יהדות ודמוקרטיה - היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות

יהדות ודמוקרטיה היחס בין יהדות ודמוקרטיה על פי מקורות היהדות

פרק ב': ארבע גישות לדמוקרטיה

מבוא
הכרנו בפרק הקודם רעיון יהודי-מדיני מרכזי - יכולת העם לבחור בעצמו משטר מדיני כראות עיניו. מכיוון שכך, רשאי העם גם לבחור במשטר דמוקרטי. בפרק זה נבחן עמדות דתיות שונות כלפי בחירת העם במשטר דמוקרטי, המשטר של מדינת ישראל. הבחינה בפרק תהיה מהיבט עיוני, של היחס לדמוקרטיה כאל רעיון מדיני, כשבפרק הבא נבחן עמדות שונות כלפי יישום הרעיון הדמוקרטי במדינת ישראל.

ניתוח עמדות הוגים שונים בציונות הדתית מלמדנו על התגבשותן של ארבע גישות בסיסיות לדמוקרטיה,¹ גישות התואמות את ארבעת סוגי התשובות של הדת המסורתית למודרניזציה ולחילון, כפי שהגדירו אותן ישיעהו צ'. ליבמן ואליעזר דון-יחיא:²

1. גישה מסתייגת, שאינה רואה את הדמוקרטיה כרעיון חיובי, אך מקבלת אותו כנתון עמו יש לחיות עד שתשתנה ההוויה הרוחנית של עם ישראל.
2. גישה אוהדת-מרחיבה, המכלילה את הדמוקרטיה בעולם הערכים היהודי. לשיקולים תורניים.
3. גישה ממדרת, הרואה את נושא המשטר המדיני כתחום בו אין האדם מחויב
4. גישה מסגלת-רפורמיסטית, המבקשת לסגל את היהדות לערך הדמוקרטי.

שתי הגישות הראשונות, הגישה האוהדת-מרחיבה והגישה המסתייגת, נובעות מנקודת מבט תורנית. הגישה המסגלת-רפורמיסטית נובעת מנקודת מבט חיצונית, לא תורנית, ואילו הגישה הממדרת, יכולה לנבוע משתי נקודות המבט. לבעיתיות של גישה הנובעת ממקורות לא תורניים נתייחס להלן בדיון על הגישה הממדרת.

גישות אלה מהוות דגמים בלבד, כלומר, אין הן משקפות את כל מגוון הדעות של אישים שונים בנושא. חלק מהם מבטאים בדבריהם עמדות משתי גישות, במיוחד מהגישה המסתייגת-אוהדת ומהגישה האוהדת מרחיקה, תופעה המצביעה לעתים, על התלבטות או על נסיון לדבר ברוחם של בעלי גישה אחרת משל אותה אישיות. דוגמה בולטת לתופעה זאת הוא הרב יואל בן-נון, אשר כפי שניתן להתרשם מדבריו שיובאו בהמשך, הוא מהבולטים בין בעלי הגישה האוהדת-מרחיבה. עם זאת, שעה שהוא קורא "לדגול בדמוקרטיה בקול רם, ללא חשש, בראש מורם ובגאווה דתית",³ הנימוק בו הוא משתמש בצמוד לקריאה זאת הוא שמירה על אחדות העם. זהו נימוק מובהק של המסתייגים, המקבלים את הדמוקרטיה הישראלית בגלל שהיא בחירת רוב העם ולא בגלל תכניה.

נרחיב כעת בתיאור גישות אלה, ובמיוחד של הגישה המסתייגת והגישה האוהדת-מרחיבה, שלגביהן קיימת ספרות גדולה בהרבה משתי הגישות האחרות.

