטל עליו. מובן מאליו שלקויי השכל ובעלי מומים רוחניים יוצאים מגדר עיון זה. שומה על המנגנון הנפשי להתחשב מתחילתו בתנאי החברה. בנין גופנו מוכיח כמה זקוק האדם לזולתו, החושים שלנו מדובבים בלשון החברה. החוק העליון שעל פיו חיים ופועלים הוא: קשר, יחס, התכוונות כלפי האחרים. כל העולם כולו כאילו מובלע בתוך גופנו: קשרינו כה אמיצים עם המציאות עד כי זו נמצאת בתוכנו. אנו חלק מהשלם, מחוברים אנו אל החברה בקשר בל ינתק, ואף האידיאלים שלנו בצביון החברה נולדו. חולשתו של הגוף האנושי הייתה עלולה להביא חלילה כליה על האדם אלמלא עמדה החברה וגדרה בפניה. תוקף כללי לכל: המוסר מלמד את חוקיות החיים בחבורה: "יפה" אנו קוראים למה שהכלל חש אותו כדבר יפה; כל דבר שאנו מכריזים עליו שבעל ערך הוא, ערכו לכל החברה כולה. המדע שואף להעלות את האדם למצב טוב יותר, הדת היא מקור לדרכי חיים בעלי ערך כללי, כל השקפת-חיים מדינית שוקדת על טובת הכלל. תפקידה של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית הוא להראות את הדרך כיצד להגיע עד תכונתו של הכלל תוך הכרת הקשרים העמוקים. |
|
ניתוח התנהגות של נער בן 12 הוסף לכך את השגיאות הנעשות בסביבתם. ההורים חרדים תמיד מפני שהוא ילדם היחיד; אפילו אם החליטו מרצון שיהיה להם רק בן אחד, בגלל מחלה, מצב כלכלי, בגלל מריבות במשפחה; כל אלה הם תנאים המעכירים את הרושם הנוח של בית ההורים. תפקידנו לא רק להבין את הילד על ליקוייו, לא לראות רק תו אחד מתוך המנגינה, אלא לראות את השלם. אמו של הילד התאלמנה, שרויה הייתה לפנים בתנאים טובים, אולם הורע מצבה והיא נתונה בעוני ומחסור. היא הצילה כמה חפצים, תמונות ותכשיטים, בעוד שהכסף שהיה לה נתפזר ואבד. ילד זה, לא די שהוא בן יחיד ומפונק, אלא גם עבר נעים לו מאחריו, עבר אשר בו לא חסר לו דבר. לימים נשתנה המצב כולו. לפני שלוש שנים מת האב, והאם נותרה גלמודה. יתכן שלהשגחתו של האב הייתה השפעה מסוימת על התפתחותו של הנער: מגרעותיו לא נתגלו, משום שעד אז הרגיש את אביו שומר עליו. עתה לא נשתנה בו אמנם כלום, אלא שכל מה שהיה מוסתר בקרבו פרץ החוצה לאחר שאביו נעדר. בבית הספר היה מצבו בדרך כלל רע. ילד זה, שחי חיי רווחה, שכל המכשולים סולקו מדרכו, ייכשל עם בואו למסגרת זרה, בה ירגיש מרירות, לפי שלא התרגל מעודו לכך. הרי בבן יחיד הדברים אמורים, בילד מפונק שאינו עומד ברשות עצמו, ושאיפתו היא לקרב אליו אנשים שיעזרו לו. הוא עבר לבית ספר אחר, שבו אינו מצליח לגמרי. כל מסגרת חדשה יש בה מבחן לכוחותיו השכליים. הוא בוחן את סביבתו לבדוק אם הנבחן הוא חבר אמיתי ואם הוכן כל צרכו. תפקיד זה לא הוטל לפני כן על הילדים המפונקים, הם