הלגיון הערבי תוקף את ירושלים

ב-15 במאי 1948 לפנות בוקר, עבר הלגיון הערבי את הירדן דרך גשר אלנבי והגיע ליריחו. משם פנה עיקר הכוח לכיוון רמאללה בדרך עפר, שהוכנה בעוד מועד על-ידי הפיקוד העליון של הלגיון. ביריחו נשאר גדוד אחד, בפיקודו של עבדאללה אל-תל, ששימש לשמירה על האזור וכן לעתודה (גדוד זה הועבר כעבור ימים מספר לעיר העתיקה והוא שכבש את הרובע היהודי).
חלק מן הכוח שהגיע לרמאללה, המשיך בדרכו למשולש שכם - ג'נין - תול-כרם. בשלב זה התפרש הלגיון להגנה על השטחים שתפש והפיקוד העליון המתין להתפתחות הקרבות בארץ כדי להחליט על צעדיו הבאים.
כזכור, התנהל בירושלים באותם ימים מבצע "קלשון"; הכוח היהודי תפס את השטחים שנעזבו על-ידי הבריטים והצליח ליצור רצף טריטוריאלי עם השכונות הנצורות. הערבים שברחו מן העיר המערבית, התרכזו בעיר העתיקה ומנהיגיהם לחצו על המלך עבדאללה לשלוח את צבאו לירושלים. תחילה היסס המלך, אולם כאשר גבר הלחץ שלח המלך ב-17 במאי מברק אל גלאב, מפקד הלגיון הערבי, ששהה ברמאללה. במברק היתה הוראה מפורשת לתקוף את ירושלים מצפון. כעבור שעה, קיבל גלאב מברק נוסף, הפעם ממיניסטר המלחמה, ובו דרישה חד משמעית לתקוף את ירושלים מכיוון רמאללה. גלאב השתמט מביצוע הפקודה וניסה בכל כוחו לדחות את ההתקפה על ירושלים. הוא עשה זאת משתי סיבות; האחת - צבאית והאחרת - מדינית.
עיקר כוחו של הלגיון הערבי היה ביחידות השריון והארטילריה שלו. אלה, כידוע, אינם יעילים בקרבות בשטח בנוי. זאת ועוד, גלאב ידע כי לחימה בשטח עירוני תובעת קורבנות רבים, במיוחד לאור העובדה שחיילי הלגיון התאמנו כל הזמן בשטח פתוח ולא היה להם כל ניסיון בלחימה בשטח בנוי.
לבעיה הצבאית נוספה גם הבעיה המדינית. אמנם גלאב היה כפוף למלך עבדאללה (הוא פרש לגמלאות מן הצבא הבריטי זמן קצר לפני צאת הבריטים את הארץ), אולם הוא המשיך לייצג את האינטרסים של בריטניה באזור, שממשלתה תמכה בבנאום ירושלים ושאפה למנוע את התערבות הלגיון הערבי בקרבות בעיר.1
יש גם לזכור כי הלגיון הערבי היה תלוי מבחינה לוגיסטית בצבא הבריטי בכל הנוגע לאספקת נשק וחלפים, מחסני תחמושת, בתי-מלאכה, בתי-חולים ועוד. הלגיון הערבי היה צבא קטן וללא עתודה של כוח אדם ונשק כבד ובמאי 1948 פעלו בארץ-ישראל המערבית רק כ-5000 מחיילי הלגיון. הקשר היחידי עם מחסני הצבא הבריטי היה דרך תעלת סואץ, אולם המצרים, ששלטו בתעלה, מנעו העברת חומרי מלחמה לנמל עקבה עבור הלגיון הערבי.
גלאב חשש כי הסתבכות הלגיון בקרבות רחוב בירושלים תפגע ביכולתו לשלוט ביהודה ושומרון ובכך תסכן את תוכניתו של עבדאללה לספח שטח זה לממלכת ירדן. נוסף לזאת לא היה לגלאב כל ביטחון שיוכל לגבור על היהודים ולכבוש את ירושלים.