הגישה המסתייגת:
גישה זאת, כדברי ליבמן ודון-יחיא, נוטה להסתייג מרעיונות מודרניים, כולל הרעיון הלאומי (בדומה לאורתודוכסיה הלא-ציונית במזרח אירופה),⁴ ובהקשר שלנו גם מהדמוקרטיה.⁵

הגישה המסתייגת מפרשת את רעיון בחירת העם את משטרו במובן של השלמה עם בחירת העם בכל משטר מדיני, אך רואה את המלוכה (על פי התורה) כמשטר מועדף. לשיטתה, מכיוון שכל משטר מדיני אחר, כולל הדמוקרטיה, הוא יצירה אנושית, ממילא הוא נחות ממלוכה (על פי התורה) ובחירתו על ידי העם חושף את מצבו הרוחני הירוד של העם. לפיכך, מהווה הדמוקרטיה אילוץ, שיש להשלים עמו, אך במקביל יש לפעול כדי להעלות את הרמה הרוחנית של העם, עד שיהיה מוכן לבחור לעצמו את המשטר המדיני הרצוי על פי התורה. ההשלמה עם אילוץ זה נובעת לא רק בגלל שהתורה אפשרה לעם לבחור לעצמו כל משטר שהוא, אלא גם בגלל התוצאות הקשות הצפויות לחברה הישראלית (סכנה של מלחמת אחים) וליחס הציבור לדת ישראל (התרחקות וניכור) אם לא תותר אפשרות בחירה זו [מקור 1]. יתר על כן, היום אין אפשרות הלכתית למנות מלך [מקור 2. השווה לעומתו את מקור [13 ורמתו הרוחנית של העם אינה מתאימה לכך [מקור 3]. במילים אחרות, נקודת המוצא של הגישה הזאת היא המשטר האידיאלי וביחס אליו נמדדים משטרים אחרים, הפחות טובים ממנו, כמובן.

מהן חסרונות המשטר הדמוקרטי בעיני המסתייגים ממשטר זה? במקורות 12-4 ישנה התייחסות לחסרונות הבאים:

א. הרוב עלול לפגוע במיעוט.
ב. הרוב עלול לתת את אמונו באנשים שיהפכו לעריצים וישללו מהאזרחים את חרותם וזכויותיהם.
ג. מתן כוח בידי הרוב יגרום לירידה ברמה המוסרית של הכלל.
ד. הרוב עלול לא להתגבר על האינטרסים הצרים שלו ויבחר בגורמים קיצוניים, שיגרמו לסכסוכים בינלאומיים ואולי אף למלחמה.
ה. הרוב עלול לקבל החלטות הנוגדות את התורה.
ו. הרוב עלול לוותר על ערכים לאומיים חיוניים.
ז. אפשרות שדעת הרוב איננה הנכונה, אלא דווקא דעת המיעוט.
ח. התנגדות לרעיון של שוויון בין בני אדם. שוויון זה, לא רק שהוא מלאכותי, הוא עלול גם לגרום לליקוי הקודם, כשדעת המוכשרים והחכמים תהיה במיעוט לעומת דעת פשוטי העם, החסרים כישורים דרושים לקבלת החלטות ציבוריות.
ט. הכבדה מסוכנת של יכולת הפעולה של הממשלה.
י. עידוד הפלגנות בחברה.⁶

כפי שניתן להבחין, מרבית הביקורת על הדמוקרטיה המנוייה לעיל, היא ביקורת שכבר עמדו עליה בהגות המדינית המערבית והיא מהווה את הרקע לאמירתו של צ'רצ'יל על הדמוקרטיה כמשטר הפחות גרוע מבין המשטרים הקיימים. נקל גם להיווכח, שהדמוקרטיה נתפסת על ידי המסתייגים ממנה כשיטה המיועדת רק לפתור מחלוקות בדרכי שלום, כשהמחלוקות מוכרעות בדרך טכנית, על פי רצון הרוב (זאת תפיסת הדמוקרטיה הייצוגית אשר שלטה בכיפה עד מלחמת העולם השנייה).⁷ מכיוון שהם רוחשים חוסר אמון בסיסי בהמונים, מעוררת אצלם הכרעת הרוב דאגה רבה, בנוסף לעצם הטלת הספק בקיומו של רוב מגובש ועקבי [מקור 7]. רוב זה עלול לנצל את כוחו על מנת לפגוע במיעוט, להגרר אחר יצריו ולפגוע במוסר, בשלום ובדת, אך גם ליפול בשבי של מעטים תאבי כוח ושלטון. אין לתמוה אפוא, על הופעת הטענה שחכמים, יורשי הסנהדרין, הם המבטאים האמיתיים של רצון העם ונציגיו [שם].⁸