אינם חייבים להתעניין בזולתם, כל עניינם הוא בעצמם ובאישיותם הם. תמיד הם מקבלים ולא נותנים. ושוב אנו רשאים להגיד: אמנם כן, כאן נעשו שגיאות. הנער משתמט מבית הספר, הוא גונב בתאווה רבה, אך מכחיש את הכל גם אם מוכיחים לו שאכן גנב. הוא מתעקש וכופר בכל אל אף האיומים הקשים ביותר ועל אף בקשת אמו. דוד אחד הגה רעיון יפה, אולם התנהגותו של הנער העידה גם הפעם, כי סגנון חייו של הילד קבוע ועומד. הדוד הבטיח לו טיול לשלושה ימים - דבר שהילד מזמן שאף לו - אם יודה. הנער הודה שגנב תכשיט יקר ומשכנו אצל מישהו. המקרה הזה ברור לנו בתכלית. מה יש לעשות כאן? עלינו לבוא להסכמה בעניין השגיאה שנעשתה. האם והאב הצליחו לעניין את הילד בחוג הצר של חייו. הנער לא יכול להרחיב את התעניינותו מעבר לזה. הוא נהנה משיעורים פרטיים, השיג כל מה שבקש, התפתח יפה בגופו וברוחו, ותמיד היה מן המקבלים ולא מן הנותנים. החפצים הגנובים שימשו לו לצרכים קלי ערך: לקניות, לקולנוע, לים. כשהוכיחוהו על כך, הביע רעיון הנראה לנו טבעי בהחלט ולא מוזר כל עיקר: "אם אתם ממעטים כל כך לתת לי דמי-כיס (עמדת המקבל), הרי אני חייב לקחת בעצמי משהו". אלה הם מבעים שעל ידם אנו מגיעים לסגנון חייו. מן ההכרח שיהא הכל מתאים לסגנון-חיים זה של הילד, אשר היה מפונק ופתאום חש עצמו גזול. נחסמו כל הדרכים לפניו ואין לו מוצא, בבית - עקב העניות, בבית הספר - בגלל כישלונותיו בלמודים. הלא תראו שהוא מתנהג בהגיון רב: אם נעלים עין ממוסר, מידידות ומרגש חברתי, לא נמצא בהתנהגותו כל פגם. אך אם נמדוד אותו באמות מידה של חברתיות, יתגלה לפנינו ההבדל. הרגש החברתי הוא קנה המידה שלנו, לפיכך אנו מוצאים את התנהגותו גרועה, מוזנחת ואוילית. מצד שני: לאיזו מסקנה עלול הוא להגיע בהרגישו את עצמו עשוק, אם לא השאיפה להתעשר? איפה היה הילד גזול ומדוע? שאלה זו מניחה מקום לתשובות שונות, אך עלינו להגיע לכך שנוכל לענות ברורות. ברצוני לפרש כאן שוב במלים מועטות את כל השיטה של הפסיכולוגיה-האינדיבידואלית. אנו מכירים כבר את שתי השאלות העיקריות, ומניחים כי המצב, אשר בו או בגללו מופיע הלקוי, יראה ילד ללא מוצא. אילו הייתה בו תקווה שיגיע להצלחה כל שהיא בבית הספר, כי אז צעד קדימה. כל הנסיבות דורשות רגש חברתי מפותח. ואם נשקיף על ימי ילדותו הרכים של הנער הזה, נבין היטב, מדוע לא יכלה להתפתח בו התעניינות בזולתו. ושוב אין לנו אלא לחקור את הליקויים שנתהוו בסגנון החיים שלו, ולהתחקות על מובנם. כבר דברנו למעלה על שלושת טיפוסי הילדים: 1. על ילדים בעלי אברים נחותים, 2. על ילדים מפונקים, הרגילים לקחת ולא לתת, 3. על ילדים שנואים, אשר לא ידעו על מציאות