הידרדרות המצב הביטחוני בירושלים

בחודש ינואר 1948 חלה החמרה רבה במלחמה בכל הארץ, אולם בירושלים היה המצב קשה במיוחד. ירושלים היתה קשורה לשפלה באמצעות כביש צר, שהתפתל ביו ההרים, ומשני צִדי הכביש שכנו כפרים ערביים. המצב הטופוגרפי המיוחד של הכביש אִפשר לערבים להתנכל ביעילות רבה לתחבורה היהודית לירושלים וממנה. אם לא די בזאת, הרי שבמחוז ירושלים נכללו מספר יישובים מבודדים: גוש-עציון בדרום, שהיה מנותק מהעיר. עטרות ונווה-יעקב בצפון שהיו מנותקים אף הם והתחבורה אליהם היתה בחזקת סכנה. היישוב הר-טוב ששכן במערב, ולאלה יש להוסיף את קליה וקיבוץ בית-הערבה ששכנו בצפון ים-המלח ושהיו נתונים לפיקוד מחוז ירושלים. ובירושלים עצמה: הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מנותק מן העיר החדשה והגישה אליו היתה באמצעות שיירות שנסעו בחסות הצבא הבריטי. גם השכונות הקיצוניות של העיר (תלפיות ומקור ברוך בדרום, הר-הצופים בצפון, בית-וגן במערב) היו מנותקות והגישה אליהם היתה בחזקת סכנה.
נוכחות הבריטים בירושלים הכבידה אף היא על כוחות המגן בעיר. הבריטים החזיקו בירושלים כוח צבאי רב כדי להגן על מוסדות השלטון וכן כדי להבטיח להם נסיגה מסודרת עם סיום המנדט. הבריטים לא התערבו כאשר הערבים תקפו יהודים, אולם נהגו לבצע חיפושי נשק אצל מגינים יהודיים ולהחרימו ובכך להשאיר את היהודים חסרי מגן. באחד המקרים נכנסו כוחות צבא לאחת העמדות בשכונת נחלת-שמעון ועצרו את חברי ההגנה שנמצאו אותה שעה בעמדה. השוטרים החרימו את הנשק שנמצא בעמדה (אנשי ההגנה פעלו על-פי ההוראות שקיבלו ולא גילו כל התנגדות לחיפושים ולהחרמת הנשק). למחרת היום נמצאו גוויותיהם של ארבעת המגינים ליד שער הפרחים שבעיר המזרחית.

אסון הל"ה
ב-14 בינואר 1948 נערכה התקפה על גוש-עציון וכתוצאה ממנה נהרגו שלושה מגינים ושנים-עשר נפצעו. מפקד הגוש (עוזי נרקיס) תבע משלוח דחוף של חומרי רפואה עבור הפצועים ומאחר שהכביש לגוש היה בשליטת הערבים, הוחלט במטה המחוז לשלוח את העזרה במסע רגלי. למחרת יצאו לדרכם 35 בחורים מצוידים היטב ועמוסים בתחמושת וציוד רפואי. המחלקה לא הצליחה להגיע לגוש-עציון בחסות החשכה ולפנות בוקר נתגלתה על-ידי הערבים. היא כותרה על-ידי כוח עדיף ובקרב העז שהתפתח נהרגו כל אנשי התגבורת. הערבים התעללו בגוויות, שהועברו למחרת היום על-ידי הבריטים לידי המוסדות הלאומיים בירושלים. אבל כבד ירד על היישוב היהודי בירושלים עם היוודע מותם של בחירי בניו.

מכוניות תופת במרכז ירושלים
ב-1 בפברואר התפוצצה מכונית תופת ברחוב הסולל (היום רחוב חבצלת) ליד בניין המערכת והדפוס של ה"פלסטיין פוסט", עיתון יומי בבעלות יהודית שיצא בשפה האנגלית. הבניין נהרס ובית-הדפוס עלה באש. כמו כן נפגעו בנייני מגורים סמוכים והיו נפגעים רבים. בהסתמך על עדי-ראיה, האשימו המוסדות היהודיים בגלוי את הבריטים במעשה הזוועה הזה.
ב-22 בפברואר פקד את ירושלים אסון נוסף, שנודע בשם "אסון בן-יהודה". חיילים בריטיים הצליחו להכניס לירושלים שלוש משאיות ממולכדות, העמידום במעלה רחוב בן-יהודה והסתלקו מן המקום. כעבור שעה קלה הוחרדה ירושלים מקול נפץ אדיר; ארבעה בתים גדולים קרסו תחתיהם. כ-50 יהודים נהרגו בפיצוץ ולמעלה מ-100 נפצעו. ירושלים היתה בהלם. מחקירת האירוע התברר מעל לכל ספק כי יד חיילים בריטיים היתה במעשה. פיקוד ההגנה בעיר החליט להבליג, בעוד האצ"ל פירסם הודעה לפיה כל חייל או שוטר בריטי שיימצא באזור יהודי - יִיָרה. חוליות אצ"ל מזוינות הסתובבו ברחובות ופגעו בכל איש צבא בריטי שנקלע בדרכם. באותו יום נורו למוות עשרה חיילים בריטיים וכתוצאה מכך הסתגרו הבריטים בתוך אזורי הביטחון שלהם והפסיקו לחלוטין את הסיורים בירושלים היהודית. מאותה עת יכלו הכוחות היהודיים (ההגנה, האצ"ל ולח"י) להסתובב באופן חופשי עם נשק ביד מבלי לחשוש להתנכלות הבריטים.

הבריחה דרך צינור הביוב
יומיים לפני הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בוצעה אחת הבריחות הנועזות מבית-הסוהר המרכזי בירושלים. אסירי לח"י שישבו בבית-הסוהר, הצליחו לחפור מנהרה שהתחברה אל מערכת הביוב הישנה שנבנתה בעיר. ב-20 בפברואר ירדו לתוך המהרה 8 אנשי לח"י ו-4 אנשי האצ"ל, כולם שפוטים לשנות מאסר רבות, זחלו בתעלת הביוב ויצאו לאוויר החופשי דרך פתח שהיה מחוך לשטח בית-הסוהר. שם חיכו להם חבריהם, הלבישום בבגדי פועלי מחלקת עבודות ציבוריות וסילקום במהירות מן המקום. אחד מאנשי האצ"ל שברחו, מנחם (מנדל) מלצקי, הוסתר בביתו של לוי יצחק ברנדויין ("גנדי"), ששכן ברחוב יעבץ, סמוך לרחוב בן-יהודה. 1
כאשר אירע הפיצוץ בבוקר ה-22 בפברואר, שהיתי בחדרי אשר בשכונת אחווה, וכשנודע לי מקום הפיצוץ, מיהרתי אל ביתו של "גנדי". שמחתי לשמוע כי איש ממשפחת "גנדי" ו"האורח החשוב", לא נפגע מן ההתפוצצות, ובמיוחד שמחתי כשסופר לי שנורית, בִתו של "גנדי", ישנה אותו לילה אצל חברתה סמדר בשכונת רחביה. המחזה שנתגלה לנגד עיני היה מחריד; הגג והתקרה נהרסו כליל, והאבק בדירה היה כה סמיך, עד כי לא היה אפשר לראות את הנוכחים אלא ממרחק קצר ביותר. כולנו הפשלנו את השרוולים, והבחורים שזה עתה סיימו את חפירת המנהרה בכלא, חזרו לחפירת ההריסות בבית "גנדי". עברו עוד ימים לא מעטים, עד שנמצאו החומרים לתקן את הגג והתקרה ובינתיים קיימנו את פגישותינו בדירה "תחת כיפת השמים".
עם תחיל המרד נגד השלטון הבריטי בארץ, אהד "גנדי" את האצ"ל ועזר ללוחמיו ככל שיכול. כאשר הגעתי לירושלים, היה לוי יצחק ברנדויין איש האצ"ל לכל דבר, ובביתו התקיימו הפגישות של המפקדה הירושלמית. הוחלט לתת לו את הכינוי "גנדי" בהשראת מועדות החיילים ההודים שהיה בקצה הסימטה.

לוי-יצחק ברנדויין
לוי יצחק ברנדויין היה נצר למשפחת רבנים ונין ללוי-יצחק מברדיצ'ב, שעל שמו הוא נקרא, נולד בצפת בשנת 1900, שם גדל והתחנך. מלבד לימוד התורה, ספג בבית הוריו גם את אהבת העם והארץ. הוא היה יהודי גא, שסלד מההתרפסות בפני השליט ולא פחד מן הגוי. כבר בנעוריו עמד על משמר הכבוד הלאומי ולחם למען הצדק. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות במלחמת הדגים שהיתה בצפת בזמנו. ומעשה שהיה, כך היה: נוהַג יהודי היה מימים ימימה לאכול דגים בחג ובעיקר בימים הנוראים. לקראת החגים היו דייגי צפת, יהודים וערבים, יוצאים לכינרת ולירדן כדי להכין מלאי של דגים. במקרה המסופר, החליט הדייגים הערבים להיפטר ממתחריהם היהודים - הלכו והלשינו עליהם בפני השלטונות הטורקיים כי היהודים קיללו אותם בדתם. קללת הדת המוסלמית היתה עבירה חמורה מאוד, והנאשם היה צפוי לעונש כבד (יש לזכור שהתורכים היו מוסלמים אף הם). מיד עצרו את הדייגים היהודים והוחלט להעמיד למשפט. הדייגים הערבים חגגו, והכינו מלאי גדול של דגים כדי למוכרם ליהודים. מנהיגו יהדות צפת התכנסו לישיבת חירום לטכס עצה כיצד לשחרר את העצורים. בלחץ משפחת ברנדויין, הוחלט להטיל חרם על הדייגים הערבים, והביצוע הוטל על "הנוער". אל יהיה הדבר קל בעיניכם, כי לא היה תקדים להעדר מַטעמי הדג משולחנם של יהודי צפת בחג. לוי-יצחק הצעיר היה אחד ממנהיגי הילדים שפשטו בשוק ומנעו מן היהודיות הכשרות מלקנות דגים אצל הערבים. היה מקרה שבו נודע לילדים על יהודייה אחת שקנתה דג בחשאי - פשטו הללו לביתה, לקחו את סיר הדגים והביאוהו לבית-הכנסת, שם הוכרזו הדגים כאסורים באכילה ובעליהם בוישו ברבים. בהעדר קונים, נרקבו הדגים שנשארו בידי הסוחרים הערבים, והללו החלו לוחצים על מנהיגי היישוב היהודי בצפת לבטל את החרם. נפתח משא-ומתן ארוך ומייגע, אשר בסופו ביטלו הדייגים הערבים את האשמותיהם נגד עמיתיהם היהודים ורק לאחר שהעצורים שוחררו מהכלא, הוסר חרם הדגים.
בזמן השלטון התורכי, הורשו תושבי הארץ להיות אזרחי מדינות זרות ותקנה זו איפשרה ליהודים ליהנות מכל מיני זכויות-יתר. משפחת ברנדויין היתה בעלת אזרחות אוסטרו-הונגרית, ובזמן מלחמת-העולם הראשונה, כאשר גבר הרעב בארץ, יצאו לוי-יצחק ורעייתו לאה לבית לורברבוים את הארץ ונסעו לווינה. שם עשה לוי-יצחק חַיִל, והתמנה למנהל ארגון הג'וינט, שעסק בעזרה לפליטים היהודים הרבים שהתרכזו בווינה לאחר המלחמה. למרות הצלחתו בווינה, החליט לוי-יצחק לחזור ארצה והשתקע בירושלים. ושוב היה מראשוני המתנדבים להגנת היישוב היהודי בעיר מפני פורעים ערבים, הן בפרעות תרפ"ט והן בפרעות הדמים של השנים 1936-1939.
נוסף למקום פגישות של המפקדה הירושלמית, היה בית "גנדי" אכסניה לכל איש אצ"ל שהגיע לירושלים ועדיין לא מצא מקום מגורים. לנו, "הפליטים", היה המקום לבית שני, והגברת ברנדויין, שנהגנו לכנותה "גברת גנדי", הסתכנה לא במעט כאשר נתנה מחסה לאנשי האצ"ל. לעיתים שימש הבית גם להסתרת פצועים. כך היה המקרה של "אלימלך" (יהושע גורודנצ'יק), שנפצע באחת הפעולות והועבר לבית גנדי. ד"ר קוק שהוזעק לטפל בפצוע קבע שיש צורך לנתחו כדי להוציא את הקליע שנתקע בישבנו של אלימלך. בדרך-כלל מבצעים ניתוח מעין זה בחדר ניתוח ובהרדמה, אולם מאחר שחששנו להעבירו לבית-החולים, שאלנו את הרופא אם יהיה מוכן לבצע את הניתוח במקום. ד"ר קוק השיב כי אין לו אמצעי הרדמה, אבל מאחר שהקליע לא חדר עמוק, ניתן להוציאו גם בלי הרדמה. שני אנשים החזיקו באלימלך, האחד בידיו והשני ברגליו, וד"ר קוק חתך באזמלו והוציא אל הקליע, אלא שאת הצעקות ניתן היה לשמוע גם בקצה הרחוב. לאחר הניתוח, נורית ואנוכי לקחנו את הבגדים המגואלים בדם, וזרקנו אותם בפחי-האשפה של שוק מחנה-יהודה, כדי להרחיק את העקבות,
בזאת לא תמו הרפתקאותיה של "אימא גנדי". ביום שישי, ה-21 ביוני 1947 אחר-הצוהריים, שכבה לנוח לאחר שסיימה להכין את השבת ולנקות את הבית. לפתע שמעה דפיקות בדלת, וכשפתחה אותה נדהמה לראות לפניה שוטר, אשר שאל בעברית אם זהו בית ברנדויין. לאחר שענתה בחיוב, שאל השוטר האם יורם בבית ("יורם" היה כינויו של חיים רזניק, ששימש מזכיר המחוז). הגב' ברנדויין הצליחה לשמור על קור רוח ואמרה: "אין פה שום יורם". השוטר התעקש וביקש להיכנס, אולם הגב' ברנדויין מנעה זאת ממנו. בינתיים הגיעה צפורה לוי ("זמריה"), אשר באה לפגישה עם רחל ברנדויין ("נורית"), הבת, וכאשר שמעה את הדו-שיח, התערבה ואמרה "יורם אמר לי שהוא לא יבוא היום". בכך נסתיימה השיחה ואליעזר עזב את המקום נבוך ומבויש. הגב' ברנדויין, שחששה שהמקום נתגלה על-ידי המשטרה, ביקשה מצפורה לוי לרדת מיד לחצר ולהזהיר את כל מי שיבוא, שלא יעלה למעלה מחשש שייאסר. כעבור דקות מספר הופיע למקום מפקד המחוז, מרדכי רענן, וכששמע את אזהרתה של צפורה, עלה במדרגות בריצה. הגב' ברנדויין תיארה את השוטר, ורענן תפס את ראשו בידיו ואמר: "אוי וי, הרי זהו "קבצן" שזה עתה ברח מבית-הסוהר"! מסתבר כי בכל התכנון המורכב של הבריחה, שכח רענן לספר לגב' ברנדויין על הביקור המתוכנן של "השוטר", ומבלי דעת, שלחה אותו לרחוב יפו - רחובה הראשי של ירושלים, מרחק כמה מאות מטרים בלבד מבית-הסוהר ממנו זה עתה ברח.
אליעזר סודיט צעד במהירות אל הכתובת השנייה שהיתה בידו - ביתה של משפחת גרינוולד, שהחזיקו בית-מלון קטן ברחוב אגן 2 במרכז העיר, לא הרחק מבית ברנדויין. את הדלת פתח יצחק גרינוולד ("בובי"), שלבש מדי חייל של הצי הבריטי. כאשר ראה את אליעזר, אמר: "אתה הוא השוטר שרינה מחכה לו"? הרטה ("רינה") ואחיה יצחק היו חברי האצ"ל וביתם שימש לא אחת לפגישות וכן בית-מחסה לפצועי המחתרת. שם החליף את בגדיו ומאוחר יותר הועבר לתל-אביב. "קבצן" נקשר מאוד לבית-ברנדויין, וכאשר חזר לירושלים, בחודש יוני 1948 (תקופת ההפוגה הראשונה), ביקש את הזוג ברנדויין לשמש כשושביניו כאשר נשר את דרור גוריון חברתו לאישה.
כאשר החלו הקרבות בירושלים לאחר צאת הבריטים את העיר, נתמנה "גנדי" כאחראי לאספקה לבסיסי האצ"ל שהוקמו בעיר. משעשע היה לראותו מסתובב ב"'קרקע" (כינוי למועדות בית"ר, שהפך להיות מחסן האספקה הראשי של האצ"ל) עם אקדח בעל קליבר קטן על כרסו המטופחת.


לאה ברנדויין לוי יצחק ברנדויין

הפיצוץ בחצר המוסדות הלאומיים
ב-11 במרס 1948, החרידה התפוצצות אדירה את מנוחתם של תושבי שכונת רחביה והדיה נשמעו בכל רחבי העיר. היתה זו מכונית תופת שהתפוצצה בחצר המוסדות הלאומיים וגרמה למותם של 12 ולפציעתם של 44 וזאת נוסף להרס הרב שנגרם לבניינים עצמם.
מחקירת נסיבות המקרה, התברר כי נהג הקונסוליה האמריקנית, אנטון דאוד קרמילו, יצר קשר עם שירות הידיעות של ההגנה והבטיח לספק להם נשק תמורת תשלום. הוא הצליח להערים על אנשי הש"י וכן על אנשי הביטחון ששמרו על בנייני המוסדות הלאומיים וכך החדיר לתוך החצר את מכונית התופת.
הפיצוץ היכה בתדהמה ובהלם לא רק את תושבי ירושלים, אלא גם את מנהיגיה. אם לאחר התפוצצות מכוניות-התופת ליד ה"פלסטיין פוסט" וברחוב בן-יהודה ניתן לחדור גם למרכז העצבים של השלטון היהודי, הרי שאין כבר מקום בטוח בירושלים כולה.
הערבים הגבירו את פעילותם גם מחוץ לירושלים עצמה, ותקפו את השיירות שיצאו מהעיר אל היישובים המבודדים שהשתייכו למחוז ירושלים. ב-18 במרס יצאה מהעיר שיירת אספקה ליישוב הר-טוב. השיירה כללה ארבע משאיות עמוסות אספקה, מלֻוות בארבעה משוריינים. השיירה הגיעה להר-טוב ופרקה את מטענה ללא כל תקלה, אולם בדרך חזרה לירושלים הותקפה על-ידי ערבים מזוינים. בחילופי האש נהרגו 11 לוחמים ושני משוריינים אבדו.
יומיים לאחר אסון השיירה, העלו הערבים באש את מפעל המלט "שמשון" שליד הר-טוב ותקפו ביריות את היישוב.
גם השיירה שיצאה מירושלים לעטרות הותקפה על-ידי הערבים. שני משוריינים שליוו את השיירה עלו על מוקש, ומהאש העזה שנפתחה על השיירה נהרגו 14 לוחמים ונפצעו 9.
כישלונה של ההגנה להדוף את התקפות הערבים ברחבי הארץ השפיעה לא רק על היישוב היהודי בארץ-ישראל, אלא גם על ממשלת ארצות-הברית, אשר החליטה לסגת מתמיכתה בהחלטת האו"ם מה-29 בנובמבר.
ב-19 במרס הודיע נציג ארצות-הברית במועצת הביטחון, כי מאחר שאין אפשרות ליישם את תוכנית החלוקה בדרכי שלום, יש לדחותה ובמקומה להקים בארץ-ישראל משטר נאמנות בחסות האו"ם.

הכישלון ב"נבי דניאל"
ב-26 במרס 1948 יצאה מירושלים שיירה גדולה להביא לגוש-עציון אספקה, ציוד צבאי ולוחמים. היתה זו השיירה הגדולה ביותר שיצאה אי-פעם לגוש-עציון והיא כללה 33 משאיות מוגנות בשריון ועמוסות באספקה, 4 אוטובוסים מוגנים בשריון, שהעבירו לוחמים בלתי חמושים )הם היו אמורים להחליף את הלוחמים ששהו בגוש( וכן 14 משורייני-ליווי. עם הגיע השיירה לגוש-עציון, פורק המטען במהירות, אלא שבמקום לצאת לדרך כעבור 15 דקות, כפי שתוכנן מראש, התעכבה השיירה כשעתיים. הסיבה לעיכוב היתה הניסיון להעמיס על אחת המשאיות גוף של מטוס פייפר שניזק ונשאר בשטח וכן פר עיקש, אשר הוחלט להעבירו לירושלים.
העיכוב המיותר בגוש-עציון וכן האיחור ביציאה מירושלים, קבעו את גורל השיירה. במשך הזמן הזה הצליחו הערבים להקים מחסומים בדרך מגוש-עציון לירושלים, ופירוקם על-ידי משורייני-הליווי נעשה קשה ככל שהשיירה התקדמה בדרכה. ליד נבי דניאל היא נתקלה במחסום גדול וכוח הליווי לא הצליח לפרקו. בכך נחסמה דרכה של השיירה והמכוניות לא יכלו להתקדם ואף לא לסגת חזרה לגוש-עציון. התפתח קרב קשה והבחורים נאלצו לנטוש את המכוניות ולהתבצר בבית בודד, שרוכזו בו גם הפצועים, שמספרם הלך וגדל.
כאשר הגיעו הידועות בדבר גורל השיירה, הטיל הפיקוד העליון על שאלתיאל להתקשר עם הבריטים ולבקש את עזרתם. הבריטים לא מיהרו להיענות לבקשה, ורק למחרת היום שלחו צבא לחלץ את הלכודים בנבי דניאל. התנאי של הבריטים היה, שהלוחמים יתפרקו מנשקם ויחזרו לירושלים בלתי מזוינים. כל הנשק, כולל המשוריינים, הועבר לידי הערבים.
אבדות היהודים בקרב נבי דניאל הגיעו ל-15 הרוגים ו-73 פצועים. כן אבדו 150 כלי-נשק, כולל 10 מקלעים והיתר רובים ותת-מקלעים. נוסף לזאת אבד הרכב המשוריין של ההגנה: 10 משורייני ליווי, 4 אוטובוסים מוגנים בשריון וכן 25 משאיות בעלי מרכבים משוריינים.
הכישלון בנבי דניאל, לא זו בלבד שפגע ביכולת הלחימה של ההגנה, אלא אף עִירער את הביטחון העצמי של מגיני ירושלים ואזרחיה. המדיניות של ההנהגה האזרחית והצבאית אשר על-פיהּ יש להחזיק בגוש-עציון בכל מחיר, לא עמדה במבחן. הנימוק המדיני, שהיישובים יקבעו את גבולות המדינה, לא תפס לגבי גוש-עציון, שעל-פי תוכנית החלוקה אמור היה להיות בשטח המדינה הערבית. גם הנימוק הצבאי, לפיו גוש-עציון חיוני להגנת ירושלים, לא עמד במבחן. הסכנה לירושלים נבעה מן הלגיון הערבי ולא מן הערבים המקומיים; והלגיון, כידוע, תקף את העיר מצפון ולא מדרום. מגיני גוש-עציון לחמו בגבורה עילאית, אולם הם לא עיכבו את ההתקפה הערבית על ירושלים, שהחלה לאחר צאת הבריטים את העיר.
לאחר הקרב בנבי דניאל, נתקפו מנהיגי היישוב היהודי בירושלים חרדה ושלחו קריאות נואשות לעזרה.
ב-28 במרס, שיגרו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים מברק אל ראש המחלקה, משה שרתוק, שעשה אותה עת בניו-יורק. במברק נאמר, בין היתר: 2



אנו מרגישים כי חובתנו להודיע לך את האמת בדבר המצב הנוכחי בירושלים. מצב האספקה והציוד קרובים לקטסטרופה. לאחר אסון גוש-עציון, איבדנו את כל הרכב המשוריין של עירנו. הקשר עם עטרות, "הדסה" ואפילו תלפיות נעשה פרובלמטי ... תורים ארוכים ללחם, המורל של התושבים בשפל המדרגה ו"הפורשים" [הכוונה לאצ"ל ולח"י] מפיקים תועלת מן המצב ... הסוכנות היהודית איבדה כמעט לחלוטין את סמכותה ומרותה. אנו מפצירים בך לעשות כל אשר לאל ידך כדי לזרז את המשא ומתן להפוגה וזאת כדי להקל על הסכנה הגדולה המאיימת על ירושלים.



הגדיל לעשות יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי (לימים נשיא מדינת ישראל). בתזכיר ששלח בתחילת אפריל לחברי הוועד הפועל של הסוכנות היהודית שהתכנס בתל-אביב, נאמר בין השאר:3



ירושלים מנותקת מבחוץ ומבותרת מבפנים.
כבר כיום אין גישה לירושלים ואין יציאה ממנה זה עשרה ימים, אלא על כנפי נשרים [הכוונה לתנועת המטוסים הקלים שפעלו בין תל-אביב לירושלים]. אין אנו רואים כאן את עיתוני תל-אביב, אין שיירות, אין אספקת מזון יציבה, אין דואר סדיר, אין כמעט קשר טלפוני עם נקודות חוץ ואם אמנם נעשו צעדים חשובים להבטחת הדרך לירושלים, אין סיכויים קרובים שהמצב ישתפר, להיפך, יש להניח שהמצב יורע בהרבה.
ומבפנים?
העיר מבותרת. העיר העתיקה זה ארבעה חודשים שהיא נתונה תחת שלטון אויב, ושעריה תפוסים בידי ערבים מזוינים. אין יוצא ואין בא, ותושביה היהודים חיים על מנת הצידה הזעומה, המובאת בדרך עקלתון בעזרת הצבא [הבריטי] ומגיניה עומדים בגבורה לשמור על הקיים.
כן מנותקים מן העיר חלקיה הצפוניים והדרומיים.
מצפון: "הדסה" והאוניברסיטה העברית נמצאים בטווח ירי האויב, המאיים לשרוף את האוניברסיטה ואת "הדסה", ואף הדרך לבית הקברות בהר-הזיתים חסומה בפנינו. ומדרום - מקור-חיים ותלפיות, רמת-רחל וחוות-הלימוד מנותקים ובקושי רב מחזיקים אנשי המגן קשר עם חלקי העיר הללו.
כל העיר מנותקת, מורגש מחסור בצידה וכבר התחיל הרעב לתת את אותותיו. כל ירושלים נתונה במצב של העיר העתיקה.
ועוד דבר: הסכנה האורבת לירושלים כפולה היא - חיצונית ופנימית. אל נא נשכח, שמחצית תושביה שייכים לעדות המזרח, אשר בקירבם מצאה ה"פרישה" ]הכוונה לאצ"ל ולח"י[ מזמן קֵן לה. ואף היישוב האשכנזי - מחציתו נגרר אחרי ה"אגודה" וכו' ["אגודת ישראל" שהתנגדה לציונות]. כל אלה הם אלמנטים שהמשמעת הלאומית לקויה בקרבם, וכבר התחילה הדמורליזציה - אל נתעלם ממנה. התחילה הסתה חריפה נגד המוסדות וכבר היו איומים להקמת מוסדות נפרדים, ואף ניסיונות לצאת בדגלים לבנים ולבקש רחמים מהמושל [הבריטי] ומהערבים ...
בלי תוספת אנשים, צידה ונשק, לא נוכל לעמוד ואנו צפויים בירושלים להכרעה פטלית נגדנו, הכרעה המבשרת כלייה וחורבן ליישוב היהודי בירושלים ...