הקרב על רמת-רחל

לאחר צאת הבריטים את הארץ, פלש הצבא המצרי לארץ-ישראל והטור הצבאי הגיע עד לעיירה הערבית אִשדוּד. שלוחה של הטור הזה, בפיקודו של עבד אל-עזיז, פנתה לבאר-שבע, ומשם המשיכה לחברון ועצרה בבית-לחם. באותה עת שהתה באזור חברון יחידה של הלגיון הערבי שאבטחה את נסיגת הבריטים מירושלים ולא הספיקה לחזור לבסיסה אשר בעבר-הירדן. נוסף ליחידות הצבא המצרי והלגיון הערבי, שהו באזור כוחות בלתי-סדירים, אשר קיבלו נשק ואימון מידי קציני הלגיון הערבי. לרשות הכוחות הערביים עמד, מלבד הנשק האישי, גם נשק כבד שכלל מרגמות "3, תותחים, משורייני קרב ואף כמה טנקים.
היחידה הירדנית, בכוח של פלוגה, עמדה תחת פיקוד מטה החטיבה, שעבר מירדן לרמאללה. לפי עדותו של עבדאללה אל-תל, אסרה מפקדת החטיבה על פלוגה זו להשתתף במבצע צבאי כלשהו של הכוחות המצריים. למרות איסור זה, שיתפו כוחות הלגיון פעולה עם המצרים והעמידו עצמם לפקודת עבד אל-עזיז, שהפך להיות מפקד הכוח הערבי כולו באזור שמדרום לירושלים. ¹
עזיז, שפעל ללא תיאום עם מפקדת הלגיון הערבי ברמאללה, החליט לתקוף את ירושלים מדרום. היעד הראשון בהתקפה זו היה כיבוש קיבוץ רמת-רחל. הקיבוץ ממוקם על גבעה, החולשת על הכביש המקשר את בית-לחם עם ירושלים ומכאן חשיבותו האסטרטגית.
קיבוץ רמת-רחל נוסד בשנת 1926. כעבור שלוש שנים, בפרעות תרפ"ט, נהרס היישוב על-ידי
הערבים, אולם שוקם מחדש כעבור זמן קצר. בתחילת מלחמת העצמאות היתה רמת-רחל מנותקת משאר חלקי ירושלים, ורק לאחר צאת הבריטים את העיר, הוסר המצור מעל הקיבוץ.
רמת-רחל שכנה בקצה מובלעת, מוקפת משלושת עבריה בכוחות האויב: מדרום - העיר בית-לחם, ממזרח - הכפר הערבי העוין סור-באחר וממערב - מנזר מר-אליאס, שנתפס על-ידי הערבים ושימש עמדה קדמית של הצבא המצרי (ראה תרשים). רצועה צרה קישרה את רמת-רחל עם שכונת ארנונה ומשם לתלפיות.
ב-21 במאי הופגזה רמת-רחל קשות. מבני משק רבים נפגעו ופרות רבות נהרגו ופגריהן נותרו ברפת. היתה זו ההפגזה הראשונה על הקיבוץ, והפגיעות הרבות השפיעו קשות על 80 מחברי המשק שהגנו על המקום. למחרת חודשה ההפגזה ביתר-שאת. מגיני רמת-רחל לא עמדו במתקפה הערבית ולאחר שהדפו מספר התקפות על יישובם, נסוגו לתלפיות. הערבים נכנסו לקיבוץ והחלו בביזה. היו אלה כפריים שבאו מהכפר סור-באחר הסמוך, חלקם הגדול בלתי-מזוינים. הם הוציאו מן הבתים כל דבר שניתן לנשיאה, ובעיקר התרכזו בבעלי-החיים (בפרות ובתרנגולות) ובמצרכי מזון. המהומה היתה רבה.
לעת ערב, הגיעו לתלפיות שתי מחלקות מגדוד "מוריה" ומיד יצאו לשחרר את רמת-רחל. הם הסתערו על הקיבוץ, הניסו את הערבים הרבים שהיו שם, וכבשו את המקום ללא קרב. רמת-רחל היתה שוב בידי היהודים. מיד עם השחרור, החזירו את חברי הקיבוץ כדי לשמור על המקום ואנשי גדוד "מוריה" חזרו לבסיסם.
למחרת היום, ב-23 במאי, חזר הסיפור על עצמו. לאחר הפגזה קשה ואש מנשק אוטומטי, נסוגו חברי הקיבוץ שנית. הערבים נכנסו בעקבותיהם והמשיכו בביזה. בערב, שוב הגיעה תגבורת, אשר הסתערה על הנקודה וכבשה אותה מידי הערבים. רמת-רחל היתה שוב בידי היהודים. ²
באותו יום, פנה שאלתיאל אל רענן וביקש ממנו להקצות שתי מחלקות לצורך פעולה נרחבת בדרום. דובר על כוח בן שש מחלקות (שתיים של האצ"ל וארבע של ההגנה), אשר יפשוט על מוצבי האויב באזור רמת-רחל. רענן נענה לבקשתו של שאלתיאל, ושתי מחלקות נבחרו למשימה, האחת בפיקודי והשנייה בפיקודו של יהודה טריבייש ("מנשה"). נצטוויתי להגיע עם יחידתי אל בסיס היציאה שנקבע בשכונת טלביה ולהמתין שם להוראות נוספות. כשהגענו למקום התברר לנו כי הבניין בו אמורים אנו להתאסף, שימש בתקופת המנדט הבריטי כבית-דין צבאי, בו שפטו את חברינו לתקופות מאסר ארוכות ואף למוות בתלייה. היתה הרבה אירוניה בעובדה שבמקום בו הובלו חברינו כבולים באזיקים ובשלשלאות כדי להישפט בפני קציניו של השלטון הזר, עומדים עתה לוחמי האצ"ל, נכונים לקרב. המעמד הזה היה סמל נוסף לניצחון המחתרת העברית על השלטון הבריטי בארץ-ישראל.
שעה ארוכה חיכינו באולם בית-הדין הצבאי, עד אשר נמסר לי כי הפעולה הגדולה בוטלה, ובמקומה הוטל עלינו להגן על רמת-רחל. האכזבה היתה גדולה, אולם את הנעשה לא ניתן היה להשיב. הוחלט כי שתי המחלקות יהיו תחת פיקודי, בעוד "מנשה" יצטרף למטה פיקוד דרום ששכן בתלפיות. לאחר התארגנות קצרה, עלו הבחורים למשאיות ועשו את דרכם לכיוון תלפיות. שלמה חביליו, מפקד חזית הדרום, קיבל את פני הבאים והסביר למפקדים את המצב באזור.
לאחר קבלת הנשק מידי אנשי ההגנה, יצאנו בחצות לילה בשורה עורפית לכיוון רמת-רחל. היה זה לילה בהיר, השמים מלאי כוכבים ושקט פסטורלי מסביב. לרגע נדדו מחשבותי, והרגשתי כאילו יצאנו לטייל ברחבי הארץ, וכי לא קיימת מלחמה כלל. רק כשהגענו לתחום הקיבוץ, התעוררתי מחלומי, ולאחר שקיבלתי הסברים ממפקד היחידה ששחררה את המקום מידי הערבים, יצאה התגבורת את המשק בדרכה חזרה לבסיסה.
עם כניסתנו לקיבוץ, התגלה לעינינו מחזה מעורר זוועה. עשרות רבות של גוויות ערבים, חלקם עדיין אוחזים בידיהם תרנגולות מתות, היו שרועים על הארץ. פגרי פרות ותרנגולות היו פזורים בכל רחבי המשק, והצחנה היתה קשה. הסתבר כי בגלל האירועים התכופים שאירעו שם, לא היה סיפק בידי אנשי ההגנה לקבור את המתים. בכמה מקומות היו ניסיונות לשרוף את הגוויות כדי להקל במקצת על הצחנה, אולם ללא הועיל.
בנוסף לשתי המחלקות של האצ"ל, היתה במקום יחידה בת 20 איש של ההגנה, בפיקודו של משה ירקוני. הלוחמים חולקו לעמדות השונות, בעוד הפיקוד והרזרבה מוקמו בחדר האוכל של הקיבוץ. הלילה היה שקט יחסית. פה ושם נשמע קול נפץ של פגז תועה או צרור יריות מנשק אוטומטי, אבל לא היה בכל אלה כדי למנוע שינה מן הבחורים העייפים, ולאפשר להם להחליף כוח לקראת הבאות.
למחרת, ב-24 במאי, נערכה ההתקפה הצבאית הגדולה על רמת-רחל. עבד אל-עזיז, מפקד הטור המצרי, תכנן את ההתקפה מאז התמקם בבית-לחם, כאשר לפקודתו עמדו, כאמור, מלבד הכוח המצרי, גם יחידה של הלגיון הערבי וכן כוחות ערביים בלתי-סדירים. היה זה הקרב היחידי בכל מלחמת העצמאות, שבו יחידה של הלגיון הערבי פעלה בשיתוף מלא עם המצרים. הדבר נעשה ביוזמת עבדאללה אל-תל, ללא אישור מפקדת הלגיון הערבי.
בשעה 11:00 התקדם משוריין ערבי מכיוון מנזר מר-אליאס לעבר רמת-רחל. מקלע הלואיס (שהיה בשימוש הצבא הבריטי במלחמת-העולם הראשונה), שמוקם על גג חדר האוכל, פתח באש והוציא את המשוריין מכלל פעולה. אנשי המשוריין יצאו מתוכו כשדגל לבן בידיהם, והאש לעברם פסקה מיד. הערבים ניצלו את הפסקת האש, ובחסות הדגל הלבן ברחו מן המקום לעבר עמדותיהם. השמחה בקרב המגינים היתה רבה, אולם למרבה הצער התברר כי הקפיץ של הלואיס התקלקל והמקלע יצא מכלל פעולה. נשלחה הודעה באלחוט למטה חזית דרום על אשר אירע, בלויית דרישה לשלוח באופן דחוף נשק אנטי טנקי. בתגובה, נשלח לקיבוץ מקלע ברן, אשר כעבור זמן לא רב יצא גם הוא מכלל שימוש.
הערבים פתחו בהרעשה כבדה על הקיבוץ ממרגמות ותותחים. עמדת התצפית שעל גג חדר האוכל נפגעה וגם הקשר עם העמדות שהיו פזורות בשטח המשק הלך והשתבש. בשעה 14:00 התקדם טור משוריין מכיוון מר-אליאס שכלל 9 משוריינים וטנק אחד ומאחוריהם חיל הרגלים. מיד הועברה הידיעה באלחוט לפיקוד דרום והובטחה תגבורת.
בעוד השריון המצרי מתקדם, פתח חיל הרגלים הירדני בהתקפה מכיוון הכפר סור-באחר (ראה תרשים). הם הצליחו לכבוש את העמדה המזרחית הקיצונית והדרך לחדר האוכל היתה פתוחה בפניהם. יוסף פרנקנטל ("יפרח") נשלח עם כיתת לוחמים לכבוש בחזרה את העמדה, אולם כעבור דקות מספר חזר אחד הלוחמים לחדר האוכל וביקש לשלוח ליפרח עזרה. אספתי מסביבי מספר בחורים ויצאתי בראשם לעזרת יפרח וחבריו. בריצה עברנו את השטח הפתוח שבין חדר האוכל והעמדה שנפלה. לפתע נשמע פיצוץ עז, ומצאתי את עצמי יחידי מול אחד ממבני המשק. התברר כי פגז התפוצץ מאחורי, פגע בחלק מן הבחורים ובודד אותי מהם. בעוד אני עומד ותוהה, יצא לקראתי מאחורי הבניין לגיונר מזוין. התבוננו האחד בשני ושנינו היינו כמשותקים. כל האירוע הזה לא נמשך יותר משבריר של שנייה. קפצתי אל מאחורי הקור והרקתי מחסנית שלמה מן הסטן שהיה בידי. הצצתי מעבר לפינה, כדי לראות את הנעשה והנה מאחורי הקיר הציץ אלי הלגיונר ורובה בידו. הייתי מנותק בתוך רמת רכל המנותקת. ניסיתי את מזלי האחרון, ובחיפוי של שני רימונים שזרקתי אל מעבר לקיר, רצתי בכל כוחי אל עבר חדר האוכל, כשמסביבי מתפוצצים פגזים ומעל ראשי שורקים כדורים. בהגיעי בשלום לחדר האוכל, התברר לי כי אין כל ידיעות בדבר גורלם של יפרח וחבריו. בינתיים התקדם הטנק שנע מכיוון מנזר מר-אליאס וחסם את הדרך לארנונה. בכך הושלם המצור על רמת-רחל.
קיימתי הערכת מצב, והתברר כי כמחצית משטח הקיבוץ נכבשה על-ידי הלגיון הערבי. החילונו בהקמת קו הגנה חדש, במטרה לעצור את הלגיון ולמנוע ממנו לכבוש את חדר האוכל, שהיה מבצרנו האחרון. בעודי עומד בפתח חדר האוכל ומחלק הוראות לבחורים, ראיתי לפתע קבוצה של כ-20 לגיונרים צועדים לעבר חדר האוכל. עמדתי בפתח חדר האוכל, יחד עם עוד מספר לוחמים, והתבוננתי בירדנים שהתקדמו בצורה בלתי מסודרת, צעקו וצרחו וחלקם אף החזיקו את ידיהם מורמות כלפי מעלה. בלט ביניהם מפקדם, שהחזיק אקדח מסוג פרבלום וירה באוויר. המחשבה הראשונה שניקרה במוחי היתה כי הערבים שבו את יפרח וחבריו, וכי הם מובלים לפני הלגיונרים בידים מורמות כדי למנוע מאתנו לפתוח באש. פקדתי מיד להפסיק את האש, עובדה שהגבירה את שמחתם (מאוחר יותר התברר לי כי הלגיונרים הניחו שחדר האוכל נכבש על-ידי המצרים, והעובדה שלא ירינו עליהם חיזקה אצלם הנחה זו). קבוצת הערבים העליזה התקרבה לחדר האוכל ועדיין לא יכולנו לזהות בבירור אם אומנם יפרח וחבריו נמצאים ביניהם. עמדתי בפני ברירה קשה ביותר: אם נירה, אנו עלולים לפגוע בחברינו. לעומת זאת עם לא נירה - יכבוש האויב את מעוזנו האחרון. כשקבוצת הלגיונרים הגיעה למרחק קצר מחדר האוכל, הם פנו אלינו לפתע בשאלה (בשפה הערבית): "מי אתם?" לשאלתי מי מהבחורים דובר ערבית, ענה בחיוב נסים אלבג (יליד עיראק, שבילדותו עלה ארצה עם משפחתו). לבקשתי, ענה להם נסים בערבית צחה: "אנחנו אחים ואנו מחכים לכם. מדוע התעכבתם כל כך הרבה זמן?" ³ לבסוף, כאשר לא היה אפשר להמתין עוד, צעקתי בכל כוחי בעברית אל עבר הקבוצה המתקדמת:

"יפרח, שכב על הארץ, אנו יורים!"

ומיד לאחר זאת באה הפקודה: "אש", והבחורים שהיו לידי ירו בכל כלי הנשק שהיו בידיהם. מטר הכדורים הפתיע את האויב, רובם נפגעו והיתר נסו בבהלה, בהשאירם את הנפגעים מוטלים על הארץ. כך בלמנו את התקדמות הלגיון לעבר חדר האוכל. לאחר הקרב התברר כי במטר היריות נהרג מפקד היחידה הערבית, ומותו גרם לדמורליזציה בקרבם.
בעוד אנו עוסקים בבלימת התקדמות הלגיון, הגיעו ידיעות מהצד המצרי על התקדמות השריון לעבר הקיבוץ, כאשר הם יורם בתותחים במסלול ישיר על עמדותינו. העמדת שסבלה יותר מכול היתה נקודת-התצפית שעל גג חדר האוכל. הפצועים ירדו מן הגג בזה אחר זה, אולם על התצפית לא יכולנו לוותר. מספר הפצועים שרוכזו על רצפת חדר האוכל הלך וגדל, ולרוע המזל גם החובש היחיד נפצע. ואם לא די במספר הנפגעים הרב, הרי שגם התחמושת הלכה ואזלה. מצבנו היה בכי רע. כאשר נדמה היה לי כי השריון עומד לפרוץ אל תוך שטח הקיבוץ, שלחתי את אחד הבחורים אל השער, כשהוא מצויד בבקבוקי מולוטוב. בעודי מחכה לידיעות מן השער, הודיעוני כי כאשר הבחור התקדם לאיטו, התפוצץ לידו פגז שפגע בבקבוקי המולוטוב והבחור נכווה בכל חלקי גופו.
השריון הפסיק את התקדמותו, וגם החזית המזרחית עם הלגיון התייצבה במקצת. ניצלתי את השקט היחסי והלכתי לבקר את הפצועים, ששכבו על הרצפה בחדר האוכל. שקט שרר בחדר, רק פה ושם נשמעה אנחת כאב. ניגשתי אל אחד הפצועים קשה ושאלתי: "מה שלומך?" בתשובה אמר: "אני מאוד צמא, אולי תוכל להביא לי קצת מים". מיהרתי אל הכד הגדול שעמד בפינה, ומה רבה היתה אכזבתי משהתברר לי כי הכד ריק ולא נשארו מים אפילו עבור הפצועים. ניסיתי לנחמו, אולם לא הייתי צריך לטרוח הרבה. כל אשר ביקש, שאמסור לבחורים הנלחמים בחוץ, שלא יניחו את נשקם.