הרגש החברתי וההתעניינות בזולת. כאשר נסתכל בשאלות החיים מתוך יתר קירוב, שוב יהיה בידינו להיווכח תמיד, מפני מה נכשלים ילדים אלה בנקודה מסוימת שבחייהם. אנוסים אנו להעלות ולמצוא מתוך הקטעים הדלים המצויים ברשותנו והחשובים מאוד לגבי ענייננו, את הסבות, מפני מה אין נערים אלה מסתגלים לעולמנו, ומה טעם ניטל מהם הרגש החברתי. גנוז הוא במסגרת החיים בילדות הקדומה, בה גדל הילד. הבכור, שאחריו בא ילד נוסף, מבטו מופנה לאחוריו, לגן העדן האבוד, ואילו הילד השני, לעומתו, ישא עיניו לפנים, רצונו לעבור את אחיו הבכור ולעלות עליו. יתכן שהראשון היה חזק ביותר, ונמצא שמאמציו של השני היו לריק וכך יאבד את דרכו. - ארמוז בזה עוד על הקווים המיוחדים הבולטים בהתפתחות ילדה יחידה בין ילדים רבים, או ילד יחיד בין ילדות רבות. זיכרונות הילדות הקדומים כאשר עולים לפנינו התנהגויות ידועות של מישהו, נכיר פתאום שהנה עשויות אלה להצטרף אל תוכם וטעמם של זיכרונות הילדות הקודמים. תכופות נוכל גם להגיד מראש, מהו סוג הזיכרונות שיבוא ויחזור ויבוא לפנינו. חשוב הדבר לנו ביותר, שנייצר מחדש את הצירוף הזה. בזיכרונות הילדות נמצא רמזים לאברים נחותים או למחלות; מהם שיגלו לנו, כי הילד הזה מעודן ומפונק היה, כמו כן נפגוש סימנים המביעים, שהילד הנידון הרגיש את עצמו שנוא על הבריות. אלו הן קבוצות של זיכרונות מימי הילדות ובידינו קנה המידה למדוד אותם. אם בעבר ספר ילד: "ראיתי אילן חג-מולד ביופי ואור", לא הושם לב לזה ביותר. אך ידוע לנו, שאם מישהו צופן בקרבו זיכרון כזה, הרי הוא אדם שלבו נתון לדברים שבראיה, הוא טיפוס חזותי. עניין זה טבוע בו עמוק, וכי נטייה לראות הכל חרותה בנפשו מאז. אם יספר אדם, שבילדותו היה חולה אנוש ומאוד סבל אז, הרי כאן אחד השרידים, ופירושו, שהילד הלז נתרשם באופן יוצא מן הרגיל מהמחלה, ילדים כאלה מתעניינים לרוב בכל הנוגע למחלה ולמות. יתכן מאוד, שהילד הראשון יגדל ויהיה טיפוס חזותי, ואולי גם נראות בו נטיות לצבעים ולציור, והילד השני יתעניין במקצועות הטבע ואולי גם ישאף להיות רופא כדי להימצא קרוב יותר אל בעיות המות והתחלואים. בתולדותיהם של אנשי שם מפורסמים אנו קוראים תמיד על הזיכרון שזוכרים אלו, כי את הדרך שהלכו בה, הם פתחו בה עוד בימי ילדותם הקדומה. אם יביא לפנינו ילד זיכרון כעין זה: "הלכתי יחד עם אימא לאיזה מקום", לא יהא קשה להוכיח, שזהו ילד מפונק בטבעו, שאינו יכול להיפרד מהזיכרון שהיה עם אמו יחד. יכול אדם לפעמים גם לנחש מראש זיכרונות ממין זה האחרון, לאחר שבסיפורי אנשים בעלי זיכרונות אלה, תעלה ותצוף פעם בפעם דמות האם בצורה זו או אחרת. לא תמיד צפים הדברים כך על פני השטח