בשבת הלכתי עם אבא לבית-הכנסת ובהתרגשות רבה בירכנו יחדיו את "ברכת הגומל".
למחרת היום נסעתי לתל-אביב. העיר היתה תוססת ומאורעות המלחמה לא ניכרו בה. הרחובות היו הסואנים, בתי-הקפה והמסעדות המו מאדם והחנויות היו מלאות כל טוב. השפע נראה בכל מקום ומלבד חיילים במדים שהסתובבו ברחוב, לא הורגשה המלחמה בעיר. ירושלים הרעבה והמופגזת, ללא תאורה וללא מים זורמים בברזים, נראתה כמשהו דמיוני ובלתי מציאותי.
בכל מקום, כאשר אמרתי שאני בא מירושלים, נתקבלתי בכבוד-מלכים. כל אחד ניסה לעזור, אפילו בענייני כספים. באותה עת החליפה הממשלה את שטרי הכסף המנדטוריים בשטרות ישראליים. הציבור, שחשש מערכו של כסף הנייר, אגר מטבעות, שמא ערך המתכת יהיה גדול מן הערך הנקוב על המטבע. כתוצאה מכך נעלמו המטבעות מן השוק ובחנויות הזבנים לא היו מוכנים לתת עודף בכסף קטן. נקלעתי למצב מביך, כי לא היה בידי לשלם בבית-הקפה אלא בשטרות ניר. אולם ברגע שאמרתי כי זה עתה הגעתי מירושלים, השתנה מיד היחס אלי. במקרה אחד, סירב בעל בית-הקפה לקבל תשלום, באומרו כי זו תרמתו הסמלית לסֵבל שעברנו בירושלים. במקרה אחר הוציא הזבן ממקום מחבוא מטבעות כסף ונתן לי כדי שיהיה לי בשעת הצורך.
אחד מבתי-הקפה שבטיילת על שפת הים, הוסב למועדות עבור לוחמי האצ"ל. שם פגשתי חברים מתקופת היותי ברמת-גן וההתרגשות היתה רבה. בעודי יושב ומשוחח עם חברים, הופיע לפתע שמוליק קרושניבסקי, שזה מקרוב חזר ממחנה המעצר מגילגיל אשר בקניה. שמוליק עלה במשקל וסיפר לי כי עקב התזונה המאוזנת והמנוחה הרבה, הצליח להחלים ממחלת המלריה ממנה סבל עקב התנאים הקשים של המחתרת לפני מעצרו. גם את חברי וידידי יוסף קינדרלרר-ילדור פגשתי בבית-הקפה שעל שפת הים. הוא השתייך לגדוד האצ"ל שהצטרף לחטיבת "גבעתי", ונלחם באזור אשדוד, כדי לבלום את התקדמות הצבא המצרי שנע לעבר תל-אביב. יוסף נפצע בקרב בצוארו ופגישתנו התקיימה ימים מספר לאחר ששוחרר מבית-החולים.
אולם הפגישה הנרגשת ביותר היתה לי עם מנחם בגין, מפקד הארגון. בגין, שזה מקרוב יצא מן המחתרת, עמד בראש מפלגה חדשה בשם "תנועת החרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי", והיה עסוק בהכנות לבחירות הכלליות הראשונות שעמדו בפתח. משרד "תנועת החרות" שכן באותה עת ברחוב יהודה הלוי, במקום ששימש את מטה האצ"ל לפני פירוקו. משרדו של בגין שכן בקומה העליונה והכניס לחדרו היתה מדלת צדדית שפנתה למרפסת. המשרד עצמו היה מרוהט בצנעה רבה - שולחן-כתיבה פשוט, כמה כסאות ואצטבאות גדושות בספרים. היתה זו הפעם הראשונה שנפגשתי עם מפקד האצ"ל פנים אל פנים וכמובן שהייתי נרגש מאוד. כאשר נכנסתי לחדר, היה בגין רכון על שולחנו, עסוק בכתיבה. הוא הרכיב משקפיים עם עדשות עבות, גידל שפם עבות והרבה לעשן. על פניו ניכר המתח של הימים הקשים שעברו עליו מאז פרשת "אלטלנה". גם העובדה שחמישה ממפקדיו הבכירים של האצ"ל היו עדיין עצורים, הכבידה מאוד על האווירה (החמישה היו: יעקב מרידור, אליהו לנקין, בצלאל עמיצור, הלל קוק ומשה חסון). בגין קם לקראתי, לחץ את ידי בחום, חיבקני והזמין אותי לשבת. הוא הרעיף שבחים על עמידתנו בקרבות הקשים בירושלים וביקש שאספר לו על הקרב ברמת-רחל. אחר שוחחנו על עתיד הגדוד הירושלמי. בגין גרס כי כל עוד קיימת סכנה לבִנאום ירושלים, יש להמשיך ולקיים את הגדוד. להערכתו, נוכחות כוחות האצ"ל בעיר תרתיע את האו"ם מלהפוך את ירושלים לאזור הנתון לשליטה בינלאומית. יש לדחות, על-כן, את פירוק הגדוד עד שתתבהר התמונה. הסברתי לבגין כי הבחורים מסתובבים באפס-מעשה ויהיה קשה להמשיך כך לאורך זמן. הוספתי כי לדעתי מן הראוי לשקול את פירוק הגדוד ולהסדיר את הצטרפותנו לצה"ל. בסיום הפגישה, כאשר עמדתי לעזוב את החדר, אמר לי בגין כי התרשם עמוקות מן הסדר המיוחד שמצא בפלוגתי בשעת ביקורו בירושלים (ביקור זה נערך בשעה ששהיתי בחופשה ברמת-גן). שמחתי לקבל את המחמאה, אף שלא הבנתי למה התכוון. רק כשחזרתי לירושלים. התברר לי כי בשעת העדרי, ערך פקיד הפלוגה סדר חדש במטה; הוא הציב לוח גדול על הקיר ועליו כרטיסים בצבעים שונים, המתארים את מצבת הלוחמים בפלוגה - מי נוכח, מי חולה, ומי בחופשה. אף אני התרשמתי עמוקות מן המטה שלי עצמי.
בזמן העדרי, חלו שינויים אישיים בצמרת הפיקוד בירושלים, הן בצה"ל והן באצ"ל. משה דיין מתמנה מפקד חטיבת "עציוני" במקומו של דוד שאלתיאל ובאצ"ל החליף יצחק אבינועם (שחזר ממעצר בגלות אפריקה) את רענן, שביקש לשחררו מתפקיד מפקד המחוז. אבינועם היה מפקד מחוז ירושלים בזמן המחתרת ונעצר בתחילת שנת 1947, יחד עם סגנו שמואל תמיר ועם מרדכי ארציאלי.
ב-3 באוגוסט 1948, הגיע בגין לביקור בירושלים. בערב הוא הופיע לראשונה באסיפה פומבית, שהתקיימה ב"כיכר ציון" שבפינת הרחובות יפו ובן-יהודה. (תחילה הוקם במקום קולנוע "ציון" ואחר-כך נבנתה הכיכר. הבריטים העדיפו לקרוא לכיכר בשם "רחבת סנסור", על-שם בית-סנסור המצוי בפינה, אולם קשה היה לסנסור להתחרות בשם "ציון"). מול הכיכר, ברחוב יפו 44, ניצב בניין מסוגנן שנבנה על-ידי האחים קוקיא כבית מגורים ובשנת 1926 שכר אותו טודרוס ורשבסקי ויסד בו את מלון "תל-אביב". לימים היתה הבעלות על המלון בידי משפחת לנדנר-ורשבסקי, וב-1958 הוסב השם למלון "רון". קרוב לשעתיים האזין קהל אלפים לנאומו של בגין, שניצב על גזוזטרה במלון "תל-אביב". אנשי המשטרה הצבאית של האצ"ל יצרו חגורה סביב המלון כדי לשמור על מפקדם, וכל הסביבה היתה מקושטת בדגלי הלאום. בתחילת דבריו, אמר מנחם בגין:

"חומת העיר העתיקה אינה גבול ירושלים, הירדן אינו גבול ארצנו והים אינו גבול עמנו".

היום שלמחרת הוקדש לביקור במתחם הגדוד הירושלמי בקטמון, שהסתיים במסדר רב רושם, בו לקחו חלק כל יחידות האצ"ל בירושלים. בגין מסר את דגל האצ"ל למשמרת הגדוד והמסדר עמד דום בשעה שקרא את שמות חללי הארגון שנפלו במלחמת השחרור. הרשימה פתחה בעולי הגרדום ונסתיימה בחללי אלטלנה וחללי ההתקפה על העיר העתיקה. אחר נשא בגין נאום, בו נאמר, בין היתר:

היום הזה הנני מפקיד בידכם את דגל הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. תחת דגל זה נלחמו לוחמי השחרור במשך כל שנות מלחמתם; תחתיו צעדו אלפי צעירים שאהבת המולדת הביאתם למלחמת השחרור ושנשבעו שלא להניח את נשקם מידם עד ליום הניצחון; תחתיו עלו לגרדום גיבורי הארגון הצבאי הלאומי שכמותם לא קמו מימי בר-כוכבא. על קיפוליו נחרתה באותיות דם ואש המטרה הנצחית: מולדת חופשית בשני עברי הירדן, שלטון צודק לאזרח ולגר ושיבת ציון לדורשי ציון. [...].
בירושלים, שטרם נכללה במדינה ועדיין איננה הבירה, קיים ויוסיף להתקיים הארגון הצבאי הלאומי על חטיבותיו, מפקדיו, חייליו ודגלו. רק כאשר תחזור ירושלים לישראל, ללא כל הסתייגות, ניהפך לחיילי צבא ישראל ולאזרחים, ניפרד מדגלנו ונפקידו בידי האומה שתשמרנו לדורי דורות, כי הוא-הוא שהעלה אותה מעבדות לחירות. [...].

לאחר הנאום, צעדו בסך הפלוגות הקרביות, פלוגת הבנות, פלוגת הנוער והאוצרון. הלוחמים הצדיעו למפקד ולמפקדה ואחר התפזרו למקומותיהם. היתה זו הפעם הראשונה שכל יחידות המחתרת הירושלמיות הופיעו בגלוי, והמחזה היה מרגש מאוד. המסדר כולו הונצח במצלמותיהם של עשרות הצלמים שנוכחו במקום.