במידה רבה דומה הביקורת על כוחו של הרוב בדמוקרטיה בציונות הדתית לביקורת הליברלית בנושא זה. הליברליזם הקלאסי, ובמידה רבה גם המשכו במאה התשע עשרה, היו לאו דווקא דמוקרטיים והסתייגו משלטון נבחר על ידי הרוב, ההמון הלא-אליטיסטי.⁹ דוגמה לסלידה זו מהרוב מצויה גם אצל הרצל, ליברל בכל מאודו [ראה להלן מקור 1]. למעשה, עד היום ניתן להבחין "בכרומוזום האוליגרכי של הליברליזם המערבי".¹⁰

לכן, הדמוקרטיה הליברלית, המעדיפה ערכים (חירות, שוויון, חתירה לשלום, זכויות אדם ואזרח וזכויות מיעוט) על פני הכרעת הרוב, יכולה במובנים מסוימים, להתקבל יותר על דעתם של המסתייגים (צמצום חסרונות א'-ד'), אך עדיין אין היא משביעה רצון מבחינת החסרונות האחרים ומבחינת הערכים המועדפים על ידה על פני הכרעת הרוב. כפי שנראה בפרק הבא, המסתייגים יבלטו בחיפוש דרכים לכינון דמוקרטיה המסוגלת למזער את הסכנות המנויות לעיל.

חיפוש דרך לכינון דמוקרטיה מסוג זה, ממחיש את ההבדל בין הנוקטים בגישה המסתייגת לדמוקרטיה בציונות הדתית לבין המסתייגים מהדמוקרטיה באורתודוכסיה האנטי-ציונית או הא-ציונית. האחרונים, בניגוד לראשונים, מתקשים למצוא חיוב כל שהוא בדמוקרטיה. הדמוקרטיה נתפסת כפוגעת באינטרסים דתיים מעצם מהותה.¹¹ היא מתוארת כעבודה זרה¹² או כסרטן,¹³ ובקשת העם לדמוקרטיה מושווית לחטא התאוה של האספסוף במדבר (במדבר יא' ד-ו, לב-לד).¹⁴ אף חב"ד, הפתוחה יותר למודרנה ממרבית היהדות החרדית והמנסה להתקרב לחברה הישראלית,¹⁵ מגלה יחס שלילי בסיסי לדמוקרטיה.¹⁶ לפיכך, אין גם נסיון מצדם להציג את היהדות כדמוקרטית במובן כלשהו. לא כן בין המסתייגים מהדמוקרטיה בציונות הדתית. לא נמצא אצלם התייחסויות כה קשות וכה חד-צדדיות.¹⁷ כן נמצא נסיון אפולוגטי מצדם להציג את היהדות כדמוקרטית במובן כלשהו. לכן הם מציעים שיפורים לדמוקרטיה, במטרה להתאימה ככל הניתן לרצוי על ידם.

הגישה האוהדת-מרחיבה:
הציונות הדתית היא, על פי אחת ההגדרות, "תנועת מודרניזאציה דתית שביקשה לקלוט במסגרת הדת לא רק את הלאומיות אלא גם את החיים המודרניים, וכך להחזיר את האחדות הדתית של החיים היהודיים כפי שזו נתקיימה בחברה המסורתית".¹⁸ קליטת ערכים מודרניים, כולל הדמוקרטיה, במסגרת היהדות היא, אפוא, מהותית עבור רבים בציונות הדתית.