העליון ונראים כה לעין, ואין כאן לקבוע כללים ולחשוב לפי נוסחאות מסוימות. שומה עלינו לעיין ולחפש, מה משמעותו של פרט זה המסופר לנו בפי ילד: "זכורני, אני ואימא שחינו בכפר בעוד שאבא היה בעיר". זו הייתה המסגרת שבה ניתן לאם להתמסר כולה לילדה, והאב הוצא לגמרי ממעשי-הפינוק. שגיאה גסה היא לייעץ לו לאב שתינוק מפונק לו, שינהג בו, בחינוכו, בחומרה יתירה, ולומר לו, שלא יוסיף לפנק את הילד. עשית כן - והרחקת יתר הרחק את הילד מעל אביו. גם המורה, אל לו להתנהג במקרים כאלה בכל חומר הדין, כי הילד ימאס בו במהרה אם בסתר אם בגלוי. זיכרונות כפולים מפי עוללים שנואים אנו שומעים זיכרונות כגון: "פעם הוכיתי". ברור, שלא במקרה הוטעם דווקא זיכרון זה. ערך רב לדבר בחיי אנוש אם בהתפתחותו הונח היסוד "התעללו בי, עינו אותי", ומכות - לאו דווקא. אזכור אדם, שבא אלי להירפא, הוא לא האמין בעצמו, ולפיכך התהלך עם אנשים פחותים ממנו במעלה. הנה זיכרון מילדותו: "הייתי יושב בחדר ע"י החלון ומשקיף בעדו החוצה; הורי יצאו מן הבית עם אחי המבוגר ממני והשאירו אותי לבד". הוא היה שתקן וסגור בתוך עצמו וראה תמיד באחרים שונאיו. מבחינה רוחנית התפתח יפה, גם בבית הספר עשה חיל. אך תמיד נכא-רוח היה, בהיותו קטן קומה וחלש, ואחיו הקשיש חסון וחזק ונאה. יתר על כן: דומה היה, כי אמו רוחשת חיבה לבכור יותר מאשר לו, מחשבה זו גרמה לו מועקה רבה. על כל פנים נטבע רושם זה בלבו. כעבור שנים סח על כך עם אמו, והיא ענתה לו, כי מעולם לא ביכרה את הבכור על פניו, אם כי בשל תכונתו העליזה קרוב היה לה יותר ממנו, שהתנהג תדיר בביקורת, במריבות ובלגלוג. ושוב אחד מזיכרונות ילדותו: "פעם, כעסתי, התנפלתי על אמי ומרטתי בשערותיה". רבע שנה אחר כך נולדה אחותו. אף זו קרובה הייתה ללב אימא ממנו, ומקומו הוא - כפי שהאמין - דחוק ומצומצם בין שני ילדים שהועדפו על פניו. גם האומנות שטפלו בו היו תקיפות למדי. לא עבר זמן רב והוא ויתר על המלחמה, ונקל להבין שהוא פנה יותר כלפי אביו. פנייה לאב היא תמיד הדרגה השניה בהתפתחותו של נער, ורמז בכך, שהאם לא הצליחה לקנות את לב הילד וכי נפל ביניהם דבר, שהפריד בין האם והילד. ואם גדול כוחו של האב ככוחה של האם באהבה ובידידות, הרי הצעד הסמוך של הילד - נטייה יתרה אל אביו. מסתבר, כי לבו של הנער נגד המין השני. כשתעמיקו קצת בנקודה אחרונה, יתחוור לכם, עד היכן יכולה להגיע טינה שבלב עם בוא ההתבגרות, שעה שהנטייה למין השני עשויה ללבוש צורה מסוימת. נער זה לא התייחס אל תפקיד הגבר שלו ברצינות, לפי שלא רבה הייתה תקוותו בו. בשנים המאוחרות התאהב בעלמה, שאיש אחר כבר חיזר אחריה. המשכו של דבר היה, שהבחורה לא