'וישאלהו לאמור מה תבקש', המלאך לימד את יוסף שיאמר ויחזור ויאמר תמיד את מבוקשו, ודאי לא דבר קטן הוא ירידה זה מבית תלמידו של יעקב אבינו ע"ה עד בין מצרים שוטפי זימה, הזהירו שיזכור תמיד את מבוקשו הקבוע בו ועל ידי זה חזר לקדמותו.
המהר"ל אומר כאשר נתעורר בלב יעקב אבינו ע"ה אהבה ושמחה עצומה ליוסף, לקח אותה האהבה לעבודת ה' יתברך, ורבנו זצ"ל אמר זאת דבר קטן למעלת קדושת האבות זכרונם לברכה.
רבנו זצ"ל אמר להרבי מאלכסנדר זצ"ל, לולא שיש לו לדבר עם אנשים לא היה צריך לאכול, וחיות מתוה"ק היה די לו, ושאל אותו אם גם הוא כן.
מאי שמקשין על קוש' התוס' ל"ל פסוק שאין יוצאין במצה של טבל דהוי מצווה הבאה בעבירה, הלא נצרך על כפאו ואכל מצה שלא נחשב עבירה.
ואמר רבנו זצ"ל עם דבר הרמב"ם על כופין אותו שיאמר רוצה אני, מפני שנפש ישראל רוצה לעשות מצוה, רק הגוף מעכב, ובכפיה מתרצה הגוף ונקרא לרצונו, משא"כ כשמעורבת עבירה בדבר, אין הנפש רוצה באכילה זו מצד העבירה.
רבנו זצ"ל שיבח פירוש הרח"ו בשם האר"י למה הוצרך לצוות שיביאו הטף במצוות הקהל, הלא אם יבואו האנשים והנשים יוכרחו ליקח הטף?! אלא שיהיה מצוה ויקבלו שכר על זה.
אמר רב חסא שבאת לחסות תחת כנפיו, אמר רבנו זצ"ל שעיקר הוא הלקיחה הראשונה שזה נותן כוח על השאר גם כן, כשאדם קם בבקר ונותן שבח לה' יתברך על החזרת הנשמה, ומקבל עליו עול מלכות שמים בכל לבו ורצונו לעשות רק רצון ה' יתברך כל היום, על ידי זה נותן קדושה גם לשאר היום.
הוטב בעיני רבנו זצ"ל מאמר הרבי ממאגלניצא זצ"ל עפ"י "וישלח אברהם את ידו". כי ידיו כפותים תחת עול מלכות שמים, ומיאנה ידו ליקח המאכלת, והוצרך להגביר כח ידיו ליקח המאכלת.
צריך כל אחד לייגע בפ' הגלות וגאולה דמצרים שהייתה הכנה על כל הגלויות דכלל ישראל, גם כל פרט יכול ליקח לימוד איך יעבור.
'אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא'. כשהאדון מכהו שבאותו יום מת, בלא ספק מתיאש ממנו, זה כמו המפקיר עבדו יצא לחירות, וברגע אשר מכהו שיש בו כדי להמית נעשה בן חורין, לפיכך נתחייב כמו בבן חורין, משאין כן כשלא הרגו לא הפקירו וכספו הוא.
"מבית ומחוץ תצפנו", חז"ל אמרו ג' ארונות עשה בצלאל, נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך עץ, והכתוב מקדים מבית ואחר כך מבחוץ, היה להקדים של זהב תוך של עץ ואחר כך הציפוי של חוץ? אך כונת הכתוב 'מבית' על של זהב שהיה ציפיותו בפנימית שלו, ובארון של זהב שנתן תוך של עץ היה הציפוי על צד חוץ שלו.
הקב"ה נטל אמת והשליכו ארצה, 'ותשלך אמת ארצה'. ואינו מובן אף אם השליך אמת אף השלום טוען אל יברא דכולא קטטא? אך העניין מחלוקת לשם שמים זה אומר זה הדרך אמת, וזה אומר באופן אחר. אבער אז מען ווארפט אוועק דעם אמת ווערט ממילא שלום.
לכאורה כיון שהיה אמת ושלום נגד צדק וחסד, מדוע לא השליך הקדוש ברוך הוא השלום לארץ, ונשאר רק אמת כנגד חסד וצדק? ואמר רבנו זצ"ל, כי רוב לא יכול להיות רק כנגד טענת השלום, אבל נגד האמת שטוען אל יברא כי כלו שקרים לא יועילו טענת הצדק והחסד.
'ויניחהו בגן עדן'. ר' נחמן אמר פתה אותו, המד"א קחו עמכם דברים. לולי הפתוי היה אדם מסרב, יען כי מזליה חזא שלא יהיה דבר של קיימא, ויענש עוד יותר שגם בג"ע לא נשמר מיצה"ר, לכן פתהו ה' יתברך כדי שעל ידי זה יכיר חסרונו וישוב לה' יתברך.
'דרך ארץ קודם לתורה', כמו הקדמה לספר לידע מהות הספר. כמו כן מתוך התנהגות דרך ארץ של אדם ניכר מהות התורה שלו.
'הבל הביא גם הוא', ביטל את עצמו לגמרי לה' יתברך.
'גדול עוני מנשוא', והוא באמת עון גדול, אך אחרי שנגזר עליו נע ונד לא היה יכול לעשות תשובה, והיה החטא עוד יותר, וביקש מה' יתברך שימחול לו הנע ונד כדי שיוכל לשוב.
'חנוך קל בדעתו לשוב ולהרשיע', כי היה אצלו קל לדבר למרשיע להשיבו מדרכו הרעה, ותוכל על ידי זה להתבטל הבחירה. לכן סלקו הקדוש ברוך הוא קודם זמנו.
בן מ"ח שנה הכיר אברהם אבינו ע"ה את בוראו, כל מ"ח שנה היה הולך וחוקר בעניין הכרתו יתברך, עד שכשהגיע לשנת מ"ח הכיר את בוראו ממש.
'והיה ברכה', בך חותמים. כי שלושה עמודים שהעולם עומד עליהן, תורה עבודה גמילות חסדים, כנגד שלושה אבות. גמ"ח הוא אברהם. ולעת קץ תתמעט תורה ועבודה כנגד דורות הקודמים, ותתרבה גמ"ח בעולם. וזה 'בך חותמין', כמו שכתוב 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
רש"י בשם מדרש אגדה: מקצתן שלא היו מאמינים בנס מאור כשדים, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו למפרע. והרמב"ן הקשה, אם לא יאמינו באור כשדים לא יאמינו גם בזה. אך בנס של אור כשדים הכל ראו, ולא שייך אמונה. רק כאשר ניצל מלך סדום היה מקום לטעות, כי הנס לא היה בשביל מסירות נפש של אברהם, כי מלך סדום גם כן ניצל בנס, לכן מי שהיה מאמין בנס אברהם שהוא מהשי"ת נקרא מאמין. וזהו כיון שיצא מלך סדום מן החמר, האמינו בנס אברהם למפרע.
מדרש תנחומא: ניסיון אחרון כניסיון ראשון. 'לך לך מארצך וממולדתך'; 'לך לך אל ארץ המוריה'. וצריך לתלות הקטן בגדול. אך העקדה הייתה רק לשעה, ולך לך מארצך - היינו ממה שהיה רגיל ממולדתו בטבע, ומבית אביו, זה באמת קשה מכל הנסיונות.
אבקת רוכל מפליג בפורעניות ויסורין בשני ימות המשיח, אמר רבנו זצ"ל: המחבר צריך לעשות רצון המקום, אבל אין המקום צריך לעשות רצון המחבר.
ויעתר לו ולא לה, והלא שניהם נענו? אך שניהם ידעו כי יהיו שני גוים, אחד צדיק ואחד רשע. ויצחק בקש על הצדיק שיהיה בשלמות הגמור, אף כי עי"ז יהיה השני רשע גמור. ורבקה הייתה מבקשת שהרשע לא יהיה גמור, אף שעל ידי זה לא יהיה הצדיק בשלמות. ולפיכך אינו דומה תפלת צדיק על בן צדיק לתפלת צדיק על בן רשע.
'ויפגע במקום'. בגמרא: כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום אבותי ולא התפללתי, כד יהיב דעתיה למיחזר, קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום'.
מדוע לא התפלל מקודם בהר המוריה? אך כאשר יעקב הכיר גודל הקדושה שזרחה שם ע"י תפלת אבותיו, והחזיק את עצמו לקטן ואינו ראוי להתפלל. אח"כ כשעקר מן המקום נתיישב מאחר שאין איש אחר שיחזיק הקודשה מאבותיו, ויהיב דעתיה למהדר, קפצה לו הארץ.
ה"חידושי הרי"מ" זצ"ל אמר על רבנו זצ"ל, כי חידושי תורתו נאמרים בעומק גדול הפלא ופלא על צד האמת לאמתו. אמר פעם על רבנו זצ"ל: זאת ידעתי מכבר שהוא עמקן נורא, אבל עמוק עמוק לא ידעתי עד עכשיו.
פעם אחת כאשר היה שם הרבי מגור זצ"ל והרבי מאלכסנדר זצ"ל. והרעים עליהם וכי כך הוא דרך הלימוד, וכך לומדים התורה הקדושה, זה דוחה וזה מסכים, והתחיל בעצמו ליישב רמב"ם חמור, והגיד י"ג חלוקים. הרבי מסאכטשוב לא היה יכול לתפוס במוחו רק עד שש או שבע, והחידושי הרי"ם זצ"ל עד עשרה חלוקים, והאחרונים גם הוא לא הבין, כי היו עמוקים וחדים עד למאוד.
מדרש תנחומא: רחל תפסה בשתיקה, עמדה זרעה בשתיקה, היינו שכל מעשיה היו בהסתר גמור שלא ירגיש שום אדם, וממילא זרעה גם כן הלכה בדרכיה בהסתר.
מדוע לא אמרה תורה נסה את יוסף כמו באברהם אבינו ע"ה? כי העבודה של יוסף הייתה בהצנע, ולעיני בני אדם מטלטל בשערו. ואברהם אבינו ע"ה כל מעשיו היו לפרסם אלוקותו, לכן נאמר בו עניין נסיון, שהוא דבר מפורסם, כמו על ההרים אשא נסי.
'חרב ביום וקרח בלילה', ההתלהבות ביום היא משום קרח בלילה.
'ויפגעו בו מלאכי אלוקים' - לשון תפילה. שמי שהולך בדרך התורה אפילו מלאכי אלוקים, מלאכי דין, מבקשים עליו רחמים.
'וישלח יעקב מלאכים לפניו', שילכו מאתו, כי אין צריך לעזרתם, כי השם ב"ה יוכל לעזור בלי מלאכים בלי סיבה.
רבנו זצ"ל אמר להרבי מסטריקאוו זצ"ל בשבת, הגם כי כלי שמלאכתו להיתר כגון כף וסכין מותר לטלטל בשבת, אבל משום כבוד קדושת שבת נזהר בעת שאין צריך להכלי שלא לטלטלו בידיו.
בליל ש"ק אחר הקידוש ישב על כסאו ונשתנה צורתו כמעט בהתפשטות הגשמיות ובכל כוחו הושיט את ידיו, ורחץ את ידיו, ומיד אחר המוציא אמר בזה הלשון:
יש בעולם חכמים חוקרים ופילוסופים וכולם וכולם חוקרים וחושבים בידיעת אלוקות, אך כמה יכולים הם להשיג לא יותר ממדרגתם ושכלם, אבל עם בני ישראל קדושים הם, יש להם כלי עשיה, פירוש מעשה המצות. ובזה יכולין להשיג עוד יותר ויותר ממדרגתם עד מדרגת מלאכי השרת. וזה 'נעשה ונשמע', אם יהיה לנו כלי עשיה נשמע ונשיג הכל מעלה למעלה.
רבנו זצ"ל אמר פעם אחת בבקר קודם התפילה:
היום כשנערתי משנתי הייתי סבור שאין אני אדם חי, ופתחתי את עיני וראיתי, הסתכלתי על ידי וראיתי כי אוכל לשמש בהם ונטלתי אותם, הסתכלתי על רגלי וראיתי כי יש לי רגלים להלוך כמו כן שאר איברים וברכתו בטוב ברוך מחיה המתים, שראיתי כי אני אדם חי.
איש אמונים מי ימצא, איש אמונים הנאמן באמת אין להמצאו, כי הוא באמת בהסתר גדול.
רבנו זצ"ל שאל להרבי מסטריקאוו זצ"ל אמאי אינו רשאי לאכול בשר מר"ח מנחם אב עד תשעה באב, הלא כל השנה אינו רשאי לאכול בשר כמו שפירש"י על הפסוק, ואמרת אוכלה בשר שאינו רשאי לאכול בשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. אלא מצד בעוה"ר שהכל חולים ר"ל, התירו חכז"ל לאכול בשר, ומטעם זה היה להם להתיר לנו גם בימים האלו לאכול בשר. גם אמאי לקחו את יום ר"ח מכלל ט' ימים לחשוב מפני מיתת אהרן, ועוד אמאי אינו רשאי לאכול בשר עוד מערב ראש חודש, הלא מהדין הוא יום תענית, אך מהלולא דרשב"י נהגו גם כן היום לעשות הילולא ביום שמת אדם גדול, והתענית והלולא דוקא ביום ולא בלילה שלפניו.
הואיל ומסתכנין בה (גרסת הרי"ף) שמסתכנין ישראל בדתיהם אין קורין אותה אלא בזמנה, והקשה רבנו זצ"ל, הלא מצינו בגמרא כי מסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי, ובשביל הסכנה לא תנשא ברביעי בזמן הידוע לכל, וכאן אתה אומר מפני הסכנה קורין בזמנה. והשיב לו הרבי מסטריקאוו זצ"ל, כי בכתובות כשיש סכנה אין סומכין על הנס כי מאי לי בג' או בד'. אבל מגילה שיש מצוה בקריאתה, מצוה אינה מגינה ומצלי רק בזמנה, ולכן נכונה הגירסא. ואמר לו רבנו זצ"ל שיפה השיב והצדק אתו.
פעם אחת אמר הרר"ב זצ"ל לתלמידו הגה"ק הר"ר מנחם מענדיל מטאמשוב (הוא רבנו זצ"ל) בזה הלשון: אם יצא עלי לילך לגיהנם מה אעשה, ולא השיב רבנו זצ"ל מאומה, אחר איזה רגעים שוב אמר הרר"ב זצ"ל, כן אעשה: אצוה להביא אלי את הרבי מלובלין זצ"ל והיהודי זצ"ל, כמאמר חז"ל תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, אז אמר רבנו זצ"ל לכבודו אין נפקא מינה מזה, און מיר וועט דאס צוניץ קומען. (=ולי זה יבוא לידי שימוש).
'שקר החן והבל היופי', היינו במקום שהשקר יש לו חן וההבל יש לו יופי, שם דוקא במקום הזה באם אשה יראת ה' באם הולכין ביראת ה' כל היום היא תתהלל.
הרבי מסאכטשוב זצ"ל ספר שאין לבזות מלבוש ישן שכבר לבש בו, כי רבנו זצ"ל הלך במלבוש שהארבלין [=שרוולים] היו קרועים וכסה בהידיים, והלך בזה אף בשבת. וספר רבנו זצ"ל, כי בפשיסחא נאבד מאחד טאשנטיכעל וחפש אותו היטב מאוד וספר להרר"ב בדרך תמוה שהטשנטיכל אינה שוה רק איזה קאפיק, והבעל אבידה מחפש כל כך, ואמר הרר"ב שהצדק אתו על כי היה לו השתמשות בה, לכן צריך להיות שזה בעיניו. וזאת נראה מהנשמה, שאחר מותו שנה אחת מבקרת את הגוף, כי היה לה צורך לה בחייו כל כך מכבדת את הגוף גם אח"כ.
כאשר הרר"ב זצ"ל חפץ בעצמו ליסע על החתונה לאסטילא להצדיק את עצמו, אז תלמידו רבנו זצ"ל אמר לו שלא יניח אותו ליסע בשום אופן, ואמר בזה הלשון: אז איהר ווירט שאהן זיצען אין באהט, וועל איך מיך אנידער לייגען פאר דיא פערד און וועל אייך נישט לאזען פאהרען. (=כשאתה תשב בעגלה אני אשכב מתחת לסוסים ולא אתן לך לנסוע).
רבנו זצ"ל אמר, הרר"ב אמר מי שנוגע בכפות המנעול שלו לא ימות בלי תשובה, ואני אומר מי שלא יעשה תשובה יחשך בעולם הזה ובעולם הבא.
פעם אחת היה הרר"ב עם חברותו שלו בק"ק גריצא, והיה אז אורחים רבים וחום גדול, והיה סעודה גדולה, ויין, ולא נתנו יין לרבנו זצ"ל במוקדם מחמת שלא שמעו מהרר"ב זצ"ל לתן לו. והרר"ב אמר אז תורה, אח"ז נכנסו לגורן שבחצר לנוח עצמו, ולא נתנו לשום איש לבוא שמה זולת רבנו זצ"ל, ומקודם החביא את עצמו החסיד ר' ברוך לייבוש מפרציווע וכיסה את עצמו בגל שחת שהיה מונח שם בגורן.
ושמע כי רבנו זצ"ל אמר להרר"ב התורה שאמרתם כנראה שכוונתם כן וכן, ונעה לו בראשו שכיון כן. אמר לו כל החברים שהיו בסעודה לא הבינו אף דבור אחד ומכל התלמידים שלכם אין לכם כמוני ומדוע לא הקדמתם אותי ביין? והרר"ב אמר לו תירוצים והתנצלות והוא באחת ככועס ולא היה יכול הר' ב"ל להתאפק ולשמוע דברי בטויים כמדקרות חרב לרבו לפי דעתו, וגילה עצמו מהקש ויקם כרוצה לסוטרו על העזתו, והרר"ב אמר לו שתוק כי אינך מבין דבורי הרמ"מ ואותי, כי לא ביין ישגה ואף לחם איננו חפץ. ואחר שעמד הרב"ל על דעתו לחרף את רבנו זצ"ל בלי הרף, אז אמר לו הרר"ב לך ושתה יי"ש, ומאז אהב את היי"ש, ואחר זמן נסע לקאצק, וקרבו מאוד והתנצל לפניו על ימי הזקנה שבשניהם.
פעם אחת לקח רבנו זצ"ל ברכת הפרידה מהר"ב זצ"ל ליסע לביתו, והלכו כל החבריא הקדישא ללוותו, והביט הרה"ק רא"מ זצ"ל דרך החלון ותמה על כל הכבוד הגדול אשר עושים לו וספר זאת לפני אביו, והשיבו אביו הקדוש אנשים כאלה שהם מנוטרי הברית הם בבחינת מלכות, ולמלכות מגיע כבוד גדול כזה.
באותו שבת שנחלה רבנו זצ"ל אמר הרה"ק רש"ל מלענטשנא זצ"ל על יהודי זה צריכין להתפלל כי הוא שומר הברית.
פעם אחת אמר הרר"ב זצ"ל לרבנו זצ"ל למה לי חסידים רבים, כאלה די לי חסידים אחדים. ואמר לו רבנו זצ"ל מפני מה לא עשו כן רבנים הקודמים, ואחר זמן רב היה רבנו זצ"ל אומר כן לר"ה שאמאשאווער שאין לו צורך בחסידים רבים, ודי לו באחדים, והזכיר אותו ר"ה כי הרר"ב זצ"ל חפץ כזאת ורבנו זצ"ל השיב לו ונצח לו בזה.
הרבי מסאכטשוב זצ"ל ספר כי חותנו רבנו זצ"ל אמר: פעם אחת אני חשבתי כי יהיה לי שלוש מאות חסידים כבעש"ט ואם לאו על כל פנים כמשהלי זה מליטאמארסק שישב אז לפניו.
בשנת תקפ"ז י"א אלול נסע רבנו זצ"ל עם בנו ר"ד זצ"ל לאפאצנע על חתונתו וקבל רשות מרבו רר"ב זצ"ל, ושאלו אם ליסע על חתונת בנו אחר שהרבי חולה, וצוה לו ליסע ובי"ב אלול נפטר הרר"ב, וביום י"ג בבקר בא רבנו זצ"ל לפשיסחא אחר הלוית רר"ב, וביקש שיתנו לו המפתח מהחדר שנפטר הרר"ב ונתנו לו, וסגר עצמו באותו החדר, וכשיצא משם אמר, מכולכם לא היה בלווית הרבי רק אני.
פעם אחת נסע רבנו זצ"ל עם רבו הרר"ב זצ"ל לטייל לשאוף אויר צח, ראה רבנו זצ"ל כת אכרים ומגלות בידם לקצור חיטים, קרא אחד מהם אליו והראה כי מתחת למדו הוא לבוש תכריכים והוא מעולם הדמיון ופטרהו למקומו, ופעם אחת נסע רבנו זצ"ל עם ר"ה טאמאשאווער כשבאו לגשר ראו כמה ערלים עומדים וזורקים אבנים, אמר רבנו זצ"ל תלך לאחד ותראהו מתחת מלבושיו בתכריכים שהם מעולם הדמיון, אמר ר"ה אולי גם אנחנו בעולם הדמיון, אמר רבנו זצ"ל כשנכנס הרהור תשובה פעם אחת בטח אינו מהם.
הרבי מאלכסנדר זצ"ל אמר כי על הרר"ב זצ"ל יש ג' פירושים, פירוש אחד רבנו זצ"ל, ב' הרה"ק מגור זצ"ל און וויטער.
הרבי מסאכטשוב זצ"ל, אמר על רבנו זצ"ל, אבל זה ודאי שהמשיח לא יטע יהדות בלב כל אחד ואחד מישראל יותר מכפי שנטע רבנו זצ"ל.
רבנו זצ"ל אמר כי הנשמה אף שהיא בהרי חושך מוכרחת לבוא אליו לקאצק לתיקון.
ה"חידושי הרי"מ" זצ"ל אמר על אחד בזה הלשון: כפי הנראה היה זלמן א מענש כי נשמתו כבר עתה בקאצק לתיקון.
הרבי מלובלין זצ"ל אהב את הפתקא שכתב רבנו זצ"ל, פעם אחת בקש הרב רש"ל מלענטשנא זצ"ל את רבנו זצ"ל לכתוב לו פתקא, ולא רצה, והטעם כי הרש"ל זצ"ל רצה אויסצונארן פון איהם א מדה, ורבנו זצ"ל הרגיש האט ער זיך נישט געלאסט.
רבנו זצ"ל אמר דוא גאנצע וועלט איז נישט ווערט מען זאל אויף איהר אפילו איין קרעכץ געבן.
כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. אם האדם מקבץ את עצמו מכל פינותיו אל העליון יתברך וזועק אלו מכל פינותיו אזי ניצל מעניין עשו.
אברהם גייר גיורין יעקב גייר גיורין ביצחק לא שמענו, ר"י ותני לה משום רב הושעיא כאן כתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגיורי אביו. העניין שאברהם גייר גיורין ואת הנפש אשר עשו בחרן. אברהם גיירם בעשיה שלמדם דרך ה' לעשות פעולות המצות, וזה אשר עשו, שהשריש בנפשם העשיה, ויעקב אמר הסירו את אלהי הנכר פעם בפנימיות הנפש להסיר ולמחות הרע מלבם בעומק, ביצחק לא שמענו איך היה עסקו בזה תלמוד לומר בארץ מגורי אביו משמע שהיה פעולתו על דרך יעקב אע"ה.
אברהם אבינו ע"ה עשה מן נכרים יהודים ע"י שהסיר ומחה במקרב נפשם עומק הרע, ויעקב אמר הסירו אלהי הנכר משך מהם גם תאוות גשמיות המותרים רק שהם נכרים מן הקדושה, ומזה שנאמר מגיורי אביו נשמע שיצחק עשה כדרך יעקב אע"ה.
מה בצע כי נהרוג את אחינו, מתחילה הסכימו כולם על מיתתו ולבסוף אמר מה בצע, אך השבטים דנו את יוסף כי חייב מיתה ולא יראו אפילו מיעקב, ולכן גם יהודה היה כמוהם בעצה אחת, אך כאשר שמע שאמרו לאמור לאביהם חיה רעה אכלתהו, הבין שאין עוד אצלם הלכה מבוררת שחייב מיתה, ולכן חזר מהראשונות.
במדרש ויעברו אנשים מדינים עברו אותן המדיינים וכו', כתיב למה ה' תתעינו בדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף, אמר הקב"ה אתם מכרתם בעשרים כסף שהן ה' סלעים לפיכך יהיה כל אחד ואחד מפריש ה' סלעים לערך בנו, היינו שהשבטים טענו כי ממך הכל למה אנו חייבים, וגם עברו אותן הדיינים, וחזרו לאהבתם אותו כיון שהמכירה הייתה רצון הקב"ה, והשיב הקב"ה לטובתכם הדבר כי זה יהיה שכרכם, כי יהיה לכם מצות חמשת שקלים בפדיון פטר רחם.
ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלוקים, וצ"ל וחטאנו כי גם בני נח מצווים על העריות, אמנם לא רצה לכללה עמו שלא יתייחד עמה אפילו בדבור.
ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתיני נתווסף לו שתי שנים, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, והוא להפך, אכן העניין כי אם מענישין לאדם תכף על איזה פעולה לא טובה שעשה הוא מדרגה גדולה דבזה מראין לו החיסרון שיתקנו, ורק יוסף עלה למדרגה זו, וזה אשר שם ה' מבטחו כי שם אותו לבעל בטחון שנענש תיכף ושיבין עד כמה שיבטח בו.
ויגש אליו יהודה. הפירוש שניגש אל עצמו.
שמני אלוקים לאדון לכל מצרים, פירוש יוסף אמר אני עשיתי השי"ת לאדון לכל מצרים.
על ידי שאמר והזכרתני נתווסף לו שתי שנים, והלא כולם יודעים שהשם הוא המושיע, וכל זה צריך לעשות איזה סיבה, כי אפשר שעל ידי זאת הסיבה יהיה נעזר, אך איתא ברמב"ן, שיוסף היה צריך להתבונן בענייני הסבות שנסתבבו לשר המשקים שהיה הכל לסיבת טובתו, ולא היה צריך יוסף לדבר עמו דבר, כי יהיה מוכרח לעשות לו טובה, ולכן דבר שפתים אך למחסור שלא היה רק דבר שפתים למחסור.
'ואל שדי יתן לכם רחמים מי שאמר לשמים וארץ די, לפי שכשברא הקב"ה השמים וארץ היה נמתחים והולכין עד שאמר להם הקב"ה די'. עניין הדי לשמים וארץ, והדי לצרות. כי הקב"ה ברא העולם והסתיר קדושתו כדי שיהיה בחירה, ולכן נברא בסדר זה, עד שהיה די להכיר את הבורא למי שירצה, והצרות גם כן לעורר את האדם שיכיר ממי באה הצרה כדי שיבקש רחמים, ולכן אמר יעקב אבינו ע"ה כבר יש לי די להכיר הכל.
בשבת כ"ב בתוספות. נראה לר"י, דבית שמאי ובית הלל לא קיימא אלא א'נר איש וביתו' דאיכא היכרא כשמוסיף והולך, אבל אם נר לכל אחד ואחד, אפילו יוסיף ליכא היכרא, שיסברו שכך יש בני אדם בבית, והפר"ח הקשה, דאפילו קיימו א'נר איש וביתו', גם כן יסברו שכך יש בני אדם בבית והוא מן המהדרין.
אלא העניין כך: דמצד הסברא כל אחד רוצה להיות מן המהדרין מן המהדרין, ומפני זה כתבו התו', דאי קאי על מהדרין לא נדע אם עושה כבית שמאי או כבית הלל. למשל ביום א' כבית שמאי ידליק ח', יסבור הרואה שעושה כבית הלל ויש ח' בני אדם, ואם יהיה ב' בני אדם וידליק ט"ז יוכל להיות כבית שמאי וגם כבית הלל משום שיש ט"ז בני אדם בבית. וכן אם יהיה ב' בני אדם ולבית הלל ידליק ביום א' ב' וביום ב' ד' וביום ג' ששה. אז הרואה ביום ג' ששה יסבור שעושה כבית שמאי ואין כאן רק אדם אחד, ורק פוחת והולך, אבל אם הפלוגתא אנר איש וביתו אזי אם ידליק ביום ראשון א' וביום שני ב' וביום ג' - ג', נדע שעושה כבית הלל.
'לשנה אחרת קבעום', מה זה היה הנס גדול בחנוכה, בכל יום אנו אומרים על נסיך, וגם לא קבעו על הנס של ל"א מלכים, ועל הנס של סנחרב. אך עיקר כוונת היוונים שהיו אומרים להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל, וסברו ישראל כי אין הקב"ה ח"ו חפץ במעשיהם והמציא להם הקב"ה פך שמן טהור שיהיו יכולים לקיים מצוות המנורה אעפ"י שהיו פטורים, ובזה הנס הראה להם הקב"ה שחפץ במעשיהם, וזה טעם על קריאת שם חנוכה כמו חנוך לנער אעפ"י שהוא פטור אך יחנכו כדי שיעשה בעת שיהיה בר חיובא, וגם כאן מזה ידעו כי אם יהיה בר חיובא לקיים המצוות בידעם כי השם חפץ במעשיהם.
'וקבעו להודות ולהלל לשמך הגדול', מען האט זייא דורך גענומען מיט דעס כח פון נס, זיי זאלען זיך אומקוקען אויף אנדערע נסים ווטס מען טהוט מיט זיי תמיד.
'שא נא לפשע עבדי אלקי אביך' מה שלא נזכר בתורה עבד ה' עד כאן, כי בעת שבקש יעקב לגלות הקץ אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואז קבלו השבטים עליהם עול מלכות שמים, לכן התחיל הכתוב לקרותם עבדי ה'.
'ויאמר האספו ואגידה לכם', במדרש מדוע לא אמר המקרא ויקרא עשו אל בניו כי הוא היה בכור. אלא אל שאול תודך, חי חי יודוך והפירוש שהיה כדאי לכתוב בתורה צוואת עשו אל בניו כדי שישראל ירחקו מן הדרך הזה, על זה אמר הכתוב לא שאול תורך, כי אם יתרחק מרע לבד, וסבור שהוא טוב, לא יעלה לקדושה, אבל חי חי הוא יודוך כמוני אב לבנים יודיע.
'ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו', דעה קנית, אם חושב אדם שקנה דעה אז מה, מדת ענוה חסרת. אחותי רומז לחכמה אמור לחכמה אחותי את. ואם אדם מביט לדעת שהוא רחוק מהחכמה ישיג בזה גדר לענוה. וזה הפירוש שנים שיושבים ואין ביניהם היינו שמדת אין ביניהם בלי התנשאות אחד על השני, דברי תורה, אבל הרי זה, כשמרגיש בחיי עצמו, מושב לצים.
'ושמעו לקולך', אם תאמר להם בלשון פקוד יפקוד ישמעו לקולך. והלא אחר יכול גם כן לבוא בזה הלשון אך לשון פקוד הוא כמו ויפקוד שמשון את אשתו בדגי עזים, שלוחים של געגועים, וזה יכול לעשות רק הגואל האמתי הוא יפעול בלב ישראל געגועים לאביהם שבשמים ולא אחר.
'תנו לכם מופת', הלשון 'לכם' היינו פרעה יאמר להם מדוע בחר ה' רק בכם יותר משאר הנבראים, ולכן תנו "לכם" מופת.
'כי ממנו נקח לעבוד את ה'', ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה, פירוש כי ממנו מכל הנסים האלו נקח שתכלית הטוב לעבוד את ה', אבל האיך לעבוד את ה' לא נדע עד בואנו שמה.
'ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם', פירש"י משכו מי שיש לו ימשוך משלו, וקחו מי שאין לו יקח מן השוק, ענינו להלוך אחר עצת זקנים שבדור, וזהו מי שיש לו היינו שהוא בן תורה יקח עצות משלו, ואם אין לו שלאו בר הכי הוא יקח משל אחרים, שיראה איך ומה יעשו אחרים בני תורה, אעפ"י שהוא אינו מבין זה מכל מקום מבטל דעתו נגדם.
'והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', תגיד לבנך שנס הוא שותף עמך ביציאת מצרים כי יציאת מצרים שאחר כך קבלנו התורה פירש"י בעבר זה שאקיים מצוותיו, ובזה אנו שוין לדור היוצא.
'פן יינחם העם בראותם מלחמה', פירוש מלחמת היצר כי קודם קבלת התורה היו עדיין חלושין באמונה, וחשש ושבו מצרימה, לכן הסיבם דרך המדבר, וילמדו עם משה וישתרש בהם המאונה בשלמות.
'כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנייניך', שמכל הארץ יוכל האדם לקנות אותך שבכל דבר ניכר כבודך וזה כבוד חכמים ינחלו שבכל דבר מוצאים החכמים כבודו יתברך.
'ופרעה הקריב'. במדרש שיר השירים תנא דבי ר"י בסוף המשל כשהיו המצריים משעבדין אותם התילו צועקין ותולין עיניהם להקב"ה והיה הקב"ה מתאוה לשמוע קולם, ולא היו רוצים, חיזק הקב"ה לבו של פרעה ורדף אחריהם, וצעקו לפניו באותה צעקה כבמצרים. על אותה שעה נאמר השמיעיני את קולך שכבר שמעתי, פירוש שרצה השם יתברך כי אחר הצרה יהיו נכנעים כמו בעת הצרה ממש, ואם כן מה יצא מזה שהביאם עוד הפעם בצרה ויצעקו. יען במצרים לא פנו אל השם יתברך המסובב הסבות, רק מתוך צרת השעבוד, אולם רצון השם יתברך שהאדם יכנע מפניו תמיד וביותר כשיהיו בהרווחה, הביא אותם הקב"ה לים שיראו שהקב"ה המסבב הסבות כדי שיכנע ממנו אף בעת שיצא מהמצר, כי הקב"ה צווה להגיד לפרעה דרך שלושת ימים כדי שירדוף אחריהם, והכירו אז כי הוא המסבב כל הסבות ועל זה אמר השמיעיני את קולך גם בהרווחה.
רבנו זצ"ל אמר לאברכים, לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן מיינט מען צו קעסט יונגעלייט.
פעם אחת אמר רבנו זצ"ל להאברכים בזה הלשון: איך וויל אז איהר זאלט נישט זינדיגען, נישט ווייל מען טאר נישט, נור ווייל איהר זאלט קיין זייט האבען דערצו.
בשעת פרידת שלום אחר החתונה אמר לאברך אחד, פאהר געזונדרהייט נור געדעמק והמתרגם ית אתתיה טועה.
'לא יחרץ כלב לשונו', ניש זיין צו פיל קלוג, אזוי וויא דאס הערץ אזוי דיא צונג.
'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק', מען קען זעהען, און זיך שאקלען, און דאך שטיין פון דער וויטען.
ר' משה ירוחם זצ"ל בנו של רבנו זצ"ל למד אצל הרב מבראק זצ"ל. פעם אחת בתוך ימי הסגירה, נכנס הרב במראק עם ר' משה ירוחם לקדש פנימה, כדי שרבנו זצ"ל ישמע את השיעור שלמד אתו, בגיטין ט. היוצא למלחמת בית דין גט כריתות כותב לאשתו, ובאותו זמן היה חסיד אחד בבית המדרש שישב בקאצק זמן רב ולא היה יכול ליכנס להיפרד, ויען ששמע שיחה בפנים פתח בחרדה את הדלת והכניס את ראשו. אמר רבנו זצ"ל הא וואס האסטו געוואלט, ההוא ענה, להפרד, ענה רבנו זצ"ל: האסט געהערט וואס מען האט גערעדט דא. היוצא למלחמת בית דין גט כריתות כותב לאשתו האסט א בית המדרש גיי אריין, זעצט דיך לערנען.
בלונטשיץ היה יהודי אחד שעזר ליהודים בענייני הצבא, איש פשוט, בבואו בפעם הראשונה לקאצק שאל אותו רבנו זצ"ל, וואס איז דיין טוען, וענה איך העלף יודען, ענה רבנו זצ"ל בצעקה, נייא, מיר האבן שאהן א העלפער, ער העלפט יודען זעהסטו, ולא רצה לקבלו יותר.
אמר החילוק בין יהודי לגוי, ויקץ יעקב משנתו ויאמר, אבער דאווענט אבער לערנט, ויקץ פרעה וישן ויחלום שנית און נאך דעם ויקץ פרעה והנה חלום.
במדרש אז ישיר משה המלאכים בקשו לומר שירה, אמר להם הקב"ה אז ישיר משה ובני ישראל תחילה ואחר כך אתם. כי המלאכים מוכנים בכל עת ורגע מה שאין כן ישראל שהוא רק בעת שנתעורר החשק, ואולי אם יאחר הזמן יהיה נפסק.
'וביום השביעי שבת לא יהיה בו', לכן נקרא שבת כי כל הדברים שבים לשרשם.
'מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק'. העניין כי כל המימות שבעולם נתבקעו, ושמעו עמים ירגזון ועל כל זה בא עמלק, ולכן עמד יתרו משתומם, והתיל לחקור בשכלו שאף שהאמת שהמופתים משרישים האמונה על כך זה אינו מתמיד בהתפעלות מזה רק לפי שעה, ועל כן חקר שבלא התחברות על ידי צדיקים לתורת ה', ישכח מהמופתים וכמש"כ אבותנו במצרים לא השכילו נפלאותיך, שלא ראו להשכלת אמונה על ידי נפלאות כי זאת היא רק לפי שעה מה שאין כן ויאמינו בדבריו. דהיינו דברי תורה ישירו תהילתו של ידי זה תתמיד האמונה. ועל כן בא יתרו להתחבר עם משה רבניו עליו השלום. ור' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידך, של ידי התחברותך עמם תתקרב לתורה ולעבודת הבורא יתברך.
'כבוד חכמים ינחלו' זה יתרו כשבא אל משה יצאו כולם לקראתו, וכי צדיקים מבקשים כבוד, הלא בורחים מן הכבוד, אלא שהפירוש שחכמים מנחילים לאחרים כבוד כדי לנסותם, ובזה היה משה מנסה ליתרו.
'וישמע יתרו'. יש שמע והפסיד ויש שמע ונשכר, נראה שבשמיעה אחת שמע נסים של קריעת ים סוף, והיה לו פחד מהשם יתברך ובא והתקרב, והעמים שהיה להם גם כן פחד, ברחו מהשם יתברך שרצו לפטור את הפחד.
'אני חותנך יתרו בא אליך', ר"א אמר הקב"ה אמר לו צא. ומאין זכה יתרו שהקב"ה בעצמו יעשה שליחו? העניין דכתיב את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל, ולמה כתוב בתחילה למשה ואח"כ לישראל, אלא שעל ידו נתקרבו הנפשות מישראל אליו יתברך, כי בתחילה נשפע השפעת קדושתו יתברך למשה, ובאמצעותו זכו אח"כ ישראל על ידו, וזה הייתה שמיעת יתרו שבאמת יתרו היה לבו נשבר בקרבו וחשב איך אני יכול לקרב את עצמי להשם יתברך, אני שעבד כל עבודה זרה שבעולם, אכן אחר ששמע את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל, שישראל נתקרבו ע"י משה, נתחזקה דעתו ואמר: אף שלהשם יתברך לא אוכל להתקרב, אבל למשה על כל פנים אפשר להתקרב, ואולי על ידו אזכה לדבק בו יתברך, וה' יראה ללבב, אמר הקב"ה למשה: צא אחר הוא שקרבתי.
'אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת', כיון שבחר משה מכל ישראל למי שהיו לו המידות טובות, למה חלקם לשרי אלפים מאות חמישים ועשרות, ונראה שלכן נבחרו אנשי אמת, כי המושרש במידת אמת אינו מקפיד.
'ביום הזה באו מדבר סיני'. פירש"י בר"ח, וגם שיהיה דברי תורה חדשים בעיניך כאילו היום ניתנו. ונראה הכוונה על עניין הכנה שצריך לעסק התורה, כמו אז שמר"ח ועד מתן תורה התגברו בזריזות הכנה לקבלת התורה, לצד חשקם שהייתה אז דבר חדש, כמו כן בכל יום צריך האיש להכין את עצמו בהכנה כזו לדברי תורה.
רבנו זצ"ל אמר על עצמו, שנשמתו הקדושה הוא עדיין מהנשמות של קודם חורבן הבית, איך בין ניש קיין היינטיגער. וביאתו כעת להאי עלמא היא כדי לברר מה היא קדושה, ומה היא חיצוניות.
אמר על עצמו כי הוא אינו צריך לשום ממוצע של המלאכים להעלות תפלתו, כי התפילות שלו הולכים למעלה ביושר, זייא וייסן נישט וואס זיי פארמאגען.
החהרי"מ זצ"ל אמר להרבי מאלכסנדר זצ"ל: כמו שהיו קולות וברקים בקבלת התורה על הר סיני, כן יש כעת קבלת התורה בקולות וברקים בטאמאשוב.
'בחודש השלישי', במדרש תנחומא ולמה לא נתנה תורה כשיצאו ממצרים, משל לבן מלכים שעמד מחליו, אמר אביו נמתין שלושה חודשים עד שתשוב נפשו מן החולי, ואחר כך אוליכנו לבית הרב ללמוד תורה, אף כך כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השעבוד, אמר הקב"ה אמתין עד שיתרפאו, ואח"כ אתן להם את התורה. ואינו מובן הלא עסק בתורה מביא רפואה לגוף. והיא נכון ליתן להם תיכף התורה כדי שיתרפאו, אך העניין חוליים היה שלא הכירו שהם בעלי מומין על ידי השעבוד במצרים במקום הטומאה, ועל כן המתין שהם יתברך ג' חודשים שתתישב דעתם שיכירו במומן, כי על ידי הכרת חסרונם יוכלו להתרפאות אחר כך בקדושת התורה, על דרך מה שכתב החרשים שמעו והעוורים הביטו לראות.
מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה, פירש"י, ומהיכן מוכרח שעשו תשובה בעת ביאתן למדבר, אך כתוב אח"כ ויתן שם ישראל, ופירש"י כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד הסתכל על חסרונות שלו, ונדמה לו שהאחר גדול ממנו, על ידי זה בא להיות להם לב אחד.
אם נסיעתן מרפידים היה בתשובה למה הוצרכו עוד הפעם לעשות תשובה שהנסיעה ביום אחד, ונראה שישראל עשו ב' מיני תשובות, נסיעתן מרפידים, נסעו ממדת רפיון ידיים, והשניה שיוכלו לבוא לקבלת התורה, וגם מלמדנו, שכל ימיו צריך האדם להיות בתשובה.
אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, פירש"י לא פחות ולא יותר, היינו שלא יטעים להם מפי עצמו דברים שלא אמרם השם יתברך, כי אז אל היה ביכולת שום צדיק בעולם להטעים הדברים לבני ישראל כמשה. וממילא לא יקבלו שום מרות ממנהיג חדש אחר משה רבנו עליו השלום, מה שאין כן הדברים בעצמם יכול כל אחד בדורו לאומרם לבני ישראל.
'ומשה עלה אל האלוקים'. במדרש עלית למדים שבית שבי, יכול מפני ששבה אותה נוטלה חנם תלמוד לומר לקחת מנות בלקיחה נתנה לו, יכול יהא חייב ליתן דמים, תלמוד לומר מתנות, במתנה נתנה לו, והפירוש יכול מפני ששבה אותה נטלה בחינם שאף אם לא ייגע בה יזכה בה, תלמוד לומר לקחת שהיא מצד המקבל שבכל כוחו כפי שיוכל שאת יקחנה. יכול יהא חייב ליתן דמים, שלא יזכה בה יותר רק כפי ערך לקיחתו והכנתה אליו, תלמוד לומר מתנות שהוא מצד הנותן, כי איזה יש למעשה בו"ד לפניו יתברך שיתן לו תמורת מעשיו, אם לא בתורת מתנה.
יכול יהא חייב ליתן דמים, למי יתן דמים? אלא הפירוש כמי שקונה איזה דבר שנקנית לו לגמרי במשיכה רק שמחוייב ליתן דמים, כן הכא התורה ניקנית לו לגמר, עד שמחוייב ללמוד תלמוד לומר מתנות. אדרבא כל מה שמייגע בה יותר רואה שהתורה לו מתנה, כי לקח טוב נתתי בתחילה לקיחה ואח"כ מתנה. שכל מאי שמייגע יותר בהתורה רואה שאין לו בה שום קנין כמו במתנה.
'ויגד משה את דברי העם אל ה' ', ולא פירש מה היו הדברים. ונראה שמשה בעצמו אמר כעת את דברי העם שאמרו ביום ב' לחודש. היינו כל אשר דבר ה' נעשה, שבעלייתו ביום ג' אמר להשם יתברך את דברים בשם ישראל. וכעת אמר כנ"ל בשם עצמו, ויגד משה בשבילו את דברי העם שמקודם אל ה'.
'השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו', היינו אף כי יכול איש להיות בשעה אחת גדול מאוד, עם כל זאת לא טוב לילך שלא בהדרגה, וזה השמרו לכם עלות בהר כשאינו רק נוגע בקצהו.
'רד העד בעם פן יהרסו', והלא כבר הזהירם לא תגע בו יד כי סקול יסקל, יען כי אמר שיש סכנה בדבר. ואולי ימצאון אנשים שיסתכנו ויעלו וימסרו נפשם על קודשת ה', לזה הזהירם שנית אל יהרסו לעלות בלשון איסור, ומאיסור ודאי יתרחקו.
'אל תיראו', ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, אמר להם לא זאת היא היראה פן נמות, כי אין זה יראת ה'. רק שתהיה יראתו דווקא לבלתי תחטאו.
'אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים', לא תעלה בדעתך לומר וכו', רצונו של הקב"ה בזה שיבינו את התורה כל כך עם טעם ושורש כל דבר במקורו העליון, עד שיגיעו על ידי זה אל ההבנה. שאין התורה ראויה באמת רק לפניהם בלבד, והם עמה אחד, וזה לפניהם ולא לפני גוים, וזה אי אפשר בלעדי שתודיעם טעם כל דבר בלי חוקה.
'אם כסף תלוה את עמי', את עמי, את העני עמך, אין מלוין לאדם לא כסף וזהב אלא תורה ומעשים טובים, וזה פירוש אם כספו של אדם מלוה את עמי, תדע כי, את העני, שרק מה שתתן לעני זאת תקח עמך.
שלוש רגלים, העניין מה שנקראים ימים טובים בשם רגלים, ללמד שכמו שהרגל הוא יסוד האדם כן הימים טובים יסוד על להבא.
במדרש תנחומא: משפטים בל ידעום, כל העוז והשבח והגדולה של ממ"ה הוא משפט אהב, הפירוש כי משפט אהב כי רצונו של הקב"ה הוא שמה שנותן להאדם מהטוב, לא יהי רק מה שמגיע לו על פי הדין, והמשפט כפי שיעור פעולתו ועבודתו בעולם, ולא כאשר נותן מצד הרחמים, כי זה יוכל לקבל אף מי שאינו כדאי, וזה פירוש צמאה נפשי לאלוקים, מתי אבוא ואראה פני אלוקים, כל צמאוני הוא לאלוקים לבחינת הדין, מתי אבוא שאהיה ראוי ומוכן להיות לי מצב והעמדה פני אלוקים.
'כי תראה חמור שונאך', עזוב תעזוב עמו, עין במדרש תנחומא. המדרש מבאר לנו שמעניין שנאה לחברו יוכלו להתמשך כמה מיני קלקולים לעבור על רצונו יתברך, וכמו שמביא המדרש, כאשר מקודם היה שונא לחברו, לא ראה את הרעה הנצמחת על ידי השנאה, מפני שאדם קרוב אצל עצמו, ואינו רואה נגעי עצמו, ושבבלי זה לא היה יכול לסייעו עד שהרחיק השנאה מלבו, כמו שת"א משבק תשבק מאי דבלבך, ואז ראה איך שהשנאה דבר מאוס, שעל ידי זה התחרט על השנאה ונעשו אוהבים.
'ויקחו לי תרומה', הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, את המקח שנתתי לכם, העניין שלשון 'אל תעזובו' הוא רק בדבר שיש בו אחיזת יד אדם, מה שאין כן בתורה, שהוא השכל המושג במחשבת האדם, ואינו נאחז ביד הו"ל תורתי תלמד. ולכן אמר המדרש אל תעזובו את המקח, שבכל יום ויום מזמין השי"ת להאדם דברים טובים, אשר על ידם יתעורר האדם להטות אוזן לדברי תורה, כמו האב אשר מזמין לבנו יחידו דברים טובים שעל ידם יתמשך לבו לרצונו. וזה פירוש אל תעזובו את המקח הדברים שעל ידם נמשך להתורה. שלא לעזוב מה שהשי"ת לוקח אותו וממשיך לבו אליו יתברך. כמו בכל יום בת קול יוצאת, ולמה יוצאת אם אינו נשמע, ופירשו אף על פי שאינו נשמע להגוף, עם כל זאת הנשמה שבאדם מתעוררת על ידי שמיעתה.
או דהמדרש מלמד את האדם שיתחזק בעבודתו ית', ולא יפול לבם בראותם לשפעמים נזדמן לפניהם מכשול, ואינו עולה בידם כהוגן רק יקוו לה'. וזה 'אל תעזובו' את המקח, כמו במשא ומתן אם יראה שאינו מצליח במסחרו חלילה, האם יתעצל מלעסוק עוד במשא ומתן, הלא בודאי יחזק לעסוק עוד ומקוה לה', כן מזה ישכיל האדם להתבונן בעסק עבודה לו ית', כמקח הזה.
'ואתה תצוה', בדרש למעשה ידיך תכסוף, בד' דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו, ואין תכסוף אלא לשון תאוה, העניין הוא הנס של מעשה ידיו של אדם הם רק בכחו יתברך, אף על פי כן למעשה ידיך תכסוף, וזה פירוש אשירה לה' כי גמל עלי, אף שאשירה לה' שהכל מכחו יתברך, מכל מקום הוא גומל חסד עמי כאילו אני עשיתי הכל בעצמי לבד, וזהו כי גמל עלי.
'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו', שאפילו המרבה צריך כוונה.
פעם אחת ראה הרבי מסאכאטשוב זצ"ל זקן אחד אצל רבנו זצ"ל, אחר כך גלה לו רבנו זצ"ל כי זה היה בעל הפמ"ג זצ"ל.
רבנו זצ"ל אמר לחתנו זצ"ל, כשראה שהביט בספר בחינת עולם, מה חידש המחבר בזה שמהביל את העולם הזה, והרי השכל של האדם בלאו הכי יודע מזה שהאי עלמא הוא הבל. אבל מנין ידיעה זו לבשר החומר, אך על ידי לימוד דף גמרא בעיון ויגיעה יודע גם בשר האדם שהכל הבל.
רבנו זצ"ל היה רגיל לכנות קנאה תאוה וכבוד בשם ג' קרעצמעס, שעומדים בהם לפוש כשעובר אדם מעיר לעיר, ובשני קרעצמעס הראשונים לא היה לו עסק הרבה אך בקרעצמע של כבוד היה לו עבודה גדולה, כי בבואו בפעם הראשון להחוזה זצ"ל והיה עדין צעיר לימים, כבד אותו מאוד ושלח אליו שיבוא להתפלל אצלו עם החבריא קדישא, והיה צריך לעבוד כמה שנים איהס הרויסצוציען פאן צווישען דיא ציין.
החוזה אמר על רבנו זצ"ל שהוא מנוטרי הברית, ואיתא בזוהר הקדוש דמאן דמטיר להאי את קיימא מלכו איתנטרא ליה, והאימה הייתה בקאצק כמו לפני מלך.
אמר קרוב לפטירתו, שהצדיקים מלובלין כבר נשאו אותם לארץ ישראל, והוא לא יעזוב לסור אותו ממקומו, כי מקומו אצל היהודי הקדוש מפשיסחא.
בפסח האחרון קודם הסתלקותו, בא אל הסדר בליל פסח בשמחה עצומה שאין לשער, ואמר בפירוש שבפסח לשנה הבאה לא ישב כאן.
הרבי מסאכטשוב זצ"ל אמר, כי לאחר פטירתו אמר לו, כי מה שכתוב בתורה, שטו העם ולקטו אותו, ברחיים, זה קאי על הפלפול שבפרשת המן.
בעת החתונה של הרבי מסאכטשוב זצ"ל בקאצק, עמדו המחותנים והחתן והכלה תחת החופה, והמתינו זמן רב על רבנו זצ"ל, אעד שר"ה טאמשובר נכנס ואמר לרבנו זצ"ל שהכל ממתינים עליו, ואמר לו רבנו זצ"ל כי היו לו אורחים נכבדים לברכו בברכת מזל טוב, היהודי הקדוש והרר"ב ור"י מווארקע ועוד, ולא היה יכול לילך אל החופה, וכאשר בא תחת החופה בירך את החתן שהשי"ת יעזור לו שגופו יהיה יכול להחזיק את מוחו הגדול, ולחש לו באזנו מאיזה מקור לקח נשמת הכלה.
רבנו זצ"ל כאשר היה פעם בווארשא, אחרי הסתלקות הרר"ב זצ"ל, הציע רבנו זצ"ל לפני הרבי ר"ב מציזעוו, שישכור מרכבה לנסוע ולסבב כל העיר ווארשא, והשיבו כי כבר כלה פרוטה מן הכיס, ולא נסעו.
הרבי מסאכטשוב זצ"ל אמר, אנוכי ראיתי רביים, חמי זצ"ל מקאצק היה מלאך ה' צבאות ממש.
כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה כזה יתנו, העניין שמשה תמה שהמחצית השקל יהיה כופר נפש, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, לכן הראה לו הקב"ה מטבע של אש, שהנתינה תהיה בהתלהבות.
'וי אבדה נפש', שבכניסה שבת קודש נתעורר האדם בהרהורי תשובה ויראת שמים, ומתאונן על ימי החול שעברו בביטול תורה ועבודה, אזי צועק במרירות "ווייא געשריגען דאס נפש איזט גאר פארלוירען".
הלוחות הראשונות שנתנו בפומבי שלטה בהם עין הרע ונשתברו, ואמר לו הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות, העניין הלוחות הראשונות שנתנו בפומבי שקדושתן הייתה ע"י שקדשן הקב"ה יותר מאשר נתקדשו בעצמן, כל כן לא נתקיימו בידן. כי מה שאינו מיגיעת עצמו, אינו מתקיים, ולכן בלוחות אחרונות היה המבוקש שיהיה מצדם, כי יתקדשו עצמם ביותר, שזה אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר מה ה' אלוקיך דורש "ממך" והצנע לכת.
ואת האלף ושבע מאות וחמישים ושבעה עשה ווים לעמודים, עד שהיה יושב ומחשב שכח באלף ז' מאות ע"ה שקל, התחיל יושב ומתמיה, האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים.
העניין שמשה אחר גמרו מלאכת המשכן, התיל להעמיק ולהשכיל במחשבתו, למה מנדבת איזה אנשים פרטיים נעשה דברים קדושים ועליונים, ומנדבת אחרים נעשו דברים שאינם קדושים כל כך. שהיו כמה פרטי התחלקות קדושות בהמשכן וכליו, והבין שזה היה לפי זיכוך וטהרת המחשבה בקדושה בשעת הנתינה, כן נעשה הדבר קדוש, וכאשר התבונן בהנותנים, ראה שנותני האלף וז' מאות וע"ה שקל, לא היו מחשבותם שלמות, ונעלם ממנו איזה דבר קדושה היה יכול לעשות מנדבה זו, עד שהאיר הקב"ה את עיניו שמהם עשה ווים לעמודים, שחיבר אותם לעמודי עולם, שעל ידי התחברותם לקדושה המה גם כן קדש. כמו שכתוב עץ חיים הוא למחזיקים בה.
ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, בא להורות כי באם שלא היה משה מצוה אותם לא היה ביכולתם לעשות כאשר צווה ה', ואם כן היה משה העיקר בעשייתם.
'ויעש משה כאשר צוה ה' ותקהל העדה', כי כשהצדיק עושה רצון השי"ת, נתעורר לבם של ישראל להתקרב אליו וללמוד מדרכיו.
הנזהר ממשהו חמץ, מובטח לו שלא יחטא, הבטוח שלא יחטא משמרין אותו ממשהו חמץ, ולזה אמר הנזהר.
מימיהם של כת ג' לא הגיע לאהבתי, שבאם היו מגיעין לא היו מכת ג' אלא מכת א'.
'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', העניין הרבה מצות הם זכר ליציאת מצרים ומהראוי שיזהירם השי"ת שנזכיר תמיד יציאת מצרים כי זה העיקר, ומה העדות והחוקים ולכן התשובה אין מפטירין, כדי שלא יהא נשכח טעם הפסח, כמו כן אם לא יהיה מצות שהמה זכר ליציאת מצרים שעל ידם יתעורר הזכרון, ישכח יציאת מצרים עצמה.
עליכם לטהר אתכם, שהחיוב מוטל עליכם לטהר עצמכם מכל טומאותיכם.
בעיר לינטשיץ היה ראש הקהל מהמתנגדים ר' פייוול אפאצינסקי, בעת שבווארשא היה הרב חמדת שלמה זצ"ל, להחמדת שלמה היה בן, והפקודה הייתה אז מניקולאי יימח שמו, לקחת יהודים לצבא ל"ה שנים. והודיע החמדת שלמה זצ"ל לכל הארץ, כי מי שישתדל להשחרר את בונ מהצבא יתן לו את בנו לחתן, לר' פייוול הייתה בת יחידה, וכשמעו זאת נסע תיכף להאציל שבהגליל לינטשיץ שהיה חייב לו י' אלפים רובעל, ואשתו הייתה קרובתו של הגענעראלגובערגאטאר מווארשא, ודרש ממנו את חובו, האציל בקשתו שיאריך לו הזמן, אז הציע ר' פייוול היות שיש יהודי צעיר שנתגייס לצבא, והוא גבר לא יצלח, והאם חסרים לממשלה אנשים כאלו, ולכן אם אשתו תשתדל לשחררו, ימחול לו את החוב, ועוד יוסיף לו מתנה, האציל קרא לאשתו ואמר לה את כל הנ"ל, והיא נסעה תיכף לווארשא והועילה, ונתן פקודה לשחררו.
והחמדת שלמה קיים הבטחתו והשתדך עם ר' פייוול הנ"ל. האברך היה גדול בתורה ואכל ארוחתו על שולחן חותנו, והאברך הנ"ל התחבר לחסידי קאצק, והמשיכו אותו אליהם. עד שביום אחד עזב את ביתו בלי ברכת הפרידה ונסע לקאצק, כעבור חודש, והאברך לא חזר. כתב ר' פייוול למחותנו החמדת שלמה שהיה גם כן מן המתנגדים והודיע לו על מעשה בנו. החמדת שלמה כתב תיכף לבנו לקאצק שגוזר עליו בכבוד אב לשוב לביתו על שבת. האברך כשקבל את המכתב, נכנס לרבנו זצ"ל והראה לו את מהכתב. רבנו זצ"ל אמר השאר פה, ואני אכתוב לו תשובה. וכן עשה. וכתב להחמדת שלמה זצ"ל, ותוכן המכתב היה כי שלושה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו. ואליו נסע חלקו של השותף השלישי הקב"ה ואינו רשאי לגזור על חלק שותפו. מסר את המכתב לחסיד שנסע לווארשא, ואמר לו שימסור המכתב לפני שבת לידי הגאון הנ"ל.
החסיד התעצל בשליחותו, ולא מסרו לפני שבת. ביום השבת טייל החמדת שלמה זצ"ל בביתו ואמר: "אז כבוד אב איז מען אויך נישט מקיים, צו וואס לעבט מען?" והיה זה כשגגה היוצאת, והאברך חלה פתאום ומת רחמנא ליצלן.
ביום ראשון בא החסיד עם המכתב להגאון זצ"ל, והתחיל לסמר שערות ראשו מרוב צער, וצעק "טיפש מה עשית". אבל כבר היה אחר המעשה וחבל. החסיד הנ"ל, אחרי מעשה זה שגרם, לא נסע לקאצק אחר כך משך י' שנים, מחמת פחד מרבנו זצ"ל. פעם אחת אחר כך נסע לקאצק על שבועות, ובפתחו את הדלת הרים רבנו זצ"ל את גבות עיניו ואמר, מנע מנע, וויא איינער פאלט ארינטער פון בוידעם, זאת אומרת שלא היה אצלו זמן רב. למחרת התפלל החסיד הנ"ל על עליית בית המדרש ונפל ונהרג לא עלינו. (כדאי לציין, שהאלמנה אשת האברך הנ"ל הייתה אח"כ אשתו של המלבי"ם ז"ל, ובעזרת חותנו נעשה לאבד"ק לינטשיץ).
רבנו זצ"ל בלמדו חומש, וישכב יעקב במקום, יעקב האט זיך פארלעגט אויף דעם דאזיגען ארט, והארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, דיא ערד אויף וועלכע האסט זיך פערךייגט וועל איך דיר געבן.
אם אחד נותן לחברו מתנה על תנאי, צ"ל כפול, ואם לא כן תנאי בטל ומעשה קיים, וה' אמר אם שמוע והייתם לי סגולה בלא תנאי כפול, משה רצה שישמעו בקול ה', ויכול להיות שלא יאמר להם המתנה שיהיה סגולה או שיוסף תנאי כפול אם לא ישמעו לא יהיה סגולה על כן אמר להם ה' לא פחות ולא יותר דרצון ה' אפילו חלילה לא יקיימו יהיה גם כן המתנה קיימת.
במדרש תנחומא: גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, מי שחטא אפילו בשוגג אין סימן יפה לו. שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ולא ישמח האדם על מצוה שבאה לידו אלא על מצוות הרבה שעשויות לבוא לידו. ומה חוטא בשוגג אין סימן יפה לו, חוטא במזיד על אחת כמה וכמה. ועליו נאמר ואץ ברגלים חוטא.
העניין אל ידאג האדם מן העבירה בשוגג שעשה כעת שהרי שוגג הוא, אלא שנפתח לו פתח היינו שעיקר מרידתו ראוי להיות על שכעת נפתח עין הכרתו כי בוודאי עשה עוד איזה מעשה בכוונה כי עבירה גוררת עבירה. כי לולא זאת איך אינה לידו שוגג, וכן לא ישמח (הגה, ויש בזה פירוש אחר. אדמו"ר שליט"א) אדם בהמצוה שעושה כי אולי לא לשם שמים נתכוון, אך אחר שתזדמן לפניו מצוה בהזדמנות ולא בהכנת האדם זאת תברר לו כי מקדם עשה מצוה בכוונה כי מצוה גוררת מצוה כמו הברייתא דפאה, באותו חסיד ששכח עומר בשדהו אמר לבנו שיקריב עבורו פרה לעולה ולשלמים, אמר לו אבא מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מבכל המצות, אמר לו כל המצות נתן לנו הקב"ה לדעתנו, זו לא לדעתנו, שאלו עשינו ברצון לא באה מצוה זו לידינו. והפירוש כי לולא עשינו המצות הקודמות ברצון ולשם שמים לא היה מזדמן לי מצות שכחה, אך המצוה הראשונה גררה מצוה זו אף שלא לדעת, ולכן השמחה בה ביותר שעל ידה הבירור על כל פעולותיו הקודמות.
'בפסח על התבואה', כי עי"ז שאוכלין מצה בפסח לחם שאין בו טעם, שזה מוכח על הביטול בתכלית שאין מרגיש הטעם ואין רצונו בהטעם, כי הוא מבטל רצונו למעלה מן הדעת והטעם המורגש, וידוע כי מהביטול נתהוה הלחם, ולכן בכוח אכילת מצה שמורה על עניין הביטול יכולין להמשיך ברכה על צמיחת התבואה שבשדות, וזה בפסח על התבואה.
המפתח של חיה (יולדת) ביד ה', ובעת שכורעת לילד שורה שם קדושה עליונה, ובצאת הולד לאויר העולם מסתלקת הקדושה, ואזי נולד במקום הזה טומאה כמו ט"מ שהוא גם כן מהאי טעמא.
במדרש על דוד המלך ע"ה 'טוב רואי', טוב רואי בהלכה כל רואהו נזכר לתלמודו, ואם האיש אין לו זכרון איך יזכור בראותו את דוד מלך ישראל? אך המדרש מורה דרך, כי כמה פעמים ילמוד אדם תורה מצות חוקים ומשפטים ומדות ישרות ולא ידע איך להתנהג בהם, אך אם יראה עשיתם מאיזה צדיק או חסיד, תתברר לו עניין עשיית המצוה באיזה התלהבות ותשוקה. וזה עניין נזכר תלמודו שידע לעשות המצוה בשלמות.
'בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר', כי השם יתברך מכפר לו אפילו בלתי תשובתו, בכדי שאם ירצה האדם אחר יום הכפורים לשוב להשם יתברך יהיה ביכולתו לשוב בנקל ע"י שהעביר הי"ת מעליו מלבושיו הצואים עוונות ופשעים, מה שאין כן אם לא יתכפר בלא תשובה, יוקשה לו לשוב ע"י שיש לו עדיין כל העבירות משנה העברה, ועבירה גוררת עבירה.
'קדושים תהיו כי קדוש אני', קדושה לשון הזמנה, שתהיו כולכם מוכנים לקבל, כי קדוש אני ה', תמיד מזומן להושיע אתכם, רק שאתם תהיו מזומנים במחשבות קדושות.
