האצ"ל בירושלים מתכונן לבאות

במפקדת האצ"ל בירושלים התקיימו דיונים קדחתניים באשר למקומו של הארגון מלחמה הממשמשת ובאה. מאחר שהניתוק מן השפלה הפך להיות עובדה שיש להתרגל אליה, הרי שכל ההחלטות שנתקבלו היו ברמה המקומית. שתי בעיות מרכזיות הטרידו את המטה בירושלים במיוחד: המחסור החמור בנשק ורמת האימונים שלא התאימה למלחמה גלויה. בעוד שבנושא ההצטיידות, הטיפול היה ברמה הארצית, הרי שבעיית האימונים היתה בסמכות המחוז. יש לזכור כי בתנאי המחתרת, שעדיין נמצאנו בהם, עיקר השימוש היה באקדחים ותת-מקלעים. היה קשה מאוד להשתמש בירושלים ברובים, והאימונים במקלע נערכו בדרך-כלל באחד מסניפי הארגון בשפלה.
שתי מטלות הוטלו עלי: האחת - להעביר קורסים בהם ילמדו מפקדים וחיילים את השימוש ברובים ובמקלע "ברן", שהיה בשימוש הצבא הבריטי ומשם עבר לשימוש בארגון, והשנייה - להכין קאדר של מפקדים אשר יוכלו לקלוט בבוא העת את המתנדבים הרבים שיצטרפו לשורות הארגון. היה עלי למצוא מקומות בהם ניתן היה להתאמן ברובים גם בשעות היום, וזאת מבלי לעורר את תשומת-לב הבריטים, שהיו עדיין בעיר ובשמחה היו עוצרים את אנשינו ומחרימים את נשקינו. כמו כן היינו צריכים למצוא דרכים להעברת הנשק והסתרתו. אבל הבעיה הקשה ביותר שעמדתי בפניה, ושעליה לא דיברתי עם איש, היתה קשורה לתפקודה של ידי הימנית. מאז פציעתי באפריל 1946, חל אומנם שיפור ניכר במצבה של היד, אולם עד כדי דריכת הקפיץ של הבְּרֶן לא הגעתי. הקושי הזה כה הטריד מנוחתי, עד שהחלטתי לעשות מאמץ עליון כדי להתגבר עליו. ביקשתי מן המחסנאי האחראי על הנשק מקלע אחד (לאצ"ל בירושלים היו שני מקלעים בסך-הכול), סגרתי את עצמי באחד החדרים שעמדו לרשותנו, והתאמנתי במשך שעות ארוכות בניסיון למתוח את הקפיץ. לא פעם הגעתי לידי אפיסת כוחות והייאוש החל מכרסם בי. אולם חזרתי וניסיתי פעם אחר פעם, עד אשר ההצלחה האירה לי פנים. הייתי המאושר באדם ומיד התחלתי בארגון הקורסים, קודם למפקדים ואחר-כך לטוראים. ניסינו לערוך את האימונים באותם חדרים בהם היינו נוהגים להיפגש, אלא שהחדרים היו קטנים ולא התאימו לאימונים מסוג זה.
תחילה התנהלו האימונים בחדר "הפטיש" בשכונת שערי-פינה (בקצה שכונת מאה-שערים). החדר היה גדול יחסית וגם הסביבה היתה אוהדת, כך שהסיכון לא היה גדול מדי. אולם עד-מהרה התברר שאין די בחדר "הפטיש" והוטל על מספר מפקדים לחפש בדחיפות מקומות אימון נוספים. אחת ההצעות היתה להשתמש בבית-הכנסת אשר בשכונת הבוכרים. בית-הכנסת שכן במקום שקט והוא עמד ללא שימוש בכל שעות היום. השָמש, שהיה אוהד המחתרת, איפשר לאחד הבחורים לשכפל את המפתח, והאימונים התנהלו עם סיום תפילת שחרית ועד שעה שלוש אחר הצוהריים, מועד תפילת מנחה. הנשק היה מועבר אל בית-הכנסת מכוסה בשקים ומוחזר למחסן עם תום האימונים. במשך האימונים הוצבו שומרים מחוץ לבית-הכנסת, כדי להזהיר אותנו בהתקרב סכנה. באחד הימים, נכנס השומר בבהלה וסיפר כי יהודי אחד מתעקש להיכנס לבית-הכנסת. הכנסנו את הרובים לתוך ארון הקודש ועשינו עצמנו כאילו אנו לומדים תורה. היהודי נכנס, והסביר שיש לו יום זיכרון וברצונו להדליק נר בבית-הכנסת. לפני לכתו, הסברתי לו שאנו אנשי הארגון, וכי מוטב שלא יספר לאיש את אשר ראה ושמע. הוא בירך אותנו בהצלחה בכל מעשי ידינו והלך לדרכו.
עשרות לוחמים למדו את השימוש ברובה ובברן בבית-הכנסת שבשכונת הבוכרים. אולם השימוש בבית-הכנסת היה מוגבל לימי חול בלבד. בשבתות נמצא פתרון אחר. אחד המפקדים, שלמה שוֶובל ("צבי") עבד במאפיה של אביו. הוא פתח בפני האצ"ל את דלתות המאפיה בשעות הבוקר המוקדמות, והאימונים נמשכו כל יום השבת. המאפיה היתה רחבת-ידיים והחום שנבע מן התנור הנעים את השהות במאפייה בימי החורף הקרים של ירושלים. בשבת הראשונה, בעודנו מתאמנים בחופשיות, נשמעו לפתע דפיקות בדלת. החבאנו מיד את הנשק מתחת לשקי הקמח, ולאחר שהבחורים הסתתרו, פתחתי את הדלת. בפני התייצבה קבוצה של נשים, שאמרו כי באו לקחת את החמים ששמו ביום שישי בתנור המאפיה. הסברתי להם שנתמניתי להיות שומר על הקמח, ולאחר שלקחו את סיריהן מן התנור, הלכו לבתיהם. לאחר שחלפה הסכנה, בא לבקרנו צבי מיודענו, והתנצל על ששכח לספר לנו את סיפור החמין שבתנור.
ארגון קורסי המפקדים שהוטל עלי היה מורכב הרבה יותר. הפעם צריך היה למצוא מקום בו תוכל קבוצה בת 16-18 איש לשהות במשך כל היום לתקופה של שישה שבועות. גם הפעם הביא את הפתרון חברנו שלמה שוובל. הוא סיפר לי כי לחברו, כרמלי ברון, יש דירה בקריית-שמואל והוא מוכן להעמיד אותה לרשותנו. הסיפור נשמע לי תמוה, והלכתי עם שלמה לפגוש את הבחור ולשוחח אתו. כרמלי סיפר לנו כי הוא עומד לעזוב את ירושלים, ועל-כן החליט להעביר את הדירה לרשותנו. לשאלתי, למי שייכת הדירה, הסביר כי הבית כולו שייך לאביו, והדירה שבקומת הקרקע ניתנה לו במתנה. הסיפור נשמע משכנע, והחלטתי לקיים את קורס "הסגנים" (מפקדי כיתות) באותה דירה, שאת שמה הסבנו ל"וילה". רק מאוחר יותר התברר לי שהאב לא רק שלא הסכים לכניסתנו לדירה, אלא אף לא ידע על כך, ושהחלטת כרמלי באה לאחר ריב גדול עם אביו. הבן החליט להתנקם באביו - והכניס את אנשי האצ"ל לדירתו. כך או כך, התמקמנו בדירה הקטנה, ריכזנו את כל הרהיטים היפים שהיו בה והעברנו אותם אל המרפסת.
כל אותה עת המשכתי לגור בבית חיה ויעקב הופמן, אשר במשך הזמן הבינו כי עיסוקי לאו-דוקא קשורים עם האוניברסיטה העברית. נוהג הייתי לקום בשעה מוקדמת מאוד ולחזור בשעות מאוחרות של הלילה. השתדלתי מאוד לא להפריע את מנוחת בעלי הבית שלי, על-כן ויתרתי על הכנת ארוחת הבוקר ואל השירותים הייתי הולך על קצות האצבעות. חיה הטובה הרגישה שאני עוזב את הבית ללא אוכל; על-כן היתה נוהגת לארוב לי, וכאשר עשיתי בחדר האמבטיה, היתה מתגנבת לחדרי, מניחה על השולחן ספל קפה מהביל וכמה פרוסות עוגה. הייתי נבוך, כי אפילו תודה לא יכולתי לומר לה, מאחר שהיא מיהרה לחזור למיטתה.
עם כניסתנו ל"וילה" שבקריית-שמואל, המעטתי להשתמש בחדרי אשר בשכונת "אחווה", כי ב"וילה" נשארו החניכים ללון במקום. שני חדרים היו בדירה, האחד גדול יותר, ששימש חדר-אורחים, והשני קטן יותר, ששימש חדר-שינה. במשך היום התנהלו כל הפעילויות של הקורס בחדר הגדול ובבוא הלילה, התארגַנו לשינה באופן הבא: הבנים, 12 במספר, פרשו שמיכות על רצפת החדר הגדול, בעוד 4 הבנות התמקמו בחדר-השינה. מאחר שעבורי לא נותר מקום פנוי בחדר הבנים, הוחלט שאני אישן בחדר-הבנות. סבלתי קשות מן הסידור הזה, כי כל הזמן שמעתי את המילים: "תסתובב בבקשה - אני מתפשטת", או לחילופין: "תסתובב בבקשה - אני מתלבשת". יש לציין שנהגנו בפוריטניות רבה ולא היה אף מקרה שבו נוצר "חיכוך" בין אחד הבנים לאחת הבנות.
סידורי ההשכמה היו מורכבים במיוחד, מאחר ש-17 איש היו צריכים להסתדר עם בית-שימוש אחד, שהיה ממוקם בחדר האמבטיה. הנהגתי הסדר קשוח מאוד, לפיו כל אחד חייב לסיים את כל סידוריו בחדר האמבטיה תוך חמש דקות. ההשכמה היתה בשעה 05:00 בבוקר, בשעה 06:40 כולם היו מסודרים בשורה בחוץ ומוכנים לריצת בוקר, ובשעה 08:00 החלו השיעורים שנמשכו עד לשעות הערב המאוחרות. מאחר ולא היו לנו סידורם מתאימים לבישול ל-17 איש, אכלנו שלוש פעמים ביום כריכים. ביום השבת קיבלו החניכים חופשה, וזו היתה הזדמנות עבורם לאכול ארוחה חמה בבית.
בקורסים למדו החניכים את השימוש בנשק קל והדגש הושם על תת-המקלע, הרובה ומקלע הברן. החניכים עברו גם אימונים בתרגילי שדה, קיבלו הרצאות בתורת הפיקוד וההדרכה, וכן למדו טופוגרפיה.