בתחילת המאה ה-20 השתרע היישוב היהודי בעיר העתיקה על שטח של כ-120 דונם, ובשנת 1948 הצטמצם הרובע היהודי למחצית השטח ולא עלה על 60 דונם!
עם התחדשות הציונות, היו פָניה של העלייה הדתית לירושלים, בעוד העלייה "החילונית" פנתה ליישוב החקלאי של ארץ-ישראל. היחס של אנשי העלייה השנייה לירושלים היה אמביוולנטי; מחד-גיסא, סימלה ירושלים בעיניהם את מלכות ישראל מימי דוד ושלמה, תקופה שבה היו היהודים ריבוניים על אדמתם בארץ-ישראל; מאידך-גיסא, בָזו החלוצים הסוציאליסטים ל"יישוב הישן" שהתרכז בירושלים, ורצו לבנות את היהודי החדש, עובד האדמה.
החלוצים ראו בקשר הרגשי לירושלים דבר שעבר זמנו, עניין 'ריאקציוני'. חלוצי העלייה השנייה הדירו רגלם מירושלים, וברל כצנלסון, למשל, ביקר לראשונה בירושלים רק תשע שנים לאחר עלייתו ארצה.
בספרו של עמוס אילון, "ירושלים שגעון לדבר", אנו מוצאים את התיאור הבא המדבר בעד עצמו: ²

בן-גוריון, שעלה ארצה כחלוץ ב-1906 וְתַר ביסודיות את הארץ מן הגליל עד לדרום, נמנע משום מה עד 1910 מלבקר בירושלים. כמו רוב החלוצים בני דורו, התעניין בן-גוריון בבנייתה של חברה סוציאליסטית חדשה יותר מאשר עיי חורבות דתיים. ביומניו וזכרונותיו מאותה תקופה, העשירים ברישומים שהותירו בו פתח-תקווה או הגליל, ירושלים מוזכרת כמעט בדרך אגב.

לאצ"ל, לעומת זאת, היה יחס מיוחד אל ירושלים. לגבי האצ"ל, ירושלים היתה מרכז הארץ והעם, והעיר העתיקה - מרכז ירושלים. בזמן פרעות 1939-1936 (אשר נקראו משום-מה "מאורעות"), יסד האצ"ל את "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה, אשר חבריה הגנו על הרובע היהודי מפני פורעים ערביים ואִיפשרו את המשך התפילות ליד הכותל המערבי. ביומנה של "פלוגת הכותל", רשם המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג:

מי שישלוט בעיר העתיקה, ישלוט על הארץ כולה.

על-פי החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, אמור היה לשרור בירושלים שלטון נאמנות בין-לאומי בחסות האו"ם. עם התפתחות הקרבות בחודשים הראשונים של שנת 1948, החלו להתעורר ספקות לגבי יכולת האו"ם לכפות את בינאום ירושלים והתעורר הצורך לחזק את ירושלים מבחינה צבאית, כדי שתוכל לעמוד בהתקפות הערביות. יחס שונה היה לגבי העיר העתיקה. מעמדה הדתי המיוחד של ירושלים העתיקה, המקומות הקדושים שבה לשלוש הדתות: היהודית, הנוצרית והמוסלמית, עוררו בקרב ההנהגה המדינית של היישוב היהודי בארץ את האשליה, כי המלחמה תפסח על העיר העתיקה. התקווה היתה כי עקב החשש מפני פגיעה במקומות הקדושים, יצליח האו"ם להשליט בה שביתת-נשק. על-מנת למנוע מעשי פרובוקציה, ניתנו למגני הרובע היהודי הוראות חמורות להימנע מפתיחה באש, אלא במקרים שהדבר הכרחי וקשור בפיקוח נפש. לבד מן ההוראות של פתיחה באש, היו כל המהלכים הצבאיים בעיר העתיקה מושפעים מן האמונה כי לא יתנהלו בה קרבות. קונספציה זו היתה הרת-אסון לגבי גורלו של הרובע היהודי בעיר העתיקה, אולם ההנהגה הציונית המשיכה לדבוק בה חרף ההתקפות הרצחניות על תושבי הרובע היהודי.
כבר ב-3 בדצמבר 1947 הותקף בשער יפו אוטובוס שעשה דרכו אל הרובע. יהודי אחד נהרג ושמונה נפצעו. באותו יום נורו היריות הראשונות על הרובע היהודי.
הכוח הלוחם ברובע היהודי באותם ימים היה זעום, והיה צורך דחוף לתגברו. ב-10 בדצמבר יצא יואל פרידלר ("אמנון") בראש יחידה בת 10 לוחמים אל העיר העתיקה ונתמנה מפקד האצ"ל ברובע. באותו יום נכנסו לרובע שתי מחלקות חי"ש (חיל-השדה בהגנה) ובהן 60 לוחמים, בפיקודו של ישראל פונט, שנתמנה מפקד ההגנה במקום.
למחרת בוא התגבורת לעיר העתיקה, עברו אנשיה את טבילת-האש הראשונה. בשעות הבוקר ניסו הערבים לפרוץ לרובע בחיפוי אש מנשק קל. מגיני הרובע נכנסו לעמדות והדפו את ההתקפה. חילופי היריות נמשכו 7 שעות וההתקפה נסתיימה רק לאחר הריגתו של המפקד הערבי. מאש היריות נהרגו שני יהודים ואחד נפצע.

