יהדות ודמוקרטיה - היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות

יהדות ודמוקרטיה היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות

מבוא

הצגת סוגיית "יהדות ודמוקרטיה"
מגילת העצמאות, המהווה את ה"אני מאמין" של האבות המייסדים של מדינת ישראל, אפיינה את מדינת ישראל כמדינה יהודית - במפורש, וכמדינה דמוקרטית - במשתמע. ¹ אפיון זה אף היה למרכיב מרכזי בחקיקה עם חקיקת חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו ב-1992 , כשבסעיף הראשון לחוק נקבע:

חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ²

במשך עשרות שנים הייתה השניות באופי המדינה נתון ברור ומובן מאליו עבור הרוב המכריע של הציבור היהודי במדינת ישראל. עד שאי-שם בסוף שנות ה-70' ובראשית שנות ה-80' החלה להישמע טענה בציבור היהודי, לפיה שניות זאת איננה שניות משלימה אלה היא שניות ניגודית.

ניגוד זה הוצג כבעל שני היבטים: לאומי - הגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי פוגעת בערכים הדמוקרטים של שוויון וזכויות מיעוט, מכיוון שהיא הופכת את אזרחיה הלא-יהודיים של המדינה לאזרחים סוג ב'; ³ דתי - הדת היהודית, כמו כל דת המעניקה מעמד-על לחוקי האל, היא אנטי-דמוקרטית מעצם מהותה, מכיוון שאין היא מכירה בעליונות עקרון הכרעת הרוב ובאוטונומיה השיפוטית-מוסרית של האדם. ⁴ משמעותה המעשית של טענה זאת היא דרישה לשינוי זהותה של מדינת ישראל. דרך הטענה לניגוד מהותי בין שני מאפיינים אלה, ביקשו חוגים מסוימים בציבור החילוני ובציבור הדתי לטעון, שמן ההכרח לוותר על אחד המאפיינים, כשהראשונים מבקשים לוותר על המאפיין היהודי ואילו האחרונים מבקשים לוותר על המאפיין הדמוקרטי.

מדוע התעוררה טענת ניגוד המאפיינים רק כעבור כשלושים שנה? ישנם המבקשים למצוא את התשובה בהתפתחויות שחלו בעולם הערכים של חלק מהציבור החילוני במדינה, ⁵ ואילו אחרים מצביעים על שינויים בחברה הציונית-דתית כגורם שעורר את טענת הניגוד בין יהדות לדמוקרטיה. ⁶

נניח להיסטוריונים בעתיד לשפוט בשאלה "מי התחיל?". ⁷ מה שיעניין אותנו בחיבור זה היא השאלה כיצד התמודדה הציונות הדתית ⁸ עם טענת הניגוד בין יהדות לדמוקרטיה. וזאת מפני שעיקר ההתמודדות הדתית בסוגיה זאת התרחשה בתוכה, ולא בכדי. ציונות זאת ביקשה לשלב בין הישן לחדש, בין ערכי המסורת ובין רעיונות מודרניים. ⁹ כמו כן היא כרכה יחד את שני המרכיבים של היהדות, המרכיב הדתי והמרכיב הלאומי. ¹⁰ לפיכך, הטענה שאין ערכי המסורת היהודיים יכולים להשתלב עם הדמוקרטיה, רעיון מודרני מרכזי, עשויה לפגום באשיות האידיאולוגיה הציונית-דתית.

יתר על כן, היא יכולה אף להביא להפניית עורף ליהדות מצד אותם ציונים-דתיים (וקל וחומר חילוניים) שרואים את הרעיון הדמוקרטי כחיובי ביותר ואינם רוצים להינתק ממנו. אזהרה מפורשת מפני סכנה זאת השמיע הרב יואל בן-נון:

במשך שנים רבות טענו אנשי תורה שיש סתירה יסודית בין התורה לבין העולם המודרני. במשך כמה דורות התרחקו רבים מן התורה, ובחרו במודרנה. בעמל רב, במאמץ רוחני וחינוכי כביר הוכחנו שאין סתירה, שאפשר לשלב, שצריך לשלב, והצלנו את התורה, את החינוך, ואת הנוער, לפחות באופן חלקי. המחיר היה ועודנו, כבד. כיוצא בזה טענו שיש סתירה עמוקה בין דת ומדע, וגם כאן שילמנו מחיר כבד...אחר-כך, טענו שיש סתירה חמורה בין תורה לציונות. גם כאן עברו רבבות אל הציונות החילונית...היום מציבים...את הסתירה בין תורה לדמוקרטיה, בין ציונות לדמוקרטיה. ושוב אנו משלמים מחיר כבד.... ¹¹

גם מעמד בני הציונות הדתית בחברה היהודית-ציונית, היא חברת הרוב, עומד בסכנה בגלל טענת העימות בין יהדות לדמוקרטיה. אנשיה השתלבו בחברה היהודית-ציונית והגיעו לעמדות השפעה בה ובמוסדות המדינה. ההשתלבות היא לא רק תועלתית, אלא גם צורך נפשי. צורך זה מודגם על ידי תמר אלאור ביחס לאחד מבניה כך:

כציוני-דתי, החיבור שבין המרקם המדיני-חילוני-ציוני ובין כלל ישראל, בין אם דתיים ובין אם לא הנם סיבת קיומו (etre'raison d). חיבור זה מפרידו מן הקהילה החרדית ומצרפו למהלך הציוני שבו הכול מתקדש מלכתחילה. כל פעולה הנוגעת למהלך הציוני הזה, בין אם היא נעשית על ידי חילוניים או דתיים, הנה חוליה מקודשת בדרך אל הגאולה. לפיכך הרב ¹² אינו יכול לעמוד מחוץ לאירועים - להיות מנוכר להם ותלוש מתוכם. בכל שלשת המפעלים המרכזיים של הציונות: התנחלות, קליטת עליה ובטחון הפכו אנשי הציונות הדתית לפעילים מובילים. עתה אין הם יכולים לוותר על השתתפות זו.... ¹³

החשדת הציונים-דתיים באי-נאמנות לרעיון הדמוקרטי עלולה לגרום לדחיקתם לשוליים של הציבור הישראלי, מעמד בלתי נסבל בעיני רוב בנינם ומניינם של הציונים-דתיים. כינונה של ממשלת רבין השניה ב-1992 והתנגדות ציונים-דתיים רבים להסכמי אוסלו העמידה אותם במצב בלתי אפשרי מבחינתו. ¹⁴ חלק מההצדקה של הקואליציה המנצחת להוצאת הציונות הדתית ממעגל ההסכמה הציבורי הייתה הטענה שציונות זאת נעדרת תמיכה מהותית במאפיין הדמוקרטי של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין נרצח ב-1995 על ידי מי שהתחנך מרבית חייו במוסדות חינוך חרדיים,¹⁵ אבל למזלה הרע של הציונות הדתי בחר לרכוש לו מקצוע במוסד המזוהה עמה, אוניברסיטת בר-אילן. ¹⁶ די היה בכך כדי לגרום לחלק מהציבור החילוני להחליט שהרוצח היה שליחו של ציבור שלם, ולכן מן הראוי להוציא את הציבור הציוני-דתי לגמרי ממעגל ההסכמה הציבורי. ¹⁷

הציונות הדתית הגיבה בשני מישורים. התגובה העיקרית הייתה במישור הפוליטי, של גיוס כללי להחלפת הממשלה, מאבק שהוכתר בהצלחה בבחירות 1996. תגובה שניה הייתה במישור הרעיוני, תגובה שמטבעה היא מנת חלקם של מעטים ופרותיה אינם נראים בטווח המיידי. חלק מרכזי של התגובה הרעיונית היווה האצה בדיון על יחסי הגומלין בין יהדות לדמוקרטיה, דיון שהחל עוד טרם הרצח ¹⁸ (ראה להלן בסעיף הבא). האצה זאת מקורה בהצגת רצח רבין כביטוי של אנטי-דמוקרטיות מהותית, ומן ההכרח להתמודד בדחיפות עם טענה זו. כורח זה בא לידי ביטוי בדברי הפתיחה של דב רפל באחת מהרצאותיו לאחר רצח רבין, הרצאה בסוגיית "יהדות ודמוקרטיה":