'יכול כמוני', קדושתו למעלה מקדושתכם, והפירוש: יכול כמוני שאין בי השתנות כן גם אתם תמיד תהיו במצב אחד, תלמוד לומר וכו' קדושתי למעלה מקדושתכם, שהאדם צריך להיות הולך, וכל מאי שאדם מקדש עצמו, קדושתו יתברך מתעלה, על דרך תנו עוז לאלוקים.
רבנו זצ"ל גילה לחתנו כי כשנפטר גאון אחד, האבען זיך דו פוילישע גוטע יודען אקעניין נעשטעלט (היהודים הטובים מפולין נעמדו מולו) ולא רצו להניחו ליכנס לגן עדן, עד שבאו תנאים ואמוראים ובקשו מהם ואמרו להם הניחו אותו, עד האט דאך אונס גילערנט (הוא הרי למד אותנו) ואחזו בו בידו, והוליכו אותו לגן עדן.
ועוד גילה לו רבנו זצ"ל שראה עומד על מפתן גן עדן איש זקן צדיק ונשוא פנים והביט לתוך הגן עדן אבל לא היה לו רשות ליכנס, ושאל עליו מי הוא, והגידו לו שזה פלוני שהיה מחרחר ריב בהמחלוקת של החוזה מלובלין והיהודי הקדוש, ואז ענה רבנו זצ"ל מאחר שהיה מערב עצמו במחלוקת שלהם ראוי הוא לזה שיעמוד במקום ההוא.
רבנו זצ"ל כתב להרב מפארציווע בעל "חשק שלמה" שמעתי שבפארציווע תשתרר שם מגפה רחמנא ליצלן, לכן עצתי שילך הרב לבית הכנסת וידרוש בפלפול בשיטת עונה סמוך לווסתה ובוודאי יועיל.
ספר הרבי מסאכאטשוב זצ"ל כי יודע שיש משנה אחת שכל העולם יודעים אותה כי נכתב אסור במקום מותר והוא שיבוש, וכשהחהרי"מ זצ"ל רצה להדפיס משניות רצה לתקן השיבוש, ורצה לשאול מקודם את רבנו זצ"ל, וכאשר היה שם, ונפרד מאתו שכח את כל השאלה ובא לבית המדרש מצא שם את הרב מסאכטשוב, וסיפר לו כל העניין, ואמר לו שילך הוא לשאול לרבנו זצ"ל, והלך לשם וסיפר לפניו, התחיל רבנו זצ"ל לצעוק א גרייז, א גרייז והלך אנה ואנה בהחדר שלו, ואח"כ אמר לו שכך צריך להיות כאשר נכתב אסור, והגיד לו הפירוש, ונשתומם מאוד והלך לבית המדרש לה"חידושי הרי"מ", ומסר לו את כל הדברים והפירוש שאמר רבנו זצ"ל, אז ענה ה"חידושי הרי"מ" כי בלי ספק שבעל השמועה של משנה זו בעצמה אמר לו זה הפירוש כי בן אדם אין בכוחו לפרש זה.
שלום געבין של הרבי לעולם הוא מעשה בראשית, והגעזענענען שלו הוא מעשה מרכבה.
בסדר של פסח היה רבנו זצ"ל בעצמו מחלק המרור לכל אחד הזיתים והזכיר אחד מהמסובין שבנו משהלי לא היה לו מרור של כורך וענה רבנו זצ"ל בדרך הלצה הלא קרח היה חולק על משה.
פעם אחת לא היה מחלק זצ"ל מרור להמסובין, ולחשו להרבי מסאכטשוב זצ"ל שיזכיר לרבנו זצ"ל, וענה הרבי מסאכטשוב זצ"ל יש פלוגתא מרור דאורייתא או דרבנן, ויש לו ראיה דמרור דאורייתא שהרי רבנן אין נותנים כלל מרור, וענה על זה רבנו זי"ע גידעכט, וחלק להם מרור, אבל אחר כך שאג בקול גדול מרור פרעסערס, וברחו כולם מחמת אימה ופחד, ונשאר רק הרבי מסאכטשוב זצ"ל, ושאלו חותנו מה שחידש על פסח, והגיד לו ורבנו זצ"ל היה כל כך מוגבה ומופשט מזה העולם עד שבחצי סדר השני היו יוצאים מפניו הקדושים ממש ניצוצי איש, ובין כך נכנס שוב להשלחן ר"ה טאמשובער ושאלו רבנו זצ"ל היכן הוא העולם, ואמר ר"ה הלא הרבי הבריח אותם בשאגתו מרור פרעסערס, והשיבו רבנו זצ"ל שלא עליהם צעק כן.
בעת שהציעו לפני ה"חידושי הרי"מ" זצ"ל את הרבנות מקוטנא, שאל דעת רבנו זצ"ל והשיב לו כי חס לי' על ווארשא שיעזוב אותה, ושאלו ה"חידושי הרי"מ" מה יש להם בווארשא ממני, וענהו כי גם זה שהולכין לפני הבית שהוא דר בו די, ואמר ה"חידושי הרי"מ" שרבנו זצ"ל היה חפץ בכל פעם לפעול טובות וישועות לעיר ווארשא.
'קדושים תהיו', שלא ידמה האדם שיצא ידי חובתו ויש לו במה לעמוד, תלמוד לומר וכו' שבכל מה שאתה מקדש את עצמך צריך אתה להכיר שקדושתו למעלה ועדיין לא יצאת ידי חובתך, כמו שאחד הולך בחצר המלך שיש לו פחד, והנכנס לבית יש לו פחד יותר, והבא פנימה עוד יותר, כן גם אם האדם מתקדש ומתקרב באמת כל מאי שמתקרב יותר הוא מפחד יותר.
אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר, אבל יאמר אפשר, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, והלא כתוב אוהבי ה' שנאו רע, אך אם אדם יאמר שאינו חפץ מחמת שנפשו קצה יש חשש שיבוא עת שיתאוה לאכול, ולכן אסרה תורה שירחיקהו על ידי גזירת השם יתברך. ויהיה נקבע בנשפו לקיום נצחי שאפילו יתאוה גם גן לא יאכל.
'אמור אל הכהנים ואמרת אליהם', במדרש לפיכך אני מצווה את ישראל ומניחך. כי רק העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם אמירה אחת די להם. אבל התחתונים שהיצר הרע מצוי בהם, הלואי יעמדו בשתי אמירות, ולמה נכתב רק אצל הכהנים ולא אצל ישראל, ולכן פירש"י אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, שישראל הקטנים בערך יקחו קל וחומר מהגדולים והם הכהנים שצריכין ב' אמירות הם לכש"כ.
בעניין המועדים כתוב מקרא קודש, כי השבת יש בו בעצמו קדושה מקדושת העליון יתברך ויום טוב הוא מקראי קודש על ידי אתערותא דלתתא מקדם ואחר כך משפיעים קדושה על המוכנים לזה. וזה מאמרם כל המקיים את המועדות כאלו קיים את השבתות וכו' לא שחס וחלילה באמת מחלל את השבתות, רק הפירוש כאילו מקיים השבתות שממשיך קדושה משבת גם על יום טוב. וכל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבתות היינו לשון חולין בלא קדושה.
במדרש יודעי תרועה שמכירין לפחות את בוראן בתרועה והופך להם מידת הדין לרחמים, כי בישראל כתיב ותרועת מלך בו שהשם יתברך חפץ בישראל מאוד. ובימי ראש השנה שהוא יום הדין יום תרועה יהיה לכם, שנעשה הכל עם רצון שלכם.
כל האוכל ושותה בט' מעלה הכתוב כאילו התענה ט' וי'. ונ"ל דמנ"ל לומר דאכילה נחשב כענוי דלמא חייב בערב יום הכפורים להתענות חצי יום בכדי שיהיה בעינוי כל יום העשירי, דאם יאכל בערב יום הכיפורים כל היום לא יקיים העינוי ביום כיפור רק חצי יום, מחמת שהוא שבע מערב יום כיפור. אך בזוהר הקדוש הקשה על אך בעשור כל מקום שנאמר אך חלק, ונימא ביום הכיפורים מקצתו מותר באכילה, ותירץ בזוהר הקדוש כיון דאכילה בערב יום הכיפורים כל היום, ממילא אין מתעניין רק חצי יום ואך חלק, ועל כן מוכרחין לומר שמותר לאכול בט' עד הערב, ואם כן איך נדרוש ועיניתם את נפשותיכם בט' אלא בודאי לומר לך שכל האוכל בט' כאילו התענה בט' וי'.
מה כאלו התענה ט' וי', הנ"ל כאלו התענה ט' אך לפי הזוהר הקדוש דאך חלק דעל ידי זה אינה מתענה רק חצי יום, ובמה יקוים תוספת יום הכיפורים וצריך להיות כיון שאמרה תורה דאכילה בט' חשוב כעינוי, ממילא יש תוספת יום הכיפורים.
ה"חידושי הרי"מ" זצ"ל נסע עם בנו רא"מ זצ"ל לשאול על אודות שידוך בת רא"מ זצ"ל עם הרבי מסאכטשוב זצ"ל, וכאשר נכנס ה"חידושי הרי"מ" לרבנו זצ"ל, אמר לו רבנו, היות שמדברים לי בשידוך עם העלם הצעיר העילוי של ר' וועלויש מה דעתך על העלם הזה, ואם הוא שידוך עבורי אם לא, ומילא לא יכול עוד ה"חידושי הרי"מ" לדבר מזה. ואמר לבנו הרא"מ אתה תכנס ותאמר לו כי הנך מוכן לגמור השידוך ההוא, אבל אומר לך בלי נגיעה כמו שאמרו חז"ל נכרי הבא לגייר צריכים להודיע לו מצוות קל וחומר, כדי שידע מה שיקבל על עצמו. כמו כן אם אדם רוצה להכניס לביתו כלי כמו עילוי הזה, צריכים להודיעו מקודם, על מאי באה נשמה כזו להאי עלמא שידע מה שיקבל על עצמו להשגיח עליו כדי שיעבוד את עצמו במה שנוגע לשורשו, ואמר לו אודות זה צעטיל גדול, ואמר לו אמת שגם אני עדיין רחוק מן השידוך הזה, אך אפשר שרצונים ישתנו עצמם עוד, וכשיצא לחוץ וספר לפני ה"חידושי הרי"מ", אמר לו עכשיו אפילו אם בנך יהיה נעשה גדול כמשה רבנו עליו השלום ותתן לי גם אלף אדומים איני רוצה לקבל עלי אחריות של השגחה כזו, כפי ששמעתי הצעטיל הגדול מן רבנו הקדוש מה שצריכין להשגיח על הנשמה הגבוהה של בנך העילוי.
ואחר כך נכנס הרב מביאלה לא דיבר עימו רבנו זצ"ל מן השידוך כלל. אחר זמן רב פתאום קיבל מכתב מר"ה טאמשובר שיראה לבוא לקאצק עם בנו העלם העילוי כדי לגמור השידוך והשיב לו הרב הקדוש מביאלע שאם לא יכתוב לו בפירוש שרבנו זצ"ל ציוהו לכתוב לו שיבוא לא יסע. והראה ר"ה את תשובתו לרבנו זצ"ל, והוטב בעיניו ואמר לר"ה הנה כבר יש לו קוראזש כמו שראוי למחותן, וצוהו לכתוב שיבוא.
ונסע תיכף לקאצק ונכנס לרבנו זצ"ל לא דיבר איתו מעניין הנכבדות, ופטרוהו מיד כמו תמיד, וישב שם כשני שבועות, והיה מוסכם בדעתו ליסע לביתו, אז בא אליו ר"ה בשליחות רבנו זצ"ל שנקרא אליו בדבר השידוך, ושיבוא אליו עם בנו, ונכנסו, ובראשונה שאל רבנו זצ"ל את אביו אם יודע איזה חידוש טוב ממה שחידש בנו העילוי בלימודו, ואמר הגה"ק אליו הרי בני גם כן הוא כאן, וענהו ר"ה כי רבנו רוצה לבחון אותו, ורמז לו רבנו זצ"ל שלא כיון יפה רק רצונו לראות אם על כל פנים מבין על הכלי שיש לו מה שחידש בנו, והתחיל רבנו זצ"ל להקשות ולתרץ עד שנמשך פלפול גדול בין הני תלתא.
ואחר כך אמר רבנו זצ"ל, שרוצה דוקא שיחייב עצמו באיזה סכום עבור הזוג. אבל בתוך כך אמר שבכל זאת עדיין הוא ירא להכניס כלי כזו לביתו כי הוא עלם שכל היסוד שלנו הוא עליו, ואם יבוא לכאן יוכל חס וחלילה להתקלקל כי יתחיל לעסוק בחסידות פעם עם זה, ופעם עם זה, ומה יהיה נעשה ממנו רבי של חסידים, וכי זה הוא התכלית והשורש, וענה הרב מביאלע כי אם יעשה עמו שידוך אחר גם כן אינו בטוח. ולכן טוב יותר שידוך זה, והשיבו רבנו זצ"ל, אבל אין הדבר נאה עבורי אם בביתי חס וחלילה יתקלקל כלי נפלא כזו, אם לא יעבוד את עצמו כפי הראוי לשורש שלו, וענהו אביו שהוא יודע כפי מה שהוא דבוק בהתורה, שאף אם כל העולם, ירוצו אחריו לא יבטל מלימודו. והשיבו רבנו זצ"ל ברעש גדול וצעק, הרי גם אני יושב סגור ומסוגר, ומה נעשה ממני כשאני הוא רבי, וכי אתה סובר שכל הטרדות שלי הוא רק הרבע שעה, שאני נותן שלום להבאים. ויצא ממנו.
במשך איזה ימים בא פתאום ר"ה ואמר לו כי עכשיו הוסכם אצל רבנו זצ"ל לגמור את השידוך, ושלחו אחריו עם בנו על כתיבת התנאים, אך שיהיה בהסתר גדול מכל החסידים, והלכו עם ר"ה הנ"ל אל חדר פנימי שמשם יש פתח אל היכל קדשו המיוחד, והיו שם ואמר להם ר"ה שימתינו, ובין כך שלח רבנו זצ"ל לקרוא עשרה זקנים מפשוטי אנשי עיר, ולא מן החסידים, וכאשר כבר היו נאספים בא רבנו זצ"ל עם בנו ר"ד זצ"ל ור"ה וישבו אצל השולחן, ולא דיבר מאומה, רק ר"ה כתב תיכף התנאים, ונתן לאבי החתן לחתום עצמו, וחתם למטה, ואחר כך הגיש התנאים לרבנו זצ"ל והביט על זה כרגע, ואמר מה זאת, הרי אבי החתן צריך לחתום מקודם. ואחר כך אמר אבל הצדק עימו, כי רווחא שביק למאן דקשיש מניה.
ותיכף אחר שחתמו, עמד רבנו זצ"ל מן השולחן, וחזר להיכלו עם בנו ונאמן ביתו, וגם הזקנים נשמטו והלכו להם, ונשארו בהחדר המחותן והחתן, וישבו שם איזה שעות, ולא ידעו אם גם המה ילכו, וסיפר הרב מביאלע, כי היה העולם חשוך בעדו, וכי בדרך הזה יהיה מחותנו של רבנו זצ"ל, והיה כמעט מתחרט על כל קשר התנאים, אבל בזו הרגע נפתח הפתח, ובא אליהם ר"ה שהמה נקראים לקודש פנימה אל רבנו זצ"ל, ושם היה כבר הכל מוכן, וכאשר נכנסו כבד רבנו זצ"ל לישב אצלו, ופניו היו בוערים כלפידים, וצווה למזוג כוסות. וישאג בקול לחיים מחותן בשמחה גדולה, ואמר עתה יהיה נפתח בשמים מקום עבור זוג הזה, ושתה גם כן לחיים אל החתן, והחתן אמר פלפולא חריפתא, ולמהר צוה רבנו זצ"ל שיחזור לפניו הפשעטיל, והושיט לו קופסא של זהב, ואמר לו טול לך את השקעטעלע שלך.
פעם אחת שאל רבנו זצ"ל את המחותן על התנהגות בנו בסדר לימוד, וספר לו אביו כי לומד כעת גם כן הרבה מדרש, וצעק בקול גדול ואמר איני רוצה כלל שילמוד עכשיו מדרש להרגיל עצמו לבד מיט דעם פרומען לשון פון מדרש כי אחר כך יבוא עת שכל תיבה ותיבה מן המדרש תאיר לפניו כמו כוכב בשמים, ואמר עוד, מי יודע אין וואס דער בער ווירד זיך דורך קאפען אם בתורה שבכתב או בשורה שבעל פה.
פעם אחת כאשר הרבי מסאכטשוב זצ"ל היה עוד עלם קטן וחלה לא עלינו ונסע אביו לקאצק להזכירו, ושבחו לפניו כי לומד בהתמדה נפלאה, אמר רבנו זצ"ל אויך מיר גילערנט, ונראה בעיני אביו כאילו מקטרג עוד עליו. וכשבא לביתו והבריא, סיפר לו אביו ואמר איני מבין מה שאמר לי, והסביר לו העלם עם הירושלמי קידושין באמו של רבי טרפון שאמרו לה החכמים כי עדיין לא הגיע לחצי כבוד והפירוש כיון שלא קיים עדיין המצוה בשלמות צריך עוד לחיות. וגם אצלו כי צריך עדיין ללמוד, וכאשר היה אחר כך בקאצק וספר לפניו זאת אמר בלשון חידוש, ער ווייסט שאהן מיינע כוונות אויך.
ביום החופה נקרא המחותן לרבנו זצ"ל, ואמר אליו שמעתי שעשית עבור החתן מלבושים יקרים, היתכן כזאת שלנער שיכול לומר קדוש קדוש תחת השולחן עושים בגדים יקרים כאלו, הרי כשיגדל אחר כך לא יהי לו מהם כלום, והנה אמרו חז"ל ליכא כתובה דלא רמי בה תגרא, ולכן תדע שאני מריב עימך על זה.
חסיד מזגערש התאונן לפני רבנו זצ"ל שהוא סובל לא עלינו צרות מכל צד. ואין לו מנוחה. ענה לו רבנו זצ"ל, מה אתה חושב אז א צרה און פטור, האם אינך יודע, כי בלע מרור לא יצא, מרור מוז מען גוט זוקייען.
במדרש תנחומא וכי תמכרו אין לך פרשה שבתורה שאין לה כותרת מלמעלה ובסיס מלמטן, כי לפעמים מנסין אדם מן השמים ואם עומד בנסיון, מנסין אותו אחר כך בדבר גדול מזה, ואם עומד גם בזה מנסין עוד בדבר יותר גדול, ואם אינו עומד בו מנסין אותו בדבר קטן וכן ביותר קטן. ואם עומד בדבר הקטן מעלין אותו אחר זה לדבר הגדול וז"פ יש לו כותרת מלמעלן ובסיס מלמטן.
אם בחוקותי תלכו, במדרש בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות וזה אשיבה רגלי אל עדותיך, ואיך היו רגליו מתנגדות לדעתו, אך באמת היו רגליו מוליכין אותו למקום שחפץ רק ע"י שהלך בעסקים הגשמיים גם כן בחשבון, על ידי זה נתווסף בו כוח להשתוקק לתורה הקדושה. וזה חשבתי דרכי בכל הדרכים על ידי ואשיבה רגלי אל עדותיך.
במדרש במדבר, בא במדבר חרבה קדמו אותו וקלטו אותו אמר זו העיר טובה מכל המדינות כאן אני בונה כנסיה ודר בתוכה.
גם איתא במדרש בג' דברים נתנה תורה, באש במים ובמדבר, מה אלו חינם לכל באי עולם, כך דברי תורה חינם. גם כל מי שאינו עושה עצמו הפקר במדבר אינו יכול לקנות התורה, נמצא דמיון התורה למדבר בב' עניינים, חינם במדבר, הפקר במדבר, פירוש הגם שידע בנפשו שלא נגע עדיין בתורה כמו המדבר שלא נעבד ולא נזרע בו מעולם, והפקר שידע שאם הוא בעצמו לא ייגע על קניין התורה אין לו מי להושיעו כמו במדבר, שאם לא יעבוד בארץ ימות ברעב כיון שאין שום אדם שיתן לו.. ולכן פירש המדרש בא למדבר חרבה, אמר כאן אני בונה כנסיה שאדם כזה ראוי לקבל זיו השכינה.
עד שלא עמד אוהל מועד, דבר עמו בסנה, דבר עמו במדין, דבר עמו בסיני, וכיון שעמד אוהל מועד אמר יפה היא הצניעות שנאמר והצנע לכת עם אלוקיך, והלא בסנה ומדין היה גם כן בצניעות כי רק משה שמע, אך בתחילה נתן הקב"ה הקדושה לישראל, אחר כך כשהוקם המשכן אמר יפה היא הצניעות היינו דבר חשוב כמו המצניע חייב בכל שהוא שעל ידי הצניעו גם הכלי שרת חשוב אצלו. והיינו שלאחר שהוקם המשכן, אין נותנים קדושה לאדם רק כפי מה שיהא חשוב הקדושה אצל כל אחד ואחד.
זמן מתן תורתנו, ולמה לא זמן קבלת תורתנו, אמר בשם רר"ב זצ"ל כי רק מתן תורה היה בחודש סיון, מה שאין כן הקבלה בכל יומא ויומא ומניה, ואמר רבנו זצ"ל כי נתינת התורה היא שווה לכל, אבל הקבלה הייתה כל אחד לפי השגתו.
להרבי מגאסטנין זצ"ל היה קשה על מהר"ל על מאי שכופל דבריו, והרגיש בזה רבנו זצ"ל, פתח הדלת ואמר לו, אנחנו מיגעים את עצמנו להבין דברי מהר"ל, ולך קשה מה שכופל דבריו.
פעם אחת עוד בהיותו בפשיסחא הלך יחד עם הרה"ק ר"י מווארקע זצ"ל לפשיסחא והיו צריכין לסכין קטן, עמדה אישה זקנה עם סכינים, ונגש הרבי מווארקע ושאלה את המחיר, אמרה ד' קראשען, ואמר לה שלא יתן רק ג' גראשן, צעק רבנו זצ"ל איטשע, אל תרבה שיחה עם אישה איז אויך ווערט א גראשען.
על מנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות, בגמרא: רצו לאוסרו משום אבר מן החי, ורק דמשתבח קרא בזבת חלב ודבש. ובן נח מוזהר על אבר מן החי, ולכן קודם מתן תורה היה חלב אסור משום אבר מן החי. ואם כן כל עצמו של היתר החלב על ידי נתינת התורה, על כן אוכלין מאכלי חלב.
רבנו זצ"ל אמר הפלגה גדולה על ספר קרבן נתנאל.
שבת פ"ו נתנה קאמרת או ראויה קאמרת. ויש בזה נפקא מינא לדינא, דאם נימא נתנה אף שבאמת לא היו ראויים, אך משום שיהיו ראויים אחר הערב שמש, יהיה המזכה לעובר קנה, ואם נימא ראויין קאמרת דכבר העריב שמשן יהיה הדין המזכה לעובר לא קנה.
בגמרא שבת שלישי למאי, ופירש"י יום ג' שהתחיל משה להמשיך לבן של ישראל, והקשה המהרש"א ביום א' לא אמר משום חולשא דאורחא אך ברש"י יתרו פירש מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן במדבר, ששניהם היו בתשובה. ול"א ההיקש, הא איתא במכילתא ויסעו מרפידים מרפיון ידיים, ומוכרע שעשו תשובה, אך על הירא ורך הלבב אמרינן בג' אפילו סח בין תפילה לתפילה, ומי הוא אשר יערב לגשת אל המלחמה, ואפילו מי שעושה תשובה ומסכים בדעתו שלא ישוב לאוולתו, אין זה תשובה גמורה שאינו יודע אם נמחק החטא, אך בעת שלומד או מצווה אחרת יעשה בשמחה, אז יודע שנתקן הפגם, ולכן צריכין להקישא דמזה שנסעו מרפיון ידיים אין עדיין יודעים אם נתקן הכל, משו"ה מקיש למדבר סיני כי שם הייתה תשובתן שלמה, שהיו יכולין לקבל התורה, ולכן פירש"י והכח הזה בא ממה שהמשיך משה לבן של ישראל כשהיו עדיין ברפידים קודם נסיעתן, ולא היה להם חולשא דאורחא.
מ' יום בת קול יוצאת בת פלוני לפלוני, אמאי לא אמר לבן פלוני או פלונית לפלוני, אך בא להורות שעל הבת צריך לראות מי אביה, כמו דאיתא ישא בת תלמיד חכם, מה שאין כן על הבן, שהעיקר לראות אם הוא עצמו תלמיד חכם.
חמש פעמים נאמרו בני ישראל במקרא זה להודיע חיבתן שנכפלו אזכרתן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה. יען שראו ישראל כי נפרשו הכהנים והלויים מן תוך כלל ישראל למיוחדים לעבודת הבורא יתברך, נחלש דעתם וצעקו מעומק ליבם היכן אנחנו, והודיע להם השם יתברך חיבתן שהם כחמישה חומשי תורה שכל אחד ספר בפני עצמו, ובאמת כל התורה אחת היא כמו כן ישראל נחלקו לכהנים לויים וישראלי, ובאמת גם הם עם אחד.
'ויהי אנשים, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן, ויאמרו אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע', באו לפני שניהם ושאלו רק למשה, מה הקשו למה נגרע, הלא בעצמם אמרו שהם טמאים, אך בספרי איתא קל וחומר פסח בא בטומאה מפרה אדומה, דהיו מטמאין לכהן, אכן שאני פרה אדומה שהיא חוקה. ובמדרש לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה לכן אמרו אל משה אמת שאנחנו טמאים אך למה נגרע, הלא יש ללמוד מקל וחומר דפרה, ואין להשיב שהוא חוקה, לגבי משה לא הוי חוקה.
'עשה לך ב' חצוצרות כסף', ומקשה הגמ' מ"ש התם זהב והכא כסף, התורה חסה על ממונם של ישראל, וק' הא אמרינן השקו את התמיד בכוס של זהב משום שאין עניות במקום עשירות, ה"נ נימא בחצוצרות, אך משום דתענית זמן בקשה על צרכיהם של ישראל, לכן צריכין להראות דהתורה חסה על ממונם של ישראל כדי שיחוס עלינו הבורא יתברך.