כניסת הצבא הבריטי לעיר העתיקה

בעקבות קרב היריות בין הערבים ליהודים החליטו השלטונות הבריטיים להכניס לעיר העתיקה כוח צבאי. שתי מחלקות של חיילים בריטיים התפרסו בין היהודים לערבים, תוך תפיסת חלק מעמדות היהודים. במהלך תפיסת העמדות נערך גם חיפוש, הוחרמו כלי-נשק ו-15 בחורים נאסרו. הם שוחררו כעבור מספר ימים בהתערבות הסוכנות היהודית.
הצבא הבריטי הזהיר שיפעיל כוח נגד הצד שיפתח באש. אלא ש"הנייטרליות" הבריטית היתה מאוד חד-צדדית והפעלת הכוח היתה בעיקר נגד מגיני הרובע. מדי פעם בפעם נערכו חיפושים ברובע היהודי והוחרם נשק, בעוד הערבים הסתובבו עם נשק באופן גלוי מבלי שיאונה להם כל רע. ייתכן שהפגיעה במגיני הרובע נבעה מהמשקע העמוק נגד היהודים, שנוצר כתוצאה ממלחמת המחתרת בשלטון הבריטי, או אולי מתוך אנטישמיות לשמה. מלבד היחס העוין של החיילים הבריטיים, הרי שעם כניסתו של הצבא לעיר העתיקה שרר שם בדרך-כלל שקט.
הקשר עם הרובע היהודי בעיר העתיקה נעשה באמצעות שיירות, שעברו בתחילה דרך שער יפו, אולם עם התגברות התנכלויות הערבים, הוסבו לשער ציון (דרך זו היתה פחות מסוכנת, כי לא עברה דרך שכונות ערביות). עם כניסת הצבא לעיר העתיקה, לקחו הבריטים על עצמם את ליווי השיירות, אולם מנעו העברת נשק ולוחמים לרובע היהודי. (איש, אגב, לא מנע מן הערבים להעביר נשק ולוחמים לעיר העתיקה).
הבריטים שאפו להקטין את הכוח היהודי בעיר העתיקה ככל האפשר. לשם כך היו מבצעים מפעם לפעם מעצרים, ובודקים בקפדנות את זהות העצורים. בחורים שזוהו כתושבי הרובע הקבועים, שוחררו לבתיהם, בעוד אלה שבאו מן העיר החדשה - גורשו מן הרובע. לימים עצרו הבריטים את יואל פרידלר, יחד עם יצחק אהרונוב ("יהודה"), שהיה מתושבי הרובע. אהרונוב טען כי הוא ופרידלר אחים הם, אולם הבריטים לא שוכנעו בנקל והחליטו להשאיר את שניהם במעצר עד בירור העניין. מיד עם היוודע בעיר דבר מעצרו של אמנון, הוחלט לשלוח לרובע היהודי מפקד מחליף, והתפקיד הוטל על איסר נתנזון ("גדעון").
"גדעון" נכנס לעיר העתיקה שלא באמצעות השיירה השבועית, שאורגנה על-ידי הסוכנות היהודית ולוותה על-ידי הצבא הבריטי. בתיווכו של רומק, איש לח"י, שהיה בעל מהלכים רבים בקרב הבריטים, הצליחו לשחד את אחד הקצינים הבריטיים ותמורת 20 לירות א"י, העביר הקצין את גדעון במשוריין של הצבא אל תוך הרובע היהודי. באותו משוריין הועברה גם חבילה ארוזה היטב, שהכילה תת-מקלע וכמה אקדחים.
על יומו הראשון של איסר בעיר העתיקה, מספרת מלכה גרינברג-נתנזון:

