דעת תורה - בענין שאינו הלכה

(תגובה)

הרב ח' שלמה שאנן

ראשי פרקים א. המקור הראשוני ב. הלכה ג. הסתברות ונאמנות ד. סייעתא דשמיא ה. עניני הציבור מסורים לגדולי הדור ו. חובת השאלה והציות ז. רבוי "גדולי הדור" תמצית: המאמר עוסק במקומה של שאלת רב, ובחובה והכדאיות שלה. אינדקס: הלכה, בית דין, שאלת רב.

א. המקור הראשוני

המקור לנוהג או למצוה לשאול ב"גדולים" הוא בשמואל-א ט,ו: "ויאמר לו: הנה נא איש אלוקים בעיר הזאת, והאיש נכבד, כל אשר ידבר בא יבוא, עתה נלכה שם, אולי יגיד לנו את דרכנו אשר הלכנו עליה". ובגמרא בבא בתרא יב אמרו: "חכם עדיף מנביא" - "חכם אינו צריך לאות ולמופת" (משנת ר"א). ובזוהר (שמות ו,ב) אמרו: החכם שורה עליו רוח הקודש בכל זמן, והנביא רק לפעמים.

באבות ו אמרו: "ונהנים ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה, ונותנים לו מלכות וממשלה". וראה במאירי שם: "שעושים אותו למנהיג, וחולקים לו כבוד מלכים". בין המדות שמנו חכמים בקנין תורה היא "אמונת חכמים", ובתפארת-ישראל: "שאינו מאמין לכל דבר ששומע - דזהו פתי יאמין לכל דבר - אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה, אפילו לא ישיגם בשכלו". ובמאירי שם: "ר"ל שיאמין בחכמי התורה בכל מה שיאמרו, אפילו בדבר שאין שכלו משיג".

שורש ההיזדקקות לגדולי התורה בכל נושא נובע מארבע סיבות עיקריות: "הצד ההלכתי שבבעיה; הסתברות שהיעוץ עמם הוא שיתן לנועץ את העצה הטובה ביותר; סייעתא דשמיא; וכן משום שעניני הציבור מעיקרן מסורין לגדולי הדור.

ב. הלכה

כמדומה שאין נושא שבעשיתו או אי עשיתו אין נגיעה לצד הלכתי, ובמיוחד אם הוא נושא ציבורי. בכל דבר יש להלכה מה לומר - מצד איסור, מצוה, מנהג או הנהגה. כגון, בעיני רפואה - וכי הרופא הוא שיקבע מתי יש פקוח נפש, ושוב אין צורך ברב?! וכי ההלכה נמסרה לרופא בענין השתלת איברים, הפלות, פגיעה באיברי רביה, חולה נפש, טיפול רפואי באב ואם, טפול אשה בגבר ולהפך?! מתי כהן רשאי להיכנס לבית-חולים, קביעה מהו גוסס ומהו מת, עניני צומות, ניתוח שיש בו סיכון לצורך הצלת חיי שעה, נאמנות לקבוע אם דם בא מן המקור או שלא ממנו - כל אלו שאלות קשות שדנו בהן הפוסקים.

כבר קבע החזון-איש באמונה-ובטחון פרק ל, בנוגע להוראת גדולי הדור: "התורה הכשירתם לדון ולהורות, ובכלל זה כל הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום יום".

אין מקום לומר למשל, שהחזרת שטחים תמורת שלום אינה נושא הלכתי, ואינה מסורה לחכמי התורה - כפי שנאמר בתחומין י"א - משום שבאותה מידה ניתן לומר שרב אינו יכול להיות הפוסק בענין פקו"נ לענין חולה ביום הכיפורים ולענין אכילת איסורים לחולה. רופא עלול לומר שכל מילה היא פיקוח-נפש, וכל לידה היא סכנת נפשות, ואעפ"כ הדבר מסור לחכמים. כך הדבר לגבי קביעת דם נידה, עניני קידוש החודש וקבלת דעות מומחים בעניני דין ומשפט. להלכה יש כלים משלה לקבלת ראיות והוכחות, הסקת מסקנות. והרי כבר כתב הסמ"ע (חו"מ ג,יג), כי דעת בעלי בתים היא היפך מדעת תורה.

