עם צאת השיירות את העיר תמו שלושים שנות השלטון הבריטי בירושלים.
מיד לאחר שהחייל הבריטי האחרון עלה על המשאית, יצאו לוחמי האצ"ל את בסיס פיינגולד, בפיקודו של יהודה טרייביש ("מנשה"), הסתערו לעבר בניין ג'נרלי, שנמצא ריק מאדם והניפו את הדגל הלאומי על האריה המכונף המצוי על גג הבניין. ³ לאחר תפיסת בניין ג'נרלי, חצו הבחורים את רחוב יפו, ופנו לעבר "מגרש הרוסים".
כזכור, נתפס מתחם "מגרש הרוסים" על-ידי הבריטים והפך להיות אחד המקומות המבוצרים ביותר בארץ. בתחום המבוצר שכנה הבולשת המרכזית, שהותקפה ונהרסה מספר פעמים על-ידי האצ"ל ולח"י וכן שכנה בו המשטרה הבריטית, שהטילה את חתיתה על ירושלים כולה. בקצה "מגרש הרוסים" שכן בית-הסוהר המרכזי, בו נכלאו לוחמי המחתרת.
לוחמי האצ"ל שפרצו ל"מגרש הרוסים" שמו פעמיהם לבניין בית-הסוהר המרכזי. הבניין עצמו היה ריק מאדם, כי כל האסירים הועברו משם על-ידי הבריטים עוד קודם-לכן (האסירים היהודיים הועברו למחנה המעצר בעתלית והוחזקו שם עד צאת הבריטים את הארץ). בין לוחמי האצ"ל שפרצו ל"מגרש הרוסים" היו כאלה שבילו תקופות שונות בין כותלי בית-הסוהר. הם הרגישו סיפוק מיוחד להגיע שוב למקום כלאם, הפעם עם נשק ביד ולא עם אזיקים על-ידיהם ושלשלאות קשורות לרגליהם.
לאחר תפיסת אזור בית-הסוהר המרכזי, פנו הבחורים לעבר שכונת מוסררה, אולם כאן נתקלו באש חזקה, שמנעה את התקדמותם. בינתיים הגיעו למקום כוחות של ההגנה ומפקדם הודיע למנשה כי עליו לעזוב את האזור ולהעביר את הפיקוד להגנה, שבהתאם לתוכנית מבצע "קלשון" היתה אמורה להחזיק במקום.
בעוד מתנהל הוויכוח במתחם "מגרש הרוסים", פשטה בעיר הידיעה על נטישת הבריטים כאש בשדה קוצים, וכוחות יהודיים החלו בהתקדמות לעבר השטחים שפונו. בשכונת "מאה שערים" היה, כזכור, בסיס לאצ"ל. יהושע לנדנר ("אלקַים"), שהיה אחד ממפקדי הבסיס, מספר בעדותו כי בשעות הבוקר יצאו לוחמי הבסיס והסתערו לעבר השטח שהתפנה על-ידי הבריטים. יהושע ואנשיו חתכו את גדר התייל שהקיף את בניין בית-החולים האיטלקי ופרצו פנימה, והניפו את הדגל הלאומי על הגג. ⁴
לאחר סיום תפיסת בית-החולים האיטלקי, המשיכה יחידת האצ"ל לעבר שכונת מוסררה הסמוכה. אולם התקדמותם נעצרה, ועל-פי הוראת מפקדת ההגנה הם נאלצו לחזור לבסיסם, מאחר ושכונת מוסררה לא נכללה במסגרת מבצע "קלשון".
באותה עת שהיתי עם יחידתי בבסיס "עץ חיים" וחיכיתי להוראות, שלא איחרו לבוא. נצטוויתי לצאת עם אנשי לבתי פאג"י, הסמוכים לשכונת סנהדריה, כדי לקחת חלק בכיבוש בית-הספר לשוטרים. הלוחמים עלו על המשאית הגדולה מתוצרת "לילנד" (שכזכור, הוחרמה בזמנו מן הבריטים כשהיא עמוסה בכ-20 טון קמח) ויצאו לדרך. רחובות ירושלים היו שוממים מאדם, ורק למשמע שירת "עלי בריקדות" ⁵, שבקעה מהמשאית, נפתחו חלונות הבתים ויהודים נדהמים שרבבו ראשם החוצה ובראותם את לוחמי האצ"ל, מחאו לנו כף. לאחר סקירת השטח, התברר לי כי אין בכוחה של יחידתי לכבוש את בית-הספר לשוטרים והוחלט לרכז במקום כוח גדול יותר. לקראת הצוהריים הגיעו למקום עוד שתי יחידות, האחת בפיקודו של בן-ציון כהן ("גיורא"), שזה עתה החלים מן הפציעה שנפצע בקרב על דיר-יאסין, והאחרת בפיקודו של יהודה טרייביש ("מנשה"). כן הגיע למקום יהושע גולדשמיד ("גל"), אשר לקח את הפיקוד על המבצע כולו.
