בסיס עץ חיים
בכניסה לעיר, בשכונת עץ-חיים, הוקם בסיס של האצ"ל. הבסיס הוקם בבניין בלתי גמור של הקבלן פרוסק, אשר בנו יעקב היה חבר האצ"ל.
לאחר כיבוש דיר-יאסין, נתמניתי מפקד בסיס "עץ חיים", במקומו של "גיורא" (בן-ציון כהן) שנפצע בקרב. בחזית הבניין היה מגרש גדול, ששימש למסדרים וכן כמקום חנייה לכלי-הרכב השונים שהיו ברשותנו. בחצר היה גם בור מים גדול, ששימש את השכונה כולה בשעת המצור הממושך על ירושלים.
הפעילות המרכזית בבסיס היתה אימונים אינטנסיביים, תוך שימת דגש על אימוני שדה, הן ביום והן בלילה. יש לזכור כי המלחמה בשלטון הבריטי התנהלה בתנאי מחתרת קשים ביותר, ולא היו לאצ"ל האפשרויות לאימוני שדה. אופי המלחמה בבריטים גם לא הצריך קרבות בשדה פתוח, מאחר שההתקפות התנהלו ביחידות קטנות והקרב, שהתנהל ברוב המקרים בעיר, חייב היה להיות קצר. היחידה התוקפת, שמנתה לכל היותר כמה עשרות לוחמים. חייבת היתה לסיים את המשימה תוך דקות ולסגת למקום מבטחים, לפני שיהיה סיפק בידי כוחות גדולים של הצבא והמשטרה להגיע למקום הפעולה.
האימונים בבסיס "עץ חיים" כוּונו לקראת הפלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל לאחר סיום המנדט הבריטי. אימוני השדה, שכללו גם זחילה ממושכת בשדה קוצים מבלי להתגלות לאויב, הקיפה לא רק את תושביו הקבועים של הבסיס, שמנו כ-40 לוחמים. קבוצות קבוצות היו באים הבחורים לפרקי זמן קצובים, ולאחר סידרת אימונים, היו חוזרים לבתיהם, כי לא היתה אפשרות תקציבית וטכנית להגדיל את מספר אנשי הבסיס.
השתדלתי מאוד להכניס את החיים בבסיס לשגרה, תוך הקפדת על משמעת וסדר, אלא שהתנאים האובייקטיביים לא היו קלים. תנאי המגורים היו פרימיטיביים והאספקה היתה מוגבלת. הלוחמים לא קיבלו מדים, למשל, וכל אחד היה חייב להביא בגדים מן הבית. גם שירותי כביסה לא היו, שלא לדבר על מקלחות; לכן נתנו חופשות בתדירות גבוהה יחסית, כדי לאפשר ללוחמים לקבל את השירותים הללו בבתיהם. היו מספר חברים שלא היתה להם משפחה בירושלים, ויחד היינו הולכים אחת לשבוע לבית-המרחץ הטורקי אשר בנחלאות. מאוחר יותר, שעה שבית-המרחץ נסגר בגלל מחסור במים, נהגנו להתרחץ במעיין אשר בכפר הערבי הנטוש "ליפתה" (מי-נפתוח). הכפר היה בשטח ההפקר, לכן ירדנו אליו עם נשק וכאשר קבוצה אחת התרחצה במעיין - שמרה עליה קבוצה שנייה שתפסה עמדות בשטח.
לאחר כיבוש דיר-יאסין, השתפר בהרבה מצב האספקה של הבסיס. התברר שהכפר היה עשיר מאוד, וכמויות גדולות של מזון (שקי קמח, פחי שמן, קטניות ועוד) הועברו אל מחסן האספקה המרכזי של האצ"ל, "הקרקע", ששכן במועדון בית"ר אשר בשכונת "בני ברית". כאמור, נפל התפקיד הקשה של ניהול המחסן בידי "גנדי" (לוי יצחק ברנדויין), אשר למרות המחסור הגדול, הצליח לספק את מצרכי המזון החיוניים לבסיסים השונים. "גנדי" ניהל את ה"קרקע" ביד רמה וביעילות רבה ובזכותו לא חסר לנו מזון בכל ימי המצור.