בבוקר אותו יום, נשלחתי על-ידי אמי לקנות דבר מה בחנות. בצאתי מן הבית, ראיתי בקצה הסימטה גבר בלונדיני עם עיניים כחולות, לבוש חליפה ובעל תספורת קצרה כמקובל בצבא הבריטי. הייתי בטוחה כי לפני אנגלי לבוש בבגדים אזרחיים, שבא לרגל אחר הכוחות המזוינים ברובע. מיהרתי למלא אחר שליחות אמי ורצתי למטה האצ"ל כדי להזהיר את חברי מפני ה"אנגלי" שמסתובב בשטח. לתדהמתי, ראיתיו יושב בחדר המטה, ולפני שהספקתי לומר את דברי, הציגו אחד החברים: "תכירי בבקשה את המפקד החדש שלנו".

איסר נתנזון

איסר נתנזון נולד ברומניה, שם הצטרף לתנוער-הנוער בית"ר. בסוף שנות השלושים היה איסר קשור עם העלייה הבלתי-לגאלית, שאורגנה על-ידי בית"ר והאצ"ל. במשך שנתיים ימים עבד איסר "על הים", בהביאו עולים מרומניה אל חופי הארץ. לבסוף הורשה אף הוא לנחות ומיד עם עלייתו ארצה, הצטרף לפלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה. בפלוגות העבודה עסקו החברים בעבודה חקלאים לפרנסתם, ובזמנם החופשי התאמנו בנשק במסגרת האצ"ל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה התגייס איסר לצבא הבריטי, כפי שעשו חברים נוספים מתנועת בית"ר. איסר לחם בחזית האיטלקים, ועם שחרורו מן הצבא, נשאר לתקופה קצרה באיטליה, שם החל את לימודי המתמטיקה והפיסיקה באוניברסיטה של מילנו. עם שובו ארצה, נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים לשם המשך לימודיו. איסר לא הספיק לסיים אל לימודיו בירושלים, כי נקרא לשרת כמפקד כוח האצ"ל בעיר העתיקה.
מספר ימים לאחר בואו של גדעון לעיר העתיקה השתכנעו הבריטים שאמנון ויהודה הם אכן אחים ושחררו את שניהם.
השקט בעיר העתיקה לא האריך ימים. בחודש ינואר 1948 תקפו הערבים את "בתי ורשה" ופוצצו את העמדה שהיתה שם. הבריטים התבוננו במתרחש ונשארו "ניאוטרליים".
בתקופה שבה היתה העיר העתיקה מאוכלסת ביהודים רבים והרובע השתרע על שטח גדול, היה בית-החולים "ביקור חולים הישן" בתוך הרובע. עם יציאת חלק מיהודי העיר העתיקה, הצטמק שטחו של הרובע היהודי ובית-החולים נשאר מחוץ לרובע. הגישה אליו חייבה מעבר דרך אזור מאוכלס בערבים והטיפול בהעברת העובדים והחולים נעשה קשה מיום ליום. לכן הוחלט בפיקוד ההגנה לפנות את בניין בית-החולים ולהעביר את יושביו אל הרובע פנימה. הפינוי תוכנן ל-20 בינואר 1948 והבריטים קיבלו על עצמם את השמירה על הביטחון. קבוצת לוחמים, ביניהם כמה אנשי אצ"ל, יצאה לפקח על הפינוי, אולם בגלל נוכחות כוחות בריטיים באזור, לא היו הלוחמים מזוינים. לפתע יצא ערבי מזוין ופתח באש על היהודים, בעוד החיילים הבריטיים עומדים מן הצד ולא מתערבים במתרחש. ארבעה אנשים נפגעו מן היריות, ביניהם אמנון, שנפל שותת דם. שלושה מן הפצועים הצליחו להגיע למקום מחסה, בעוד אמנון נשאר מוטל על הארץ. בשלב זה חלה התערבות בריטית, אולם עד שהועבר אמנון לבית-החולים, הוא איבד דם רב וכעבור מספר שעות מת מפצעיו.