ידעה להכריע במי לבחור. הוא סיפר ששמחתו גדלה מאוד בהיוודע לו, שהצעירה לא יכלה להכריע לטובתו, הוא שמח בלבו וראה בכך שחרור. אף כאן לא התייחס בכובד ראש אל תפקידו כגבר. לאחר זמן התקרב אל עלם הולל ופוחח, שאתו נכנס ביחסים הומוסקסואליים. כל הדברים האלה חשיבותם מרובה. רצוי מאוד לענייננו לברר את זיכרונות הילדות הקדומים, וכן גם החלומות, אשר לרוב הם כה ברורים, שאין להטיל בהם כל ספק. כשילד מספר למשל, שחיה רעה רדפה אחריו, הרי כאן רמז על הנהגתו האישית של הילד, המביט על העולם כעל מפלצת, והוא יתנהג כחיה נרדפת. בשמענו כי ילדים מופיעים בחלומם ללא בגדים, ערומים, כסבורים אנו, שגם חלומות אלה יהיו לנו לעזר ומובנם: אינך אוהב שידעוך, רצונך להיות חידה בעיני הבריות שמפניהם אתה מתחפש. על כל פנים אנו מוצאים רמזים שיורונו, מה הדרך בה התפתח ילד כזה ומהי מידת הרגש החברתי, שיכול היה לטפח בעצמו. אם נשים לבנו אל המעמסות העשויות להכביד על הילד בשחר ימיו, יוברר לנו, מה קשה לו עתה לשאת משא כבד. לא נשתומם עוד אם ילד כזה לא יאות בעתיד ליטול חלק במשחק ולהשתתף בעבודה. אף בנוהג הגופני מתבטאת מידת האומץ, האופטימיות והפעילות של האדם. זיכרונות דמיון כאמור, צפנתי בקרבי את הזיכרון הזה עד שנתי ה- 35. בשנה זו נזדמנתי עם אדם אחד, אשר בילדותו נכנס יחד עמי לכיתה א' של בית הספר היסודי. העלינו זיכרונות מימי הילדות וגם הזיכרון ההוא בצבץ ועלה במוחי, שאלתיו: "מה יש היום בבית הקברות ההוא?" הרהר קצת וענה: "מעולם לא היה שם בית קברות!" בזיכרוני היה קיים בית קברות זה על תלו. שאלתי במקומות שונים ועל הכל קבלתי מענה שלילי. הספור הזה כולו היה פרי דמיוני. במאמציו של ילד להתגבר על קשיים תוך אמון ותרגול יש כדי להעיד על אומץ לבו. את ערכם של התמרונים, שתכליתם התגברות על קשיים, תראו תדיר מתוך זה, והמאמן את עצמו מוצא את השיטה הנכונה. זכרון-דמיוני זה שלי לא היה חינם, חלק הוא מאימוני הנפשיים. הוא שסייע לכך, שלא אחשוש גם במציאות מפני המות ואעמוד איתן בפניה. הזיות ויש ילדים שבהזיותיהם רואים את עצמם גיבורים, או שיודעים להתגבר במחנה קטן על צבא כבד, לוקחים אנשים בשבי. זהו חלום-יומו של מוג הלב. מגמתו לכבוש את פחדיו רק בדמיון. מקורה של הזיה זו ומעוררה היא הרגשת חולשה גופנית. יש הזיות הממריאות למרומים, אל אשר למעלה מן הטבע, לממלכת השמים, לגן העדן, לארץ שלות-יה וכולן מתכוונות להגיע לנסיבות נוחות יותר, למטרה טובה מזו שבכוח אנוש להשיגה; ויש הזיות, בהן הילדים כאילו אינם בנים להוריהם, ורק במקרה באו אליהם, ולאחר ימים יהיו מובלים אל המקום היאה להם, אל בית גבירים. הזיות אלה מתלבשות בצורות