כיצד ניתן לקלוט את הרעיון הדמוקרטי ביהדות? הרי עיון ראשוני במקורות התורניים מביא רבים להסיק שהמשטר הרצוי מבחינה יהודית היא מלוכה. ואימוץ מסקנה זאת מביא, לכל היותר, להשלמה עם משטר אחר, כולל דמוקרטי, אך לא לתחושת הזדהות עם משטר זה ולהערכתו. לדעת הסבורים שניתן לקלוט את הדמוקרטיה ביהדות, המסקנה שהמשטר הרצוי מבחינה יהודית היא מלוכה היא מוטעית, והיא נובעת מעיון שטחי ולא מעמיק במקורות. לדעתם, עיון מעמיק באותם מקורות מוביל למסקנה אחרת, של חיוב המשטר הדמוקרטי כשלעצמו, לא כאילוץ. כך, למשל, מספר הרב יואל בן-נון: ¹⁹

כאשר התחלתי לפני שנים רבות לעסוק בנושאים אלה היה נדמה לי שהמדינה הדמוקרטית רחוקה מאוד מהגשמה, כחלום הנביאים או תפיסת מלכות ישראל. חזון מלכות ישראל עודנו משאלת לב של יחידים...כשהתחלתי לעסוק בהלכות מלכים, התברר לי בהדרגה שהתפיסה הזאת מוטעית. הכרה זאת נבעה דווקא מתוך לימוד, לכן אני סבור שרוב אלה שמדברים על ניגוד בין התפיסה הדמוקרטית לבין חזון מלכות ישראל לא למדו כל צרכם ולא שמעו כל צורכם ולא העמיקו כהלכה... התפיסות הדמוקרטיות קרובות יותר לדעתי לתפיסה המקראית ולתפיסה ההלכתית (ויש להבדיל בין השתיים)...כל צורת שלטון אחרת מנוגדת לעקרונות של תפיסת השלטון המקראית וההלכתית כאחד, יותר מאלה הדמוקרטיות.

בדרך לפיתוח יחס חיובי לדמוקרטיה, מפותח יחס שלילי למלוכה (ראה לעיל מקור 5 בפרק א). פרשת מינוי מלך בספר דברים נתפסת כניסיון של הקב"ה להקטין את הנזק הנובע מיצריהם הרעים של דורות קדומים, בדומה לפרשת אשת יפת תואר, שהיא לפי שיטות פרשניות והלכתיות רבות פרשה של דיעבד. תפיסה זאת של מינוי מלך במקרא יונקת את השראתה במיוחד מהאברבנאל, שפיתח יחס שלילי חריף למלוכה בעקבות מאורעות זמנו ונסיונו האישי כבעל תפקידי מפתח בחצרות מלכים.²⁰ ההגבלות ההלכתיות על מינוי מלך ועל סמכויותיו נתפסות לפי גישה זאת - בניגוד לגישה המסתייגת - כשיקוף חוסר שביעות רצונם של חכמים ממינוי מלך וכרמז עבה לבחור במשטר אחר, הנתפס כמשטר הדמוקרטי [מקור 31].

הגישה האוהדת מפרשת את רעיון בחירת העם את משטרו במובן של השלמה עם בחירת העם בכל משטר מדיני, אך רואה את הדמוקרטיה כמשטר מועדף. מדוע? ארבע סיבות לדבר. האחת, העברת ההכרעה לידי העם מעלה בפנינו שאלה: האם המסורת המדינית היהודית מציגה עקרונות מנחים בבחירה זאת? על פניו, דומה שקיים רק עקרון אחד והוא זה "המחייב את המושלים, יהיו אשר יהיו, לסור למרות האל, לקיים את תורתו, ולשאת באחריות כלפיו", כדברי דון-יחיא וזיסר לעיל, בסוף הסעיף על פרשת מינוי מלך בפרק א'. כלומר, כל משטר, המאפשר מימוש חיי תורה, הוא משטר "כשר" מבחינה יהודית (שם, מקורות 11-21). אולם, הרב יהודה שביב מציע עקרון מנחה נוסף, עקרון שכבר הכרנו בפרק הקודם (שם, מקור 9), לפיו את שיטת המשטר אנחנו יונקים מבחוץ, מהגויים. מכיוון שהיום המדינות המתוקנות הנהיגו משטר דמוקרטי, מן הראוי שגם עם ישראל יאמץ לעצמו משטר זה [מקור 14]. נימוק שני, בעל נימה אפולוגטית לעתים קרובות,²¹ נובע מעקרונות דמוקרטיים המצויים ביהדות עצמה ובמשטרים המדיניים שהעם היהודי כונן בעבר,²² בראש ובראשונה בתקופת המקרא, עת נהגה "דמוקרטיה פרימיטיבית"²³ [מקור 15]. לפיכך הדמוקרטיה המערבית מושתתת על יסודות מקראיים וחז"ליים, בנוסף, או במקום, יסודות יווניים קלאסיים.²⁴ בחירת העם בדמוקרטיה מבטאת אפוא, רעיון יהודי מקורי, ולא רק רעיון מודרני. זאת הסיבה, לדעת הרב ד"ר נחום א. רבינוביץ, מדוע הצליחה הדמוקרטיה להיקלט במדינת ישראל, על אף שהרוב המכריע של העולים לארץ ישראל באו מארצות חסרות מסורת מדינית דמוקרטית:

כיום, ניתן להגדיר כדמוקרטיות לא יותר משלוש מאותן מדינות חדשות [שקמו לאחר מלחמת העולם השניה[, ורק באחת מהן - בישראל - הדמוקרטיה היא חיונית ואיתנה. עובדה זאת ודאי דורשת הסבר; ואת ההסבר יש לחפש בתולדות עמנו. הדמוקרטיה היא גידול עדין, אשר דורש מאות שנים של הבשלה וטיפוח רגישים. בארצות שבהן ערכי הדמוקרטיה ויסודותיה מעוגנים בכל רבדי התרבות, הדמוקרטיה היא יציבה ובטוחה. אך באומות שבהן הרעיון הדמוקרטי הוא נטע זר, היא קמלה וחולפת. כדי להבין את ההתפתחויות במדינת ישראל, עלינו להבין כמה עקרונות אודות השקפתה של התורה על "הנהגת המדינה"...

המילה "דמוקרטיה" אינה מופיעה כלל בספרות ההלכה, עד לעת האחרונה. אך האם יעלה על הדעת שעם השב לארצו, בעל מסורת עתיקת יומין בממשל עצמי תחת שלטון זר, שבו כל אזרח ראה עצמו כשותף בקהילה, יתרצה בפחות מכך? יתר על כן, דווקא אותם יהודים שהגיעו מן המקומות הפחות מפותחים, הם היו האדוקים ביותר במסורת ישראל ובערכיה. לכן, כל אותן השערות כוזבות של המומחים בעיני עצמם, אשר קוננו על דבר הסכנה לדמוקרטיה, הצפויה כתוצאה מגידול השפעתם של יהודי ארצות המזרח, אינן אלא הוכחה גלויה לסכלותם הם בתולדות עמנו.²⁵

כמובן, אין המצביעים על הימצאות עקרונות דמוקרטיים ביהדות ובמשטרים המדיניים שהיא כוננה בעבר טוענים שהיהדות דמוקרטית במובן המודרני או אף קרובה למובן זה. מה שהם מבקשים להצביע עליו הוא, שאין הרעיונות הדמוקרטיים זרים לא ליהדות ולא לעם ישראל. אך על בסיס זה ניתן, מחד גיסא, להפיג את החשדנות בקרב חלק מהציבור הציוני-דתי כלפי רעיון מודרני מרכזי בעולם ובישראל, ומאידך גיסא, למנוע הסתייגות ציבור חילוני וחלק מהציבור הציוני-דתי כלפי יהדות שאינה קולטת רעיון מודרני המקובל על ידי רוב הציבור הישראלי.

