ההסכם בין האצ"ל וההגנה
זמן קצר לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, החליטה הנהלת הסוכנות היהודית להיענות להצעת האצ"ל ולפתוח במשא-ומתן בדבר שיתוף פעולה בין האצ"ל להגנה. המשא-ומתן היה קשה ומייגע, בייחוד בגלל התנגדותו הנמרצת של בן-גוריון ומוסדות מפא"י לכל צורה של הסדר. במסיבת עיתונאים שקיים בן-גוריון זמן קצר לפני החלטת הסוכנות היהודית, אמר:
גם ראשי ההגנה היו נגד משא-ומתן עם האצ"ל, והפיקוד העליון הודיע כי: 1
בתחילת אפריל 1948 התכנס הוועד הפועל הציוני לדון, בין השאר, בהסכם עם האצ"ל. היה זה לאחר כיבוש דיר-יאסין ובן-גוריון גייס את תומכיו לטרפד את ההסכם. "ראו מה מסוגלים אנשי האצ"ל לעשות. אין לעשות אתם שום הסכם!" אמרו תומכי בן-גוריון. לעומתם, ענו מחייבי ההסכם: "זה מה שקורה כאשר באין הסכם, פועלים ה'פורשים' לבדם. אילו היה הסכם, לא היה קורה מה שקרה". 2 בסופו של דבר אישר הוועד הפועל הציוני את ההסכם עם האצ"ל; 32 נציגי מפא"י ומפ"ם הצביעו נגד, אולם 39 הנציגים של יתר המפלגות הצביעו בעד ההסכם ובן-גוריון נשאר במיעוט בשאלה זו.
ואלה פרטי ההסכם:
א - עמדות האצ"ל תהיינה נתונות למרותו של מפקד החזית הממונה מטעם ההגנה שיעביר למפקדיהן את הוראותיו באמצעות מפקד שיתמנה על-ידי האצ"ל.
ב - תוכניות ההתקפה בחזית א' (הערבית) ותוכניות התגובה בחזית ב' (הבריטית)
תהיינה טעונות אישור מוקדם. פרטיהן, ביחס לאובייקט ולזמן, יתבררו בפגישות אישיות של הנציגים והמומחים. כמו כן יהיה האצ"ל מוכן לבצע תוכניות שתוטלנה עליו.
ג - את חברי האצ"ל יחייב העיקרון של התנגדות לניסיון לפרוק מעליהם את נשקם. בנסיבות מיוחדות יתחשבו חברי האצ"ל, הניצבים בעמדות מגן, במצבן של עמדות ההגנה הקרובות.
ד - לא תבוצענה פעולות החרמה של כסף בשטח הנתון לשמירה יהודית. מאידך לא יופרע האצ"ל באוסף כספים חופשי והמוסדות יאשרו, הן בארץ והן בתפוצות הגולה, כי אין אצ"ל מקבל מהם כל הקצבה מן המגביות הנערכות לצורכי הביטחון הכלליים.
ה - התוכניות לרכישת נשק תעובדנה מתוך התייעצות משותפת ותבוצענה מתוך הסכמה הדדית.
ו - ההסדר העקרוני הזה יהיה טעון, בטרם ייכנס לתוקפו, הבהרה ביחס לאי-אלה פרטים. על הנציגים והמומחים יוטל להבהיר פרטים אלה.
ההסכם היה אמור למלא חלל ריק שנוצר עד להקמתה של המדינה העברית בארץ-ישראל. כזכור, הכריז האצ"ל כי עם קום המדינה יתפרק מנשקו בשטח המדינה היהודית ולוחמיו יצטרפו לצבא העם. לא כן באשר לירושלים, אשר אמורה היתה להיות תחת שלטון בין-לאומי בחסות האו"ם.
ב-13 במאי 1948, יום לפני צאת הבריטים את ירושלים, יזם רענן פגישה עם שאלתיאל. הפגישה התקיימה במשרדי הקרן-הקיימת-לישראל, ונוכחו בה מטעם האצ"ל מרדכי רענן (מפקד המחוז) ויהושע גולדשמיד (קצין המבצעים) ומטעם ההגנה - דוד שאלתיאל (מפקד המחוז) וציון אלדד ("נמרוד") (קצין המבצעים).
רענן הסביר לשאלתיאל כי לאצ"ל לוחמים רבים, אולם הם חסרים נשק ותחמושת. מתוך אחריות לגורלה של ירושלים, הוא החליט להעמיד את לוחמי האצ"ל תחת פיקוד ההגנה, תוך שמירה על עצמאות ארגונית. שאלתיאל הסביר לרענן את תוכניתו הצבאית לקראת צאת הבריטים את ירושלים, אשר קיבלה את שם הצופן "מבצע קלשון" (ראה להלן). שאלתיאל הטיל על האצ"ל להשתלב ב"קלשון צפון" ולכבוש את בית-הספר לשוטרים ושייח' ג'ראח העלית. כעבור זמן הסביר שאלתיאל את החלטתו זו: 3
1. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 1554.
2. עיתון "הארץ" מיום 12.4.1948.
3. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 229.
4. שם, עמוד 313.
אין כל משא-ומתן עם הפורשים וגם לא יהיה. אם הפורשים יפרקו את ארגוניהם וימסרו את נשקם, יוכל כל אחד מהם להתנדב להגנת היישוב ככל יהודי אחר, ואם יימצא מתאים - יצורף לשורותיה."מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם), שקמה באותם ימים מהאיחוד של "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר", הצטרפה להתנגדותה של מפא"י לכל צורה של הסכם עם אצ"ל ולח"י. "את החשבון עם הפורשים יש לעשות לפני קבלת המדינה", אמר אז אחד ממנהיגי השומר הצעיר.
גם ראשי ההגנה היו נגד משא-ומתן עם האצ"ל, והפיקוד העליון הודיע כי: 1
לארגונים הפורשים יש רק דרך אחת לשתף עצמם כבני העם היהודי במלחמתו על עצמאותו: לפרק את ארגוניהם ולמסור את נשקם לארגון ההגנה ולהיכנס אישית לארגון ההגנה.עוד קודם שהמשא-ומתן הגיע לסיומו, קמו בשטח הסדרים מקומיים של שיתוף-פעולה בין לוחמי האצ"ל ללוחמי ההגנה. הרקע לכך היו מעשי האיבה של הערבים, שהלכו וגברו בכל חלקי הארץ.
בתחילת אפריל 1948 התכנס הוועד הפועל הציוני לדון, בין השאר, בהסכם עם האצ"ל. היה זה לאחר כיבוש דיר-יאסין ובן-גוריון גייס את תומכיו לטרפד את ההסכם. "ראו מה מסוגלים אנשי האצ"ל לעשות. אין לעשות אתם שום הסכם!" אמרו תומכי בן-גוריון. לעומתם, ענו מחייבי ההסכם: "זה מה שקורה כאשר באין הסכם, פועלים ה'פורשים' לבדם. אילו היה הסכם, לא היה קורה מה שקרה". 2 בסופו של דבר אישר הוועד הפועל הציוני את ההסכם עם האצ"ל; 32 נציגי מפא"י ומפ"ם הצביעו נגד, אולם 39 הנציגים של יתר המפלגות הצביעו בעד ההסכם ובן-גוריון נשאר במיעוט בשאלה זו.
ואלה פרטי ההסכם:
א - עמדות האצ"ל תהיינה נתונות למרותו של מפקד החזית הממונה מטעם ההגנה שיעביר למפקדיהן את הוראותיו באמצעות מפקד שיתמנה על-ידי האצ"ל.
ב - תוכניות ההתקפה בחזית א' (הערבית) ותוכניות התגובה בחזית ב' (הבריטית)
תהיינה טעונות אישור מוקדם. פרטיהן, ביחס לאובייקט ולזמן, יתבררו בפגישות אישיות של הנציגים והמומחים. כמו כן יהיה האצ"ל מוכן לבצע תוכניות שתוטלנה עליו.
ג - את חברי האצ"ל יחייב העיקרון של התנגדות לניסיון לפרוק מעליהם את נשקם. בנסיבות מיוחדות יתחשבו חברי האצ"ל, הניצבים בעמדות מגן, במצבן של עמדות ההגנה הקרובות.
ד - לא תבוצענה פעולות החרמה של כסף בשטח הנתון לשמירה יהודית. מאידך לא יופרע האצ"ל באוסף כספים חופשי והמוסדות יאשרו, הן בארץ והן בתפוצות הגולה, כי אין אצ"ל מקבל מהם כל הקצבה מן המגביות הנערכות לצורכי הביטחון הכלליים.
ה - התוכניות לרכישת נשק תעובדנה מתוך התייעצות משותפת ותבוצענה מתוך הסכמה הדדית.
ו - ההסדר העקרוני הזה יהיה טעון, בטרם ייכנס לתוקפו, הבהרה ביחס לאי-אלה פרטים. על הנציגים והמומחים יוטל להבהיר פרטים אלה.
ההסכם היה אמור למלא חלל ריק שנוצר עד להקמתה של המדינה העברית בארץ-ישראל. כזכור, הכריז האצ"ל כי עם קום המדינה יתפרק מנשקו בשטח המדינה היהודית ולוחמיו יצטרפו לצבא העם. לא כן באשר לירושלים, אשר אמורה היתה להיות תחת שלטון בין-לאומי בחסות האו"ם.
ב-13 במאי 1948, יום לפני צאת הבריטים את ירושלים, יזם רענן פגישה עם שאלתיאל. הפגישה התקיימה במשרדי הקרן-הקיימת-לישראל, ונוכחו בה מטעם האצ"ל מרדכי רענן (מפקד המחוז) ויהושע גולדשמיד (קצין המבצעים) ומטעם ההגנה - דוד שאלתיאל (מפקד המחוז) וציון אלדד ("נמרוד") (קצין המבצעים).
רענן הסביר לשאלתיאל כי לאצ"ל לוחמים רבים, אולם הם חסרים נשק ותחמושת. מתוך אחריות לגורלה של ירושלים, הוא החליט להעמיד את לוחמי האצ"ל תחת פיקוד ההגנה, תוך שמירה על עצמאות ארגונית. שאלתיאל הסביר לרענן את תוכניתו הצבאית לקראת צאת הבריטים את ירושלים, אשר קיבלה את שם הצופן "מבצע קלשון" (ראה להלן). שאלתיאל הטיל על האצ"ל להשתלב ב"קלשון צפון" ולכבוש את בית-הספר לשוטרים ושייח' ג'ראח העלית. כעבור זמן הסביר שאלתיאל את החלטתו זו: 3
הערכנו את כוחו של האצ"ל ב-250 איש מזוינים, כוח ניכר בירושלים בתקופה ההיא. הערכתי שכוח זה יכול למשימה. לא רציתי להפקיד בידם רובע של העיר המיושב ביהודים, כדי שלא יבססו בו שלטון ממשי משלהם.על יחסו של שאלתיאל אל האצ"ל ניתן ללמוד מן הדברים שאמר ברבות הימים: 4
[...] הייתי חייב לשמור על ההסכם עם הפורשים. לו היו בידי כוחות מספיקים, הייתי מכניס אותם למחנה-ריכוז; אולם ניתנה לי הוראה מן הפיקוד העליון לשתפם בפעולה.מן הראוי לציין כי במשך כל מהלך המלחמה קיבל האצ"ל את מרותו של שאלתיאל ומילא בנאמנות את כל המשימות שהוטלו עליו. גם ברגעים של חילוקי-דעות קשים, כמו בשאלת גורלה של העיר העתיקה, לא חרג האצ"ל מן ההסכם שעשה עם שאלתיאל, ולא היה אף מקרה אחד של הפרת משמעת או ניסיון להשתמט מאחריות.
הערות:
1. סת"ה, כרך שלישי, עמוד 1554.
2. עיתון "הארץ" מיום 12.4.1948.
3. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 229.
4. שם, עמוד 313.