כתבה: בת-שבע קראוס
עיבדה: טובה הרשקוביץ

ירוחם איש ירושלים עמד בשערי העיר והביט אחרי שיירות עולי-הרגל. כל אלה היו בירושלים בפג הפסח ועכשיו הם חוזרים לבתיהם מחוץ לעיר.

"שלום! שלום!" נפנף ירוחם בידו לעבר היוצאים.
"דרך צלחה! נתראה אי"ה בחג הביכורים".

חזר ירוחם בדרך לביתו וחשב:
"עוד דרך ארוכה לעולי הרגל. ואני, דרכי קצרה. אני גר בירושלים עיר הקודש, ובכל חג אני שמח מחדש לראות את אחי עולי-הרגל, מכל הערים והכפרים, כולם עולים לבית המקדש".

פתאום שמע ירוחם שקוראים בשמו...
"ירוחם! ירוחם!"

הביט וראה את אשתו שרה, ובידה סל נצרים.
"שלום רעיתי". שמח ירוחם. "האם את הולכת לשוק"?
"לא, איני הולכת לשוק, אמרה שרה. "סל זה מצאתי מונח ליד ביתנו ובתוכו קערה וגביע עשויים כסף, ומפה רקומה מעשה חושב. בוודאי שייך לאחר מעולי הרגל ששהו בירושלים".

"הבי את הכל, עלינו להזדרז" קרא ירוחם. "נלך לאבן-הטוען. בוודאי מחכה שם האיש בעל האבדה. אולי עדיין לא יצא מירושלים".

לקחו ירוחם ואשתו את סל הנצרים ומהרו אל אבן הטוען. ושם רבים רבים האנשים. כל המוצא מציאה או המאבד אבדה בא לאבן הטוען.

המוצא מכריז: "מצאתי חמור תועה".
מוצא שני מכריז: "מצאתי גביע יין",
השלישי מכריז: "מצאתי אדרת שער!
רבים בעלי האבדות, וכל הנותן סימנים מקבל את אבדתו בחזרה.

ירוחם ואשתו חכו בין האנשים המכריזים עד שהגיע תורו של ירוחם. הוא עלה על אבן הטוען וקרא:

"מצאתי סל נצרים! בסל כלי פסח. כל מי שיתן סימנים יבוא ויקבלו".

אך האנשים סביב לא ענו. איש לא בא לקבל את הסל.
שוב הכריז ירוחם:
"מצאתי סל נצרים ובו כלי פסח!"
אך איש לא בקש את הסל.
ירד ירוחם מעל האבן והסל בידו...
"נחזור לביתנו שרה". אמר. "כנראה יצא האיש בעל האבדה מירושלים. אולי יחזור לחג הבכורים, ואז ימצא את אבדתו... שוב נכריז עליה באבן הטוען".

חלפו שבעה שבועות, ולחג השבועות הגיעו ירושלימה עולי רגל רבים מכל הארץ. הכל ששים ושמחים למצוות הבאת הבכורים לבית המקדש.

שוב הכריז ירוחם על האבדה ליד אבן הטוען... אך איש לא ביקש את האבדה...

"מדוע לא נמצא בעל האבדה?" התפלא ירוחם...
"הרי כל אדם המאבד אבדה יודע שאפשר לבוא ולקבל אותה לפי סימנים ליד אבן הטוען. רבים חוזרים ומקבלים את אבדותיהם, ורק לסל הנצרים שמצאתי אין בעלים. כיצר יתכן? אולי שכח האיש בעל האבדה את אבדתו?".

ושוב חלפו חדשים. הגיע חג הסוכות. ירושלים שוב המתה מעולי רגל, אנשים, נשים וטף...

ירוחם שכח את סל הנצרים המונה בביתו. אך אשתו שרה הזכירה לו בחול המועד:

"ירוחם, הזוכר אתה את סל הנצרים שמצאנו בשנה שעברה אחרי חג הפסח? אולי תלך בחול המועד לאבן הטוען?"