עניני ישוב א"י יש בהם הרבה פרטי הלכה - כגון: איסור לא תחנם; האם מותר להסתכן, ועבור מה מותר להסתכן; האם מותר לסכן יחיד עבור ציבור; האם מותר לאדם להקריב עצמו להצלחת הציבור, ועוד. מסקנות בענינים אלו אינן יכולות להנתן רק ע"י איש צבא. אלא איש הצבא המומחה, עליו ליתן את הנתונים, וההחלטה מוטלת על הרב, גדול הדור.

גם ענינים פוליטיים יש להם השלכות הלכתיות, למשל, את מי לבחור כראש ממשלה - האם מותר לבחור באדם שידוע שיחזיר שטחים מארץ-ישראל בגלל פקוח-נפש (ומה נכלל בגדר פקו"נ)? האם מותר לתמוך באדם שיועיל, לדוגמא, בשמירת שבת, אבל מאידך מצר את רגלי החינוך התורני? האם מותר לבחור באדם "שאינו צדיק", או המבזה תלמידי חכמים, בגלל אינטרס פרטי או ציבורי; או יש בזה משום איסור חנופה? יתכן שיש בזה נגיעה לחובת קיום מצות "הוכיח תוכיח", דיני "ערבות" ואיסור "לפני עוור". הרבה הלכות יש בהכרת הטוב, חנופה, נקימה ונטירה, אהבת ישראל, צדקה, ועוד.

כשם שבכל שאלה הלכתית פונים לרב, כך גם בשאלה חברתית-ציבורית יש לפנות לרב. ואם הרבנים חלוקים ביניהם, יש לפנות למי שמקובל שהוא הגדול או מהגדולים שביניהם, שהרי בעניני הלכה הכלל הוא, שאדם אינו רשאי לפסוק במקום שיש גדולים ממנו.

אמנם לכאורה מש"ך חו"מ ע"ג,ל"ט נראה שלא הכל מפורש בתורה, ו"דינא דמלכותא דינא" אומרים רק על דבר שאינו מפורש בתורה, אבל כבר תמה החזון-איש (חו"מ, ליקוטים ט"ז,א) שאין דבר שאינו בתורה. ומסתבר, שגם הש"ך לא נתכוין לחלק אלא בין דבר מפורש לאינו מפורש, אבל מודה שאין נושא שאין בו ענין הלכה.
וכבר כתב בשו"ת ריב"ש סי' תמ"ז:

"אין לנו לדון בדיני תורתינו ומצוותיה ע"פ חכמי הטבע והרפואה. שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים חלילה... ואם תדין בדיני הטרפות ע"פ חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים. כי אין ספק. בניטלה הכבד ונשאר בה כזית - שאנחנו מכשירים - הם יאמרו שימות לשעתו... כי לא מפי חכמי הטבע והרפואה אנו חיים. ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך, אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל... לא נאמין אל חכמי היונים והישמעאלים שלא דברו רק מסברתם, ועל פי אי זה נסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספקות יפלו בנסיון ההוא".

ודבר דומה כתב בשו"ת הרשב"א חלק א סי' צ"ח, ועי' להלן (סוף פרק ג) מדברי הראי"ה קוק בדעת-כהן. ובלקח-טוב ו, עמ' כ"ג, הביא מהחפץ -חיים בשם ר' איצלה מפוניבז, שאמר:

"אין שום שאלה בעולם שאין למצוא עליה תשובה בתורתינו הקדושה. דרושות רק עינים מאירות לגלות היכן היא כתובה".