עם מותו של אמנון איבדתי חבר ורע.
למחרת היום, ערכתי ביקור ניחומים אצל אחותו, שהתגוררה בשכונת שערי-חסד. היה זה ערב גשום וקר וכאשר בתום הביקור ירדתי במדרגות החיצוניות, שהיו רטובות מן הגשם, מעדתי ונפלתי על יָדִי הימנית. היד כאבה מאוד, אולם קיוויתי שהכאב יחלוף עם הזמן. כשהגעתי לחדרי אזר בשכונת אחווה, התברר לי כי היד התנפחה מאוד והכאבים הלכו וגברו. אותו לילה לא יכולתי לישון מרוב כאבים, ולמחרת היום הלכתי אל ד"ר טרוי (אורטופד ידוע בירושלים, שנהג לטפל בפצועי המחתרת), שקבע כי ידי נסדקה וכי יש לשים אותה בגבס. לא הייתי מאושר מקביעתו של הרופא, אולם בהיעדר חלופה, הושמה היד הימנית בגבס. חזרתי לחדרי כדי לנוח, ובמהרה התברר לי כמה קשה לתפקד ביד אחת. הייתי צריך למצוא שיטה מיוחדת כדי להתפשט ולהתלבש, אבל לבעיה אחת לא מצאתי פתרון והיא - לשרוך את הנעלים. כמה חסר לי אחי אריה, שכל כך עזר לי כשידי הימנית יחד עם חצי גופי היו נתונים בגבס. חיה, בעלת הבית הטובה, ראתה אותי בהיכנסי, והציעה את עזרתה, וזאת מבלי לשאול אף שאלה. בעלה, לעומת זאת, שאל אותי בשקט, באיזה פעולה נפצעתי. סיפרתי לו את האמת, אולם הוא לא השתכנע. רק אז הבנתי כי עומד אני בפני בעיה רצינית, וכי יהיה עלי לנקוט באמצעי זהירות, כדי שלא להתבלט יתר-על-המידה, שמא עוד איעצר בידי הבריטים. במהרה התברר לי כי איש לא היה מוכן להאמין שבחור צעיר מסוגל סתם כך, ללא שום סיבה מיוחדת, להחליק על אבני ירושלים ביום גשם, ולסדוק את ידו. בלית-ברירה נאלצתי להשלים עם הגרסה שנפצעתי באחת הפעולות ובגלל הסודיות איני רשאי להודות בכך.
בגלל היד הסדוקה, לא יכולתי לאמן את חניכי בנשק, ועסקתי בעבודה מנהלית ובשמירת הקשר עם היחידה שלנו בעיר העתיקה, שם התבסס גדעון כמפקד האצ"ל ברובע.
בחודשים הראשונים של שנת 1948, שררה מתיחות בין האצ"ל לבין ארגון ההגנה. כזכור, התנהל משא-ומתן, ביוזמת האצ"ל, לשיתוף-פעולה בין שני הארגונים, אלא שהוא נמשך תקופה ארוכה, ורק בחודש אפריל אישר הוועד הפועל הציוני את ההסכם עם האצ"ל.
עוד לפני חתימת ההסכם הארצי, הביא איסר נתנזון ("גדעון") לידי "שבירת הקרח" ביחסים עם ההגנה בעיר העתיקה. גדעון הבין כי על-מנת שהרובע יוכל לעמוד בפני התקפות הערבים, יש להביא לאיחוד מלא בין כל הכוחות היהודיים בעיר העתיקה. למרות המשקעים מן העבר, יזם גדעון מגע עם מפקד ההגנה ברובע (תחילה היה זה אברהם הלפרין, ולאחר-מכן - משה רוסנק), והציע הסדר שמרכזו היה שיתוף-פעולה מלא בין שני הארגונים.
ב-16 בפברואר יצאו אנשי ההגנה, יחד עם אנשי האצ"ל, לפוצץ את אחת מעמדות הערבים. הפיצוץ לא היה מושלם, אולם חשיבותה של פעולת התגמול היה - שיתוף-הפעולה המלא בין ההגנה לאצ"ל.