רבי שמואל יוסף פין מחשובי משכילי וילנא היה אומר, שכשהוא הולך לביתו מבית 'הצדקה הגדולה' שהיה מרכז הקהילה, אל הבית שלו, הוא מתפלל מנחה חמש פעמים. בכל בית כנסת שהוא עובר לידו מזמינים אותו לתפילה, ומכיוון שהוא היה 'על הכוונת' בתור משכיל, הוא היה צריך להפגין בכל מקום שהוא יהודי המתפלל תפילת מנחה. אני חושב שאנחנו בחדשים האחרונים נמצאים במצבו של רבי שמואל יוסף פין, ואנחנו צריכים להפגין בכל הזדמנות שאנחנו מתפללים מנחה. ¹⁹

כעת, כארבע שנים לאחר רצח רבין וכשלש שנים לאחר בחירות 96', בחירות שהחזירו את הציונות הדתית למרכז הציבוריות הישראלית, נראה שהגיע הזמן לסכם את פְרות התמודדות הציבור הציוני-דתי עם הסוגיה המכונה בשם "יהדות ודמוקרטיה". אגב סיכום זה נבחן כיצד הבינו בציבור זה את מהות הבעיה, את מהות הדמוקרטיה בכלל, את הביקורת על הדמוקרטיה הישראלית, ואת הדרכים לחיים בצל ביקורת זו.

'יהדות ודמוקרטיה' בציונות הדתית עד לשנות ה-80' של המאה העשרים
לא ניתן לנתק את הדיון על היחס בין יהדות לדמוקרטיה מהרקע ההיסטורי המשתנה לדיון. לכן נסקור להלן בקיצור את גורמי הרקע העיקריים שהשפיעו על דיון זה. ²⁰ מכיוון שכבר התייחסנו לארועי שנות ה-90' , נסקור כעת את הארועים העיקריים עד אז.

כמבשר הדיון בסוגיה זאת ניתן לראות את הרב חיים הירשנזון. הרב הירשנזון, אשר ירד מארץ ישראל, בה נולד, קודם לתורכיה ולאחר מכן, בסוף 1903, לארה"ב, ושימש שם כרב בקהילה קטנה, נחשף בארה"ב לדמוקרטיה האמריקאית ולמד להוקיר את החיוב שבה. ²¹ הוא נשאל על ידי נדיב אחד שהשתתף עמו באחד הכינוסים הציוניים שאלה, אשר תלווה את הציונות הדתית מאז ועד היום:

איך נוכל לצפות לרגלו של המשיח להעמיד עלינו מלך להיות הממלכה לו ולזרעו אחריו כל הימים, אחרי כי כל העולם כלו וביחוד עם ישראל עם חכם ונבון כלם יודעים ומכירים כי כבר בא הזמן של ממשלת-עם. להעביר כל שלטון של איש אחד על עם שלם. וכבר הוכחנו לדעת שאפילו בממשלה רעפובליקאנית [שבראשה עומד נשיא נבחר] עדיין לא יצאנו ידי חובת הצדק והמשרים עד שתתנהג במשטר דעמאקראטי...ולזאת באה השאלה איך נקיים המצוה של "שום תשים עליך מלך" [דברים יז' טו] ועל כל משפטי המלך במלכותו לפי דת ישראל? האם נעשה לכתחילה ממשלה בארץ ישראל לעבור על מצות התורה הזאת על כל משפטיה אשר כמה הלכתא גברתאי [=הלכות גדולות] תלויות בהם? או האם נקיים מצות התורה ולעשות כפי היעודים אשר יעדו לנו ההגדות המשיחיות הרבות, ולהיות המצוה הזאת מתנגדת ח"ו [=חס ושלום] לההכרה הנמוסית אשר למד הזמן אותנו על ידי נסיונות רבות ודרכי החכמה ולמודי הכלכלה המדינית? והלא חכמינו ז"ל העמידו לעיקר גדול בפירושי התורה לבאר ספקותיה את הקרא "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (סוכה ל"ב ב'). ²²

הערות: