הידיעות שהגיעו מירושלים דרבנו את בן-גוריון לרכז כוחות כדי לעשות מאמץ לפרוץ את הדרך לעיר. באותם ימים של חודש יוני, הלכו וגברו השמועות בעיר כי כוחותינו הצליחו לעקוף את לטרון ולחדש את הקשר של ירושלים עם השפלה. זכורני שבאחד מביקורי הלילה שערכתי אצל יחידתי ששמרה בפאג"י, חזרה השאלה אצל כל הבחורים:

"האם אומנם נפרץ המצור ? הנכון שכבר הגיעה השיירה לירושלים?"

קשה היה לי לאכזב את הלוחמים העייפים ולכן אישרתי את השמועות, למרות שלא היו בידי שום ידיעות מוסמכות. חזרנו מפאג"י לאחר חצות, ועשינו את דרכנו לבסיס "עץ חיים" במשאית בה באנו. היה עלינו לעבור שדה פתוח, שקישר את סנהדריה עם שכונת רוממה. מאחר שהשדה היה חשוף לאש האויב, נסענו ללא אורות. לפתע הרגשנו בזעזוע חזק, שהטיל את כל יושבי תא הנהג (חמישה במספר) לכל הכיוונים. אני עפתי עד לתקרה וקיבלתי מכה חזקה בראשי, והאחרים נפגעו בחלקי גוף שונים. התחושה הראשונה היתה שעליהו על מוקש, אולם לאחר בדיקה יותר יסודית, התברר שהיה זה סלע גדול שגרם לזעזוע הנוראי. לאחר שהתאוששנו, יצא הנהג (היחידי שלא נפגע) והחל במבצע החילוץ. למזלנו הוא הצליח להטות את המשאית ולהזיזה מן הסלע. המשכנו בנסיעה איטית, ועשינו דרכנו ישירות לבית-החולים כדי לקבל עזרה ראשונה. לאחר בדיקת רופא, התברר כי פצעינו לא היו קשים, ולאחר חבישה מתאימה הורשינו להמשיך בדרכנו. אצלי נתגלו חתכים בראש, וזכיתי לחבישה אימתית. הגענו לבסיס לקראת השעה שלוש לפנות בוקר, וניסינו לנוח מהרפתקאות הלילה. אולם כעבור שעתיים בלבד, התעוררתי לקול מהומה גדולה. כשירדתי לחצר, התגלה לנגד עיני מחזה מרהיב - חמישה ג'יפים עמוסים בנשק ובאנשים הגיעו מן השפלה בדרך-לא-דרך. בראש הקבוצה עמד "גידי" (עמיחי פאגלין), אותו הכרתי עוד בתקופת פעילותי בח"ק (חיל הקרב) של רמת-גן. ההתרגשות היתה רבה, ולאחר חיבוקים ונשיקות, הם ספרו לנו על דרך "בורמה" העוקפת את לטרון ואשר בשלב זה ניתן להעביר בה ג'יפים בלבד. גידי הכיר לי את "צ'נקי" (דוד בריסק), שהיה מומחה למרגמות עוד מתקופת שירותו בצבא הבריטי. היה זה ה-9 ביוני, יומיים לפני תחילתה של ההפוגה הראשונה, עליה הוחלט במועצת הביטחון. צ'נקי הנמרץ סיפר כי הביא איתו מרגמה של "3 יחד עם פגזים. הוא ביקש להתקינה במקום מתאים, כדי שאפשר יהיה להפגיז את עמדות האויב עוד לפני כניסת ההפוגה לתוקפה. מרוב התרגשות, התעלמנו לחלוטין מן העייפות הרבה, והתחלנו בפריקת המטען היקר. מיששנו את הכלים וסירבנו להאמין למראה עינינו: הנה סוף סוף גם אנו מקבלים נשק, שכה חסר לנו בכל ימי הקרבות. לאחר שנרגענו קמעה, ביקש גידי לקיים דיון עם רענן לקראת המשך פעילותנו בירושלים. תחילה העברתי את צ'נקי עם המרגמה לבסיסנו בבתי פיינגולד, בשכונת "נחלת-שבעה", ומשם הופגזה העיר העתיקה לראשונה ממרגמות של האצ"ל. לאחר מכן יצאתי למטה המחוז כדי להשתתף בדיון עם גידי.