בנוסף לצורכי המזון הרבים, הועברו מדיר-יאסין לבסיס עץ חיים גם עדר של עזים ולול של תרנגולות. למזלי מצאתי בין אנשי הבסיס לוחם אחד, שכינויו היה "שטַיֶאר אוסטרי" (שמו של אקדח מתוצרת אוסטרית), שהיה בעל ניסיון עם עזים, והוא היה נוהג להוציא מדי בוקר את העדר למרעה. גם "מומחה" לתרנגולות מצאתי, ומדי בוקר היינו עורכים "ספירת מלאי" כדי לוודא שלא נעלמו אי-אלו מקרקרות. החלטנו כי הלול יהיה קודש לפצועים, ומדי יום העברנו עופות לבית-החולים "החלמה", ששכן באותה עת ברחוב ברטנורא 1 פינת רחוב רד"ק, אשר בקריית-שמואל. היתה זו דירה נטושה, שבעליה עזבו את ירושלים, ומספר ימים לפני ההתקפה על דיר-יאסין, עברה הסבה לבית-חולים. הרופא האחראי היה ד"ר ליאון פרחי, צעיר שעלה בביירות והצטרף לשורות הארגון. ד"ר פרחי נתמנה כאחראי לשירותי הרפואה של האצ"ל בירושלים ובמסגרת תפקידו העביר קורסים נרחבים בעזרה ראשונה וארגן את נקודות איסוף הפצועים בפעולות הארגון. לידו עזר ד"ר גולדשלגר, שהיה רופא ידוע בירושלים. כאחות ראשית ומנהלת בפועל של בית-החולים שימשה "רינה" (הרטה גרינוולד), שהיתה אחות במקצועה ופעילה בארגון. להוריה היה בית-מלון קטן במרכז העיר, אשר שימש מקום מפגש לאנשי הארגון ואף אכסניה לפצועי האצ"ל. ב"החלמה" שוכנו הפצועים קל, בעוד הפצועים קשה הועברו לבית-החולים "הדסה" ששכן ברחוב הנביאים. נהגתי לבקר את הפצועים מדי יום ביומו, ובאותה הזדמנות פגשתי גם את נורית, ששימשה כעוזרת לאחות. האווירה ב"החלמה" היתה עליזה והאוכל היה בשפע, ובכל זאת שמחו הבחורים לקבל את "תעודת השחרור" מבית-החולים ולחזור לפעילות מבצעית.
מאוחר יותר, כאשר גדל מספר הפצועים, עבר בית-החולים "החלמה" לווילה אגיון, ששכן ברחוב סמולנסקי ובזמן שלטון המנדט הבריטי היה בתוך האזור הביטחון ושימש את הגנרל ברקר (מפקד הצבא בארץ). לאחר צאת הבריטית את ירושלים, מסרה הגב' אגיון את מפתחות ביתה לגב' ריבלין, שעזרה רבות לחברי המחתרת והתמסרה במיוחד לפצועים. הגב' ריבלין (האימא של ראובן ריבלין, לימים שר בממשלת ישראל ויושב ראש הכנסת), בעזרת נטע ברגמן והצוות הרפואי, הפכו את הווילה לבית-חולים. לימים, כאשר ממשלת ישראל עברה מתל-אביב לירושלים, נרכש הבניין על-ידי הממשלה ושימש כדירת שרד, תחילה של שר החוץ ולאחר מכן - של ראש הממשלה. וכך קרה שהבית בו התאכסן הגנרל ברקר, שלחם בחורמה בארגוני המחתרת, שימש את פצועי האצ"ל, וכעבור שנים גר בו מנחם בגין - מפקד האצ"ל ולימים ראש ממשלת ישראל.
עם התקרב חג הפסח, הוחלט למכור את העזים לתושבי ירושלים ולהשאיר רק כמה מהם שישמשו את אנשי הבסיס בחג. עם חיסול העדר והלול, הוסר מטרד גדול שהפריע רבות למהלך החיים התקין בבסיס. יכולתי להתרכז בבעיות האמיתיות ולהפסיק את הבירורים בדבר גורל הביצים (שתמיד נעלמו מן הלול) והאם התרנגולת התורנית מתה מוות טבעי או שמא מישהו דאג לזרז את התהליך.