ה מ נ ה ר ה

שיתוף הפעולה בין האצ"ל להגנה הלך והתהדק, ובמסגרתו הציע האצ"ל לפוצץ במשותף את מרכז השוק הערבי בקצה רחוב היהודים.
מטה האצ"ל גילה תעלת ביוב צרה ופעילה, שהובילה מרחוב היהודים לצומת השוק הערבי. ההצעה היתה לשלוח את אחד הבחורים כדי להניח מטען חומר-נפץ בקצה התעלה, מתחת לשוק.
התוכנית נתקבלה על דעת מטה ההגנה, ואנשי האצ"ל החלו בעבודת חפירה באחת החנויות, כדי להתחבר אל תעלת הביוב. לאחר שנוצר קשר עם תעלת הביוב, ירד יצחק אהרונוב ("יהודה") והתקדם בתעלה עד למקום ההתחברות עם השוק הערבי. הוא חזר מסיורו, אולם לפני שפתח בדיווחו, הפשיטוהו מבגדיו והכניסוהו למקלחת. לאחר שנתנקה משארית הזוהמה שדבקה בו, סיפר כי ניתן להגיע באמצעות התעלה עד היעד ולהניח בו את המוקש. למחרת היום ירד יהודה שנית לתעלה, הפעם עם הפצצה שהוכנה בעוד מועד. אלא שבינתיים גאו מי הביוב והצואה שמילאה את התעלה מנעה את התקדמותו. הוא הצליח לחזור לפתח התעלה כל עוד נפשו בו. בזאת נסתם הגולל על התוכנית כולה.
התנהגותו של יהודה, איש האצ"ל, דבקותו במטרה ורוח ההקרבה שגילה, זכו להערכה רבה בקרב כל לוחמי הרובע.
כדי למנוע אפשרות של ניצול תעלת הביוב על-ידי הערבים, מוקשה התעלה על-ידי חבלני האצ"ל.

