תקנות הרבנות הראשית / ד"ר זרח ורהפטיג

תקנות הרבנות הראשית

ד"ר זרח ורהפטיג

- המשך המאמר -

החייאת המדינה היהודית, בה' באייר תש"ח, ובעקבותיה העלייה הגדולה מתפוצות הגולה, העלו בעיות מסובכות רבות בענייני אישות. עלו ארצה מעשרות עשרות קהילות יהודיות מרוחקות זו מזו מרחקי מקום ומרחקי זמן; מתרבויות שונות, בהן הייתה ידיעת תורה והבנתה שונה; נוהגים ומנהגים היו שונים ומגוונים; רבנים ומנהיגים רוחניים ברמות שונות. מעתה התעוררו חששות רציניים למבוכה ורפיון ידים ביישומם של דיני אישות. הרבנות הראשית עשתה רבות להכניס סדר, אחריות ופיקוח על הליכי היישום של דיני אישות בישראל. היא דאגה לאמץ תקנות ונוהגים מבוססים יפה בהלכה, ולהטילם על כל הציבור היהודי, וכן להרחיק ולבטל נוהגים נפסדים.

ההרחבה של הסמכות השיפוטית הייחודית בענייני נשואין וגירושין בישראל על כל יהודי, אזרח או תושב,¹²³ וריכוז האחריות והפיקוח על מינויי הדיינים ופעולת בתי הדין הרבניים בידי מועצת הרבנות הראשית,¹²⁴ המציאו לידי הרבנות הראשית את הכלים הדרושים, שהבטיחו סדר נאות בעבודתם של רבני המקומות, ופסיקה נכונה ויישומה בבתי הדין הרבניים.

הרבנות הראשית לישראל אישרה ופירסמה תקנות קבועות לגדרי אישות בישראל, שנתקבלו פה אחד בכינוס הרבנים הארצי שהתקיים בימים י"ח-כ"א בשבט, תש"י.¹²⁵ בדברי המבוא לתקנות נאמר:

לרגל קיבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצווי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתיישבים בארץ... ומביאים אתם מנהגים קדומים, שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל... בענייני קדושין ונשואין ובענייני גיטין וגירושין, ייבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל. לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל, ולהוסיף עוד תקנות כאלה, שהשעה מחייבת אותם.

ארבע תקנות הותקנו בכנס הרבנים הארצי בחודש שבט, תש"י, והן:

1. סידור קידושין
אסור לכל איש ואשה בישראל לקדש ולארס שלא בשעת חופה ובעשרה, אחרי הרשמת הנשואין במשרדי לשכת הרבנות שבכל מקום.

ותוספת לתקנה זו, והיא:
הננו גוזרים, לאסור על כל איש ורב בישראל לסדר קידושין ונשואין, אם לא שהוסמך והתמנה לתפקידים אלה עפ"י כתב וחתימת ידם של הרבנות הראשית שבערי ארץ-ישראל.

אין בתקנה זו משום חידוש, אלא משום חזרה על תקנות קדומות כלליות ומקומיות שנתקבלו וחודשו בתקופות שונות. החיוב בעשרה בשעת הקידושין הוזכר בשאילתות דרב אחאי גאון,¹²⁶ וכבר רבני צרפת שהיו בימי רבנו תם גזרו ואמרו שלא יסדר שום אדם קידושין כי אם מי שנבחר לרב או מורה צדק בקהילתו.¹²⁷ ובתקנת חכמי פאס מגולי קאשטילייא משנת רנד נאמר:

ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל, כי אם דווקא במניין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל, או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר, מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין.¹²⁸

בהסכמת ירושלים משנת תר"ב ואילך, כבר הותקן שאסור לקדש שלא בעשרה ושלא בשעת החופה.¹²⁹

מדי פעם התעוררו דיונים על חלותה של הסכמת ירושלים על כל ערי הארץ והסביבה, כי

"בתר ירושלים גרירי". ויכוח מעין זה התגלע בשנת תר"ע, בימי כהונתו של הראי"ה קוק כרבה של יפו. בשנת תרע"ד פרסמו הראי"ה קוק והרב"צ חי עוזיאל, שני רבני יפו, איסור לקדש שלא בשעת חופה ושלא בעשרה וברשות בית דין.¹³⁰

עיקר החידוש שבתקנה היה בסנקציות נגד העוברים על התקנה, כפי שנאמר בסיפא:

איסור זה רובץ בחרם חמור על כל איש בישראל שהוא נזקק לעשות קידושין אירוסין אלה, והוא נחשב כחטא פלילי שראוי להיענש עליו. כל איש שארס לו אשה שלא בשעת חופה וקידושין כנ"ל, חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל, אחרי תשלום פיצויים, ככל אשר יפסקו עליו בית-דין מוסמך מהרבנות הראשית לארץ-ישראל. ועד אשר יגרש ובתשלום הפיצויים כנ"ל, חייב במזונותיה, כפי אשר יטילו עליו בי"ד.

אולם, שלא כבתקנת גולי קאשטילייא, תקנת הרבנות הראשית אינה כוללת הפקעת הקידושין שנעשו שלא על-ידי רב מורשה ולא לפי תנאי התקנה. ביצוע התקנה נהנה גם מהגנה והבטחת מילואה עפ"י החוק המחייב בישראל.¹³¹

2. נשואי בוסר
אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש-עשרה שנה ויום אחד.