הערכת אנשי ההגנה ששהו במקום במשך כל הזמן היתה, כי הערבים הצליחו להיכנס למחנה בית-הספר לשוטרים מן השער המזרחי. גל החליט לפעול בזהירות וההתקדמות לעבר המחנה נעשתה בשלושה ראשים. כל יחידה הצטיידה במספריים מיוחדים לחיתוך גדר התיל שהקיפה את המחנה, כדי לחדור פנימה ללא מכשולים. למרבה המזל, נמצא המחנה ריק מאדם והתברר כי השמועות בדבר כניסת יחידה ערבית למחנה לא היו מבוססות. נערכה סריקה במחנה, ובחלק מן הביתנים נמצאו שולחנות ערוכים ועליהם שאריות של ארוחת הבוקר, אשר הבריטים לא הספיקו לסיימה. במחנה נמצאו גם מחסן תחמושת וכמויות דלק ניכרות. אבל למי היה זמן להתעסק בכגון אלה. לאחר סיום הסריקה הראשונית, ריכז אליו גל את שלושת מפקדי הגונדות שהשתתפו במבצע וכולנו עלו על גג הבניין המרכזי שבמחנה. גל, שעמד שם כמצביא, שטח בפנינו את תוכניתו להמשך הפעולה. הוא פקד עלינו להתקדם בשלושה ראשים לעבר שייח' ג'ראח, כאשר בכל יחידה יהיו כתריסר לוחמים מצוידים בנשק קל. ניסיתי להסביר לגל כי יש בכך סיכון רב מידי וכי עליו להקצות לכל יחידה יותר לוחמים וכן עוצמת אש גדולה יותר. אולם גל היה במצב של אופוריה, וכל נימוק שהעליתי היה ללא הועיל. בלית ברירה יצאנו לדרך, כאשר עלי הוטל החלק הקשה ביותר, בגלל השטח הפתוח שהפריד בין יחידתי לבין היעד. ירדתי מגג הבניין ופניתי אל יחידתי. מצב הרוח היה מרומם וכאשר ביקשתי מתנדבים למשימה שהוטלה עלינו, כולם כאחד ביקשו להתנדב.
יצאנו לשטח וכשהתחלנו להתקדם באזור השטח הפתוח, נפתחה עלינו אש צלפים. נאלצנו לשכב על הקרקע ולהתקדם בזחילה בתוך שדה הקוצים. היתה זו הפעם הראשונה בה יישמו הבחורים את אשר למדו באימונים האינטנסיביים שקיבלו בבסיס, והעובדה שאיש לא נפגע מיריות הצלפים, גרמה להם סיפוק רב.
התנגדות הערבים היתה חלשה ולעת ערב חברו שלושת הכוחות ושייח' ג'ראח העילית היתה בידינו. בו בלילה הועלתה להר-הצופים תגבורת, שכללה לוחמים וציוד, כדי לחזק את מגיני ההר.
עם רדת הערב, הוחלפנו על-ידי יחידה אחרת וגונדתי חזרה לבסיס עץ-חיים. הייתי נרגש מאוד מכל אשר עבר עלי אותו יום, והרגשתי צורך לחלוק את חוויותי על נורית. יצאתי ל"וילה" אשר בשכונת קריית-שמואל, שם השתתפה נורית בקורס "סגנים". הסכמתי להופיע בפני משתתפי הקורס, לאחר שהמפקד הבטיח לי לאפשר לנורית ללוותני בדרכי החוצה. וכך היה; הצעירים שתו בצמא את סיפורי, והרבו בשאלות באשר להתקדמות הכוחות במבצע "קלשון". אגב, רק בערב נודע לי כי בשעה שהתקפנו את שייח' ג'ראח, הכריז דוד בן-גוריון בתל-אביב על הקמתה של מדינת ישראל. אכן החלום הפך למציאות.
בשעה שהאצ"ל פעל בבית-הספר לשוטרים ובשייח' ג'ראח, פעלו יחידות של ההגנה בדרומה של ירושלים ותפסו את טלביה וכן את אזור הביטחון הבריטי שהשתרע עד לבניין "דוד" (המצוי בפינת הרחובות ז'בוטינסקי וקרן-היסוד), בואכה ימין משה.
לח"י, שלא הגיע לידי הסדר עם מפקד ההגנה בירושלים, פעל באופן עצמאי. מיד עם צאת הבריטים את העיר, התקדם כוח של לח"י במעלה רחוב יפו ותפס את בניין בנק ברקליס (הוא בניין העירייה) ומשם ניסו לוחמי לח"י להתקדם לעבר העיר העתיקה, אולם נתקלו באש עזה ונגרמו להם אבדות רבות. יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים, פנה אל שאלתיאל בבקשת עזרה, באומרו כי בתוספת כוח לא גדולה, ניתן להערכתו להיכנס לעיר העתיקה ולהתחבר עם הרובע היהודי שם. שאלתיאל השיב את פניו ריקם, בטענה כי היעדים שתפס לח"י, אינם כלולים במסגרת מבצע "קלשון". משאלתיאל פנה זטלר אל רענן וביקש תגבורת מן האצ"ל, אולם כאן התברר לו כי כל יחידות האצ"ל היו רתוקות למשימה שהוטלה עליהן במסגרת מבצע "קלשון", דהיינו, כיבוש בית-הספר לשוטרים ופתיחת הדרך להר-הצופים. מאוכזב, חזר זטלר לאזור בניין ברקליס, ופקד על הנסיגה. רק בהמשך תפסו כוחות ההגנה שנית את בניין ברקליס ונכנסו אף למנזר נוטרדם.
באותה עת שהתה בירושלים ועדת ההפוגה הקונסולרית, שנתמנתה על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם ושתפקידה היה לדאוג להפסקת-האש בירושלים. הוועדה היתה מורכבת משלושה קונסולים ששירתו בירושלים: קונסול בלגיה (ז. נויאנהויס), שכיהן כיושב ראש, הקונסול של ארצות-הברית (ת. ואסון) והקונסול של צרפת (ר. נוויל).
בבוקר ה-14 במאי, בעיצומו של מבצע "קלשון", כתב ולטר איתן, מן המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אל יו"ר ועדת ההפוגה בירושלים: ⁶