היסוסיו של גלאב הביאו לכך שמלך ירדן עקף את מפקד הלגיון ופקד ב-17 במאי על עבדאללה אל-תל ישירות להיכנס לעיר העתיקה. מרגע זה לא היתה לגלאב כל ברירה, והוא נאלץ לתקוף את ירושלים, כדי ליצור חבירה עם הכוחות שנכנסו לעיר העתיקה. לפי עדותו של גלאב, כוונתו היתה לכבוש את שייח' ג'ראח ולהגיע עד לשער שכם ובכך ליצור רצף טריטוריאלי בין העיר העתיקה לבין כוחות הלגיון ברמאללה. 2

הקרב על בית- הספר לשוטרים
כזכור, תפסו כוחות האצ"ל ב-14 במאי את בית-הספר לשוטרים ושייח' ג'ראח העילית. לאחר טיהור השטח, ביקש שאלתיאל מרענן שהאצ"ל ימשיך להחזיק במקום, תוך התחייבות שההגנה תבצר את השטח וכן תספק לאצ"ל יחידה מצוידת בנשק נגד שריון. קלמן ברגמן ("דן"), ששימש ראש ה"דלק" והיה חבר מפקדת האצ"לּ בירושלים, נתמנה מפקד האזור.
תפיסת מחנה צבאי בריטי בידי האצ"ל לא היה עניין של מה בכך; היא סִימלה את ניצחונה של המחתרת העברית במלחמתה נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. חלק מן הלוחמים, ואף חלק מן הפיקוד, נתפסו לאופוריה, שהשכיחה לרגע את העובדה שבית-הספר לשוטרים נמצא בקו החזית הראשון. למחנה הוזמנו אנשים בלתי מזוינים, שלא תרמו מאומה להגנת המקום. גם הקשר עם מפקדתו של שאלתיאל לא היה תקין, ומפקד המחנה לא ידע כי ב-14 במאי פונו היישובים עטרות ונווה יעקב, ששכנו צפונית לבית-הספר לשוטרים והיוו הגנה מסוימת על צפון ירושלים.
ב-16 במאי, יומיים לאחר תפיסת המקום, הודיע שאלתיאל לרענן כי בכוונתו לכבוש את הכפר הערבי שועפאט בכוח משותף של האצ"ל וההגנה. המטרה היתה להרחיק את החזית ולעכב את התקפת הלגיון הערבי על ירושלים. מחלקה של האצ"ל חיכתה לכוח ההגנה, אולם לפנות בוקר הודיעו ממפקדתו של שאלתיאל על דחיית הפעולה.
קצב בניית הביצורים לא השביע את רצונו של מפקד המקום. אמנם הוצבו שיני דרקון על הכביש המחבר את ירושלים עם רמאללה, וחבלני האצ"ל פיזרו מוקשים נגד רכב וכן מוקשי דריכה, אולם לדעת קלמן ברגמן לא היה די בכך. העובדה שלא נחפרו תעלות קשר ואף יחידת הפיאט (הנשק האנטי-טנקי של אותם ימים) הועברה למקום אחר, היו בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" וברגמן ביקש לשחררו מתפקיד מפקד האזור. את מקומו כמפקד המחנה תפס אליהו מרידור ("ברוך"), בעוד יהושע גולדשמיד ("גל") טיפל בכל האספקטים הצבאיים.
ב-19 במאי, פתח הלגיון הערבי מעמדותיו בשועפאט, בהרעשה כבדה על בית-הספר לשוטרים ועל עמדות האצ"ל בשייח' ג'ראח. בחסות ההפגזה, ממרגמות "3 ותותחים בני 6 ליטראות, התקדם טור משוריין, שכלל שישה משוריינים נושאי תותח ומקלעים. הטור המשוריין עקף את שיני הדרקון שהונחו על הכביש והמשיך את דרכו בשדה. אשר ברנבלום ("דן"), האחראי על העמדה הקיצונית בשייח' ג'ראח, ניסה לעצור את השריון באמצעות ירי מן הברן שהיה ברשותו. אולם התותח ומכונת הירייה של הלגיון הכריעו אותו ולאחר שחלק מאנשיו נפגעו, לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ לסגת לבית-הספר לשוטרים.
עם תחילת ההפגזה, הורה אליהו מרידור לפנות את השטח מכל אדם שאינו נושא נשק, בעוד הלוחמים המזוינים נקראו אל העמדות. בהיעדר תעלות קשר, נעו הבחורים חשופים ומספר הנפגעים הלך וגדל. מגדל השמירה, שהכיל את יחידת מקלע הלואיס, נפגע מפגז ועלה באש. ואם לא די בכל אלה, הרי שיהושע גולדשמיד ("גל"), שניסה לארגן את ההגנה על המחנה, נפגע על-ידי פגז ונהרג.