ג. הסתברות ונאמנות

בכל דבר שאדם עושה, אף שלכאורה אין בו ענין הילכתי, יש צדדים לכאן ולכאן. כך בעניני שידוכין ועסקים ועוד. מאחר ואדם בטבעו הוא "נוגע", והמבט החיצוני הוא שמשפיע עליו, ראוי לחפש אדם חכם, שכבר הוכיח שהוא התגבר על תאוותו ועל יצרו, ואינו מסתנוור מברק חיצוני. תכונות אלו נמצאות בגדולי התורה.
כבר כתב החזון-איש באמונה-ובטחון עמ' מ"ג:

"ונקח דוגמא... את ההאבקות של בני אדם בקבלת רב ופרנס על הציבור, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה. ומן הראוי שיסמכו כולם על הכרעת גדולי הדור. ואם הכרעת החכם אינה קובעת הדבר, מפני הרצון העקשני של עמי הארץ, אפשר לקרוא עליהם שזדונות נעשות להם כשגגות... לא הורגלו לבטל רצונם מפני הוראות שכליות. אך מה רב ההרס בעמדה עדינה של המתימרים ביושר ובסגולת הטוב... וכאילו דנו על הדבר בישיבה במתון ובכובד ראש, ואחרי כן הוציאו משפט חרוץ שאין להתחשב עם גדולי הדור בזה, שהרי הוא לא גדול מריבר"י וריב"א. והרי הדבר נוגע אליו - הוא רוצה ברב זה מפני... והנה באה ליצנות אחת ודוחה מאה תוכחות, ועובדים ע"ז בטהרה, ועושים את הפלסטר תורה".

זאת ועוד: תלמיד-חכם המייעץ אינו איש מקצוע יבש, אלא הוא ירא שמים, החש חובה דתית ומוסרית לעזור לזולתו. הוא חש שאם ייעץ עצה שאינה הוגנת, הרי הוא עובר על "לפני עור לא תתן מכשול".

מכאן דברי חז"ל

"אם יאמרו לך זקנים סתור, וילדים בנה - סתור! שסתירת זקנים - בנין, ובנין נערים - סתירה" (מגילה לא,ב);
"לעולם זקנים מעמידים את ישראל, וכן הוא אומר: 'וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון' (יהושע ח)
אימתי ישראל עומדים? כשיש להם זקנים. למה? כשהיה בית-המקדש קיים, היו שואלים בזקנים, שנאמר: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך'. כל מי שנוטל עצה מן הזקנים, אינו נכשל" (שמות רבה ג,ט);
"תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים, חכמה מתווספת בהם" (משנה, סוף קנים).

וכבר הובא לעיל מאבות ו"ונהנים ממנו עצה ותושיה". ובתוספות הרא"ש לברכות ג,ב פירש מה שאמרו בגמרא שם

"ונמלכין בסנהדרין" - "משום שהם בעלי עצה וגבורה".

בכמה מקומות מצינו, שדעת מורה-הלכה עדיפה מדעת מומחה במקצועו. רופא נאמן רק לגבי מסירת עדות על עובדה, אך לא לגבי חוות דעת לעתיד לענין מה שיקרה. יש בזה חילוקים רבים - עי' בנשמת-אברהם ח"א שכ"ח, ל",א, שם הובא משו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב,

"שלא מצינו בשום מקום לסמוך אדברי רופא באיסורי תורה, אלא בענין פיקוח נפש להאכיל על פיו ביום הכיפורים או לחלל שבת, אבל בשאר איסורים לא סומכים אדברי רופא".

ובחתם-סופר יו"ד סי' קנ"ח כתב, שרק לענין פקוח נפש די לנו בדיבור רופא, כיון שדיבורו עושה ספק, אבל לגבי שאר איסורים צריכים בירור גמור. ביו"ד סי' קע"ג קבע החת"ס כלל:

"לא האמינו לרופאים על גוף ידוע (מלבד לעשות ספק פקוח נפש כנ"ל) כדבר ודאי, אבל האמינו להעיד שיש טבע בעולם (כגון) שתפיל אשה שומא ושערות. וכיון שהאמינו להם בזה, אמרו חז"ל שיש לערוך בדיקה למפלת, האם זו הפלה או שומא ושערות".