הנני להודיעך כי הכוחות המזוינים היהודיים קבלו הוראה לא לתקוף או לנוע לתוך אזורים בירושלים המאוכלסים בערבים, כל עוד יהודים או רכוש יהודי אינם מטרה להתקפה במקומות אלה. בתנאים אלה הסוכנות היהודית מסכימה להורות על הארכת הפסקת-האש בירושלים, כדי לאפשר לוועדת ההפוגה את ההזדמנות לבצע את המשא ומתן להפוגה. ⁷

במשך הלילה נמשכו חילופי האש בין הצדדים, ולמחרת היום נמשך מבצע "קלשון" והתרכז בדרום העיר. נתפסו המושבה הגרמנית, בקעה וכן מחנה אלנבי. בכך הוסר המצור על תלפיות .
המשא-ומתן בין הצדדים לשביתת-הנשק נמשך וכתוצאה ממנו ניתנה ב-16 במאי פקודת הפסקת-אש. הכוחות היהודיים נצרו את נשקם, אולם היֶרי הערבי המתמשך נתן עילה להמשכו של מבצע "קלשון" ולכיבוש תחנת הרכבת, בית-הדפוס הממשלתי וכן מחציתה של השכונה הערבית אבו-טור.
עם כיבוש אבו-טור, נוצר קשר יהודי רציף מקיבוץ רמת-רחל ותלפיות בדרום ועד הר-הצופים בצפון. גם המצור על מקור-חיים ושכונת ימין-משה נפרץ. לעומת ההישג החשוב הזה,
לא נוצר קשר עם הרובע היהודי בעיר העתיקה - הוא לא היה כלול במסגרת מבצע "קלשון".
מבצע "קלשון", שנמשך שלושה ימים, תם ולא נשלם.
יצחק לוי (לויצה), ששימש מפקד בכיר ב"הגנה" בירושלים בתש"ח, מסכם את מבצע "קלשון" במלים הבאות: ⁸

אפשר לומר כי במבצע "קלשון" נקרתה לידינו הזדמנות פז לכבוש את ירושלים ולחסום את המבואות אליה. הזדמנות זו לא נוצלה כראוי. הבריטים הסתלקו; מולנו עמדו כוחות בלתי סדירים, ללא מנהיגות צבאית וללא נשק כבד. בגישה נועזת יותר ניתן היה להשתלט תוך יום-יומיים על ירושלים כולה [...]. (ההדגשות שלי - י.ל.)

ב"ספר הפלמ"ח" נאמר על אותם שלושה ימים של מאי: ⁹

[...] האנגלים פינו את העיר, ו"אזורי הביטחון" שהיו בידיהם עברו לרשותנו. הערבים בעיר לא התאוששו מאז תבוסתם בקרבות קטמון ובפועל לא היה בירושלים כל כוח ערבי לוחם. אולם מתוך שיקולים מדיניים מסוימים וחוסר יזמה מצד הכוחות היהודיים, בוזבזה, לדעתי, אפשרות צבאית ודאית של כיבוש העיר כולה [...].

בעיצומן של ההכנות לקראת מבצע "קלשון" הגיעו בשורות איוב מגוש עציון. אור ל-12 במאי פתח הלגיון הערבי בהתקפה גדולה על הגוש על-מנת לכובשו. יחידות הלגיון הערבי הופקדו על הבטחת השיירה הבריטית שאמורה היתה לעשות את דרכה מירושלים לכיוון חברון ומשם לנוע לעבר רפיח. גוש עציון היווה איום פוטנציאלי על מעבר השיירה ועל-כן הוחלט לכובשו. קדמה להתקפה הפגזה כבדה על העמדות הקדמיות של כפר-עציון ועל הכפר עצמו. המגינים לחמו בחירוף-נפש וניסו לעצור את שריון האויב שהתקדם, אולם הכוח העדיף של הלגיון הערבי הסיג את המגינים מן העמדות הקדמיות אל תוך כפר-עציון. המגינים לחמו באומץ ובעוז, אולם לא יכלו לכוח העדיף של הלגיון. מספר הנפגעים הלך ורב, והשריון שפרץ את השער ונכנס אל תוך כפר-עציון, הכריע את הקרב. המגינים התרכזו ליד בית-הספר, הניחו את נשקם וחיכו לבוא הערבים, כאשר דגלים לבנים מונפים על הבניינים מסביב. חיילו הלגיון הערבי הגיעו לבית-הספר ופקדו על המגינים לעמוד בידיים מורמות. צלם שהיה בין הערבים צילם את המגינים שנכנעו. מיד לאחר זאת התקרב אחד המשוריינים, פתח באש ורצח את הלוחמים היהודים לאחר שהניחו את נשקם.
רק 4 מתוך 133 מגיני כפר-עציון הצליחו להימלט, אולם נתפסו מאוחר יותר ונלקחו בשבי. הארבעה היו עדים לטבח מגיני כפר-עציון.
עם נפילתו של כפר-עציון, הוכרע גורלו של הגוש כולו. מעין-צורים הבריקו לשאלתיאל כי אין להם כל סיכוי להחזיק מעמד וכי בדעתם לנצל את החשיכה כדי לפנות את המקום ולצעוד רגלי לירושלים. בתשובה למברקם, הודיע שאלתיאל כי הוא נמצא במגע עם הצלב האדום הבינלאומי, אשר אנשיו עומדים לצאת לגוש-עציון כדי להסדיר את הכניעה.
ביום ה-14 במאי 1948 תמה הלחימה בגוש-עציון. מתוך 541 לוחמים ששהו בגוש-עציון, נהרגו 157, ו-375 לוחמים הלכו בשבי. ¹⁰
נפילתו של גוש-עציון היווה מכה קשה ליהודים במלחמתם נגד כוח ערבי עדיף, המצויד במיטב הנשק הבריטי.

הערות:

1. שם, עמוד 228-234.
2. דוד שאלתיאל, ירושלים תש"ח, עמוד 147.
3. בניין ג'נרלי נבנה ב-1934 כבניין משרדים על-ידי חברת הבנייה האיטלקית דה-פארו בסגנון בנייה שהיה מקובל באיטליה בשנות השלושים. ב-1946 נכלל הבניין באזור הביטחון ג' וכל דייריו היהודיים נאלצו לעזוב אותו ולחפש להם משרד במקום אחר.
4. הבניין דמוי ארמון נבנה ב-1912 על-ידי אגודה מסיונרית איטלקית והוא מזכיר את מבנה ה"פלציו ווקי" שבפירנצה. בבית-החולים היו 100 מיטות והוא נוהל על-ידי צוות איטלקי. בזמן מלחמת-העולם השנייה, הוחרם הבניין, שנחשב רכוש אויב, והוא שימש אכסניה לחיל התעופה הבריטית.
5. המקור של "עלי בריקדות" הוא שיר ביידיש, "אויף דה קנונן", שהיה נפוץ בקרב הפרטיזנים היהודים. מיכאל אשבל, שנידון למוות יחד עם יוסף שמחון, עיבד את השיר לעברית בשבתו בתא הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים. בעוד שגיבורת השיר היידישי היא "מריאן", הרי שבשיר העברי הגיבורה היא "שרה הקטנה".
6. אצ"מ, S 25/8176.
7. ב-8 במאי 1948 הצליח הנציב העליון להשיג את הסכמת הערבים והיהודים להפסקת-אש כללית בירושלים, אשר נמשכה עד צאת הבריטים את העיר.
8. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 228-234.
9. ספר הפלמ"ח, כרך שני, עמוד 929.
10. יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, עמוד 114.

---

---