בערב פסח תש"ח היינו ב"מצב הכן"; כל החופשות בוטלו והיה עלי לארגן את ליל הסדר בבסיס. לקראת החג הוכשרו כל הכלים במטבח, ואת הסדר עצמו ניהל רב, שבא על משפחתו כדי להיות עם הלוחמים. מאחר שהבסיס היה רחוק ממקום מגורי הרב, דאגתי בעוד מועד להכין עבורו חדר מיוחד, אשר מיטותיו כוסו בסדינים לבנים. לפני בואו של הרב, נשאתי נאום קצר בפני הלוחמים והשבעתי אותם להתנהג כיאות בשעת טקס ליל הסדר ולהימנע מכל צורה של חילול החג. הבנות ערכו את השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם שפע יין שיספיק ל"ארבע כוסות". בראש השולחן היתה צלחת גדולה של פסח ובאווירה חגיגית ניהל הרב את ה"סדר", בעוד הבחורים שרים יחד איתו את שירי ה"הגדה". החלק הראשון של "הסדר" עבר בשלום, והרב שיבח בפני את התנהגותם היפה של הבחורים. הגיע זמן "שולן ערוך", והבנות הגישו ארוחה טובה . עם סיום הארוחה, החל היין לתת את אותותיו, וכאשר החל הרב את חלקו השני של "הסדר", פצחו לפתע כמה בחורים בשירי מחתרת. ניסיתי להרגיע את הרוחות, אולם השירה הלכה וגברה והבחורים יצאו מכלל שליטה. איש אל שמע יותר את דברי הרב, אשר הזדרז לסיים את הטקס. עם סיום "הסדר", הודיעני הרב כי שינה את דעתו והחליט לצעוד ברגל לביתו. כל התנצלויותיי והפצרותיי לא הועילו - הרב עמד על שלו לחזור לביתו. כשראיתי שאין בכוחי לשנות את החלטתו, יצאתי בלוויית קבוצה של בחורים וליווינו את הרב לביתו בשירה.
האווירה בבסיס היתה טובה וקיימנו יחסים טובים עם השכנים. סמוך לבסיס שכן בית-הספר לעיוורים והתזמורת שלהם היתה באה מדי ערב להנעים לנו ממנגינותיה.
לאחר חג הפסח חזרנו לחיי השגרה, כאשר בנוסף לאימונים אינטנסיביים ביצענו את המשימות השונות שהוטלו עלינו. אחת מהן היתה - החרמת בנזין ממחסני חברת "אשלג". נסענו במשאית למוסך של החברה, ששכן ברחוב שמואל הנביא, התגברנו בנקל על השומרים והעמסנו את חביות הבנזין על המשאית. לפני שהספקנו לסיים את המלאכה, הופיעה קבוצה של אנשי ההגנה ומפקדם הודיעני שהדלק שייך להגנה. לאחר דין ודברים, מלוּוה איומים לשימוש בכוח משני הצדדים, התפשרנו: את אותן חביות שהספקנו להעמיס על המשאית, ניקח איתנו ואת היתר נשאיר להגנה. העברנו את השלל למחסני ה"קרקע", לא לפני שהורדתי "מעשר" עבור הבסיס, והבנזין צורף ליתר המצרכים שהיוו את המחסן פרטי שלנו. כעבור זמן לא רב, הופעת על אופנועי לפגישה את רענן, מפקד המחוז, במשרדו. היה זה אופנוע בצבע אדום מתוצרת "טריומף", שהוחרם ממחלקת עבודות ציבוריות עוד בטרם עזבו הבריטים את ירושלים. כאשר ראה רענן את האופנוע, ביקשני להשאיר אותו לשימושו ובתמורה ייתן לי את המכונית האמריקאית מתוצרת "ביואיק" שעמדה לרשותו, וזאת משום שהוא מתקשה להשיג דלק עבורה. עם תום הפגישה, ביצענו את עסקת החליפין - האופנוע עבר לרשותו של רענן ואני קיבלתי את המכונית, אותה תדלקתי בבנזין שהיה במחסן הפרטי של הבסיס.
המחבר על גג בסיס "עץ חיים".
ברקע הכפר ליפתה והגבעות של רמות.
לאחר כיבוש דיר-יאסין, נתמניתי מפקד בסיס "עץ חיים", במקומו של "גיורא" (בן-ציון כהן) שנפצע בקרב. בחזית הבניין היה מגרש גדול, ששימש למסדרים וכן כמקום חנייה לכלי-הרכב השונים שהיו ברשותנו. בחצר היה גם בור מים גדול, ששימש את השכונה כולה בשעת המצור הממושך על ירושלים.
הפעילות המרכזית בבסיס היתה אימונים אינטנסיביים, תוך שימת דגש על אימוני שדה, הן ביום והן בלילה. יש לזכור כי המלחמה בשלטון הבריטי התנהלה בתנאי מחתרת קשים ביותר, ולא היו לאצ"ל האפשרויות לאימוני שדה. אופי המלחמה בבריטים גם לא הצריך קרבות בשדה פתוח, מאחר שההתקפות התנהלו ביחידות קטנות והקרב, שהתנהל ברוב המקרים בעיר, חייב היה להיות קצר. היחידה התוקפת, שמנתה לכל היותר כמה עשרות לוחמים. חייבת היתה לסיים את המשימה תוך דקות ולסגת למקום מבטחים, לפני שיהיה סיפק בידי כוחות גדולים של הצבא והמשטרה להגיע למקום הפעולה.
האימונים בבסיס "עץ חיים" כוּונו לקראת הפלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל לאחר סיום המנדט הבריטי. אימוני השדה, שכללו גם זחילה ממושכת בשדה קוצים מבלי להתגלות לאויב, הקיפה לא רק את תושביו הקבועים של הבסיס, שמנו כ-40 לוחמים. קבוצות קבוצות היו באים הבחורים לפרקי זמן קצובים, ולאחר סידרת אימונים, היו חוזרים לבתיהם, כי לא היתה אפשרות תקציבית וטכנית להגדיל את מספר אנשי הבסיס.
השתדלתי מאוד להכניס את החיים בבסיס לשגרה, תוך הקפדת על משמעת וסדר, אלא שהתנאים האובייקטיביים לא היו קלים. תנאי המגורים היו פרימיטיביים והאספקה היתה מוגבלת. הלוחמים לא קיבלו מדים, למשל, וכל אחד היה חייב להביא בגדים מן הבית. גם שירותי כביסה לא היו, שלא לדבר על מקלחות; לכן נתנו חופשות בתדירות גבוהה יחסית, כדי לאפשר ללוחמים לקבל את השירותים הללו בבתיהם. היו מספר חברים שלא היתה להם משפחה בירושלים, ויחד היינו הולכים אחת לשבוע לבית-המרחץ הטורקי אשר בנחלאות. מאוחר יותר, שעה שבית-המרחץ נסגר בגלל מחסור במים, נהגנו להתרחץ במעיין אשר בכפר הערבי הנטוש "ליפתה" (מי-נפתוח). הכפר היה בשטח ההפקר, לכן ירדנו אליו עם נשק וכאשר קבוצה אחת התרחצה במעיין - שמרה עליה קבוצה שנייה שתפסה עמדות בשטח.
לאחר כיבוש דיר-יאסין, השתפר בהרבה מצב האספקה של הבסיס. התברר שהכפר היה עשיר מאוד, וכמויות גדולות של מזון (שקי קמח, פחי שמן, קטניות ועוד) הועברו אל מחסן האספקה המרכזי של האצ"ל, "הקרקע", ששכן במועדון בית"ר אשר בשכונת "בני ברית". כאמור, נפל התפקיד הקשה של ניהול המחסן בידי "גנדי" (לוי יצחק ברנדויין), אשר למרות המחסור הגדול, הצליח לספק את מצרכי המזון החיוניים לבסיסים השונים. "גנדי" ניהל את ה"קרקע" ביד רמה וביעילות רבה ובזכותו לא חסר לנו מזון בכל ימי המצור.
בנוסף לצורכי המזון הרבים, הועברו מדיר-יאסין לבסיס עץ חיים גם עדר של עזים ולול של תרנגולות. למזלי מצאתי בין אנשי הבסיס לוחם אחד, שכינויו היה "שטַיֶאר אוסטרי" (שמו של אקדח מתוצרת אוסטרית), שהיה בעל ניסיון עם עזים, והוא היה נוהג להוציא מדי בוקר את העדר למרעה. גם "מומחה" לתרנגולות מצאתי, ומדי בוקר היינו עורכים "ספירת מלאי" כדי לוודא שלא נעלמו אי-אלו מקרקרות. החלטנו כי הלול יהיה קודש לפצועים, ומדי יום העברנו עופות לבית-החולים "החלמה", ששכן באותה עת ברחוב ברטנורא 1 פינת רחוב רד"ק, אשר בקריית-שמואל. היתה זו דירה נטושה, שבעליה עזבו את ירושלים, ומספר ימים לפני ההתקפה על דיר-יאסין, עברה הסבה לבית-חולים. הרופא האחראי היה ד"ר ליאון פרחי, צעיר שעלה בביירות והצטרף לשורות הארגון. ד"ר פרחי נתמנה כאחראי לשירותי הרפואה של האצ"ל בירושלים ובמסגרת תפקידו העביר קורסים נרחבים בעזרה ראשונה וארגן את נקודות איסוף הפצועים בפעולות הארגון. לידו עזר ד"ר גולדשלגר, שהיה רופא ידוע בירושלים. כאחות ראשית ומנהלת בפועל של בית-החולים שימשה "רינה" (הרטה גרינוולד), שהיתה אחות במקצועה ופעילה בארגון. להוריה היה בית-מלון קטן במרכז העיר, אשר שימש מקום מפגש לאנשי הארגון ואף אכסניה לפצועי האצ"ל. ב"החלמה" שוכנו הפצועים קל, בעוד הפצועים קשה הועברו לבית-החולים "הדסה" ששכן ברחוב הנביאים. נהגתי לבקר את הפצועים מדי יום ביומו, ובאותה הזדמנות פגשתי גם את נורית, ששימשה כעוזרת לאחות. האווירה ב"החלמה" היתה עליזה והאוכל היה בשפע, ובכל זאת שמחו הבחורים לקבל את "תעודת השחרור" מבית-החולים ולחזור לפעילות מבצעית.
מאוחר יותר, כאשר גדל מספר הפצועים, עבר בית-החולים "החלמה" לווילה אגיון, ששכן ברחוב סמולנסקי ובזמן שלטון המנדט הבריטי היה בתוך האזור הביטחון ושימש את הגנרל ברקר (מפקד הצבא בארץ). לאחר צאת הבריטית את ירושלים, מסרה הגב' אגיון את מפתחות ביתה לגב' ריבלין, שעזרה רבות לחברי המחתרת והתמסרה במיוחד לפצועים. הגב' ריבלין (האימא של ראובן ריבלין, לימים שר בממשלת ישראל ויושב ראש הכנסת), בעזרת נטע ברגמן והצוות הרפואי, הפכו את הווילה לבית-חולים. לימים, כאשר ממשלת ישראל עברה מתל-אביב לירושלים, נרכש הבניין על-ידי הממשלה ושימש כדירת שרד, תחילה של שר החוץ ולאחר מכן - של ראש הממשלה. וכך קרה שהבית בו התאכסן הגנרל ברקר, שלחם בחורמה בארגוני המחתרת, שימש את פצועי האצ"ל, וכעבור שנים גר בו מנחם בגין - מפקד האצ"ל ולימים ראש ממשלת ישראל.
עם התקרב חג הפסח, הוחלט למכור את העזים לתושבי ירושלים ולהשאיר רק כמה מהם שישמשו את אנשי הבסיס בחג. עם חיסול העדר והלול, הוסר מטרד גדול שהפריע רבות למהלך החיים התקין בבסיס. יכולתי להתרכז בבעיות האמיתיות ולהפסיק את הבירורים בדבר גורל הביצים (שתמיד נעלמו מן הלול) והאם התרנגולת התורנית מתה מוות טבעי או שמא מישהו דאג לזרז את התהליך.
בערב פסח תש"ח היינו ב"מצב הכן"; כל החופשות בוטלו והיה עלי לארגן את ליל הסדר בבסיס. לקראת החג הוכשרו כל הכלים במטבח, ואת הסדר עצמו ניהל רב, שבא על משפחתו כדי להיות עם הלוחמים. מאחר שהבסיס היה רחוק ממקום מגורי הרב, דאגתי בעוד מועד להכין עבורו חדר מיוחד, אשר מיטותיו כוסו בסדינים לבנים. לפני בואו של הרב, נשאתי נאום קצר בפני הלוחמים והשבעתי אותם להתנהג כיאות בשעת טקס ליל הסדר ולהימנע מכל צורה של חילול החג. הבנות ערכו את השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם שפע יין שיספיק ל"ארבע כוסות". בראש השולחן היתה צלחת גדולה של פסח ובאווירה חגיגית ניהל הרב את ה"סדר", בעוד הבחורים שרים יחד איתו את שירי ה"הגדה". החלק הראשון של "הסדר" עבר בשלום, והרב שיבח בפני את התנהגותם היפה של הבחורים. הגיע זמן "שולן ערוך", והבנות הגישו ארוחה טובה . עם סיום הארוחה, החל היין לתת את אותותיו, וכאשר החל הרב את חלקו השני של "הסדר", פצחו לפתע כמה בחורים בשירי מחתרת. ניסיתי להרגיע את הרוחות, אולם השירה הלכה וגברה והבחורים יצאו מכלל שליטה. איש אל שמע יותר את דברי הרב, אשר הזדרז לסיים את הטקס. עם סיום "הסדר", הודיעני הרב כי שינה את דעתו והחליט לצעוד ברגל לביתו. כל התנצלויותיי והפצרותיי לא הועילו - הרב עמד על שלו לחזור לביתו. כשראיתי שאין בכוחי לשנות את החלטתו, יצאתי בלוויית קבוצה של בחורים וליווינו את הרב לביתו בשירה.
האווירה בבסיס היתה טובה וקיימנו יחסים טובים עם השכנים. סמוך לבסיס שכן בית-הספר לעיוורים והתזמורת שלהם היתה באה מדי ערב להנעים לנו ממנגינותיה.
לאחר חג הפסח חזרנו לחיי השגרה, כאשר בנוסף לאימונים אינטנסיביים ביצענו את המשימות השונות שהוטלו עלינו. אחת מהן היתה - החרמת בנזין ממחסני חברת "אשלג". נסענו במשאית למוסך של החברה, ששכן ברחוב שמואל הנביא, התגברנו בנקל על השומרים והעמסנו את חביות הבנזין על המשאית. לפני שהספקנו לסיים את המלאכה, הופיעה קבוצה של אנשי ההגנה ומפקדם הודיעני שהדלק שייך להגנה. לאחר דין ודברים, מלוּוה איומים לשימוש בכוח משני הצדדים, התפשרנו: את אותן חביות שהספקנו להעמיס על המשאית, ניקח איתנו ואת היתר נשאיר להגנה. העברנו את השלל למחסני ה"קרקע", לא לפני שהורדתי "מעשר" עבור הבסיס, והבנזין צורף ליתר המצרכים שהיוו את המחסן פרטי שלנו. כעבור זמן לא רב, הופעת על אופנועי לפגישה את רענן, מפקד המחוז, במשרדו. היה זה אופנוע בצבע אדום מתוצרת "טריומף", שהוחרם ממחלקת עבודות ציבוריות עוד בטרם עזבו הבריטים את ירושלים. כאשר ראה רענן את האופנוע, ביקשני להשאיר אותו לשימושו ובתמורה ייתן לי את המכונית האמריקאית מתוצרת "ביואיק" שעמדה לרשותו, וזאת משום שהוא מתקשה להשיג דלק עבורה. עם תום הפגישה, ביצענו את עסקת החליפין - האופנוע עבר לרשותו של רענן ואני קיבלתי את המכונית, אותה תדלקתי בבנזין שהיה במחסן הפרטי של הבסיס.
המחבר על גג בסיס "עץ חיים".
ברקע הכפר ליפתה והגבעות של רמות.