חכמינו ז"ל לא ראו בעין יפה לא נשואי קטנה ולא נשואי קטן -

דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה (קדושין מא, א).

אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן וכו' עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט) "למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ד' סלוח לו" (סנהדרין עו, ב).

קטן לא תקינו ליה רבנן נשואין (יבמות קיב, ב).

מפרשי התלמוד ופוסקים פירשו:

הא דאסור לקדש קטנה, לאו דווקא איסור ממש, אלא לא רצוי הדבר. וכן פסק הרמב"ם (הל' אישות ג, יט):

ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה - אין ראוי לעשות כן. אלא מצוות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר לפלוני אני רוצה.

אולם יש ונאלצו לעשות כן, וכן כתבו התוספות (קידושין מ, א, ד"ה אסור):

ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נידוניא, שמא לאחר זמן לא יהא סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם.

קידושי קטנה וקטן אינם רצויים, והסכמתם אינה הסכמה. נשואי בוסר אינם טובים לבריאות וליציבות של מוסד הנשואין. קיימת הסתייגות ורתיעה בציבור מנשואי בוסר, אולם בעיית הגבלת גיל הנשואין תלויה בנסיבות הזמן והמקום. הרב ר' שמעון בר צמח דוראן, מגדולי ספרד באלג'יר (מהמאה החמש עשרה) הסביר, כי מה שאמר רב

"אסור לו לאדם לקדש קטנה" - לאו דוקא אסור, אלא שאין ראוי לעשות כן. והא רש"י לא הזכיר בפירוש לשון איסור, אלא אמר "אבל בקטנות לא", היינו דלאו איסורא איכא, אלא אורח ארעא.

ולכן בכל הדורות האחרונים לא הקפידו בדבר זה, כי האדם מתיירא שמא לא יבא לידו איש אחר כזה שהוא מבקש על בתו כעת, וכדברי התוספות דלעיל.¹³² הטור (אה"ע סי' א) כתב,

שלא ישיאם בניו ובנותיו, "קודם י"ג... דהוי כזנות".

סייגים לגיל הנשואין של קטנה וקטן היו נקבעים מדי פעם בפעם בתקנות, בהתאם לנסיבות המקום והזמן. בשנת הת"ץ עשו בירושלים תקנה בענייני נשואין, והיא הסכמת הר"ש עבדאלה ובית דינו, שלא תינשא אשה פחותה מבת י"ב שנים שלמות, בשביל שיצאו תקלות גדולות.¹³³ הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) כתב:

"ולשנים קדמוניות היו נישאות בנות י"א, ויצאו תקלות גדולות. לכן הרב המובהק כמהר"ר שלמה עבדאלה ובית דינו ז"ל, בשנת הת"ץ, הסכימו בחרם שלא ינשאו עד תשלום י"ב שנה.¹³⁴ "ויש והיו מערימים על התקנה הזו, וכשרצו להשיא בת קטנה פחות מי"ב שנים, היו יוצאים מחוץ לחומת העיר ירושלים ועושים שם חו"ק".¹³⁵

קדמה לתקנת ירושלים תקנה קדומה שבבודון (בודה, הונגריה) שהוזכרה ע"י הרב אפרים הכהן רבה של בודון, לרגל נשואי בת עשר שנעשו בשנת תל"א. הרב מחה, בהסתמכו על התקנה הקדומה שבעיר שלא להשיא שום קטנה זולת שתהיה מי"א שנה ולמעלה, תקנה שהותקנה כדי להתרחק מהמיאון וכדי לשפר מצבה של האשה.¹³⁶ בשנת תקכ"א תקנו בועד מדינת ליטא תקנה כללית נגד נשואי בוסר:

"חתיכה דאיסורא לעשות חתונה לזכר עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' ולנקבה י"ב שנה ויום אחד, ומי שיעבור על זה ענש יענש כעובר על חרם".¹³⁷

בשנים תר"ו-תרט"ו עשו בבגדאד תקנה נגד נשואי הבוסר, שהיו רגילים ושכיחים שם, וקבעו גיל הנשואין לבנות לפי המצב הכלכלי של המשפחה - לבנות האמידים עשר שנים, לבנות הבינונים אחת-עשרה, ולבנות הבינונים שתים עשרה שנה¹³⁸. בסוף המאה הי"ט, נשאל הרב יוסף חיים על תקנת בגדאד, והשיב, כי

"לפי דעת הרופאים בזמן הזה אין ראוי שתינשא הבת בת י"ב שנה, כי יגיע לה נזק לפי מזג הדורות הללו אשר נחלשו. וטעמם נכון מאד, דאין להביא ראיה מדורות שקדמו שהיו בריאים כפלי כפלים על הגופים שבזה"ז. לכן נראה עצה הנכונה שתשיאו הבנות אחר שישלימו שלשה עשר שנים".¹³⁹

היו גם תקנות מיוחדות להגבלת גיל הנשואין של הזכר. בוועד מדינת ליטא משנת שפ"ג, תיקנו כי בחור אשר איננו בן שמונה עשרה שנים, שיתחתן בזיווג בלי ידיעת אביו, או קרוביו אם אין לו אב, אין במעשיו כלום.¹⁴⁰ ובוועד ארבע ארצות, ביריד אדר שצ"ד, תיקנו, כי בחורים שלא הגיעו עדיין לעשרים שנה, ומתקשרים לישא אשה בלי ידיעת ורשות קרוביהם והוריהם, אז אותם תנאים בטלים.¹⁴¹