במטה הפיקוד, שהתמקם באחד מבתי שכונת פאג"י, היו אליהו מרידור וכן רענן, שהגיע למקום כדי להשתתף בבחינות הסיום של קורס מפקדים, שהיו אמורות להיערך אותו בוקר במחנה. מרידור ורענן, בלוויית יהושע (מתי) גרוס ("עצמון"), (מהנדס במקצועו, שהיה אחראי על הביצורים במקום), עלו על גג הבניין כדי להשקיף על המתרחש. לפתע פגע פגז במעקה הבניין; כף רגלו של עצמון נקטעה ורענן נפצע קל מרסיסי אבן וטיח. רענן ומרידור הורידו את עצמון מן הגג, אולם בעוברם בחדר המדרגות, התפוצץ לידם פגז נוסף; הפעם נפגע מרידור מרסיסי טיח ואיבד את עינו הימנית. נִיתנה פקודת נסיגה וכל הכוח ששהה בבית-הספר לשוטרים נסוג לעבר בתי פאג"י.
בקרב על בית-הספר לשוטרים נהרגו שישה לוחמים ונפצעו חמישה-עשר.
בשעה שנערך הקרב על בית-הספר לשוטרים, שהיתי בבסיס "עץ חיים", ויחידתי שימשה כעתודה קרבית. בשעת הצוהריים הוזעקנו לעזרת המגינים, וכשהגענו למקום, היה כבר בית-הספר לשוטרים בידי הלגיון הערבי. הצטרפנו לבניית קו הגנה שני ליד בתי פאג"י, ונתמניתי למפקד האזור. לאחר שהלגיון התמקם בבית-הספר לשוטרים, הוא ניסה להתקדם לעבר בתי פאג"י, אולם נעצר לאחר שתפס בית עזוב שהיה לא הרחק מעמדותינו.
הטור המשוריין של הלגיון המשיך את דרכו לעבר שער שכם, ועוד באותו יום יצר חבירה עם הכוחות הערביים שלחמו בעיר העתיקה.
המשוריינים של הלגיון חנו ליד הקונסוליה הבריטים שבמזרח ירושלים, עובדה שלא מנעה מן הקונסול הבריטי לטלפן למפקדת ההגנה ולבקש שלא להפגיז את שטח הקונסוליה. 3 עם רדת החשכה, החזיר גלאב את משורייניו לשועפאט, בחששו להשאירם במשך הלילה בשטח בנוי בקרבת קו החזית, וההתקפה על ירושלים היהודית נמשכה רק למחרת היום.
את הלילה ביליתי באחת הדירות בבתי פאג"י, שהפכנו למטה החזית. התושבים עזבו את בתיהם, והמעטים שנשארו עזרו לנו במסירות ובנאמנות. בסמוך למטה, ריכזו התושבים מזרנים, עליהם יכולנו להניח את ראשינו ולישון מעט בתורנות. גם אוכל בישלו לנו, אולם ההפתעה הגדולה ביותר היתה אספקת חלב טרי שהגיע ישר מעטיני הפרה. הסתבר כי לאחד מתושבי פאג"י היתה רפת, אשר בימים כתיקונם שיווקה את תוצרתה ליהודי ירושלים. מאחר שבזמן הקרבות לא היה אפשר לשווק את החלב העירה, הוא חולק בין הלוחמים שלא ראו חלב טרי זה מספר חודשים. וכך קרה שהמים היו במשורה, אולם החלב הטרי היה בשפע, בבחינת "מים שאל - חלב נתנה".