לקראת צאת הבריטים

חודש אפריל, שהיה שקט יחסית, נוצל לאימונים ולהערכוּת לקראת צאת הבריטים את ירושלים. באותו חודש הוכנסו לרובע מספר שיירות ובהן מזון, בגדים ואף כמויות קטנות של נשק קל וחומר-נפץ. בסוף אותו חודש הועבר לרובע גם משדר חדש, שאִיפשר קשר רציף בין הרובע לבין העיר החדשה במשך כל ימי הקרבות. נוסף לנשק שהוברח עם מצרכי המזון, הצליחו אנשי הרובע לקנות מן הערבים, באמצעות מתווכים ארמניים, תת-מקלעים ותחמושת. אלא שכמות הנשק לא הספיקה, ובמיוחד היה מחסור במקלעים ומכונות-ירייה. ויינגרטן (ששימש כמוכתר הרובע) הודיע למטה ההגנה בעיר כי בעזרת שוחד ניתן להעביר לרובע נשק וגם לוחמים. כדי להוכיח זאת, העבירה בתו יהודית, מקלע מסוג "לואיס" וכמות מסוימת של תחמושת. במטה המחוז לא ניצלו את הדרך שהציע ויינגרטן, ולא די בזאת שלא שלחו נשק, אף כסף לא העבירו.
במשך חודש אפריל, התנהלו מגעים בין האצ"ל להגנה בעיר העתיקה בדבר הסכם פורמלי בין שני הארגונים. האצ"ל הסכים שאנשיו יקבלו את מרות מטה הרובע ושמפקד הרובע יהיה איש ההגנה. כל אשר ביקשו היה שגדעון יהיה סגנו. שאלתיאל התנגד לזאת בכל תוקף, והאצ"ל ויתר גם בנקודה זו. ב-4 במאי נחתם הסכם בין שני הארגונים ³.
לאחר חתימת ההסכם, הצטרפו 44 לוחמי האצ"ל ולח"י אל כ-70 לוחמי ההגנה ויחד היוו את הכוח הלוחם המשותף של הרובע היהודי בעיר העתיקה. אל לוחמי שני הארגונים הצטרפו במהלך הקרבות צעירים ומבוגרים מתושבי הרובע, שתרמו תרומה חשובה להגנתו.
עם פרוץ הקרבות ניטשטשו ההבדלים בין חברי ההגנה והאצ"ל. סמכויותיו של גדעון, מפקד האצ"ל במקום, נקבעו לא בהתאם להסכם הכתוב, אלא מתוקף אישיותו ואומץ לבו. לוחמים משני הארגונים קיבלו את מרותו, גם ללא תואר של "סגן מפקד הרובע".
במחצית השנייה של חודש אפריל התנהלו באו"ם דיונים בדבר שביתת-נשק בירושלים ולחלופין - הפסקת-אש בעיר.
ב-28 באפריל שלח משה שרתוק, ששהה אותה עת בארצות-הברית, מברק אל בן-גוריון, בו נאמר כי הושג באו"ם הסכם להפסקת-אש בעיר העתיקה. ⁴
נציגי הוועד הערבי העליון והסוכנות היהודית, בתאום עם מועצת הנאמנות, הסכימו להמליץ לקהילותיהם:

1) כל הפעולות הצבאיות ומעשי האלימות בתוך העיר העתיקה, יופסקו.
2) הפקודות להפסקת האש יוצאו בהקדם האפשרי.
3) ועדה ניאוטרלית תפקח על ההפוגה ותדווח למועצת "˜--�-9הנאמנות.
4) שני הצדדים ינסחו את התנאים להסכם שביתת הנשק הקבועה.

בעקבות מברקו של שרתוק, פירסמה ההגנה ב-2 במאי פקודה המורה על הפסקת-אש בעיר העתיקה. מאותו יום, שררה בעיר העתיקה הפסקת-אש, שנמשכה עד צאת הבריטים את העיר.

מבצע "שפיפון"

מבצע "שפיפון" תוכנן ליום סיום המנדט הבריטי בירושלים. מטרתו העיקרית של המבצע היתה להרחיב את שטח הרובע היהודי ולהגביר את כושר ההתגוננות שלו על-ידי תפיסת עמדות בעלות חשיבות אסטרטגית.
מבצע "שפיפון" כלל שלושה שלבים: השלב הראשון - תפיסת העמדות של הצבא הבריטי שהתפנו עם צאת הבריטים את ירושלים (רוב העמדות הללו היו בידי היהודים לפני כניסת הצבא לעיר העתיקה); השלב השני - כיבוש עמדות מפתח בגבול הרובע, שהיו חיוניות להגנת הרובע; והשלב השלישי - פיצוץ הבתים סביב לרובע, כדי ליצור שטח פתוח שיכביד על כוחות האויב לתקוף את הרובע.
בחודש מאי מנתה אוכלוסיית הרובע היהודי בעיר העתיקה כ-1,700 נפש, רובם זקנים, נשים וטף. ברובע היו כ-110 לוחמים (כשליש מהם אנשי אצ"ל והיתר מן ההגנה) וכן כ-50 אנשי שירותים שגויסו מקרב תושבי הרובע.

מצבת הנשק בעיר העתיקה ב-13 במאי 1948: ⁵