ירוחם שומע בקול אשתו. בחול המועד לקח שוב את סל הנצרים, ופנה אל אבן הטוען...

ליד האבן היו אנשים רבים. כולם לבושים בבגדי חג ומקשיבים למכריזים.

חכה ירוחם בסבלנות, ואחר כך עלה על האבן והכריז:

"בשנה שעברה אחרי חג הפסח מצאתי סל-נצרים ובו כלי פסח!".

איש לא ענה... ירוחם רצה לרדת מן האבן, אך לפני כן הכריז שוב:
"בשנה שעברה אחרי חג הפסח מצאתי סל נצרים ובו..."

באותו רגע נשמע קולו של ילד שבא ברגע זה:
"זה שלנו! שלנו".
והילד רץ אל האבן והושיט ידו אל ירוחם.

הכל צחקו, וירוחם חייך ואמר:
"חכה נא רגע ילד, צריך לתת סימנים".
"אבל זה שלנו" קרא הילד, "אבא... אבא"!

מרחוק התקרבו איש ואשה ועמם ילדה קטנה.
הילד רץ אליהם:
"אבא, אמא, תרצה, הנה הסל שלנו..".
ירוחם עמד על האבן נפנף בסל וקרא:
"הבו סימנים!"
אביו של הילד התקרב וקרא:
"סל זה שלי הוא, יש בו קערה נאה, גביע כסף ומפה רקומה".

"אכן... שלך הוא!" קרא ירוחם בשמחה. זו הפעם השלישית שמחפש אני את בעל האבדה".
הושיט ירוחם את סל הנצרים לאיש, וירד מעל אבן הטוען.

"זכית להשיב אבדה לבעליה" אמר האיש. "קיימת מצוות השבת אבדה, ושימחת אותנו".
"היכן הייתם כל הזמן?" שאל ירוחם. לו הקדמתם לבוא הייתי מחזיר לכם לפני חדשים... אתם בוודאי מחוץ לעיר, אני ירושלמי ושמי ירוחם".

"ואנחנו מטבריה", אמר האיש. זו אשתי נעמה, בני חגי ובתי תרצה, ולי קוראים אוריאל הגלילי.

"נעים להכירכם. שמח ירוחם... "אולי תבואו לביתי לארוחת חג? אשתי שרה תשמח להכירכם."
הסכימו בני המשפחה, יצאו לביתו של ירוחם, ושם ישבו בסוכתו ואוריאל סיפר:

בשנה שעברה בחג הפסח עלינו לירושלים, וכאשר חזרנו לביתנו ראינו כי חסר לנו סל הנצרים... לא ידענו היכן איבדנו אותו... אם בדרך אם בירושלים. ספרתי לבני ביתי על אבן הטוען אשר בירושלים ואמרתי: אם אבד הסל בירושלים מצוא נמצא אותו שם... באבן הטוען. אך בחג השבועות הייתי חולה ולכן לא עלינו ירושלימה.
עכשיו כשבאנו לסוכות לא זכרתי את סלי, ורק בני חגי הזכירנו... הוא רץ לפנינו אל אבן הטוען והגיע בדיוק בזמן... כאשר הכרזת על האבדה.

שרה, אשתו של ירוחם, הגישה מפירות הארץ לשולחן, והכל ישבו ושמחו במציאת האבדה, שמחו זה בזה, ואוריאל אמר:

"כמה טוב כמה נאה מנהג זה של אבן הטוען בירושלים... ועכשיו לא די שמצאתי את אבדתי... אלא גם מצאתי ידידים חדשים. משפחה נעימה, משפחת ירוחם".

1. הבה נבנה (בארגז-החול, "בעולם הקטן") את אבן הטוען ואת הדרכים לירושלים.
2. הבה נשחק באבן-הטוען.
3. מי הם המאבדים? מי המוצאים? מה הן האבדות?
זכרו מותר להחזיר רק ע"פ סימנים.

---

---