הלילה עבר בשקט יחסי, ואִפשר לנו להירגע ממפלת יום האתמול ולארגן מחדש את הכוחות. הבוקר החל בהרעשה כבדה, מלוּוה באש מנשק אוטומטי. עוד אנו מנסים לנחש את צעדו הבא של האויב, נכנס למטֶה בריצה יוסף שבתאי צלניקר, וסיפר כי טנק של הלגיון החל להתקדם לעבר עמדותינו. הודעתי מיד באלחוט על המתרחש, וביקשתי שישלחו לנו נשק אנטי-טנקי, כדי שנוכל להתמודד עם השריון של האויב. צלניקר פנה לשוב לעמדתו, על אף הפצרותי שיחכה עד שתשכך מעט ההפגזה. הוא אמר בשובבות: "אני כבר יודע לרוץ בין הפגזים", ולפני שהספקתי לעצור בעדו, יצא בריצה את המטה. לפתע שמענו התפוצצות אדירה, וכאשר פתחנו את הדלת, מצאנו את צלניקר מוטל על הקרקע פצוע בראשו. הבחורים שנכחו במקום נתקפו בהלם ועמדו ללא נוע. הראשונה שהתאוששה היתה "צוריה" (אסתר הורן), הבחורה היחידה שהיתה במטה ושימשה כחובשת. צוריה צעקה על הבחורים ופקדה עליהם להכניס את הפצוע פנימה לחדר. הם השכיבוהו על אחת המיטות, אולם מצבו היה אנוש ולא ניתן היה להצילו. כעבור זמן קצר, נפח יוסף שבתאי צלניקר את נשמתו.
בינתיים קיבלתי הודעה כי למקום הגיע משוריין שלנו מצויד בתותח, ומפקדו מבקש לשוחח עם האחראי במקום. יצאתי החוצה ולמראה המשוריין (שהועבר לידי ההגנה בידי אחד החיילים הבריטים שערק על רכבו) חשבתי בלבי: "הנה סוף סוף גם לנו יש שריון, ועתה נוכל להתמודד עם הלגיון כשווים עם שווים". אולם שמחתי לא ארכה זמן רב. מפקד המשוריין יצא מן הרכב, וכשאיש לא עמד לידנו, סיפר לי כי נותרו לו בסף הכול שלושה פגזים, לכן הוא רוצה להימנע מליצור מגע עם האויב. לשאלתי "מדוע אם כן באת לכאן"? ענה שעצם נוכחותו במקום תעלה את המורל של הלוחמים. לא סיפרתי לאיש את תוכן השיחה, ובמקום השמחה למראה המשוריין, מילאו את לבי דאגה וחרדה. למזלנו הרב, עצר הטנק של הלגיון את התקדמותו, ולאחר שהות-מה, נסוג על עקבותיו תוך כדי ירי תותח ומכונת-ירייה.
למחרת החלה הרעשה כבדה, של מרגמות ותותחים, על כל אזור חזית הצפון. באותו יום, 20 במאי, התקדם טור משוריין לעבר רחוב שמואל הנביא. יחידה של ההגנה, שהיתה מצוידת בפיאט, הצליחה לפגוע במשוריין החוד ולשתק אותו. פגזים נוספים פגעו בעוד שני משוריינים והטור פתח בנסיגה. כך נסתיים הניסיון הראשון של הלגיון לחדור לתוך ירושלים, בהשאירו מאחור שלושה משוריינים פגועים.
גלאב, מפקד הלגיון הערבי, מתאר את הקרב הזה ומספר כי לא היתה לו כל כוונה לתקוף את ירושלים העברית באותו יום. לדבריו, השיירה פשוט טעתה בדרכה, ובמקום לנוע לעבר שער שכם, פנתה לרחוב שמואל הנביא. גם אם טענתו של גלאב נכונה, הרי אין ספק כי אילו הצליחה השיירה לפרוץ, היא היתה ממשיכה בהתקדמותה אל תוך העיר.
היעד העיקרי של הלגיון באותו יום היה כיבוש מנזר נוטרדם. לטענתו של גלאב, היתה למנזר חשיבות אסטרטגית גדולה, מאחר שהוא חולש על שער שכם, ועלול היה לסכן את חופש התנועה של הכוחות הערביים במקום. 4 בניסיון הראשון לכיבוש נוטרדם, התקדם טור משוריינים לעבר המנזר בחסות הפגזה קשה של האזור. בחיפוי אש כבדה שנורתה מן המשוריינים, נע חיל הרגלים והחל בהסתערות על המנזר. בקבוק מולוטוב, שנזרק מן הקומה השנייה של הבניין, פגע באחד המשוריינים והעלה אותו באש; הטור כולו נעצר. אנשי ההגנה שהחזיקו בבניין, פתחו באש מנשק קל על הלגיונרים המסתערים, וגרמו להם אבדות כבדות. בכך נבלמה ההתקפה והכוחות הערביים נסוגו.
