א. הסמכות לתיקון תקנות

החלק הרביעי הוא הדינים שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור, כדי לעשות סיג וגדר לתורה. ועליהם ציווה הקדוש ברוך הוא לעשותם, והוא מה שאמר במאמר כללי "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל), ובאה בו הקבלה, עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א), והחכמים יקראו אותם "גזרות"...
והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת מצווה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים.

המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור, כמו שראו בית-דין של אותו הדור - לפי שאסור לסור מהם, שנאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

ב. הצרכים המיוחדים לתקנות בימינו

"אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בנין האומה, לנטוע נטיעת-חיים שתישא פירות לחיי עמנו לדורות... מהלך המשפטים - ידוע הדבר שהוא מחולק לשני יסודות עיקריים, דינים ותקנות. בצורה של דין אי אפשר לנו לשנות שום דבר מהמשפטים הקבועים לסדריהם. אבל בתור תקנות יש חופש לחדש ולתקן מה שמוצאים בתי הדין בהסכמת הרבים לתיקון העולם ובכוונה לשם שמים. הרבה תקנות גדולות תקנו חכמי דור ודור, לבד מהקדמונים, התנאים והאמוראים. גם בתי דין מאוחרים, הגאונים וכו'. בחיינו הלאומיים החדשים בארץ-ישראל יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר-כך על הקהל, יהיה להם כוח של דין תורה.³

ג. בית דין לערעורים

"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" (ב"ב קלח ע"ב)

חייבים אנו משום האמת לחוות דעתנו ולהעמיד את הדין הראשון על טעותו... והרי חזינן כמה עובדות בתלמוד דאהדרוהו לדינא, וכדאיתא "הוה עובדא בנהרדעא ואגבו דייני דנהרדעא, הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא. אמר להו רב נחמן: זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו (ב"ק יב, א).

אם העם דורש... אין אנו רשאים לאטום את אוזנינו... ואם עדיין ימצא מי שלבו נוקפו... שאין לנו לחדש דבר שלא מצאנוהו מפורש... אף אני אשיב ואומר, שבמקום שהציבור מתקנים תקנה זו באופן כללי, וכל העומדין לדין סברו וקבלו למפרע שכל אחד מהם יכול לערער בפני בית דין לערעורים... אין שום ספק בדבר, שבית דין מצווים לכתוב כל פסקי דינם באופן ברור ומנומק כדי שתהיה עליו אפשרות הבקורת.⁶

"להראות על סמך מקורות ראשונים... שבי"ד לערעורים בצורה זו או אחרת, היה קיים מאות בשנים בהרבה ארצות, וגדולי ישראל... אשרו את התקנות הנוגעות לסדרי הגשת ערעור".⁷

כי הכללים בי"ד בתר בי"ד לא דייקי ואין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו עד שיהיה גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין, אינם חלים בכהאי גוונא, שלכתחילה ידוע שהרשות נתונה לבע"ד לערער על דינם בבי"ד אחר ולדון הפכו. כי אין כאן חשש לזילותא דבי דינא, דהא אדעתא דהכי ירדו לדון⁸.

כי בדורות הללו בעוה"ר שכחה שכיחא והטעות מצויה מאד. ועי' להרדב"ז (מובא באבקת-רוכל למוהרי"ק סי' כא), דאע"ג דאמרי' בש"ס דלא חיישינן לבית-דין טועים ובית-דין בתר בית-דין לא דייקי, הני מילי בזמניהם, אבל האידנא דייקינן ודייקינן.

"מועצת הרבנות הראשית תשמש בית דין לערעורים בעניינים המסורים לסמכותם של בתי הדין הרבניים. בית דין זה יתקין פעם בפעם תקנות בית-דין בנידון ערעורים".¹²

"חבר דייני בית הדין הגדול" (סעיף קצה)

"מכיוון שדבר הערעורים נתקבל לתקנת חכמים, שדינה כדין תורתנו הקדושה, וכל הנכנס לדין נכנס אדעתא דהכי".¹⁷

תיקון או ביטול פס"ד על ידינו אין זאת אומרת שאנו גדולים מאלה שפסקו, אלא -

א. שכך הוא תקנת הקהילות בארץ-ישראל, ועל מנת כן מתדיינים, ועל מנת כך דנים, ועל מנת כך נתנה הסמכות.

ב. שהטרדות מרובות בימינו, ובפרט בערים הגדולות, ולא כימים הראשונים וכו', והטעות מצויה משום כך... ועל כן דבר גדול הוא עניין הערעורים לפנינו בירושלים עיה"ק ת"ו. ואילו היה להפך, שאנחנו היינו הבי"ד הראשון והמה הבי"ד לערעורים, היה אותו הדבר.

ג. "המקום גורם" - "זכותה של ירושלים עיה"ק ת"ו מסייעת לנו, כמו שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. חלילה שיהא דבר זה קל בעיני רבנים יושבים על מדין בישראל ומאמינים באמת בדברי הנביאים וחז"ל²⁰"

ד. תקנות הדיון

כשהונחו בימינו, בעזרת צור ישראל וגואלו, היסודות לבנין הבית הלאומי לישראל בארץ נחלת אבות, נורתה בצורה חוקית-ממלכתית (ב"דבר המלך cבמועצתו") גם אבן פנה לתחיית המשפט הישראלי... ניתנה אפשרות של התרחבות והתפתחות בבחירתה ואישורה החוקי של הרבנות הראשית לישראל... נקבע בית דין גדול לערעורים על פסקי דין היוצאים מבתי הדין שבארץ ולפיקוח עליון על בתי הדין... מסגרת זאת התרחבה בחוקת כנסת ישראל שנתאשרה בטבת תרפ"ח, בה ניתנה לכל בית דין רבני של כנסת ישראל גם סמכות של בית דין קבוע לבוררות... נפתח כר נרחב לפעולה... של החייאת המשפט הישראלי. התרחבותה של אותה סמכות... העלו צורך הכרחי במערכת של תקנות דיון אשר בהסתמכותן בעיקרן על ה"שולחן ערוך" והפוסקים, ראשונים ואחרונים, תראינה לכל איש מישראל, ובייחוד לעורכי דין את סדר הפנייה אל בתי הדין וכו'... נסול נא מסילת הפדות... להקנות זכות אזרח למשפט תורתנו הקדושה בציון משאת נפשנו.

אנטלר (ירושלמי, סנהדרין פ"ב ה"א),
מורשה (ב"ב קכז, א; ב"ק ע, א),
סניגור (שבועות ל, ב),
מתורגמן (מכילתא דר' ישמעאל, משפטים, פרשה כ; מכות ו, ב),
מליץ (בראשית מב כג),
אדבוקט (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קמא)
וטוען (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רפז).

"עד האלהים יבוא דבר שניהם" (שמות כב, ח) - "תניא: מנין לדיין שלא יעמיד אצלו סניגורין?" (מכילתא, משפטים כג, ז) "שדברי שניהם יגיעו לדיינים ישירות ולא ע"י מליצים וטוענים" (תורה תמימה שמות כב, א אות קיז); "ומניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו?" (שבועות ל, ב) ת"ל: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). ומסיק הרמב"ם (הל' סנהדרין כא, י): "שלא יעשה סניגורין לדבריו של בעל דין".

"אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (אבות א, ח) - ובפירוש ר' עובדיה מברטנורה: "כאותן אנשים שיעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים".

"ולא תענה על ריב לנטות" נאמר על "המליץ והטוען בפני הדיין בעד הבעלי דינים, תובע או נתבע". -

אולם כשיראה אדם בור עם הארץ, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו... והוא טועה בדבריו ומרשיע עצמו אשר לא כדת... מותר להמליץ להדריכו בדרך ישר ומעגלי צדק... כי מצווה בהיותו טועה שישיבהו מטעותו... וכן אם... לא היה יודע להגיש אמיתת משפטו... אין ראוי שתחדל מעזוב אותו אבל שתעזרהו ותסייעהו כי בזה יתגלה דבר המשפט ויצא לאור.

ל"עינוי הדין ועיוות הדין".

"אלו ואלו באין לידי טענות שקר ועוד עניינים ופרטים אחרים, ילאה הקולמוס לפרטם ולבארם ולבררם".

ו"דבר המתמיד הווה ליה כדבר המעמיד, דאפילו באלף לא בטיל. וכבר אמרו 'כי יקרא', פרט למזומן, וכל שכן המזדמן והולך בהתמדה".

"ראינו הזמן שעת חירום",
"והמורשים ההם צריכים לפרנסה",

"כשהתובע זקן או חולה או יתום או אלמנה וכדומה, שאינם יכולים לבוא לבית דין, או שאין כבודם לבוא לבית דין, אז בית דין ימנו מורשה... והוראת שעה היא... אבל בלא סיבה מכרחת אין לנו ליזדקק לדון שום דין על ידי מורשה מסוף חדש תשרי זה ואילך בשום אופן בעולם".³⁰

"רשאי בעל דין לבוא לבית הדין יחד עם האיש שהוא רוצה למנותו למורשה ולאשר שם את מנויו" (תקנות הדיון, תש"ג, סעיף ל).

"אולם צריך שאיש זה יהא ראוי לכך לפי ראות עיני בית הדין" (שם).

"כל הרוצה לפעול כמורשה בבתי הדין האזוריים ובבית הדין הגדול או באחד מאלה, בין אם הוא 'עורך דין תלמודי', או 'טוען' קבוע, בין אם הוא עורך דין בעל רשיון ממשלתי, חייב להשיג בכל שנה במשך חדש חשון רשיון בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לארץ-ישראל". וה"רשות בידי מועצת הרבנות הראשית לארץ-ישראל לבטל רשיון כזה בטול זמני או מוחלט" (שם, סעיף לד (1) ו-לד (3)).

"למד בישיבה לפחות ארבע שנים לאחר שמלאו לו 18 שנה",

"או זכאי לתעודת גמר של מוסד חינוכי שהכיר בו, לעניין זה, בית הדין הרבני הגדול".³³

"אם תבעו לדין, ולא רצה לבוא עמו לדין, וצריך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין - חייב הנתבע לשלם כל אותן ההוצאות",³⁶
או כאשר גרם במכוון עיצומים יתירים בדין,³⁷
או כששיקר בטענתו חייב לשלם כל ההוצאות של הנתבע.³⁸

"כל פסק יכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט".

"לא בא לתקן תקנה חדשה ולחייב בהוצאות, מקום שאין הדין מחייבו; אלא סידרו את הסדר, שבתוך פס"ד ייכתב במפורש על מי חלות ההוצאות, כי... לעתים יש והתובע חייב בהוצאות, ולפעמים הנתבע, ולפעמים חלות ההוצאות על שניהם, והכל לפי הדין".⁴⁷

אין לחייב את התובע... בהוצאות המשפט... כיון שלרוב הפוסקים אף במקום שיש לחייב בהוצאות המשפט אין זה אלא מחיוב גרמי, והרי במקום שלא נתכווין להזיק, או בשוגג, פטור בזה, כמבואר בש"ך, חו"מ סי' שפו. וגם במסרב, דחייב בהוצאות, כתב הנאות-דשא בסי' נא, דבהיה שוגג, וסבור שהצדק אתו, אינו חייב בהוצאות... ובזה דוחה בית-הדין תביעת ב"כ הנתבעת... אולם בביטול התביעה שהוגשה לבית-הדין ע"י הבעל, בית-הדין רואה שהייתה בזה משום תחבולה וכעין תרמית... ומשום כך בית-הדין מחייב את התובע בהוצאות ישיבה אחת - כולל שכר עו"ד, אשר נכלל בהוצאות המשפט במקום שחייב, כדברי הלבוש.

נתבע שלא מופיע לישיבות בית-הדין, כשהישיבה נקבעה בתיאום עם שני הצדדים, חייב לשלם לתובע כל ההוצאות שנגרמו לתובע... דקביעת הישיבה במעמד שני הצדדים הרי זה כאלו כל צד אומר לצד שכנגד "לך ואני אבוא אחריך", וחייב לשלם כל הוצאותיו בזה.⁵¹

כי התובע את חברו להופיע לישיבת בית הדין לשווא וללא צורך כלל, עליו לשלם לנתבע הוצאותיו. ולפי זה פסק, כי על הנתבע לשלם לתובעים מחצית הוצאות מסי המשפט.⁵⁴

"אם יזמין אחד את חבירו שלא כדין, לפי ראות עיני הדיינים - ישלם להנתבע ההיזקות, לפי ראות עיני הדיינים",⁵⁵ או תקנות מדינת מערין, עב, ריא, רט.⁵⁶

ראוי ורצוי הוא שיתקנו תיקון גדול, וכמו שמשמע מהרשב"א,⁵⁸ שאם תקנו חייב לשלם ההוצאות, ויתאספו אלו שבידם לתקן תקנות הקהל ויאמרו ויקבעו באיזה מקרים ובאיזה אופנים יחייבו הוצאות, כדי לצאת מכל הספקות.

שאם בתיה"ד רואים לנכון לחייב בהוצאות משפט, יהא זה בגדר תקנה, ותקנה צריכים לתקן, ככל התקנות הנהוגות כאן בארץ מדורי דורות... שכל עוד אין תקנה כזאת, אין מקום לחייב את המפסיד בהוצאות, כי זה רק גרמא בנזקים.

"אין בתי הדין הרבניים פוסקים לזוכה תשלום עבור הוצאות שכר שרותי עורך הדין ועבור הוצאות משפט אחרות",

"הוצאות המשפט ושכר עו"ד של האשה חלות על הבעל".

ש"הרי הגורם העיקרי לתביעת האשה הוא הבעל, שהפסיק לתת לה למזונות. ולזה בצדק הוא חייב לשאת בהוצאות ההתדיינות.⁶¹

יתכן שבין בעל ואשה הדין שונה מכל תובע ונתבע. אם נחליט שאשה שתבעה מזונות, והבעל סירב לשלם, הוכיחה טענתה והוציאה שכר טרחה לעו"ד, ובית-הדין יחייב את הבעל במזונות - יתכן ובכלל המזונות מה שהוציאה להשיגם, והוא חייב בהם.⁶²

לפענ"ד נראה, שבכל תביעת מזונות של אשה מבעלה, כאשר בית-הדין מוצא שהיא צודקת ומחייבים את הבעל במזונות, כרוך בזה גם... שהבעל חייב לשאת גם בהוצאות המשפט... כי נראה מסברא שכל הוצאות לקבל את המזונות הן עצמן חלק מן מזונות האשה... זה מכשירי אוכלין והוי כאוכלין עצמן. וזה ממש כמו שנותנים לאשה כלי בישול למזונות, שהם בכלל המזונות, כמפורש בר"ן פרק אעפ"י ונפסק בשו"ע, אה"ע סי' ע סעי' ג, וגם שכר עוה"ד נכלל בחיוב המזונות, משום שאין דרכן של נשים להופיע ולהטען ולהתווכח בפני בי"ד... ובפרט כשהוא מופיע עם עו"ד.⁶³

עצם הדרישה שבית-הדין ידון בסכסוך היא זכות של כל אדם, והיא מצווה מן התורה לדון בין אדם לחברו בסכסוכם. ומכיוון שהיא מצווה מן התורה, אין לבוא בטענות על מי שתובע מה שצוותה תורה לדון בין אדם לחבירו.⁶⁴

"אין לומר כ"כ שיש מצווה בזו להגיש תביעה לבית-הדין הגדול שבית-הדין טעה".⁶⁵

"יש לראות את התביעה כטרדנית במטרה לגרום הוצאות למערערת, או במגמה לעקוף בדרך זו את חיוב המזונות שנתחייב בהם ע"י ערכאה אחרת".

"המשיב ישלם למערערת סך 300 ל"י, כהשתתפות בהוצאות המשפטים".⁶⁷

"לחייב את הבעל בתשלום 500 שקל לאשה ו500- שקל לקופת בית-הדין לכיסוי ההוצאות שגרם בזדון ע"י הודעותיו על אי בואו לדיונים... יש בזה משום הפרה של 'לך ואני אבוא אחריך' שלא קויים".⁶⁹

תקנה עט: כל החלטה של בית דין צריכה להיות כתובה ומנומקת.
תקנה פ: כל פסק דין... צריך להכיל...
ד. ההחלטה או ההחלטות.
ה. הנימוקים לכך.

"כופין אותו ודן בעירו... ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, כותבין ונותנים לו" (סנהדרין לא, ב),

"בתי הדין הרבניים רגילים היו לפנים למסור נימוקים לפסקי הדין שלהם רק כשנדרשו לכך על-ידי אחד הצדדים, שביקש לדעת "מהיכן דנתוני".

"ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורתיו".

"בשל חוסר נימוקים לפסק הדין המעורער... אין אנו עושים את זה, רק מתוך רצון למנוע עינוי הדין מהצדדים".⁷⁸

"מבין מספר די ניכר של פסקי דין שראינו, לא מצאנו פסקי דין מנומקים".

"בן אדם שיתמצא בעניינים אלו ויוכל לנמק כהוגן את פסקי הדין. רצוי היה שיהיה תלמיד חכם וגם עורך דין".

האם "במקרה שיש ערעור על פס"ד, גם אז לא כותבים נימוקים":
"גם במקרה זה אין כותבים נימוקים".

"יש להקפיד שכל פסק דין יהיה מנומק בהתאם לדרישות תקנות הדיון".⁸⁰

אין צריך לומר, שהחשיבות הגדולה הנודעת לפרסומם של פסקי בתי הדין אמורה ביחס לפסיקה הרבנית המנומקת... ואולם למרות החשיבות הרבה שבפרסום פסקי הדין דבר לא נעשה בתחום זה עד שנת תש"י - שנה בה ראה אור, ביזמתו של ז' ורהפטיג, הקובץ הראשון של פסקי דין מנומקים של בית הדין הגדול לערעורים... פרסום זה מהווה ללא ספק חידוש היסטורי בשדה היצירה ההלכתית.

בדבר אוסף פסקי הדין של בית-הדין הגדול לערעורים של הרבנות הראשית לישראל - בדרך כלל, הנני להגיד לכ' שהאוסף עשה עלי רושם מצוין, ודבר גדול עשה היוזם ידידנו הד"ר ורהפטיג נ"י. אני תקווה שלא רק משרד המשפטים ימשיך בדבר זה, אלא שגם ימצא לחשוב לקבל הצעות בכיוון של שכלול המפעל.

ה. תקנות תש"ד

לכל ארץ-ישראל,
למען בנות ישראל
וילדי ישראל,

"זו אינה לגמרי תקנה... שכן הדין... וכבר קבע כן להלכה למעשה בפשיטות גמורה אחרון הפוסקים בדורותינו, הגאון ערוך השולחן ז"ל".⁹⁴

"תבעה יבמה לכנוס או לחלוץ, ועמד בבית דין וברח, או שחלה, או שהיה היבם במדינת הים - הרי זו ניזונית משל יבם בלא שבועה כלל".

"בכל אופן במדינותינו שלא נהגו אלא בחליצה הכל מודים שחייב במזונותיה".⁹⁸

"שדחיית סידור החליצה אין לה משענת בהלכה, והוטל על היבם לשלם מזונות ליבמתו".⁹⁹

"שדרך כל הארץ לפרנס את אשתו ובניו הקטנים".¹⁰² לא היה כל צורך בקביעה חוקית. די היה בחוק המוסרי הטבוע ברגשי האדם - "כרחם אב על בנים".¹⁰³ לפי ההלכה גם מתן צדקה אינו עניין לנדיבות לב בלבד. יש ו"כופין על הצדקה" (ב"ב ח, ב), כשהאב הוא אמיד והבנים קטנים, ואף גדולים ועניים, יכול בית-הדין לכוף את האב לפרנסם.¹⁰⁴ ובאושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים והאב אמיד הוא (כתובות מט, ב).

לפי תקנות בית-הדין שדנים לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל... הכח ביד בית-הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים, אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש, לפי הגמרא והשולחן ערוך...¹¹¹.

לגבי מזונות אשתו וילדיו הקטנים לכולי עלמא אין שום דין סידור, והבעל חייב לזונם לפי צרכיהם מכל מה שיש לו. אף אם אין לו אלא מזונות של יום אחד, הוא חייב לזונם מהם.¹¹²

"לית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם. לא כשהילדים פרנסתם מובטחת".¹¹³ "גם לפי תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד... נראה שבמקרה שיש לילדים רכוש, אין חיוב על האב לפרנס אותם".¹¹⁴

"שכר לימוד דבן... יוצא בדיינים, כדין כל חוב ממון".¹¹⁸ "בקשר למזונות הבן א', שהוא כבר למעלה משש... שחיובו הוא מטעם צדקה גרידא, לכן לא מצא בית-הדין שאפשר לחייב לפי הדין את האב במזונות".¹¹⁹

רבתה המבוכה בפסקי דין של בתי הדין בארץ - יש מחייב לפי תקנה זו, ויש שאינו מחייב; יש שמחייב מכוח הדין מחמת התקנה, ויש שמחייב מדין צדקה... זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ... לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מחמש עשרה שנה לשמונה עשרה שנה.¹²¹

"תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה".

וכדאי שחברינו דייני ישראל יתנו לב לזה, כאביהם של יתומים, וכדברי הגמ' "בי"ד - אביהם של יתומים הם", וישימו לב ועין למצוא דרך להצלת בנים אלו.¹²²