'והאיש משה עניו מאוד' פירש"י ז"ל שפל וסבלן היינו שהיה סובל את השפלות.
'ותסגר מרים'. מי הסגירה אם תאמר משה זר הוא, ואם תאמר אהרן קרוב הוא ואין קרוב וזר ורואה את הנגעים. ולמה לא השיב על משה גם כן קרוב? אך נראה דפסול קרוב בין לדיני ממונות ובין לדיני נפשות. אך בקבלו עליהם, בדיני ממונות מועיל, ובדיני נפשות אין מועיל, והטעם דבדיני ממונות הוא הבעל דין ולכן מועיל קבלתו, אבל בדיני נפשות המקום הוא הבעל דין, ואין מועיל קבלתו. אך משה רבנו עליו השלום שהתורה העידה עליו בכל ביתי נאמן הוא, ואם כך הדין נותן שיהיה כשר לדיני נפשות אף שהוא קרוב, משום דהקב"ה שהוא הבעל דין האמינו, לכך הוצרך טעמא שהוא זר.
חטא המרגלים, הלא אמרו אמת, אך תיבת אמת אין פירושו שיאמר על דבר שידוע שהוא כן, כי אם יאמר ההיפך יהיה שקרן, אך אומרים עליו שאינו שקרן, אבל לא איש אמת. רק באופן אם יזדמן לפניו דבר שלמראה עיני האדם נראה להיפוך ממאמר הי"ת, והוא מיגע את עצמו ועושה כל תחבולות למצוא דבר ה' לאמיתו זה נקרא איש אמת, וחטא המרגלים שלא רצו להעמיק בזה לאמת דבר הי"ת כמו שעשו יהושע וכלב.
'ויקהלו על משה ועל אהרון' פירש"י ז"ל הרבה יותר מדי לקחתם לעצמכם גדולה, העניין שטענת קורח הייתה על ידי שראה שהשיג השגות ומדרגות גדולות בעת שהיה עומד על הדוכן, היה סובר שאם יהיה עומד בהיכל, ישיג מדרגות עוד יותר גדולות אבל לא ידע שהמדרגות שלו על הדוכן נצמח מזה האיש שהיה עומד בהיכל.
'ויפול על פניו' פירש"י חטאו בעגל וכו' אף שמשה רבנו עליו השלום המליץ במעשה העגל ואמר לי צוית לא יהיה לך, ולא להם, אבל עכשיו שאמר כולם שמעו אנוכי ולא יהיה לך, אם כן חטאו למפרע בחטא העגל גם כן.
'וירדו חיים שאולה' למה בחר משה רבנו עליו השלום מיתה זו, דלכאורה למה מחטא אדם הראשון מיתה לדורות, אם אבות אכלו בוסר, אך זהו מגדר ערבות כמו דאיתא בנינו היו ערבים, וגדול הדור ערב בעד הדור, וכיון שטענו כל העדה קדושים ואינם צריכים למנהיג הדור אם כן אין להם שום ערבות, ואין המיתה ראויה להם ולחיותם לעולם גם כן שלא יעשו את עצמם אלוקות על כן הייתה התקנה רק שירדו חיים שאולה ובזה היה להם תיקון על מחשבתם.
'אדומה תמימה', כתוב אדומה קודם תמימה, אדומה רק הגוון, ותמימה הפרה עצמה. אך אז דער גוון נעמט דורך דעם עצם ווערט אויס דעם גוון אויך א עצם.
משל לבן שפחה שטינף פלטרין אמר המלך תבוא אמה ותקנח כך תכפר פרה על מעשה העגל, הדמיון לבן שפחה, כי מפני ב' דברים אי אפשר לגרש השפחה עם בנה, מפני שהשפחה נצרך לשמוש; ב', מפני שאין בבנה דעת להכיר גודל החטא. וזהו העניין בישראל שחוטאים חס וחלילה, להענישם אי אפשר, מפני שאי אפשר בלעדם כי אין קיום לעולם בלי ישראל, דכתיב כי נער ישראל ואהבהו. אף אם לא חוטא חס וחלילה, הוא לא במזיד רק בשגגה.
עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם מעשה שעשה גוי אחד לאביו באשקלון, עד שנתן לו שכרו שנולדה לו פרה אדומה.
והעניין מפני מה נתן לו הקב"ה בשכר כבוד אב ואם פרה אדומה דוקא. אך בשעה שהגוי הפסיד כל כך מעות בשביל כבוד אב ואם נעשה קטרוג בשמים, שגוי מחבב מצוות יותר מישראל, ולכן לא היה רק העצה לתת לו פרה אדומה בשכרו. ולא מצאו לקנותה רק אצלו, והוא בקש מהם כל ההפסד מכבוד אב ואם, ובזה הראה למקטרגים שישראל מחבבים את המצוה יותר, שהרי נתנו בעד מצוה חוקה בלי טעם כמו שהגוי נתן בעד מצוות שכליות.
אמר הקב"ה כבר קדמך אברהם אביהם, ויחבוש את חמורו. העניין הערך למעשה אברהם אבינו עליו השלום למעשה בלעם הרשע, אך מעשה הרשע היה לעקור אומה הישראלית, אמר הקב"ה כבר קדמך, כי אלו היה נגמר זריזות דאברהם אבינו עליו השלום הייתה גם כן אומה ישראלית כי ביצחק יקרא לך זרע, ובשביל זה לא נגמר, כי לא הייתה דעת ה' לשחטו. מכש"כ אתה הרשע שברצונך לעקור ישראל שלא ברצון ה' לא יוגמר מעשיך.
אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה ומדעו רק מצוה זו, אך ישראל מקדשי לזמנים והמה למעלה מן הזמן, ואיך תוכל לשלוט בהם שאתה תחת הזמן.
'אפס קצהו תראה וכולו לא תראה', היינו שבהפרט תוכל לראות לפעמים פגם ח"ו, אבל בכלל ישראל לא תמצא בשום פעם פגם.
'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', פירש"י מה טובו אוהל שילה ובית עולמים ביישובן -שמקריבין קרבנות לכפר עליכם, משכנותיך - אף כשהן חרבין, שהן משכון עליכם, מהו הטוב כשהן חרבין, אך כמו המלוה על המשכון, אף שהלווה יותר ממה שהמשכון שווה מכל מקום יש להלווה תביעה אצל המלוה שמגיע ממנו המשכון, כן אנו אף על פי שחייבים להי"ת עם כל זה יש לנו תביעה שיחזיר לנו המשכון וממילא יש לנו שייכות להי"ת.
בזוהר הקדוש איתא שהינוקא לא נתן שלום לר' יצחק ור' יהודה מחמת שהריח בלבושם שלא קרו קריאת שמע, ואמרו התנאים שהאמת הוא כן כי אשתדלו בהדי חתן וכלה, עניים שיוכלו להזדווג, והעוסק במצוה פטור ממצוה, והנה הם היו באמת פטורים, ומדעו הכיר הינוקא שעברו על זה, אך יובן ממעשה אצל החוזה זצ"ל, שרצה אחד לנסותו, וקנה יין נסך להעמידו לקידוש. וכשהביט החוזה על הבקבוק של יין, אמר שכשר הוא, אך אין לו הבלאנק של כשרות, ואח"כ נודע שהיה מי דבש וכשר, כי המוכר טעה, וגם כן כאן, אף שלא היה להם נגנוד עבירה כיון שמן הדין היו פטורים אך הבלנק של קריאת שמע לא הייתה עליהם.
ויקרב משה את משפטן לפני ה', והא השכל מחייב שאם אין בן בת יורשת, אך העניין דנחלה בארץ ישראל תליא בשמירת שבת שהיא גם כן נחלה בלי מצרים, וצלפחד היה מחלל שבת, ולכאורה אין לו חלק בארץ אכן איתא דמקושש לשם שמים נתכוון, אבל למראה עינינו ספיקא הוי ורק קמי שמיא גליא, ולכן ויקרב משה את משפטן לפני ה', ואז השיב לו הי"ת 'כן בנות צלפחד דוברות' מה שאמרו אבינו מת במדבר, דהיינו דגם במדבר חייבים לקיים המצוות והיינו לשם שמים, וכן הוא האמת.
'יפקוד ה' איש על העדה', משה היה סובר כי הקב"ה ימנה פנחס למנהיג, והוא לא היה חפץ בזה יען כי פנחס היה קפדן.
ויאמר אלעזר הכהן וכו' הבאים למלחמה, וצריך להיות הבאים ממלחמה, אך שבאו כעת למלחמה חדשה כי הוגד להם גיעולי מדיין, לטעם כעיקר, ומוכרח דהרהור כמעשה, על כן באו למלחמה חדשה.
'כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש', מדוע לא נאמר מצוות הגעלה אחר מלחמת סו"ע, אך במלחמת סו"ע לא נתקלקל המחשבה של ישראל, אבל במלחמת מדין כתוב בנכליהם אשר נכלו שהיה מטמאין המחשבה של ישראל, נתחדש להם מצות הגעלה להפליט הבלוע.
'ונקרב לכפר על נפשותינו', פירש"י לכפר על הרהור הלב של בנות מדין, שכאשר ראו ראשי האלפים כי השם צווה להגעיל את כלי מדין, ואעפ"י שהיו נקיים, כן אנחנו אף על פי שאנו נקיים מהעברה בפועל, מכל מקום צריכים כפרה על הרהור של בנות מדין.
'ומקנה רב', שהיו חוטפין את העשירות בבני גד ובני ראובן, שחבבו את ממונם וישבו חוץ לארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה, העניין שהאיך יכול אדם לחטוף עשירות, אם אין ברצון השי"ת ליתן לו, אך הכוונה דהשי"ת נתן עשירות בעולם, כדי שיתגדל כבוד שמים, והם היו חוטפין בשביל הנאתם, ולא עשו רצונו עם העשירות.
'וילכו אחרי ההבל ויהבלו'. דהנה אם אדם הולך במקום שהרגל משתקע אז דרכו לילך במרוצה, כדי שלא ישתקע והם הלכו אחרי ההבל ויהבלו, שנשתקעו בההבל.
חותמו של הקב"ה אמת. דחותם צריך להיות כתב שלא יוכל להזדייף, ואמת אינו מזדייף דאם מזדייף אינו אמת.
'אעברה נא ואראה', הלא כשיעבור בודאי יראה אך שתפלתו הייתה גם על הראיה, כי האדם אף אם עוסק באיזה דבר צריך להתפלל להי"ת שיראהו את הטוב שבדבר הזה.
'ומשפטים בל ידעום', הלא גם להגוים משפטים, אך אינם יודעים מהמשפטים שלהם לשבח לה' אבל ישראל מהמשפטים יודעים לשבח ולהודות וזה ומשפטים בל ידעום הללויה.
'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד'. תיבת
רק מיעוט הוא, שתשמור את הגוף מעט ושמור נפשך מאוד.
'ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך'. מה זה משם, וגם ומצאת צריך להיות לבסוף, אך
משם היינו מעומק נקודה הפנימית שבלב, ועל ידי זה ומצאת כי תדרשנו, שתמצא מציאה יקרה. כי תתאוה לדרוש בכל לבבך ובכל נפשך בכל פעם יותר ויותר.
'וידעת היום' וכו' אין עוד פירוש שאין בכל מציאות העולם שום מציאות בלתי מציאותו יתברך לבד, וכל מה שאדם רואה בעיניו הגשמיות אינם מציאות כלל רק מה שרואה בעיניו השכליות.
'בכל לבבך - בשני יצריך', שאם אין לו יצר הרע קשה העבודה, וכשרוצה, גם חלק הרע עוזרו. שלכך נברא שגם הוא רוצה שלא ישמע לו. ועל הצדיק לא כוונו חז"ל באמרם שמתחרט על ואשר הרעותי. והיצר הרע בביעור חמץ הוא עניין אחר.
'בכל לבבכם', ולא אמר בכל מאודכם, כי אצל רבים נוגע צורך פרנסה לסכנת נפשות, ונכלל ב'וכל נפשכם'.
'והיה אם שכוח תשכח', בזוהר הקדוש עלמא תתאי קיימא לקבלא תדיר אי בנהירו דאנפין מתתא, נהרין ליה מלעילא, ואי בעציבו יהבין לי דינא לקבליה, ומהו והיה אם שכוח? בעת שיצר לך תשכח לשמוח בטובת הי"ת שהיה לך, על ידי זה יתגלגל הדבר שתשכח את ה' המטיב לך תמיד.
ועוד שהשמחה היא על ידי שיתבונן האדם, דכוח השכחה כל כך עצום עד שיכול לשכוח דבר גדול כזה שצריך להודות לה' על כל נשימה ונשימה, מכ"ש דבאם יעזוב רשע דרכו, דודאי יהא נשכח ממנו הבלי עולם הזה לגמרי עד אין שיעור.
בעלותי ההרה ארבעים יום לא אכלתי ולא שתיתי, ומאי הרבותא, הלא למעלה אין בו אכילה ושתיה? רק הקובלנא היא כי באמת לא הוצרך לכך כמו מלאכי השרת, רק בשביל היותו עם הבריות הוצרך לשנות המנהג, והרי זה לאות, שמה שאני אוכל ושותה כאן הוא רק בשביל היותי עמכם, מה שהוא באמת לזרא בעיני.