ההתקפה הראשונה של הלגיון הערבי על ירושלים העברית עלתה לו ביוקר רב. מלבד אבדות בהרוגים ופצועים, איבד הלגיון ארבעה משוריינים שלא היה להם תחליף. בכך התאמתו חששותיו של גלאב מפני הפעלת השריון בשטח בנוי.
הדיפת התקפת הלגיון ברחוב שמואל הנביא ובמנזר נוטרדאם, העלתה את המורל בקרב מגיני העיר. הלוחמים התגברו על ההלם הראשון של לחימה בשריון, וההישגים של היום הראשון נסכו הרבה ביטחון בקרב המגינים.
היום שלמחרת החל אף הוא בהפגזה קשה ובהמשכה התקדמה יחידה של חיל הרגלים מכיוון בית-הספר לשוטרים לעבר פאג"י. הלגיונרים הצליחו להגיע עד לגדר בית-הקברות בסנהדריה, אולם נהדפו על-ידי יחידה של האצ"ל שהחזיקה במקום. באחת העמדות הוצב גם בן-ציון רוטנשטין, שהיה בעל אזרחות אמריקאית. כחייל משוחרר (הוא שירת בצבא האמריקאי בזמן מלחמת-העולם השנייה), קיבל מן הממשלה האמריקאית מלגת לימודים, אותה ניצל ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. עם פרוץ הקרבות, נקראו כל האזרחים האמריקאים לעזוב את הארץ, אולם בן-ציון, יחד עם מספר חברים (ביניהם משה ברודצקי וגרשון קרמר), לא נענו לקריאה והעדיפו להישאר. הם הצטרפו לשורות האצ"ל והשתתפו בהגנת העיר. באותו יום קרב, נשלח בן-ציון מן העמדה למסור למטה פרטים על התקדמות האויב. בשעה שעשה את דרכו בחזרה לעמדה בתוככי בית-הקברות, ניתכה עליו אש עזה, והוא צעק בקול:
"חבר'ה, תנו חיפוי, אני קופץ לקבר".
(הקברנים נהגו לכרות מראש קברים בבית-הקברות, ולהשאירם פתוחים לשעת הצורך). החברים פתחו באש לעבר מקורות הירי ובן-ציון הצליח לקפוץ לאד הקברים הפתוחים וכך ניצל. מאוחר יותר, כאשר הלגיונרים הצליחו להתקרב על לגדר, נפצע בן-ציון בידו והובהל לבית-החולים.
ביום בו הסתערו חיילי הלגיון על עמדותינו בסנהדריה, נערכה ההתקפה השנייה על מנזר נוטרדאם. הפעם הצליחה פלוגת רגלים, בחיפוי ארטילריה ושריון, לחדור לתוך חצר המנזר. בחצר, נתקלו הלגיונרים באש עזה, ולאחר שסבלו אבדות כבדות, נסוגו מן המקום.
ב-21 במאי בשעת לילה (הדרך לסנהדריה היתה חשופה לעמדות הלגיון ועל-כן המעבר נעשה בחסות החשכה) הוחלפה גונדה שלי בגונדה אחרת, בפיקודו של בן-ציון כהן ("גיורא"). לאחר הסברים כלליים, נכנסו הבחורים לעמדות המבוצרות. לאחר חצות נתקבלה ידיעה שיחידה של הפלמ"ח עומדת לתקוף את שייח' ג'ראח ועל גיורא הוטל לתקוף את בית-הספר לשוטרים. הבחורים נקראו מן העמדות וחיכו בקוצר רוח לבוא הפלמ"ח, אולם בשעה חמש לפנות בוקר נתקבלה הוראה לחזור לעמדות. כשעה לאחר-מכן חזר הלגיון על ניסיונו הקודם להסתער לעבר סנהדריה. חילופי האש בין המגינים ובין חיילי הלגיון נמשכו מספר שעות ולבסוף נסוגו הלגיונרים לעבר בית-הספר לשוטרים.

הערות:



1. Sir John Bagot Glubb, A Soldier With The Arabs, p. 83-110.
2. שם, שם.
3. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I, עמוד 49.
4. Sir John Bagot Klubb, A Soldier With The Arabs, p. 240.