רבות הגבורות בישראל.
אך אין גבורה כגבורת דב גרונר.
חיילים נופלים במלחמה.
לוחמים נופלים בקרב.
זוהי גבורה. גבורה עילאית.
זוהי גבורה, שבפניה הכל ירכינו ראש.

אולם אין דומה המוות בסערת הקרב למוות האיטי בתא הנידונים. הלוחם העומד בפני האויב, רק רגש אחד מקונן בלבו: לנצח, למגר, להתקדם, לכבוש. סביבו לוחמים כמוהו, המתפרצים קדימה. אין זמן לחשוב... אין אפשרות להרהר. כל מערכת העצבים מרוכזת סביב המטרה המלחמתית. וגדולה הסערה. ופתאומי הוא המוות.
לא כן בתא הנידונים.
עשרים וארבע שעות ביום.
וששים דקות בשעה.

ובכל יום ובכל שעה מעביר הנידון הבודד לנגד עיניו את כל פרשת חייו, את היקרים לו, את האהובים עליו. הוא סופר ימים, הוא סופר לילות. והשעון מתקתק. והמוות מתקרב, באיטיות, בביטחון. המבחן אינו חד-פעמי. המבחן הוא מתמיד. של שבתות ושל חודשים. והבדידות היא גדולה. תא. ובו הלוחם הנידון. נפש אחת. והשקט הוא רב. אין קרב. אין נשק. תא. ובתוכו הלוחם, וסביבו צלמוות. לעמוד במבחן כזה, ולקבל את המוות מקץ חדשים בשירה - גבורה מיוחדת היא.

לוחמים עולים לגרדום.
לוחמים אינם נשברים במשך חדשי הגסיסה של גוף בריא ושל נפש שואפת חיים ודרור.
זה היה בהיסטוריה.
זה היה ברוסיה. זה היה בפולין, באירלנד. זה היה בכל מקום, בו רוח החופש מנצחת את אינסטינקט החיים.

ואף זה היה: לוחמים נידונים מסרבים לבקש חנינה מאת המשעבד שנגדו קמו בסערת המרד הקדוש. הוא, המשעבד, הנוטל מאת עמם או מאת אחיהם את תמצית החיים, את החופש, הוא לא יזכה לראות את הלוחמים בו מבקשים על נפשם ומתחננים על חייהם. הלוחמים בזים למדכא ובזים לתלייניו. חנינה לא יבקשו. יוותרו על חיים בני חלוף, אבל על שליחותם הנצחית - שליחות מורדים וממרידים - לא יוותרו.

יש דברים בחיים החשובים מן החיים עצמם.

דב גרונר ושאר גיבורי הגרדום של הארגון הצבאי הלאומי לא היו מוכרחים לבקש חנינה, כדי לנסות להציל את חייהם. איש לא העלה עוד על דעתו, שהם, ענקי הרוח יחתמו על בקשת רחמים. הם נדרשו לחתום על "ערעור'. הם נדרשו להרשות לסניגור שיפנה בשמם למוסד המכונה "מועצת המלך". והיה אם יסכימו, עוד יש תוחלת, יש תקווה, שיחיו ולא ימותו.

והם סרבו.
הם אינם מכירים בשלטון הכבוש הבריטי.
הם קראו תגר על שלטון הדיכוי.
הם קמו להלחם בו עד רדתו.
הם לא יכירו בו.
אף אימת המוות לא תכריחם להכיר בו.
הם יוותרו על חייהם ועל תקוות החיים; על העקרונות שלמענם הם חיים לא יוותרו. סירוב כזה עוד לא היה בהיסטוריה.

גבורה כזו, "עקשנות" כזו; קדושה כזו, רק ישראל זכה לה, רק בארץ-ישראל מקומה.

דב גרונר עוד הוסיף על גבורת הסירוב הזה, שאין לו דוגמה ומשל בתולדות הגבורה האנושית. דב גרונר בטל את הסכמתו לחתום על ה"ערעור". ההסכמה הוצאה ממנו בתרמית ובשליחות קטני הנפש, אשר אפילו את עמידת הלוחם-הגיבור הפכו למקור הסתה. דב הוטעה. נאמר לו, כי משפחתו הלוחמת דורשת ממנו לחתום. והוא האמין במשפחתו הלוחמת. על כן הסכים לחתום. אולם משנודע לו כי אחיו לא דרשו ממנו לחתום, כפי שלא חייבוהו בשום צוו לא לחתום - לא היסס אפילו רגע וביטל את ההסכמה, שיכולה הייתה להציל את נפשו. להחלטה כזו דרוש יותר מגבורה, יותר מרצון ברזל, יותר מנכונות הקרבה. דלה שפת אנוש מול חזיון זה. אין מלה שתבטא כל מה שהוכיח דב גרונר.

גרונר, דרזנר (דב רוזנבאום), אלקחי, קשאני. שמותיהם, כשמות שאר הרוגי המלכות שהלכו בעקבותיהם, נחרתו באותיות אש בהיסטוריה העברית. סמל הם לדור שעבר ב"קפיצת דרך" את המרחק האין-סופי בין טרבלינקה לבין עכו, בין השפלה תהומית לבין גבורה עילאית, בין השמדה לבין כיבוש. גיבורי הגרדום מגלמים את רוחו של העברי החדש, שאינו יודע כניעה מהי. והרוח הזאת היא שמלווה את פלוגות הקרב של לוחמינו בהסתערותם על מבצרי האויב, על תותחיו ושריונו. היא שפילסה את הדרך למסע הכיבוש והניצחון.