בכרתי-ופליתי קפ"ח,ה חילק בין נאמנות רופאים לגבי אברים פנימיים לנאמנותם לאברים חיצוניים.

מאידך גיסא, על קביעות חכמים לא ניתן לחלוק, ועדיפות הן אפילו על עדים - כגון, חכמים קבעו "כל בתולה הנשאת יש לה קול", ואף אם יעידו עדים אחרת, עדי שקר הם (כתובות ט"ז, ב). משום כך לא ניתן לחלוק על אומדנות של חז"ל אפילו בעניני מציאות, שהרי הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש על שנסתפק אם רגל עוף מדדה יצאה מחוץ לחמישים אמה (ב,ב כ"ג,ב). וכן שאר קביעות חז"ל, כגון, אין אדם פורע תוך זמנו; אשה מוחלת על כתובתה אחר עשרים וחמש שנים, ועוד. אילו היה מומחה אומר כן, לא היינו מקבלים דעתו בצורה מוחלטת. ועי' קובץ-שעורים בקונטרס דברי-סופרים לר' אלחנן וסרמן סי' ו.

בשו"ת דעת-כהן סי' ק"מ כתב הראי"ה קוק:

"אם יאמרו, שלפי הרפואה אין שייך במניעת המציצה סכנה בשום אופן, הנה דבריהם מוכחשים מחז"ל.. ואין אנו שומעים להם כלל... אבל באמת נראה שדבריהם (=של הרופאים) אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו את דבריהם בתורת ודאי... שלפעמים רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה - והוא הדין בשאר החכמות - ורבים מחליטים בדבר לדבר אמת, ואחר כך בא דור אחר וחקרה, שכל דבריהם הבל המה".

ועי' עוד נשמת-אברהם או"ח שכ"ח,כ. וכבר הובאו לעיל דברי הריב"ש, ש"דעת תורה" מכרעת נגד המדע.
ר' אלחנן וסרמן - הובא בלקח טוב ו, עמ' כ"ג - אומר, שכדי להיות בר סמכא צריך להיות בעל חמישה תנאים: בר דעת; שלא יהיה נוגע (ואפילו הוא בר דעת הגדול ביותר); שונא בצע (אפילו אינו נוטל) דהיינו אדם שאין רצונותיו משפיעים עליו; דעת תורה ו"סייעתא דשמיא".

ד. סייעתא דשמיא

לא על חינם נהגו אפילו אנשים שאינם מקיימים תורה ומצוות לפנות לגדולי הדור (כגון, לאדמו"ר מבלז ולחזון-איש) כדי לבקש מהם עצות בעניני ניתוח ותרופות ושאר בעיות. הכל יודעים יש לגדול הדור "סייעתא דשמיא", "וצדיק גוזר והקב"ה מקיים".

אפשר שמטעם זה אמרו (בבא בתרא קטז,א): "מי שיש לו חולה, ילך אצל חכם". הדבר נפסק להלכה בשו"ע יו"ד של"ה,י, ועי' שו"ת ציץ-אליעזר (חלק ה), רמת-רחל סי' י"ז מקורות מהתורה ומהנביאים למנהג זה. ואולי כל זה כלול בכלל "אמונת חכמים", שעליה נצטוינו.

