היום מלאו שש שנים לפטירתו של מורה הדור זאב ז'בוטינסקי. הנוער העברי נשבע לקדש את שמו האלמוות במלחמת השחרור.

היכן הוא זאב ז'בוטינסקי? למה אין הוא בא הנה? למה אין הוא מוציאני מן המחנה הארור הזה ? למה אין הוא מביאני לארץ ישראל?
אחי, אחי, עלי לבשר לך בשורה רעה. זאב ז'בוטינסקי איננו. זאב ז'בוטינסקי מת עוד לפני חמש שנים. בשנת ת"ש, בניו-יורק העיר פקע לבו.
- אהא, עתה אני מבין, עתה אני יודע, מדוע התרחש האסון הגדול, מדוע לא היה מציל לנו, ומדוע אין גם היום מי שיוציאנו מכאן.

וקול נהי תמרורים נישא מאחד ממחנות הריכוז, ששומריהם הגרמנים הוחלפו בשומרים בריטיים.

דו-שיח זה התקיים בין עיתונאי עברי, אחד הראשונים שביקר בגרמניה לאחר כניעתה, לבין אחד הכלואים העברים, שנאבק שש שנים עם המוות ויכול לו, ולא ידע, כי המוות הכריע גם הכריע את נושא תקוותו.

והיהודי האלמוני ההוא ביטא בדבריו הפשוטים והתמימים את רחשי לבם של רבבות ומיליונים יהודים - של אותם המיליונים שנלכדו בפח, מפני שהטו אוזנם לנביאי השקר למיניהם, ושל הרבבות, שנשארו לפליטה ונשאו עיניהם אליו, אל נביא האמת, אשר על הסתלקותו לא ידעו, ואולי לא רצו לדעת.

אהבת העם את ז'בוטינסקי

כי אכן, העם אהב את ז'בוטינסקי לא בגלל היותו נואם מרעיד נפשות, או סופר מזעזע לבבות, או מדינאי גדול; העם ראה בז'בוטינסקי את תקוותו. זוהי הרגשה אינסטינקטיבית, בלתי-רציונלית, אך חזקה היא מכל הרגשה אחרת. אין לקנותה ב"עמדה" רשמית; אין לקנותה ב"מעשים מוצלחים". אפשר לקנות אותה רק במה שקנה אותה ז'בוטינסקי. הוא אהב את העם, מפני שהיה בכל מהותו אחד העם.

מבחינה זו חזר בו החזיון הידוע לנו מן הדור שקדם לו, דורם של הרצל ואחד העם. הרצל חונך וגדל מבחינה רוחנית הרחק מהמוני אחיו הסובלים; הוא היה אריסטוקרט. אך בהרגישו את שליחותו, התמזג התמזגות מוחלטת עם "ההמון האפור" של עניים נרדפים ונדכאים; הוא היה, במובן האמיתי של המושג, שכה מרבים להשתמש בו מבלי להבין את תכנו - לדמוקרט, לאיש הדמוס, לידיד העם. להפך מהרצל היה אשר גינזבורג, "אחד העם", שהחל כקרוב לעם, כקרוב למרכזי עוניו ולחלומות גאולתו, וגמר כ"אריסטוקרט" הדואג לשכבה של "נושאי תרבות", אינו רואה את המיליונים של פשוטי העם ואינו מאמין בגאולתם.

שתי האסכולות הללו, על תופעות-הלוואי שלהן, חזרו בדור שלנו. חיים וייצמן הצעיר ספג לתוך נשמתו את אווירת העיירה הקטנה, על חיי הדוחק שבה ועל דבקותה בגאולה. הוא החל כ"דמוקרט". אך ברבות הימים הלך הלוך והתרחק מן "ההמון האפור" החי בעוני מרוד, מחולמי הגאולה. הוא היה ל"אריסטוקרט". מיליוני אחיו הסובלים היו בעיניו טרדנים המפריעים אולי בעד הקמת "מרכז" נאה לנבחרים מעטים, אנשי מחשבה או אנשי עמל, שאפשר יהיה להתפאר בהם לעיני הגויים. הוא אף לא היסס לומר בפומבי כי המיליונים ההם - המועמדים למלכות או להשמדה - הם "אבק אדם, אשר עם הישחקותו בעולם האכזרי הננו חייבים מראש ל"השלים". על כן הוא לעולם לא "ירד" לאבק אדם זה; הוא לא אהב אותו והתרחק ממנו אל מעבר לתעלת לה-מנש, מקום שם עזר בלא יודעין לחרוץ את גורלו.

ואילו את זאב ז'בוטינסקי הננו זוכרים עומד בתוככי הגטו היהודי הגדול ושואג שאגת אריה פצוע: אבק אדם ? אוי לה לאומה שאתה מנהיגה! אנוכי את כל חיי הקדשתי למען "אבק אדם" זה, ולא ייקר לי כל קרבן כדי להצילו, כדי להפוך אותו לאומה, לאומה חופשית וגאה.

ועל כך אהבוהו העם; על כך העריצוהו חיים הסנדלר וברוך החייט ושמעון המסגר, ועל כן פקע הלב הגדול בלא עת.
והיה ז'בוטינסקי נושא הרעיון בדורנו.

תורתו

הוא הניח, בעמדו מול המון מתכחשים עיוורים וכסילים "מפוכחים", את שלושת היסודות, שעליהם יקום בניננו הממלכתי, שבלעדיהם היינו ונהיה ל"אבק אדם" שיישחק בעולם אכזרי.
- הוא הגדיר את המטרה: מולדת חופשית בלתי מחולקת, ארץ-ישראל משתי גדות הירדן כמדינה עברית למיליוני אזרחים עברים.
- הוא החיה את רעיון הצבאיות בישראל, שנשכח מן הלב במשך אלפי שנות גלות והיה לשמצה בפי כל פרזיאולוג "פציפיסטי".
- ושלישית, זאב ז'בוטינסקי הוא שלימד את הנוער, במעש, בשיר וברעיון, את תורת המרד.

הוא לימד את כולנו. יודו או לא יודו בכך, עובדה היסטורית היא, שהוא לימד את כולנו ללא יוצא מן הכלל. למד ממנו מר בן-גוריון; למד מר טבנקין, הנושא היום, אולי יותר מכל איש אחר בציון, את החרדה הגדולה לעצם קיומה של האומה, העומדת בפני השתחררות, או בפני אבדן מוחלט.

ואנשי "המשמר" המתכחשים, מנין קיבלו, כי "ציונות גדולה לא תשלים עם קריעת עבר הירדן מזרחה"?! ואף זאת: כאשר רצה מר משה שרתוק לומר, ביום השנה למות אליהו גולומב דברי תהילה למנוח, הזכיר - כי ברגעים רבים הייתה לו (לאליהו גולומב) "קירבה נפשית אמיתית עם זאב ז'בוטינסקי". לא ייפלא, אפוא, אם אנחנו, שזכינו לצקת מים על ידיו של מורה הדור ולשמוע מפיו תורה, הננו רואים במלחמתנו לשחרור המולדת מידי משעבדיה הבריטיים את הגשמת צוואתו, את עשיית רצונו, ולא ייפלא גם, אם בצאתנו לקרב, או בלכתנו בדרך הייסורים, הננו שומעים את קולו של אבינו, את קולו של אסיר עכו הראשון, הנישא אלינו ממרומים:

קדימה בני, קדימה בני חלומי וסברי. קדימה למען עמנו המעונה, למען ארצנו היחידה. קדימה למען "אבק אדם" הקדוש והמקודש והיקר מכל יקר. אל מורא ואל נסיגה; בלהב המרד שאו אש להצית; קדימה! כי אתכם האמת, אתכם העם, לכם הכיבוש והניצחון.