שונות; לפרקים נמצא כאלו, שכל תכנן - התייחסות לאנשים מסוימים. הזיות ממין זה מצאתי במקרה אצל ילדי הפקידים של יושבי הארמונות (גרפים, נסיכים), למשל אצל ילדי הגננים והעגלונים, הבטוחים שהם ילדי הגרף או הנסיך, וכי דבר זה עתיד להתגלות. נער אחד גרם רעש רב בהזיה כזו. הוא סח את ההזיה, שאיננו בן לאביו, בקול רם והביא את אביו ואת אמו במבוכה רבה. בוינה, למשל, הייתה רווחת אצל הילדים ההזיה, שהם מצילים את הקיסר (סוסי מרכבת המלך נבהלים והם, הילדים, תופסים אותם ברסנם) והמלך משלם להם כגמולם. לא אדע אם הזיה זאת ניתנה לימים בצורה זו או אחרת גם כלפי נשיא הרפובליקה. עוד הזיה: הצלת נערה יפהפייה ועשירה ממצולות היאור. פה בולטת לעין גם השאיפה לחשיבות. חובה להחשיב ביותר הזיות אלה הואיל והן מהוות קטעים מהבניין של סגנון החיים. מתוך הזיות, חלומות בהקיץ וזיכרונות-הילדות ניתן להוכיח מה מידת אומץ לבו של הילד. אני ממליץ לתת לתלמידים נושאים לחבורים כגון: "ממה אני פוחד". מתוך חבורים כאלה וכדומה להם תוכלו לקבוע על פי רוב מהו סגנון חייו של הילד. |
|
זיכרונות של ילד בן 6 וחצי הנכם רואים, כי כל הראייה מכוונה כלפי הסכנות האורבות לחיי האדם. חשוב לברר מה מסיקים ילדים מזה, מה רואה הנער בהשקיפו לאחור, במה הוא מתעניין ובמה יבחר כשישאלוהו על כך, בנידון שלפנינו התעניינותו של הילד מופנית בעיקר כלפי הסכנה העלולה לפגוע על נקלה באדם. מי יודע מה עשוי חיזיון זה לעורר בילד. הוא דבק בזיכרון הבלתי נעים, ברם, בעזרתו גם יגדל הילד וידע להישמר מסכנה ומפגע. האסון נהיה מורה-דרך לחייו. מרביתם של הילדים גדלים ממילא בהרגשה של רפיון ידים, מתוך הרגשת הסכנות, מתוך תשומת לב מיוחדת לצד המסוכן שבחיים. יש בזה צורך במקצת, כי הפחד ישמש מגן מפני הפורענות, אך ברוב המקרים מוגזם הוא הפחד. אפשר להפריז בכל דבר. למשל בניקיון, שהוא בודאי דבר יפה וטוב. אך כל ההוגה בו יומם ולילה סופו שהוא הורס את ההרמוניה שבחיים. חובה לדעת כיצד לשלב באופן מתאים את מידת הזהירות בכל דרכי החיים, שלא תראה בכל מקום רק את הסכנה ותתמלא היסוסים, חששות ופקפוקים ולא תבוא לעבודה ועשייה. ילד המסתכל לאחור ומעלה זיכרון כזה מעברו, מעיד על עצמו שתשומת לבו נתונה לסכנה שבחיים. זיכרון זה הוא כמורה-דרך בכל חייו. ואם נוסיף לבקש ממנו עוד זיכרונות, ברור שיעלה לפנינו מצבי סכנה לרוב, שבהם היה נתון פעם. אל לנו להעלים עין מן הגוונים ובני הגוונים. המשכו של זיכרון זה יש בו כדי לרמז לנו רמז. סיים ילד זיכרון כזה ואמר: "חתרתי וניצלתי", הרי טיפוס אחר לפנינו, היודע יפה על הסכנות, אך אינו נרתע מפניהן ויודע שאפשר להתגבר עליהן תוך מעשה התאמצות. |