נימוק שלישי הוא היותו המשטר הפחות פוגע ברעיון "מלכות שמים" כי הוא מצמצם את הכוח השלטוני המסור בידי בשר ודם [מקורות 16-17]. המשטר הדמוקרטי יכול, מנקודת מוצא זאת, להיתפס כשלב מעבר לחברה בעידן המשיחי, חברה שאין בה שלטון אדם באדם, אלא שלטון האל עלי אדמות [מקור 19].

נימוק רביעי טוען לחיוב הדמוקרטיה בגין עידודה את האדם ליטול חלק בעניני הציבור, כשנטילת חלק בעניני הציבור היא תופעה חיובית בעיני חז"ל [מקור 18].

מכל אלה נובע, שגם אם אין הדמוקרטיה משטר מושלם מבחינה יהודית, הרי הוא המשטר האנושי הקרוב ביותר לכך, ויש בו יסודות רבים המאפיינים את המשטר המושלם. לפיכך, ראוי משטר זה לאהדה ולהערכה, ואימוצו על ידי אומות העולם המתוקנות מהווה התקדמות מבחינה יהודית . [19] ²⁶

בנוסף לחיוב עקרוני של הדמוקרטיה, ניתן גם לחייבה כמשטר הנוח ביותר ליהודי הדתי כיום, במציאות בה מרבית העם איננו מרגיש מחויבות לקיום תורה ומצוות. היום זהו המשטר העיקרי בו יכולה היהדות הדתית להמשיך להתקיים ואף להתפתח ולגדול [מקור 20]. ניתן לומר אפוא, שהגישה האוהדת-מרחיבה יוצאת משתי נקודות מוצא אפשריות: מנקודת המבט של המשטר האידיאלי, הדמוקרטיה היא המשטר המדיני הקרוב ביותר אליו; מנקודת מבט מציאותית, זהו המשטר הטוב ביותר בתנאים הקיימים, בזמן הזה, וזאת אמת המידה היחידה להתייחס אליו.

האם הצליחו הדוגלים בגישה זו במלאכת קליטת הערך המודרני הדמוקרטי במסגרת היהדות? מצד אחד ראינו, אמנם, הצלחה לא מבוטלת בצידוק לכתחילה של העדפת המשטר הדמוקרטי במציאות הנוכחית. התמיכה בדמוקרטיה היום מגיעה לשיא בהצהרתו של הרב מרדכי (מוטי) אלון כי:

הדמוקרטיה היא דבר שצריך להילחם עליו בשיניים, להילחם למענו וגם למות למענו. היא חיונית בחברה באשר היא חברה היום.²⁷ אך מצד שני, קשה למצוא בין הדוגלים בגישה זאת מי שטוען שזהו המשטר האידיאלי, זה שישרר גם בימות המשיח. ולא עוד, כפי שנראה בפרק הבא, גם ביניהם יהיו מי שיבקשו לכונן בישראל 'דמוקרטיה יהודית', כלומר, לבצע תיקונים בדמוקרטיה הקיימת, תיקונים המלמדים על הסתייגות מהשיטה הדמוקרטית הישראלית. לכן, התשובה היא, ככל הנראה, מורכבת.

הגישה הממדרת:
הגישה הממדרת מבקשת להבחין בין תחומים בהם יש להזדקק לבחינה תורנית ובין תחומים בהם אין צורך בכך. לפי גישה זו, התחום המדיני נמנה עם אלה בהם אין צורך להזדקק לבחינה תורנית [מקור 21].

