מה בין ווישי למצדה?

הכל מודים, כי שני ה"לאווים" של מר בן-גוריון אינם מתווים דרך. אמנם, אומה במלחמתה צריכה גם לדעת מה לשלול; אך ראשית דבר היא מוכרחה לדעת מה לחייב. ווישי הוא פרק של בגידה, שבא בעקבות תבוסה צבאית; מסדה הוא פרק של גבורה, שבא בסיומה של תבוסה צבאית. אבל אנו לא נחלנו עדיין כל מפלה צבאית. הכוח העברי הלוחם לא נשבר. להפך: הוא הולך וגובר תוך כדי מלחמה. אין, אפוא, כל סיבה אובייקטיבית להרמת-ידיים; אין גם כל סיבה להתאבדות. התבוסה שנחלנו באה מפריס, שהיא אינה ווישי. אבל קרובה מאוד לווישי. התבוסה נעוצה באותה מבוכה נפשית, אשר מר בן-גוריון יודע לבקרה אצל אחרים, אך אינו מעיז למצוא אותה אצלו, אף על פי שהיא מזדקרת בכל מלה באיגרתו הארוכה למועצת מפא"י.

לאן אני הולך? לאן מוליכים אותי? זוהי השאלה שחייב להציג לעצמו כל אזרח עברי. ואם ידחה את ה"אופטימיות" הפטליסטית, המאמללת, הרי יהיה נאלץ לומר בפה מלא: אנו הולכים לקראת קטסטרופה לאומית. אנו הולכים לגטו. אנו הולכים להפקרת העם בגולה. אנו הולכים לקראת הקמת חומה מבוצרת, שתבדיל בינינו לבין מרבית שטחה של המולדת, ותבדיל בין המולדת לבין מרבית בניה הגולים.

המוצא - מלחמה!

כדי למנוע את הקטסטרופה הזאת, ישנה דרך אחת ויחידה: מלחמה. אך לא מלחמת "אזהרות" ולא מלחמת "תגובות"; לא מלחמה מקוטעת, כי אם מלחמה מכרעת, אותה מלחמה, שעל התחלתה נתבשרנו, ביום ה- 31 ביוני, ב"קול-ישראל" הרועם:

"בריטניה אסרה מלחמה על עם ישראל; עם ישראל ישיב מלחמה שערה. הלאה השלטון הנאצו-בריטי! הלאה בני טיטוס הטמאים מן הארץ הקדושה".

האסון הוא, שמיד לאחר השמעת ההכרזה הזאת, החלה הנסיגה הגדולה הנמשכת עד היום; ומן ההכרזה עצמה לא נשאר זכר, מלבד הטעם הרע של הבטחה, אחת מני רבות, שלא קוימה.

העם הבוחר בחיים, מוכרח להתנער גם מאסון זה. יווכח האויב, כי יש כוחות בעם, שאותם לא הצליח "לרכך" באיומיו. ותתחיל המלחמה הגדולה, או, כדברי "עוז", ביטאונה של הקבוצה ה"אקטיביסטית", בה ישותפו, בדרך זו או אחרת, כל איש ואישה בישראל. תתחיל המלחמה המתמדת. לא פעולות בודדות, הנפסקות לשבועות או לחדשים, כי אם התקפה בלתי פוסקת, שתפזר את כוחות האויב, תכביד עליו את ריכוזם ואת העברתם ממקום למקום, תוציא מידיו את השליטה הממשית על הארץ, תמוטט את יסודות שלטונו, ותגיע לשיאה בהתקוממות, בהסתערות הכיבוש. שמלחמה כזו היא הכרחית, הוכיחו החיים; שמלחמה כזו היא אפשרית, הוכחנו אנחנו, בהפעילנו במשך השבועות האחרונים רק חלק מהכוחות העבריים.

ולא אנו יצרנו את שיטת המלחמה הבלתי פוסקת, את שיטת ההתקוממות הכללית; יצרוה אבותינו שיצאו ממודיעין. הם נלחמו בהר ובגיא; נלחמו במשך שנים ולא נלאו; מעולם לא ויתרו על שעל אחד מאדמת המולדת; מעולם לא קיבלו את מרותם של "ראשי העם" המתיוונים; וכך הגיעו, בדרך של קרבות דמים וקורבנות דמים, עד לירושלים. על כן, בפרוס השנה החדשה, שנן נשנן לא את תורת השלילה של מר בן-גוריון, כי אם את התורה החיובית, את תורת הניצחון של החשמונאים: מודיעין. זוהי הדרך, ובה נלך.