ה. עניני הציבור מסורים לגדולי הדור

תפקיד בית הדין (שהם גדולי התורה) אינו רק לפסוק בעניני הלכה, אלא גם לפקח על כל עניני הציבור - כגון, לפקח על מדות ומשקלות (עי' ב"ב פ"ט,א וברשב"ם ד"ה ת"ר) ועל מתח הרווחים של הסוחרים (שם צ,א). מפרשת עגלה ערופה למדו חז"ל (משנה סוטה מ",ה,ב) שזקני בית דין תפקידם לדאוג לאורחים למזון ולאירוח, ואף לבטחונם של האורחים בצאתם מן העיר. לפי המשנה בשקלים א,א (בתוספת ביאור בתוספתא) תפקידם הוא לתקן

"את הדרכים ואת הרחובות שחילחלו בימות הגשמים כדי שיהיו מתוקנין בשלשה רגלים". "שלוחי בית דין יוצאים וחופרין בורות שיחין ומערות, ומתקנים את המקוואות ואת אמת המים".

גדולי הדור רשאים לתקן תקנות למיגדר מילתא (עי' משפט-החרם לרמב"ן, ובפירושו לתורה פרשת בחוקותי, ושו"ע חו"מ סי' ב). סמכותם של טובי העיר נובעת מכך שהם באים במקום גדולי הדור. עי' שו"ת רבי אליהו מזרחי סי' נ"ז, שכך כתבו רש"י, ראבי"ה, רמב"ן ורשב"א. וכן נראה מתשובת רבנו תם, המובאת במרדכי ב"ב סי' ת"פ. ורא"מ הוסיף, שאף טובי העם הם בכלל "על פי התורה אשר יורוך" כיון שכוחם הוא מכח בית דין הגדול.

ועל כל פנים, גם כאשר כבר נבחרו טובי העיר, עדיין לא ניטלה הסמכות מגדולי הדור. כך פסק מהר"י ברונא בסי' קכ"ג. שבמקום שאין כח בידי טובי העיר, כגון שלא נבררו לאותו ענין, יש כח לגדולי הדור. כמו כן נפסק בשו"ע חו"צ רד"א,כ"ח ובש"ך ס"ק ג, שאין טובי העיר רשאים לתקן תקנה שלא בהסכמת אדם חשוב שבעיר. ועי' בפתחי-תשובה שם, שהביא דעה לחלק בין בני אומנות לבין בני העיר, אך אחרי כן הביא מהרבה פוסקים, שאין מקום לחילוק הנ"ל. ועי' גם במשפט-שלום שם. "אדם חשוב שבעיר" הוא רב העיר, שהוא מנהיג, אף שלא נבחר - עי' שו"ת חקרי-לב בשיורי או"ח סוף סי' ז (ע"פ שו"ת רא"מ סי' נ"ג) נדפס בחלק יו"ד ג. טובי העיר עצמם הם לפי הרמב"ם (שו"ת, מהדו' בלאו סי' רע"א): "תלמידי חכמים אנשי תורה ומעשים טובים".

אף, שכאמור, כל עניני הציבור מסורים לגדולי הדור, אין גדולי הדור כופים דעתם כיום - ראשית, משום שאין דנים כיום משפט התורה; שנית, משום החשש שכל אחד שיש לו נגיעה יאמר לחבירו שיש לו גדול הדור הסובר כמוהו. מטעם זה פסק בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' ז, שהכלל הוא שהתובע הולך אחר הנתבע, ולא פסקו שיש לדון בבית הדין שהוא הגדול ביותר. אמנם, אף שאין אפשרות וסמכות בידי גדולי הדור, הרי כל מי שרוצה להתנהג כדין תורה, ויש בידו אפשרות, עליו להתייעץ עם גדול הדור.

ו. חובת השאלה והציות

אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין (סנהדרין ט"ז), וכן נפסק ברמב"ם הל' מלכים ה,ב והל' סנהדרין ה,א. הרמב"ם כתב בספר המצוות סוף שורש י"ד:

"מלחמה לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרין גדולה.

"הרמב"ן מנה מצוה זו במנין המצוות:

"וזו מצוה, לא עצה, והיא לדורות".

לכאורה יש ללמוד מכאן על מעין חיוב לשאול בעצת הסנהדרין. גדולי הדור בימינו הם כבית דין הגדול של ישראל, כמובא בשו"ע חו"מ סי' ב. מאחר ואין לימוד מיוחד, שיש ליטול רשות, לענין מלחמה, אם כן הוא הדין בכל שאלה ציבורית חשובה, הדומה בחשיבותה לשאלה האם לשפוט בגדוד (היינו לאו דווקא מלחמה כוללת).

על החיוב להימלך בבית הדין יש ללמוד מהכתוב (דברים י"ז,ח-י"א):

"כי יפלא ממך דבר למשפט... דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר... ובאת... ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט".

ובראש השנה כה,ב אמרו:

"ואל השופט אשר יהיה בימים ההם - אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך".

ובריטב"א:

"ושמא תאמר, אין לי אלא בסנהדרין - ואומר 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה'."

הרי שהדין קיים גם בזמן הזה.

וכן כתב בספר החינוך מצוה תצ"ו:

"שנמנע מלחלוק על בעלי הקבלה שבכל דור ודור, וכמו שאמרו חז"ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

הרס"ג (ספר המצוות, מנין הפרשיות ד) והר"ש הגדול מונין את השאלה כמצוה בפני עצמה, ואילו הרמב"ם מונה רק את החיוב לציית "ככל אשר יורוך", ולא את השאלה, כמבואר בפירוש ר' ירוחם פערלא שם.

מהמעשה המובא בגמרא ראש השנה כ"ה,א, שרבן גמליאל חייב את ר' יהושע לחלל את יום הכיפורים, אף שר' יהושע ודאי היה איש מקצוע וידע לחשב חשבונות, מוכח שיש להישמע לגדולי התורה, אף אלו שאינם בסנהדרין, וחובה זו חלה אף על מי שהוא בגדר "מבין גדול".

אמנם מתוך דברי רס"ג, שמנה מצוה זו בין הפרשיות המוטלות על הציבור, ולא בין הפרשיות המוטלות על היחיד (ועי' בפירוש ר' ירוחם פרלא שם,) וכן מהדוגמא של דוד היוצא למלחמה, המובאת בסנהדרין ובברכות, נראה שעיקר החיוב הוא רק בשאלה ציבורית ולא בשאלה פרטית. אך על כל פנים לגבי שאלה ציבורית בודאי יש ראיה מכל הנ"ל שיש חובה לשאול ולציית לחכמי הדור, אפילו בשאלות מקצועיות, את הסיבות לכך כבר מנינו לעיל - בכל שאלה ציבורית עשויה להיות גם שאלה הלכתית; יש להניח שעצת גדולי הדור היא העצה הטובה ביותר, גם משום סיעתא דשמיא, שהם זוכים לה, הראינו לעיל שעניני ציבור מסורים היו מעיקרם לגדולי התורה, ויש להם, לגדולי הדור, אחריות ונאמנות גדולים יותר מאשר לאנשי המקצוע.

ז. רבוי "גדולי הדור"

כבר הבאנו לעיל את דברי המהרשד"ם, שלא נהגו כיום ללכת אחר בית דין הגדול, אלא אחר מקום הנתבע,

"מפני השלום - שאם יבוא התובע ויאמר זה שאני רוצה הוא הגדול... מאן מוכח בעונותינו. כל אחד מתנשא ואומר אני אני ואפסי עוד גדול ממני, וירבו המחלוקות".

גם בעניני הציבור לפעמים כמה גדולי-תורה חלוקים ביניהם. אין עובדה זו צריכה לגרום להימנעות מהזדקקות לדעתם של גדולי התורה בכלל, ואין היא פוטרת כל איש ציבור לעשות לו רב, ולשאול את פי מי שהוא מכירו או יודע בו שהוא המורם מעם, איש אמת, תלמיד חכם וצדיק, ואשר יודע שהוא סומך עליו בכל עניני התורה והחיים. ותנאי נוסף יש: שאינו נשאל לזה מפני שברגע זה נוח לו לשאול את פלוני, ומחר ישאל את אלמוני כשזה יהיה נוח לו.