יש ונפרצו הגבלות גיל הנשואין בתגובה לגזרות מלכות על נשואי יהודים. כשהוטלה במורביה בשנת תפ"ו (¹⁷²6) גזירת המלכות על נשואי היהודים, שרק לבן הבכור מכל משפחה יהודית הותר להתחתן ולייסד משפחה, פן ירבו ("גזרת השניות") - גזירה שנתחדשה ביתר עוז בימי המלכה תירזה בשנת תקי"ב (1752) - רבו במדינה נשואי קטנים פחותים מבני י"ג, ואף קטנים ממש בני שש ובני שבע. ואף שלא תיקנו חכמים קידושין לקטן, הכירו חכמי הדור בקידושין אלו,

"שכיון שעל מנת כן נשאום, להישאר עימהם כל ימיהם, הרי הוא כאילו פירשו שיחולו משיגדול". ¹⁴²

נשואי בהלה של קטנים וקטנות התפשטו שוב ברוסיה, משפשטה השמועה על פרסום קרוב של "חוקת היהודים" של הצאר ניקולאי הראשון משנת תקצ"ה, שקבע כגיל נשואין י"ח שנה לחתן, וט"ז שנה לכלה.¹⁴³

העליה הגדולה, רבבות רבבות של יהודים מתימן, העמידה את הרבנות הראשית בפני הבעיה של נשואי בוסר בכל חריפותה. קידושי בוסר, ואף קידושי קטנה לזקן, היו בתימן נפוצים, ורבני יהודי תימן המשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה. בתימן נשואי בוסר היו נשואי הצלה. קיימת הייתה בתימן "גזירת היתומים", שחודשה ע"י האימאם יחיא, והונהגה ביתר שאת משנת 1919, כשביסס האימאם יחיא את שלטונו על רוב מחוזי תימן.¹⁴⁴ לפי גזירה זו, ילד או ילדה יהודיים שנתייתמו מהוריהם נלקחים בכוח להתאסלם, שכן לדעת המוסלמים מוחמד הוא אבי היתומים. חטיפת היתומים נחשבה בעיני המוסלמים למצווה רבה, ואילו בשביל היהודים היה זה עניין של "יהרג ולא יעבור", והיו משתדלים להצילם מן הלקיחה לשמד על-ידי הברחתם, הסתרתם, או על-ידי נישואיהם, ועל-ידי כך הפקעתם ממעמד של יתמות. ומכאן הריבוי של נשואי בוסר.¹⁴⁵ אולם עם עלייתם ארצה, נשואי הבוסר ובמיוחד נשואי קטנה לזקן עוררו רעש וסערה ציבורית. רבו שערוריות ואף אסונות - קטנות שברחו מבתי בעליהם הזקנים. הבעיה הובאה בכל חומרתה לפני הרבנים הראשיים על-ידי רבנים ואנשי ציבור. הרבנות הראשית ראתה צורך השעה להתקין תקנה, בעקבות תקנות רבות מדורות קודמים, על איסור נשואי קטנה מגיל שש עשרה שנה. בנימוקי התקנה כתבה הרבנות הראשית:

קטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מוות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנישואין אלו עלולות תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים¹⁴⁶.

בתשובה לרב אחד, שערער על התקנה מתוך דברי הט"ז באו"ח סי' תקפח, דכל דבר שמפורש בתורה להיתר אין כוח בידי חכמים לאסור, השיב הרב הרצוג, כי הרי חז"ל עצמם אמרו אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה. ומהא שכתוב בתורה "את בתי נתתי לאיש", אין זאת אומרת אלא שהקידושין תופסין. והרי בחייבי לאווין ג"כ קידושין תופסין. ועוד, שלא הכל מודים בהנחתו של הט"ז.¹⁴⁷

התקנה נשמרת בדרך כלל, במיוחד כיון שהיא נתמכת על-ידי חוק גיל הנישואין תש"י1950-, שנתקבל בכנסת לאחר התקנת התקנה ע"י הרבנות הראשית.

3. ריבוי נשים
אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר-נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.¹⁴⁸
תקנה זו מורכבת משני חלקים:

א. איסור ריבוי נשים (ביגמיה) - למעשה הרחבת החרם דרבינו גרשום מלפני כאלף שנה, האוסר לשאת אשה על אשתו על כל יהודי. החרם דרבנו גרשום לא נתפשט בכל הארצות ובכל העדות. הוא נתקבל בקהילות היהודיות שבאשכנז, צרפת ובארצות אירופה המזרחית, פולין, ליטא ועוד - היינו בכל עדות האשכנזים - ולא נתקבל על-ידי רוב יהודי אפריקה הצפונית, תימן, היינו ברוב עדות המזרח.¹⁴⁹
בכמה מעדות המזרח גם כן לא ראו בעין יפה ריבוי נישואין, ועשו למניעתם על-ידי התניה בכתובה, בצורת שבועה וחרם, שלפיו נתחייב הבעל לא לקחת אשה על אשתו, אלא בהסכמתה או ברשות בי"ד.¹⁵⁰

ועוד חידוש בתקנה, שמוציאה מידי ספק וחילוקי דעות שבפוסקים, ומחילה את החרם דרבנו גרשום גם על המקדש אשה ועדיין לא נישאה, היינו על ארוסה,¹⁵¹ וכהכרעת החכם-צבי, שנחלק על הרמ"א ופסק שגם בארוסה נוהג האיסור של שתי נשים.¹⁵²

הרבנים הראשיים דנו בדבר האמצעים לקיומה של התקנה על-ידי פסילת הקידושין, פסילת העדים שהעידו לעובר עבירה על החרם, ביטול הקידושין, כפיית המקדש העובר על החרם לתת גט פיטורין, הטלת קנס כספי וכדומה. אולם הרבנות הראשית סבורים היו כי היות וביגמיה אסורה גם על פי חוק המדינה, אין חשש לריבוי עוברי עבירה על החרם דרבנו גרשום, ולכן לא כללו בתקנה סנקציות נגד העובר על התקנה.¹⁵³

בתי הדין הרבניים בפסקיהם מגיעים ליישום מטרתה של התקנה, למנוע נשואי אשה על אשתו, תוך כדי התעלמות מהתקנה עצמה. הם תומכים יתדותיהם על בירורי הלכה ומנהג, ואינם מזכירים את התקנה כלל וכלל.

בתביעת בעל לחייב את אשתו לקבל גט, או להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו החולה, אף שחתם על כתובה אשכנזית - בה כלולה קבלת חרם דרבינו גרשום, שאסור לו לישא אשה על אשתו - טען הבעל שהוא בן העדה הספרדית, והוטעה בכך שהחתימו אותו על כתובה אשכנזית. בית-הדין דחה את תביעתו, לא מפני התקנה ולא מפני החרם דרבנו גרשום שהובא בכתובה שחתם עליה. כתובה אשכנזית אינה מחייבת בן עדה ספרדית, דאנן סהדי שאינו יודע על מה שמחתימים אותו.¹⁵⁴ אלא שבית-הדין דחה את התביעה להיתר נשואי אשה שניה, מפני שמצד הדין אינו יכול לישא אחרת עפ"י הריטב"א (יבמות מד), דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אין לו רשות לישא אחרת על אשתו, "דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי".¹⁵⁵

הוויכוח, אם יש צורך בתקנה, או שאפשר לסמוך על המנהג המחייב שלא לישא אלא אשה אחת, התקיים כבר לפני קבלת התקנה, בין הרב הרצוג והרב עוזיאל. הרב הראשית הרצוג כתב:

אמנם בנוגע לספרדים בארץ-ישראל, כמדומה שחברי הראש"ל הגרב"צ עוזיאל שליט"א מסר לי שכבר קיים אצלם כעין תקנה מכוח המנהג כנגד נישואין שניים. אבל בנוגע לאחינו התימנים וכו', הרי אצלם ברור שאין תקנה כזאת... ואף שבועה שנשבע הבעל בשעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו לא מועילה, כי זהו עניין מקרי, אינדיבידואלי ואינו עניין לעבירה על חוק לאיסור ביגמיה, ויכול אולי הבעל לדרוש היתר נישואין מתוך טענה שעבירה על שבועה שנשבע הוא עניין בינו ובין בוראו, ולא לרשות המוסמכת לרישום נישואין מכוח המדינה.¹⁵⁶

ביצוע התקנה הובטח על-ידי החוקים לאיסור ביגמיה לפי פקודת החוק הפלילי - 1936 כפי שתוקנה בשנת 1947, בתקופת המנדט, ובחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי"ט - 1571959, שנוסח בתיאום לנוסח תקנת הרבנות הראשית משנת תש"י.

ב. החידוש שבסיפא של התקנה הוא, שהיתר לישא אשה על אשתו זקוק לאישור בחתימת הרבנים הראשיים לישראל. האפשרות למתן היתר נשואי אשה שניה על אשתו במקרים מיוחדים במינו נמצאת כבר בנוסח החרם דרבינו גרשום, שכך קיבלנו מרבותינו איש מפי איש מפי רבנו גרשום מאור הגולה, שכשיהיה איזה עניין בין איש לאשתו, שבגללו אין ראוי להחזיק בחרם זה, יתירו אותו בהסכמת מאה רבנים, כדי שלא יהא הדבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו¹⁵⁸. מפני חומרת הדבר שבמתן היתר נשואי אשה על אשתו, וכדי לשמור על הטוהר באיסוף הסכמותיהם-חתימותיהם של מאה רבנים, נקבע בתקנה הצורך באישורם ובחתימותיהם של שני הרבנים הראשיים.

בתקנות הדיון בבתי הדין בארץ-ישראל משנת תש"ג, נקבעו הליכים ממושכים לקבלת ההיתר.¹⁵⁹ בתקנות הדיון משנת תש"ך נקבעו הליכים יותר נוחים, והם:

"מהלך הדיון ופסק הדין כבכל משפט רגיל" (סעיף קנח),

והיתר הנישואין אינו בר בצוע אלא לאחר שיקבל אישור הרבנות הראשית לישראל.

4. חליצה בלבד

גוזרים על תושבי ארץ-ישראל, ועל אלה שיעלו ויתיישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצוות ייבום לגמרי. וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם, כפי מה שיפסקו עליו בי"ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסיבות מיוחדות, ועפ"י החלטת המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.¹⁶⁰

מחלוקת קדומה היא מימי התנאים ואילך ועד לאחרוני הפוסקים, אם מצוות ייבום קודמת, כפשוטו של מקרא, או מצוות חליצה קודמת. בראשונה, שהיו מתכוונים לשם מצווה, מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה; ועכשיו, שאין מתכוונים לשם מצווה, אמרו: מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום (יבמות לט, ב). המחבר (אה"ע קסה, א) מביא להלכה שתי דעות:

"מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה וכו'. וי"א, שמצוות חליצה קודמת".

למעשה העדיפו חכמים קיומה של מצוות חליצה. הם הרבו לחקור אם היבם מתכוון לשם מצווה. חכמים נטו לחיוב בחליצה כאשר היבם הוא נשוי, וביררו אם יש בכוחו לפרנס שתי נשים (הרמ"א, שם בהג"ה). בשאלה ששאלו חכמי פאס, בעניין יבמה שלא רוצה להתיבם בטענה שהיבם נשוי ואין לו במה לפרנס אשה שניה, השיב הרב רבי יעקב אבן-צור, רבה של מכנאס, שכיון שהוא נשוי, מצוות חליצה קודמת; ובצירוף טענה שאין לו במה לפרנס, יש לכפות אותו לחלוץ.¹⁶¹

דין בא לפני בית-הדין הגדול לערעורים בירושלים בשנת תש"ד, ביבם שהוא נשוי ויש לו בנים ובנות, שהצהיר, שהוא כחבר לאחת מעדות המזרח מעדיף לייבם את הזקוקה לו לייבום, בפרט שאשתו מסכימה לכך ועוד שבין בני עדתו נפוצה האמונה שהחולץ ליבמתו אינו מוציא שנתו. ואילו היבמה דרשה חליצה, ובמקרה של סירובו של היבם, תבעה לחייבו במזונות. בהתאם לתקנות הרבנות הראשית פסק בית-הדין,¹⁶² כי שייכותו של היבם לאחת מעדות המזרח אינה מצדיקה את הטענה שהוא מעדיף לייבם במקום לחלוץ, ויש לכוף אותו שיחלוץ אם ניכרים הדברים שאין הוא מתכוון ליבמה לשם מצווה, או כשיש לו כבר אשה ואינו יכול לפרנס את שתיהן.

החידוש שבתקנת הרבנות הראשית משנת תש"י הוא באיסור ייבום לגמרי. בשנת תש"י תבעה יבמה לחייב את המבוגר בין אחי בעלה, בחליצה ובתשלום מזונות כל עוד לא יחלוץ. הנתבע, בהיותו בן העדה הכורדית, טען שלמרות היותו נשוי ואב לילדים מעדיף הוא ליבמה. בית-הדין הגדול לערעורים פסק, כי תקנת בי"ד היא לחלוץ ולא ליבם, וגם בלאו הכי אין להרשות ייבום לאדם שיש לו אשה ובנים, והוא גדול בשנים מהשומרת יבם.¹⁶³

הרבנות הראשית וכנס הרבנים בשנת תש"י ביססו את תקנתם על כך, כי

"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות", יש "לאסור עליהם מצוות ייבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם", עד שיפטרו את יבמתם בחליצה.¹⁶⁴

אולם יש שבתי הדין הרבניים התעלמו מהתקנה, כשבאו לדון בתביעה שיבם בן עדות המזרח יחלוץ. היבם טען לזכותו לקיום מצוות ייבום, אף שהוא נשוי ואב לילדים. הוא טען שיהיה מוכן לגרש את אשתו ולייבם את האלמנה.¹⁶⁵ כבר הזכרנו לעיל מקרה, בו יבם בן העדה התימנית ביקש לייבם, ואולץ לחלוץ.¹⁶⁶

ואילו בתביעת יבמה שהיא חרשת ואלמנת חרש נגד אחי בעלה שגם הוא חרש ונשוי לאשה, כולם מבני העדה הספרדית, הסביר בית-הדין, שאף שחכמי ספרד הכריעו לדינא שמצוות יבום לעולם קודמת, ולגבי בני עדות המזרח דעתם קובעת, מכל מקום חל שינוי, והאידנא

"מקרה של ייבום בישראל אינו שכיח בכלל, משום תקנת הרבנות הראשית לפסוק בכל מקרה שהבעל מת מבלי להשאיר זרע של קיימא - חליצה ולא יבום".

אלא שחרש וחרשת אינם בני חליצה, כפי שנפסק בשו"ע אה"ע (קעב,יא), משום כך פסקו שעליו ליבמה ולמחר לגרשה בגט פיטורין, כדי לשחררה מזיקה לייבום, ולהתירה להינשא לאחר.¹⁶⁷

5. פיצויי גירושין לאשה
תקנת פיצויים לאשה שנתגרשה, בנוסף על כתובתה, כלולה בתקנה א', על איסור קידושין שלא בשעת חופה ובעשרה על-ידי רב מוסמך, וזו לשונה:

כל איש שארס לו אשה שלא בשעת חופה וקידושין... חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל, אחרי תשלום פיצויים ככל אשר יפסקו עליו בי"ד מוסמך מהרבנות הראשית לארץ-ישראל. ועד אשר יגרש ובתשלום הפיצויים כנ"ל, חייב במזונותיה כפי אשר יטיל עליו בי"ד.

קדם לה, לתקנת הפיצויים, הנוהג שהתפשט בבתי הדין הרבניים בישראל. בתביעת אשה על גט, בשל חוסר כוח גברא של בעלה, פסק בית-הדין הגדול לערעורים בשנת תש"ה, שעל הזוג להתגרש בגט פיטורין, וחייב את הבעל בתשלום כתובה ופיצויים ותשלום מזונות עד שיבצע את פסק הדין במלואו. בנימוקי פסק הדין נאמר:

והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת אשה המתגרשת, ואפילו לאשה רעה שראוי לגרשה... ואף לאשה שהיא קרובה למורדת.¹⁶⁸

הבסיס לנוהג שבפסיקת פיצויי גירושין בבתי הדין הרבניים הוא ההנחה שהנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין נרכשו בעמלם ובחסכונם של שני בני הזוג, ומשנתפרדה החבילה יש לה, לאשה זכות ברורה לתביעה לקבל חלק ואולי חצי מהרכוש שהצטבר. בפס"ד מיום ל בסיון תש"ה, שהוציא בית-הדין הגדול לערעורין, נאמר:

ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת), אין יסוד לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים, שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין.¹⁶⁹

גם לאלמנה, במקום שכתובתה מועטת, נוהגים לפסוק חלק מרכוש בעלה בתורת פיצויים כשיש צורך בזה.¹⁷⁰ בית-הדין בחיפה פסק פיצויי גירושין לאשה שחייתה עם גבר ללא חופה וקידושין ונפרדו, וחייבם בית-הדין בגט פיטורין משום חומרא.¹⁷¹
נוהג-תקנה של פיצויי גירושין חשובה אף לאחר שהכנסת חוקקה חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, שעניינו שיתוף נכסים של בני הזוג, שכן לפי הנוהג שבבתי הדין הרבניים הרי מביאים בחשבון גם את האפשרויות להבטחת עתיד כלכלי איתן שהשיג הבעל הודות לעמלה של האשה לקיום הבית.¹⁷²

השופט מ' אלון ציין את הנוהג-תקנה של פיצויי גירושין,

כ"אחת היצירות הגדולות שנתחדשה על ידי בתי הדין הרבניים בתחום דיני האישות".¹⁷³

אמנם יש שפקפקו באשר לבסיס ההלכתי של נוהג הפיצויי גירושין -

"הנימוקים ההלכתיים לנוהג זה אינם פשוטים", כתב ד"ר בן ציון שרשבסקי.¹⁷⁴

אולם כשנעבור על המקורות, נמצא כי חיוב לתוספת על הכתובה נהוג היה בהרבה קהילות ובזמנים שונים, לצורך פיצויה ופיוסה של האשה במקרה של נשואי אשה על אשתו או במקרה של גירושין. יש והותקנה אף תקנה למתן פיוס נוסף על כתובתה.¹⁷⁵ מנהגו של בית הדין

"עושה תקנת בית דין והקהילות ואין לזוז ממנו".¹⁷⁶

6. כפיית גט
בנידון כפיית גט לא נעשתה כל תקנה, אבל הייתה הסכמה של הרבנים הראשיים, על דעת מועצת הרבנות הראשית, לסנקציה שניתנה סעיפים 7-6 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953. לפי סעיף 6 של החוק:

ציווה בית דין רבני בפסק דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו, או לכפות אשה לקבל גט פיטורין מאישה - רשאי בית משפט מחוזי, כתום ששה חדשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.

ובמקביל סעיף 7 לעניין כפית חליצה. שני סעיפים אלה נוסחו בוועדה בת שלשה חברים - הרב אונטרמן, נציג הרבנות הראשית; י"ש שפירא, היועץ המשפטי לממשלה; ואנכי, כסגן שר הדתות.¹⁷⁷ הרב הראשי, הרב הרצוג, העביר מכתב חוזר לכל רבני ישראל על הצעות לכפיית גט שהוצעו לשילובם בחוק נישואין וגירושין.¹⁷⁸ כמו כן רבו הדיונים והשקלא וטריא ההלכתי.¹⁷⁹

יישום הסעיפים 7-6 הנ"ל בפסיקת בתי הדין הרבניים נתקל לכתחילה בהסתייגות, מתוך חששות לגט מעושה שלא כדין. אולם לאט לאט הלך ורב השימוש בהם, עד שבתי דין בפסקיהם הציעו להחריף באמצעי הכפייה. בית-הדין בחיפה, בפס"ד משנת תש"ל, כותב:

והנה דרכי הכפייה, לפי המצב הקיים כעת בארץ, הוא להושיב את הבעל בבית הסוהר עד שיאמר רוצה אני. במקרה שלנו, שהבעל יושב בבית הסוהר ושפוט לארבע עשרה שנה, לא שייכת הכפייה הזאת, ומה תעשה אשה עלובה זאת כדי להשתחרר מכבלי עיגון? ומכאן פנייתנו לאלה שהדבר מסור בידם, לסדר חוק כפייה גם לאלו היושבים כבר בבית הסוהר, אם ע"י כפייה בשוטים כדינא דגמרא, או צינוק וכדומה, ואז לא יישארו בנות ישראל עגונות.¹⁸⁰

הרב שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול מסיק, כי בית-הדין רשאי להמליץ לפני שלטונות בית הסוהר להתנות את ניכוי השליש ממאסרו של הבעל המרצה תקופת מאסר בעד עבירות שאינן נוגעות ליחסים שבין בעל ואשתו, בנתינת גט לאשתו כדת משה וישראל.¹⁸¹

על דעת הרבנים הראשיים הוגשו ביום ח' באדר תשנ"ג לכנסת הצעות חוק לתיקון לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג- 1953, לפיהן תקופת ההמתנה של ששה חדשים מיום מתן הצו לכפיית גט, ומאז פניית היועץ המשפטי לביה"מ המחוזי על כפית מאסר, ועד לציות לצו, תקוצר לחודש אחד; וכן להגבלת זכויותיו האזרחיות של המסרב לציית לצו בית-הדין למתן גט.¹⁸²

בסיכום: הסעיפים שבחוק לכפית גט וחליצה, המאפשרים איום במאסר לצורך קיומו של צו בית-הדין הרבני בנידון, הולכים וכובשים מקום בפסקי דין של בתי הדין הרבניים, כנהוג וכתקנה.¹⁸³

ז. הצעת תקנות ירושה תש"ט

בדיני ירושה רבו תקנות שתוקנו במשך הדורות להיענות לדרישות הציבור לחלוקת הירושה בהתאם למאווייהם, לתנאי הזמן והמקום, ולתנאי החיים הכלכליים המשתנים מזמן לזמן, מבלי לעבור על הלכות הירושה והצוואה. יש הבדל בין דיני ירושה לדיני ממונות - בדיני ממונות הכלל הוא תנאי שבממון קיים, מה שאין כן בדיני ירושה, שלפי ההלכה - אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות (במדבר כ"ז י"א) "והייתה לבני ישראל לחוקת משפט" - לומר שחוקה זו לא נשתנתה ואין התנאי מועיל בה (רמב"ם, הל' נחלות ו, א).

והוא הדין לירושת הבכור, שנאמר:

"לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים" (דברים כ"א, ט"ז-י"ז).

בענייני ירושה אין תנאי מועיל; ובמקום שתנאי אינו מועיל, גם תקנה לא תוכל להועיל, כי תקנה אינה אלא סיכום של התנאים שכל אחד יכול להתנות.¹⁸⁴
ועדיין חיפשו חכמינו ז"ל דרכים להיענות לתמורות הזמן - מהן שינויים שבמעמד האשה - ע"י התקנת תקנות מכוונות לתקופות המוקדמות לחלות דיני הירושה, והסדרים לפני הקמת המשפחה, התניית תנאים בכתובה וכדומה -
תקנות הקהילות שו"ם (שפיירא, וורמייזא, מגנצא), שנתפשטו גם בפולין ובמזרח אירופה לצמצום ירושת הבעל;¹⁸⁵
תקנות הקהילות טוליטולא ומולינא שבספרד, שיש בהן משום שינוי דיני הירושה בין בעל ואשתו;¹⁸⁶
מנהג דמשק;⁸⁷
תקנת השבון הנכסים;¹⁸⁸
שטר חצי זכר;¹⁸⁹
תקנת חכמי מרוקו, המבוססת על תקנת קשטיליא קדומה, שכל הנושא אשה יתחייב בחלק זכר שלם לכל אחת מבנותיו בין הבנים;¹⁹⁰
תקנות המגורשים מספרד ופורטוגל בפאס שבמרוקו משנת רנ"ד, ששליש מירושת הבעל יהיה לאשה,¹⁹¹ ושקרובי האשה יורשים בעזבונה כמו קרובי הבעל¹⁹² והרבה כאלו.

עם הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל בשנת תש"ח, התעורר הצורך בהתקנת תקנות בדיני ירושה בכל חריפותו. בימי ממשלת המנדט, השוו בתי הדין הרבניים, בדיונם בחלוקת ירושה לפי דרישת אחד הנוגעים בדבר, בת לבן לפי דרישת החוק המנדטורי.¹⁹³ גם בבתי הדין הרבניים שבתפוצות הגולה נהגו למעשה לתת לבת חלק בירושה.¹⁹⁴

הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל רצו להחזיר עטרה ליושנה, ולהביא לידי כך שהצדדים יתרצו לחלוקת ירושה בבתי הדין הרבניים לפי דין התורה. הם גם קיוו וציפו, כי בית המחוקקים של המדינה, הכנסת, בבואה לחוקק חוק ירושה ישראלי, תרצה לבסס אותו על ההלכה, ואם הרבנות הראשית תתקן התקנות הנחוצות והאפשרויות מבחינה הלכתית, אולי אף תאמץ את חוק הירושה ההלכתי. בכל אופן סבורים היו, כי על הרבנות הראשית להכין סידור דיני ירושה לפי ההלכה, ליישומם במדינה המתנהלת לפי חוקי התורה. הם העבירו את קונטרס "ההצעות לתקנות ירושה, תש"ט" לכל רבני ישראל ולאישי ציבור, וביקשו הערות והשגות לקראת הבאת ההצעות לעיון במועצת הרבנות הראשית המורחבת לדיון ולאישור, ולניסוח חוק ירושה לפי ההלכה להעברתו לממשלה ולכנסת לקבלתו כחוק.

ד"ר איתמר ורהפטיג, עורך כתביו ורשימותיו של הרב הרצוג בענייני חוקה, ערך ספר מיוחד, "הצעת תקנות בירושות מאת הרב הרצוג". במבוא לספר (תחוקה לישראל ע"פ התורה, ח"ב), מרצה העורך את תמצית התקנות המוצעות להסדר בעיות ירושת הבת, האם, הבעל ואשתו וכדומה. המציעים ביססו את הצעותיהם על ההלכה ועל התקנות והמנהגים הקיימים בעדות השונות, איחדו אותם והכניסו בהם בהירות.

התגובה של רבני ישראל הייתה שלילית. רובם הביעו הסתייגותם באדישותם ושתיקתם, וחלקם הביעו התנגדותם בכתב, וטעמם ונימוקם עמם, והוא: אין כל סיכוי שהכנסת תאמץ את הצעת חוק הירושה על התקנות המוצעות כחוק המדינה. חוק הירושה העלול להתקבל על-ידי הכנסת ושיחייב את כל אזרחי המדינה, יהא מנותק לגמרי מהסייגים שבהלכה בענייני ירושת הבת, האם, הבכור והבעל את אשתו. ולפיכך,
לשם מה לרבנות להיזקק להתקנת תקנות, העלולות לעורר ויכוח ופילוגים בתוך יהדות ההלכה?

תקנות טוליטולא, קאשטיליא וכדומה נתקבלו בתקופה ובאזורים שרובם ככולם של תושביהם היהודיים היו שומרי תורה ומצוות, ונזדקקו מרצונם לשיפוט הרבני. אבל האידנא, לשם מה תקנות להלכות שאין לבית הדין הרבני סמכות להטילם על הציבור בכוח החוק?

הצעת תקנות הירושה נידונה לגניזה. בכנסת נתקבל חוק הירושה, תשכ"ה1965-, שזיקתו להלכה באה לביטוי רק בסעיף 155, לפיו מוסמך בית הדין הרבני לדון ולפסוק בעניין ירושה שיובא לפניו לפי הדין הדתי, רק אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך. אם יש בין הצדדים קטין, חלקו מן העיזבון לא יהיה פחות מהמגיע לו לפי חוק הירושה.

ח. סיכום

תקנות הרבנות הראשית, שנתקבלו במשך שבעים שנות קיומה, מצטברות ליבול הלכתי גדול. חשיבותן היא בתרומתן לפתרון בעיות שבמציאות החיים המשתנית מדי פעם. יותר מאשר חידוש, יש בתקנות אלו משום החייאה; גיבוש והרחבת תקנות ונוהג שנשתקעו, או שהיו נהוגות בעדה מהעדות; והחלתם על כל עם ישראל היושב בציון. יש ערך גם לשקלא וטריא של רבני ישראל בענייני התקנות. בעיות נתבררו, נתלבנו במו"מ ההלכתי והועילו לבתי הדין לפסוק ברוח התקנה, גם אם בית-הדין נמנע מליישם את התקנה הלכה למעשה.

קליטת התקנות בפסיקת בתי הדין הרבניים לא נעשתה בקלות. היו בתי דין שהראו הסתייגות מכל חדש, ועשו כל טצדקי להגיע לאותה מסקנה, מבלי להישען על התקנה - במזונות לילדים, בפסיקת הוצאות משפט, ייצוג ע"י מורשה, איסור נשואי בוסר, כפייה לגט וכדומה. הרתיעה מתקנות הייתה סיבה לשינויים למיעוטא בתקנות הדיון תש"ך, בהשוואה לתקנות הדיון תש"ד.

שתי אסכולות נתבלטו ברבנות הראשית. הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, האחראיים העיקריים לתקנות, ראו בהתקנת תקנות לפי הצורך אמצעי חשוב ביותר להעמיד הדין על דין התורה, בדור שרבה בה המבוכה המשפטית-הלכתית. לעומת זה הרבנים הראשיים, הרב אונטרמן והרב נסים, העדיפו פתרון בעיות מעניין לעניין (אד-הוק) על התקנת תקנות כלליות.
קבוצה מצומצמת, אבל בעלת השפעה רבה, של דיינים הראתה הסתייגות תקיפה לכל תקנה שהיא, בעיקר מחשש לחץ המדינה על הרבנות להתקנת תקנות. קבוצה זו נמצאה תחת השפעתו של ה"חזון איש", שגישתו שלילית לכל תקנה, ומכש"כ למערכת תקנות, נבעה מהסתייגותו מן המפעל הציוני ומעצם קיומה של מדינה יהודית שאינה מושתתת על אדני התורה, וחששותיו שהתקנות באות לתת תשובה לצורך הנובע מהקמת המדינה. באגרת, שנכתבה כנראה בשנת תש"ט לרב איסר זלמן מלצר, ראש ישיבת עץ-חיים,¹⁹⁵ הביע החזון-איש את צערו הגדול על "מחשבה זרה המרחפת באוויר ארצנו הק' לעשות תקנות חדשות נגד התורה". במיוחד הגדיר כ-

דרישה לכפירה מוחלטת שיאמרו תירש הבת עם הבן, אשר כבר לחמו בזה החכמים עם הצדוקים... ולתימהוננו נאטמו הלבבות... ויבקשו תחבולות להשתחוות להכפירה ולהשאיר את המשפט בחושן המשפט, אבל למעשה להתנהג ככל הגויים דברתא כברא תירות.

לגופו של עניין, החזון-איש שלל סמכות להתקין תקנות כל שהן בכל נושא,

ומי לא שמע מרבותינו, כי אנחנו דור יתום, ואין אנו ראויים כלל לתקן תקנות, שצריך לזה גדלות בתורה במידה מופלאה... ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר חכמים אנחנו ויש כוח ידינו להפקיר ממון ולקבוע תקנות לדורות. [ההדגשות שלי - ז.ו.]

אולם כדאי לציין, כי החזון-איש בעצמו, באגרת אחרת (אגרת כז) כתב:

"ומש"כ שכל שאינו בשו"ע אין לחדש, אי דייקינן כולי האי לא גמרינן".

סייגים ומסתייגים כי רבו לא יכולים היו לעצור בעד השתרשותם של רוב התקנות שנתקבלו (בי"ד לערעורין, חובת ההנמקה של פס"ד, מזונות לילדים גדולים, פיצויי גירושין וכדומה) - בחיים ובפסיקה הרבנית.

הערות:

חזרה לתחילת המאמר