באותו דיון סוכם שבערב נצטרף עם חמשת הג'יפים שנו לשיירה של ההגנה, שתצא עד לקרבת בית-סוסין (ליד גבעה חולית, שעדיין לא היתה עבירה למשאיות) ושם נפגוש את המשאיות שיגיעו מן השפלה. המטען יועבר מן המשאיות אל הג'יפים, שיחזרו עמוסים לירושלים. גידי היה אמור לחזור עם השיירה לתל-אביב, ואני נתמניתי מפקד הג'יפים של האצ"ל. בשעה היעודה נפגשתי עם יצחק לוי (לויצה), שהיה אחראי מטעם ההגנה על השיירה כולה, וקיבלתי ממנו הנחיות לגבי המסע. נסענו לגבעת-שאול, ומשם בדרך רומית שהובילה עד למוצא (בכך עקפנו את קטע הכביש שהיה חשוף לאש תותחי הלגיון, שהתמקם בנבי-סמואל הסמוכה). עברנו את הדרך עד לשער הגיא בשלום, ושם פנינו שמאלה (דרומה) בכביש שהוביל להר-טוב, וכעבור קילומטר וחצי פנינו ימינה (מערבה) בדרך עפר מלאה טרשים. ראשיתה של הדרך היתה במישור, ולא התעוררו כל בעיות מיוחדות. אולם במהרה הגענו אל גבעה חולית, שלא היתה עבירה אפילו לג'יפים. הבחורים נאלצו לרדת מן המכוניות ולדחוף אותן במעלה ההר. למעלה חיכו המשאיות עם המטען, שהועבר לג'יפים כדי לקחתו לירושלים. ההמולה היתה רבה, צעקות וצווחות ואנשים רצים הלוך ושוב. ההרגשה היתה שאיש אינו שולט במצב, אולם התברר כי היה איזה שהוא סדר בכל הבלגן הזה, והכול בא בסופו של דבר על מכונו בשלום. לאחר חיפושים ובירורים מצאנו את המשאיות שלנו, ובמהרה התחוור לי כי לא נוכל להעביר בג'יפים את כל המטען ובנוסף לזאת גם את האנשים הרבים שרצו לעלות לירושלים. היו אלה ירושלמים ששוחררו מבתי-המאסר והמעצר, ועז היה רצונם לחזור אל משפחותיהם. הבחירה היתה קשה ואכזרית, והבחורים צרו על גידי כדי שיאפשר להם לנסוע לירושלים. גידי השתמט מן ההחלטה הבלתי נעימה והפנה אותם אלי, בטענה שאני האחראי על השיירה שלנו. נאלצתי להיות "הרשע" והגביל את מספר הנוסעים, אך לא היתה זו מלאכה קלה. העמסנו על הג'יפים יותר מאשר יכלו לשאת, ורק לאחר שג'יפ אחד התהפך, החילונו להוריד חבילות ולהחזירן לתל-אביב. הבחורים סירבו לחזור לשפלה, ובמקרה אחד ספרתי 10 איש תלויים על המשא שהועמס על הג'יפ. גידי וחלק מחבריו, המשיכו את דרכם לתל-אביב. התבוננתי בהם בקנאה רבה. מאוד רציתי לבקר את משפחתי וחברַי ברמת-גן, אותם לא ראיתי חמישה חודשים, וברצון הייתי מעביר את הפיקוד על הג'יפים למישהו אחר ומצטרף אל הנוסעים לתל-אביב. אבל החובה היתה מעל לכול.
נסענו באיטיות רבה בשביל שהוביל את כביש הר-טוב-שער הגיא. בדרכנו פגשנו בעשרות רבות של חיילים, שכל אחד מהם נשא על כתפו ציוד צבאי. היו אלה עולים חדשים, שלא שלטו בשפה העברית ולא היה להם מושג כמה קרובים היינו לגבול המלי-מסומן. גם פרדות הלכו בשביל ומשא כבד על גבן. מפעם לפעם נשמעו יריות, ופה ושם התפוצץ פגז בודד. הלילה היה בהיר ויפה, והמסע הלילי של עֵרב-רב מזוין בשדה הפתוח, הזכיר לי מערבון אמריקאי (חסרו רק העגלות הכבדות הרתומות לסוסים).
הגענו בשלום אל הכביש, והוריתי לנהגים להגביר את המהירות, כי רציתי להגיע לירושלים לפני עלות השחר. בהגיענו לקריית-ענבים, עצרו אותנו זקיפים שעמדו על הכביש. היו אלה אנשי הפלמ"ח, שביקשו לערוך בדיקה במטען שלנו. הסברתי להם שאנו אנשי האצ"ל, ולא הרשיתי להם לגעת בחבילות. לאחר דין-ודברים, שלֻוו באיומים של פתיחה באש, אפשרו לנו להמשיך מדרכנו. מאוחר יותר נודע לי, כי הפלמ"ח התאונן על-כך ששאלתיאל קיפח אותם באספקה צבאית ועל-כן נהגו לעצור את השיירות שנסעו לירושלים ולהוריד מכל מכונית "מעשר" לסיפוק צורכיהם.
מאמצי ועדת ההפוגה להכריז על הפסקת אש נמשכו כל ימי הקרבות. ב-22 במאי החליטה מועצה הביטחון על הפסקת אש מידית בכל החזיתות; מדינת ישראל קיבלה על עצמה לקיים את ההחלטה, אולם היא נדחתה על-ידי הערבים והמלחמה נמשכה בכל עוזה. ב-29 במאי שוב החליטה מועצת הביטחון על הפסקת אש מידית, אולם גם החלטה זו נדחתה על-ידי הערבים. רק כאשר התברר לערבים כי ניצחונם אינו בהישג-יד, הם קיבלו את החלטת מועצת הביטחון והסכימו לקיים בארץ הפוגה לתקופה של ארבעה שבועות, החל ב-11 ביוני 1948. את המשא-ומתן בין הצדדים ניהל המדינאי השבדי, הרוזן פולקה ברנדוט, שנתמנה על-ידי האו"ם מתווך בין היהודים והערבים.
ההפוגה נתקבלה בברכה ובהקלה רבה על-ידי תושבי ירושלים, אזרחים וחיילים כאחד. החיילים, ובמיוחד אלה שהשתייכו ליחידות הלוחמות, היו עייפים מן הלחימה הקשה, שנמשכה יומם ולילה ללא הפוגה. הם היו עייפים גם מן המתח הנפשי, בהיותם עדים לחוויה הנוראה של חבר שנפגע. תרם למתח גם תסכול של אין-אונים, שנבע ממחסור תמידי בנשק ובלוחמים.
האזרחים, שחיו כל ימי הקרבות בחרדה נוראה, יצאו מן המקלטים החשוכים וקיבלו את שיירות הג'יפים עמוסי המזון בשמחה ובתרועה. סוף סוף פסקו ההפגזות, שגבו מחיר דמים גבוה מאוד מן העומדים בתור לחלוקת מים או מצרכים חיוניים אחרים. אפשר יהיה לצאת לאוויר החופשי, להוציא את הילדים לטיול קצר ולבקר קרובים ומכרים, מבלי לחשוש לפגז תועה. התגברה התקווה כי בעזרת ההפוגה והקשר שנוצר עם השפלה, ניתן יהיה להחזיר את החיים בירושלים למסלולם הרגיל. מי יודע, אולי יחזרו לזרום מים בברזים? ואולי אפשר יהיה להאיר את הבית באמצעות נורות החשמל שעמדו ללא שימוש זמן כה רב? וחשוב מכול, אולי אפשר יהיה גם לגוון את המזון ולהגדיל באופן משמעותי את כמותו?
מיד עם תחילת ההפוגה, הציב הרוזן ברנאדוט את אנשיו בעמדות-מפתח, כדי שיוכלו לפקח באופן יעיל על ביצוע הפסקת-האש על-ידי הצדדים הלוחמים. פתיחת הכביש הראשי לירושלים לצורך העברת מצרכי מזון היתה נתונה בידי ועדת ההפוגה, אלא שזו נתקלה בקשיים רבים. הערבים נקטו תכסיסי השהיה ומנעו את העברת השיירות. תחילה התווכחו לגבי מקום הצבת תחנות הביקורת ותהליך הביקורת. אולם הבעיה העיקרית היתה דרישתם להטיל פיקוח גם על השיירות שעברו ב"דרך בורמה", ועד שהעניין לא יוסדר, לא הרשו מעבר מכוניות בכביש הראשי. צה"ל צפה בעיה זו מראש, ובעוד מועד הוסע נציג האו"ם לכל אורכה של "דרך בורמה", כדי שייווכח שאמנם נסללה הדרך לפני תחילת ההפוגה ועל-כן אין היא בת-פיקוח. אחר ערמו הערבים קושי נוסף, בטענה שהכביש הראשי חובל בזמן הקרבות ואינו עביר למכוניות. דב יוסף שלח פועלים מירושלים לשער-הגיא כדי לתקן את הכביש, ורק ב-19 ביוני, שמונה ימים לאחר תחילת ההפוגה, נפתח הכביש הראשי לתנועה ושתי שיירות אספקה יצאו לירושלים בפיקוח האו"ם. השיירות, שנעו בכביש לירושלים, נבדקו על-ידי משקיפי או"ם בעת העמסתן וכל התכולה נרשמה בקפדנות. בפעם השנייה נבדקו המכוניות בדיקה שטחית בלבד בתחנת הביקורת אשר בשער-הגיא.
בעוד השיירות נעות בכביש הראשי, נערכו דיונים מתישים בין דב יוסף לבין המתווך לגבי כמות המזון שמותר להעביר לירושלים. הקו שהנחה את ברנאדוט היה, כי "מלאי המצרכים החיוניים לא יהיה גדול או קטן בתום ההפוגה משהיה בראשיתה". פירוש הדבר, שיהודי ירושלים צריכים להמשיך ולהסתפק בכמויות המזון המקוצצות שקיבלו בזמן המצור, בעוד שדב יוסף טען כי יש לספק לתושבים כמות מזון רגילה כפי שצורכים תושבי העולם המערבי. החל ויכוח קטנוני על מספר הקלוריות שרשאים יהודי ירושלים לקבל בכל יום. דב יוסף פעל כפרקליט מנוסה והביא נימוקים מנימוקים שונים להגדלת מספר הקלוריות לנפש ליום, בעוד ברנאדוט עשה כמיטב יכולתו להקטין את מספר הקלוריות. כאשר דב יוסף טען כי בארצות-הברית המנה הנורמלית היא 3,900 קלוריות ברוטו לנפש ליום, ענה לו מקדונלד (נציגו של ברנאדוט) כי בסין חיים מיליוני אנשים על סף רעב. השיב לו דב יוסף: "אנו מעדיפים לחיות לפי דוגמת ארצות-הברית ולא לפי דוגמת סין". גם מספר תושבי ירושלים היהודיים היה נתון במחלוקת, כאשר חברי ועדת ההפוגה מנסים כל הזמן להקטין את המספר ועל-ידי כך להקטין את כמות המזון שמותר להביא העירה. לבסוף התפשרו הצדדים והוסכם כי כל תושב מ-108 אלף התושבים שחיו בירושלים המערבית יקבל 3,100 קלוריות ביום. כן הורשתה אספקת דלק לירושלים.
עם פתיחת הדרך וחידוש הקשר עם השפלה, רצו רבים מתושבי ירושלים לעזוב את העיר, מי לביקור קרובים ומי כדי לברוח מהסבל ומהסכנה. מיד עם תחילת ההפוגה ננקטו אמצעים מיוחדים כדי למנוע עזיבה המונית. כל מי שביקש לנסוע לתל-אביב היה זקוק לרשיון מיוחד מטעם "ועדת ירושלים", ורשיונות כאלה היה קשה מאוד להשיג. למרות כל הקשיים, הצליח מספר ניכר של תושבי ירושלים לעקוף את המחסומים ולנטוש את העיר.
כזכור, התקינו הבריטים בזמנו צינור, שהוביל מים ממעיינות ראש-העין לירושלים באמצעות שלוש משאבות. לאחר צאת הבריטים את העיר, הפסיקו הערבים, ששלטו בראש-העין ובמשאבות אשר בלטרון, את הזרמת המים לירושלים. על-אף שהיו אמורים לחדש את אספקת המים באותו צינור, נמנעו הערבים מלעשות זאת. הם הבינו היטב את חשיבות המים לירושלים ולכן, למרות כל הלחצים, לא חידשו את אספקתם, ובחודש אוגוסט, לאחר שמהנדסים יהודים הצליחו לתקן את תחנת השאיבה בלטרון, פוצצוה חיילי הלגיון והוציאוה מכלל שימוש. אולם במקביל לדיונים עם הרוזן ברנאדוט, החלה חברת "מקורות" בהתקנת צינור מים ב"דרך בורמה". הצינור קישר את הבארות שבאזור רחובות עם תחנת השאיבה ליד שער הגיא, שהיתה בשליטת כוחותינו. כעבור חודשיים של עבודה, ב-11 באוגוסט, החלו לזרום מים בצינור החדש וירושלים ניצלה מן הצמא.
למרות הפיקוח של משקיפי האו"ם, זרמה לירושלים כל הזמן תגבורת צבאית בציוד ובאנשים, הרבה מעבר למוסכם עם המתווך. בדרך כלל השתמש צה"ל ב"דרך בורמה" להעברת ציוד צבאי, בעוד הכביש הראשי לירושלים, שעבר דרך לטרון, שימש להעברת מזון וסחורות אחרות שיועדו לאזרחי העיר.
גם האצ"ל בירושלים קיבל תגבורת גדולה בנשק ובלוחמים מן השפלה.
כאשר ביקשתי מרענן חופשה קצרה כדי לנסוע לרמת-גן ולבקר את הורי, וגם כדי לנוח קצת מכל אשר עבר עלי במהלך הקרבות, הוסבר לי כי נוכחותי בירושלים חיונית היא, בגלל הארגון מחדש שהאצ"ל עובר בירושלים. הוחלט לרכז את כל הבסיסים שהיו מפוזרים בעיר, ולהקים מחנה אחד גדול עבור הגדוד הירושלמי. הוטל עלי למצוא מקום מתאים, והכן לאחר חיפושים רבים, בחרתי בשכונת קטמון, שהיתה נטושה וניתן היה ללא קושי לחסום בה מספר רחובות. אגב, בנוסף ליחידות הירושלמיות שלחמו בעיר, הצטרפו לגדוד כוחות נוספים שהגיעו מן השפלה.
כזכור, הכריז האצ"ל על פירוקו בתחום מדינת ישראל, אולם צה"ל לא היה מסוגל לקלוט את כל המתנדבים. אותן יחידות של האצ"ל שלא נקלטו בצבא, פעלו על-פי הוראות המטה הכללי של צה"ל. כך נשלחו יחידות האצ"ל לכבוש את הכפר הערבי "יהודייה" ולתקוף את העיר הערבית רמלה.
כך קרה שעם תחילת ההפוגה נשארו עדיין לוחמים רבים שלא הספיקו להצטרף לצה"ל, וחלק מהם ביכר לעלות לירושלים ולהצטרף לכוחות האצ"ל ששמרו על עצמאותם הארגונית בעיר. היו מקרים שלוחמי אצ"ל, שהגיעו ברכב למחסום שהוקם ליד קיבוץ חולדה, לא הורשו להמשיך בדרכם, בטענה שישנה הוראה מפורשת מן המטכ"ל למנוע מהם את המעבר לירושלים. במקום פרצו ויכוחים קולניים, מלווים באיומים של פתיחה באש, אולם לידי התנגשות של ממש לא הגיעו. אנשי האצ"ל מצאו דרכים חלופיות ולעתים אף צעדו ברגל עד ירושלים, עמוסים בנשק שנשאו על גופם.
מאחר שנמנע מן האצ"ל להעביר נשק ברכב שנע ב"דרך בורמה", נמצאה דרך להעבירו באמצעות הכביש הראשי. כך קרה, למשל, שיוסף בג'יו, איש אצ"ל לשעבר, שימש נהג משאית שהובילה מצרכי מזון לירושלים. לאחר שסיימו להעמיס על המשאית שלו את שקי הבצל, נסע בג'יו לבסיס אצ"ל בפתח-תקווה ושם הוסיפו שקים מלאים בנשק, שהוטמנו מתחת לשקי הבצל. המשאית עברה את הביקורת של פקחי האו"ם ללא קושי, ובירושלים עשה תחילה בג'יו את דרכו לבסיס האצ"ל בירושלים ורק לאחר שהנשק נפרק, נסע למסור את מטען הבצל. בג'יו לא היה בודד; מספר נהגים עשו כמוהו והעבירו נשק עבור האצ"ל בירושלים.
בראש "גדוד מספר 6" של האצ"ל בירושלים עמד נתן-ניקו גרמנט ("שמשון") שחזר לא מכבר מגלות במחנות המעצר באפריקה; יהושע ברנדיס-הכהן ("אליצור") שימש סגנו, מנחם שיף ("זאב") שימש קצין מבצעים ויחאל אוהב-עמי ("עידו") שימש שליש הגדוד. הגדוד כלל שלוש פלוגות קרביות: פלוגה מספר 1, בפיקודו של יהודה לפידות ("נמרוד"); פלוגה מספר 2, בפיקודו של צבי קניג ("ישי"); ופלוגה מספר 3, בפיקודו של אליעזר סודיט-שרון ("קבצן"). כן כלל הגדוד פלוגת רגמים, בפיקודו של דוד בריסק ("ברוך" או "צ'נקי"); משטרה צבאית (האחראי היה קלמן ברגמן "דן"), יחידת מודיעין בפיקודו של רפאל סבן וכן שירותי-עזר.
ברחוב רמב"ן 14 ברחביה היה בסיס הבנות, אשר שירתו בעיקר ביחידות הקשר ובשירות הרפואי. האחראית על בסיס הבנות היתה אֶמה גרמנט ("אביגיל"). הבניין נמצא נטוש, מאחר שבעליו הלא-יהודים עזבו את ירושלים עם תחילת הקרבות.
בקטמון (היום רחוב הפורצים 27) היה בסיס הנוער, ובו צעירים בני 15-17 שעסקו בשירותי עזר כמו: הדבקת כרוזים, שליחויות וכן תפקידים שונים בבסיסים. הם עברו אימונים בנשק, וחלקם אף השתתפו בקרבות. פנחס טוכמן ("רון") שימש מפקד פלוגת הנוער, ובהמשך החליף אותו דוד הורן ("גיל") ורון עבר לשמש מזכיר המחוז.
עם תחילת התארגנות הגדוד וקבלת הנשק מתל-אביב, הוחל באימונים אינטנסיביים. על מלאכת האימונים ניצח צ'נקי, שבנוסף להיותו מומחה למרגמות, עסק בהדרכה בזמן שירותו בצבא הבריטי. פלוגה מספר 1 בפיקודי, שרבים מלוחמיה נפגעו במהלך הקרבות, היתה הפלוגה הראשונה שנכנסה לבסיס בקטמון ועברה שם ארגון מחדש. לאחר סיום אימוני הפרט, הכיתה והמחלקה, הוחלט לקיים אימון פלוגתי, שאמור היה לסגור את סדרת האימונים המפרכת. בעוד המחלקות מסתערות על הגבעות של שייח' באדר (שם מצוי היום משכן הכנסת), הגיעו הידיעות הנוראות בדבר השמדתה של אניית הנשק "אלטלנה". ²