עצם האפשרות של יהודי דתי לקבוע עמדה בנושא מסוים מבלי להזדקק לנקודת מבט תורנית היא, עבור הוגים ציונים-דתיים רבים, בעייתית. לכן, דומה שישנם רק שני סוגים של יהודים דתיים שאינם נזקקים כלל לבחינה התורנית שניתן להכלילם במסגרת הציונות הדתית: אלה שאינם נזקקים לבחינה התורנית בגלל חוסר ידע וחוסר מודעות²⁸ ואלה הסבורים שאין להזדקק לבחינה זאת בכמה תחומים, כולל בתחום המדיני, מכיוון שההלכה "קפאה" בהם, מסיבות היסטוריות.²⁹ המשותף לכל אלה הוא שאין להם התנגדות עקרונית לצורך להתייחס לרעיונות מודרניים מנקודת מבט תורנית.

לא כן המאמצים גישה אידיאולוגית של הפרדה בין תחומים בהם אדם מחויב להלכה ולמסורת לבין תחומים בהם הוא מחויב לערכים מודרניים. כנראה שישנה קבוצה מתוך חוגי הציונות הדתית העומדת להגיע לתפיסה אידיאולוגית זאת, מתוך רצון להיות "אדם דתי מאוד וחילוני מאוד כאחד".³⁰ מסתבר שמבחינה אידיאולוגית, שניות זאת מעמידה אותם מחוץ לציונות הדתית, ועל אף הכרתם העקרונית בהלכה, אף מחוץ לאורתודוכסיה, בגלל ההתעלמות ממנה בתחומים בהם הם מחויבים לערכים מודרניים כמו אומנות, מעמד האישה והיחס לדמוקרטיה הישראלית. יתר על כן, בעלי גישה זאת מעדיפים את חוק המדינה על ערכים דתיים אם הם מתנגשים ביניהם, בניגוד לגישות שסקרנו עד כה. אידיאולוגית, ניתן לראות בקבוצה זאת זרם חדש בציונות החילונית, מכיוון שעצם ההחלטה באלו תחומים הם מחויבים להלכה ולמסורת ובאלו תחומים הם מחויבים לערכים מודרניים מתקבלת לפי שיקול חילוני, לא דתי. עם זאת, אין להתעלם מכך, שלפחות לעת עתה חש ציבור זה חברתית ונפשית כחלק מהציונות הדתית ואף פועל במסגרותיה. השתייכות חברתית ונפשית זו היא ההצדקה לדיון בחיבור גם בעמדתם כחלק מעמדות הציונות הדתית בסוגיית "יהדות ודמוקרטיה".

הגישה המסגלת-רפורמיסטית:
הגישה הממדרת ביקשה להבחין בין תחומים בהם מחויב האדם להלכה ולמסורת ובין תחומים בהם הוא מחויב לערכים מודרניים. אך דומה שלא ניתן למדר תחומים אלה באופן מוחלט. תיאוריות דמוקרטיות שאינן תופסות את הדמוקרטיה כצורת משטר בלבד, כמו הדמוקרטיה הליברלית הדומיננטית היום, נוטות להתערב בתחומי חיים שונים.³¹ בנושא שלנו, אימוץ הערכים הדמוקרטיים במישור המדיני, סופו שיפלוש גם לתחומים האמורים להיות מודרכים על ידי מחויבות להלכה ולמסורת.

משמעות הדבר היא, שההלכה היא זאת שמתבקשת להסתגל לערכים המודרניים, היא זאת הנדרשת להשתנות [מקורות 22-23]. יש בציפייה זאת ממד רפורמי, אך אין היא נתפסת תמיד על ידי חלק מהדוגלים בה ככזאת. לשיטתם, יש ביהדות אופנים לגיטימיים של פרשנות הלכתית ומקורות התומכים בעמדותיהם ביחס לערכים מודרניים שונים, וכל שנדרש על ידי העולם התורני היום הוא להעדיף אותם על פני מקורות אחרים, התומכים בגישות אחרות, מקורות שהועדפו בעבר.³² הם מצפים, לכל הפחות, לסיגול ערכים מודרניים באופן זמני, על מנת למנוע נטישה מוחלטת של הדת. וכמובן, כמו לגבי הדוגלים בגישה הממדרת, רק אלה שאינם מנתקים עצמם מהיסוד התורני מהווים חלק מהציונות הדתי.

הערות: