'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. כל הדברים בעסקי עולם הזה, אם תבקש מהי"ת ספק אם ימלא בקשתך, אך אם תבקש יראת שמים בודאי יתנו לך.
קורח לא היה אדם מהשוק. משה רבנו עליו השלום גילה לנו שמץ דבר, ובקשתם גם כהונה. וכי סגי בביקוש בעלמא.
מחוסַר פרנסה, לא עלינו, אחד בא לפני רבנו זצ"ל והתאונן שהוא לעת זקנתו ויש לו הרבה בנים בעלי פרנסה ואין משגיחין עליו, והוא היה תמיד מוסר נפשו עבורם. והשיב דמצינו זאת בהתורה, 'והיה כראותו כי אין הנער ומת', הלא לבנימין היה י' בנים, ואולי ימותו מגודל הצער? ומוכח מזה כי אין הבנים מצטערים כל כך בצרת אביהם, ורק האב מיצר בצרת בניו, ולכן הזכיר רק מצרת אביו.
'מלמד שלא שינה', עם כל עבודת הקודש שהיה אהרון עובד לא הייתה ניכרת בו שום תנועה ושנוי מבחוץ, אלא הכל מבפנים הלב. תנועה חיצונית אינה מיסוד הדביקות. עיקרם של דברים גדולים צריך שיהא גנוז וצפון בלב, וזה שלא שינה כלפי חוץ.
יהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, והלא ידוע שהיו מן התרים את הארץ?! אך המרגלים היו ראשי אלפי ישראל, אין שטריימליך מיט ווייסע יופיצעס [=עם שטריימל ובגדים לבנים], עכשיו שהוציאו דיבה על ארץ ישראל, אז יהושע וכלב, מן התרים את הארץ קרעו בגיהם צו וואס גייט איהר נאך אין שטריימליך [=מדוע עדיין אתם הולכים עם שטרמיל?].
'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם', זה היה אחד מן החטאים של המרגלים. מילא 'ונהי בעינינו כחגבים' נוכל להבין, אבל 'וכן היינו בעיניהם' - מאי אכפת לך וויא דוא קוקסט אויס בייא יענעם [=איך שאתה נראה אצל השני].
כשבא הרבי מגאסטנין זצ"ל אחרי שבועות לביתו שאלהו חותנו, האם אצלכם קיבלו התורה באופן אחר, ענה הרבי זצ"ל: בודאי. דהיינו?
אמר הרבי, איך פערטייטץ מען אצלכם לא תגנוב? [=איך מתרגמים אצלכם לא תגנוב]
ענה חותנו, מען טאר נישט יענעם בעגאנבענען. [=אסור לגנוב את השני]
ענה הרבי, בקאצק מפרשים מען זאלל זיך נישט בעגאנבענען. [=אל תגנוב את עצמך].
החידושי הרי"מ זצ"ל אמר בשם רבנו זצ"ל: משה רבנו ע"ה אמר למרגלים וביקש מהם, הטובה היא אם רעה, השמנה היא אם רזה. איך בעט אייך, איהר זאלט זאגען אז עם איז גוט אפילו אם רעה, אפילו בעיניכם נדמה שהיא רעה, וכן השמנה היא אם רזה, אויף א"י איזט נישט גענוג דער ערשטער בליק, עס איז עמקות, והם לא השגיחו בזה אלא אמרו לפי ראות עיניהם ועל זה אמר להם והתחזקתם אין ארץ ישראל דארף מען האבען חיזוק, נישט צו פאללען.
'ואהרון מה הוא כי תלינו עליו', האם יודעים אתם מה הוא אהרון, שאתם באים לחלוק עליו.
יש קליפה רחמנא ליצלן המושכת את האדם לשכל עקום בתורה, וצרכים להשמר ממנה.
'ראה אנוכי נותן לפניכם', על ידי זה שנותן לפני רבים יכול גם היחיד לראות, כמו שנאמר בתוך עמי אנוכי יושבת.
במדרש ראה, שמעו והאזינו ואל תגבהו אמר ר"ת, אמר הקב"ה שמעו דברי תורה ואל תדברו גבוהות כי ד' דבר. והיכן דבר? תועבת ה' כל גבה לב, והשייכות לפרשת ראה, אך כאן כתוב הברכה והקללה היינו יראת העונש, ואולי יאמר שאינו רוצה ביראת העונש רק ביראת הרוממות, על כן אומר המדרש שבל יתגאה ואל יאנה את עצמו ממה שאינו במדרגתו, רק תחילה צריך לירא מיראת העונש, ואחר כך מיראת הרוממות. ובכל יום צריך להתחיל מחדש ביראת העונש, ואחר כך יבוא למדרגה שעומד בה.
'לא תעשון כן לה' אלוקיכם' - פיר השי"ת וועגן טהוט מען נישט אזוי, שלא תעשה כדרך מצות אנשים מלומדה רק שיהיה הכנה קודם העשיה.
'קרבה שנת השבע ורעה עינך באחיך', והקשה רבנו זצ"ל הלא מלוה את חברו לעשר שנים אין השביעית משמטתו. ואם כן מה הוא החשש ורעה, יצוה שילוה לו על שנה שאחר השמיטה, ואין שמיטה משמט, אך התו' הקשה אמאי מב"מ ישבע, נהמניה במגו דאי בעי יאסור נכסיו בקונם על המלוה ולא יהיה שייך דאלמות לשיעבודא, דרבנן הוא דאלמוה אבל לא דאורייתא. אבל איתא בחו"מ דהיכא שהלוה מבזבז, יכול המלוה לגבות קודם הזמן פרעון, ובקונם יש לומר גם כן דנחשב למבזבז כי אין למלוה ממה לגבות, ולפי זה שפיר מב"מ נשבע, דאין לו מגו לאסור בקונם כי באופן זה יוכל המלוה לגבות תיכף, ועל פי זה להכי לא צוותה התורה להלוות לו לשנה אחר שמיטה כי יכול הלוה לאסור בקונם, מאי אמרת דאם כן יוכל לגבות מהיום, זה אי אפשר דהיום שמיטה ומשמטתו, לכן אמרה התורה שתתן לו ברכה בכל משלח ידיו כדי שילוה לו.
'ותרועת מלך בו', אונקלוס תרגם ושכינת מלכהון ביניהון, ורש"י פירש לא הביט און ביעקב, שכשהן עוברין על דבריו, אינו מדקדק אחריהן. מכאן שהאדם המתהלך בדביקות אלוקים ושכינת המלך בו, גם אם יקרהו חס וחלילה און, אין הקב"ה מדקדק אחריו.
'שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני למען תזכור כל ימי חייך', וכי די אכילת מצה ז' ימים לזכור על ידי זה יציאת מצרים כל השנה, הלא בטלים המה באכילת חמץ תדיר? אך הזוהר הקדוש קורא למצה מיכלא דאסותא. כי המצה היא רפואה לכל הגוף והנפש, ומעמידו בקיום ברוחניות וגשמיות, ו"דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל".
'מי האיש הירא ורך הלבב', ופירש"י הירא מעבירות שבידו, ואם כן מי ילך למלחמה, אפילו סח בין ישתבח ליוצר או חוזר. גם הא כתיב שמע ישראל ופירש"י אפילו אין לכם זכות אלא שמע ישראל? אך הפירוש הירא מעבירות, היינו כעת הוא ירא ה', ואינו עובר חס וחלילה רק נעצב על עבירות שבידו מכבר, וחושב תמיד בזה עד שנעשה עצב ומרה שחורה, שעל ידי זה אינו עושה טוב להבא. אדם כזה אינו רשאי לילך למלחמה, כיון שאין לו חיזוק לחזק עצמו בדרך הי"ת.
טומאה מכוח סטרא אחרא, דרכה להאחז במקום החשיבות שנמשכת מצד הקדושה, ולכן הנס זבוב לא נראה בבית המטבחים, זבוב = יצר הרע, וזה נס שבבית המקדש לא נאחזו כוחות הטומאה. וגם באלישע לא נראה זבוב על שולחנו, וכן כלי חרס חשיבות רק מתוכו, ומקבל טומאה מתוכו ולא מגבו.
'וחשקת בה', לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין התורה מתירה ישאנה באיסור, והא כתיב "ולא תתורו"? אכן באם השי"ת לא היה מתיר אותה, לא הייתה בזה בחירה לטוב, על כן התירה, והוא לא ישאנה מבחירתו, וזה נגד יצר הרע שאומר שמותרת היא.
'הקם תקים עמו', ולא יאמר הואיל עליך המצוה פרוק, וגם בעזר הבא לאדם לעוזרו בתורה ועבודה, שהוא גם כן דווקא אם האדם עושה ומייגע את עצמו, אזי מסייעין לו.
אל יהרהר אדם ויבוא לידי טומאה בלילה, אף זה ההרהור עצמו אסור להרהר.
'נקי יהיה לביתו שנה אחת', כאשר אדם מרגיל את עצמו בשנה הראשונה בעסק קדושה הזאת, כן מוסיף והולך בעבודה בשנים שאחר כך, כי כולם נמשכים אחר שנה ראשונה, כאדם האומר יצא פלוני נקי מנכסיו ואין בהם הנאה של כלום, כי גופא בתר רישא גריר.
מדרש תנחומא, כי תבוא, צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד לחרוב, והביכורין עתידין לפסוק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום. נראה, שכיון שראה כי הביכורים עתידים ליפסק, התבונן שאינו עיקר, כי דבר עיקרי אינו נפסק כל כן, התקין תפילה שהוא מצוי בעל עת בלי הפסק.
'תחת אשר לא עבדת בשמחה', וכי מפני זה מגיע לו כל התוכחה? אך העניין אם לא עבד בשמחה רק כמצות אנשים מלומדה, נתקרר האדם ושוכח שיש בורא עולם, עד שעובר כל העבירות שבאים לידו, ולכן מענישין אותו כל העונשין האמורים. וכשיחקור האדם הסיבה לעבירות, יראה שעל ידי שלא עבד ה' בשמחה, אם כן כל העונשין על ידי זה.
'ומל ה' את לבבך', והכתיב 'ומלתם את ערלת לבבכם', משמע שמוטל על האדם להסיר ערלת לבבו? אך באמת מוטל על האדם בעצמו להסיר את כסוי לבבו שיהיה כלי מוכן לקבל הקדושה בתוכו, אבל שיהיה נהפך לבו מקצה אל הקצה, שלא להתאוות כלל - זה אינו ביד האדם, רק על ידי השי"ת שימול את לבבו. ולזה אצלכם כתוב את ערלת לבבכם היינו כסויו של לב, וכאן כתיב ומל ה' אל לבבך.
הפלוגתא בר"ה, מר סבר כמה דכייף אינש דעתו טפי עדיף, ומר סבר כמה דפשיט אינש דעתו טפי עדיף, והפירוש דכייף היינו הכנעה, ודפשיט שאין לו מה להכניע, יען כי הוא מרגיש בעצמו שהוא 'אין' באמת.
'סתרו יושר עצתו אמונה, פעולתו אמת', פירש דהיושר של השי"ת הוא נסתר, דאין אנו מבינים היושר שלפי דעתנו נראה להיפוך, אכן עצתו אמונה שהעצה לזה היא אמונה להאמין כי פעולתו אמת.
במדרש תנחומא, 'אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר לכו חזו מפעלות אלוקים'. ומה הראיה לזה, אך לבעהמ"ד הוקשה תיבת 'וילך' להיכן הלך, לכן מביא ראיה מפסוק 'לכו חזו', היינו לכו מדרכיכם הרעים ואז יחזו מפעלות אלוקים, כי כל זה שאדם הולך בחושך אינו רואה מה שהוא באור, כי עוונותיכם מבדילים.
'קחו עמכם דברים אמרו אליו בל תשא עוון וקח טוב אין טוב אלא דברי תורה'. והלא אנו רואים אף שלומדים דברי תורה ואין עושין תשובה, גם ל"ל תיבת עמכם? אך האדם צריך ליקח הדברים בעומק הלב, וזה עמכם לעיין איך הוא רחוק מהי"ת, וצריך להתפלל על זה.
'ולא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים', עוברי דרכים היינו מי שעובר חס וחלילה על דרך הי"ת. אבל לא מי שהולך בדרך ה'. ולכן אמר עוברי דרכים ולא הולכי דרכים.
רבי אומר על כל עבירות בין עשה תשובה בין לא עשה יום הכיפורים מכפר. ומודה רבי בכרת דיומא, דאם לא תימא הכי, כרת דיום הכפורים לרבי ל"ל, והלא יוכל להיות באומר אחטא ויום הכפורים מכפר, דגם רבי אינו חולק בזה, דאין יום הכפורים מכפר, אך אם אמר אחטא ויום הכפורים מכפר הו"ל שוגג, שבאם היה יודע שיום הכפורים אינו מכפר לא היה חוטא, ואם כן אין בזה כרת דהא שוגג הוא.
'צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך', ה' יתברך בראך במדת השכחה, לשכוח מהבל עולם הזה, ולבסוף 'ותשכך אל מחולליך', בתמיהה.
'זמן שמחתנו', משום דאז עושין סעודה לגמרה של תורה, והכל שמחים בו. וא"כ יוכל היצר בתחבולותיו להפיל את האדם לעצבות ומרה שחורה חס וחלילה באמרו ולשמחה מה זו עושה, וכי גמרת את כל התורה כולה, לכן נקרא שזמן שמחתנו להורות שיוכל כל אדם לשמוח מחמת שהוא זמן שמחה.
פעם אחת בליל שמחת תורה פתח רבנו זצ"ל את הדלת מחדרו לביהמ"ד ושאל את המסובין, מהו זה השמחה, הסעודה שעושין לגמרה של תורה, ולא ענו אותו, והשיב בעצמו כי השמחה היא שיודעין שגמרו את התורה ועדיין לא התחילו כלום, ומפני שיודעים זה היא השמחה.
בסוכה, 'לך' - למעוטי סוכה גזולה, והק' תו' ת"ל דהוי מצווה הבאה בעבירה. אך קיימלא לן סכך פסול פוסל בד' טפחים. ואויר פוסל בג', וב' טפחים אויר וב' טפחים סכך פסול אינו מצטרף וכשר משום דאין בכל אחד לפסול, וידוע דמצווה הבאה בעבירה אינה רק היכא דהמצוה באה מחמת העבירה, אבל אם אפשר לקיים המצוה בלי העבירה, אין העבירה פוסלת, א"כ משכחת לה היכא דהי' ב' טפחים סכך פסול וב' טפחים סכך גזול, ואם היה פסול הגזול מטעם מצווה הבאה בעבירה, היה הכא כשר כיון שאין המצוה צריך להעבירה, שאף אם לא היה סכך גזול רק אויר היה כשר דאינו מצטרף סכך פסול לאויר לפסול, להכי כתבה התורה לך שסכך גזול הוא פסול, ומצטרפין.
רש"י פירוש בתהלים, בתחלה נקראת תורת ה', ושעמל בה נקראת תורתו, העניין שנקראת תורתו, שתורהו ותלמדהו, שהתורה שתבוא אליו מתוך העמל והיגיעה תהיה לו קנין חזק. ויתדבק בה לגמרי, עד שהתורה בעצמה תלמד אותו כל דרכי'. אך אם לומד בלי יגיעה לא ישאר אצלו כלום כמאמרם, התורה שלמדתי באף נתקיימה בי.
וכמאמר ר"י בר אבדימי, נפש עמל עמלה לו, הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, פירוש עומלת לו מלמדת לו.
מגלת אסתר נקראת בשם מגלה, משום מגילה לשון התגלות.
במדרש: למה נקרא שמו יהודי, והלא ימיני הוא, לפי שיחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, אך הלא כתוב יהודי, אך המדרש מורה לנו שמי שהוא יחידי שמיוחד להיות דבוק ביחידו של עולם, זהו יהודי, וכמו אל תקרי ויחד יתרו אלא ויהד לפי שאי אפשר ליחד אלא מי שהוא יהודי.
'מפוזר ומפורד', המן היה מקטרג גדול על כן אמר מפוזר ומפורד שכשנפרד הפרט מן הכלל, נתגלו כמה פושעים שנמצאו בישראל ח"ו, ולכן אמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים שישגיח על הכלל.
הקטרוג היה שישראל המה מפורדים ואין בהם אחדות, על כן אמרה אסתר לך כנוס שיעשו אחדות.
'חזית איש מהיר במלאכתו', לכאורה אצל מצוה צריך להיות במתינות, ונראה כי רק ההכנה למצוה צריך להיות במתינות אבל המצות עצמן יותר טוב שיהיה במהירות, כדרך הבנאי אם הוא אומן משכיל יעשה תכנית הבית על נייר במתינות גדול שאחר כך בעת המלאכה יכול למהר מלאכתו, וזה אמרו במלאכתו, ולא למלאכתו.
פתחו כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיה עגלים וקרניות נכנסות בו, שהמבוקש מהאדם אף פתיחה והתעוררות קטנה בערכה, אך שתהיה מאמתית פנימיות עמק הלב בלי שום פניה וחציצה, כחודה של מחט אף שהנקב קטן בעצמותו אולם הוא מעבר לעבר.
'פתחו כחודה של מחט', אין הכונה שאדם יודע יותר ועושה המעט, רק שבאמת עושה כפי ידיעתו הכל, אך לפני מה שמאירין לו אחר כך עיניו ופותחין לו כפתחו של אולם, ואז נתברר לו כי הראשונות שהיה ע"י התעוררות שלו היה לערך הזה כחודו של מחט.
'ותלך ותבוא ותלקט'.
במדרש: עד לא אזלת אתת, אלא שהייתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה והלכה וחזרה לעיר כדי לעשות סימנים וציונים שלא תטעה ותדע לשוב. לימוד נכון לכל סוחר שהולך לסחור בשוק לסמן לו את הדרך שידע לחזור ולשוב למקום הראשון היינו תורה ועבודה.
'בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת', אמרו זה חכמתו של שלמה המלך עליו השלום שאמר שמח בחור בילדותיך, משה אמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם', שלמה אמר 'והלך בדרכי לבך', אך כשאמר 'ודע כי על כל אלה יביאך' אמרו יפה אמר שלמה.
ובאמת מה חידש קהלת בזה, הלא משה רבנו עליו השלום אמר גם כן 'ולא תתורו', וממילא אם יעבור יהא נענש, אך קהלת חידש שיוכל להיות 'שמח בחר בילדותיך', אם יזכור כל פעם. ודע.
מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו אבל הקב"ה מבלה מעשה ידיו, מבלה הוא מלשון מוביל, והיינו שבשר ודם מעשה ידיו מנהיגין אותו, אבל הקב"ה מוביל ומנהיג את מעשיו ברצונו הפשוט.
'כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'', מי שהוא מנגן ואין לו שום פניה יכול לקרב את הגאולה כי היכל הנגון קרוב להיכל המשיח, אז 'ותהי עליו יד ה' '.
'והריחו ביראת ה' ', כמו אתרוג אם מונח בכלי אף על פי שנוטלין האתרוג ממנו, עכ"ז על ידי ריח האתרוג שנשאר בכלי יודעין מה היה בתוכה. כן מרחוק ה' נראה לי.
'בשובה ונחת תושעון', שובה ונחת היינו ישוב הדעת ומנוחה, כי על ידי ב' דברים הללו יכולין להושע בכ"ט ואפילו לביאת המשיח.
'אל תראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי', פירוש 'אל תראי', מפני מה אין לכם יראה מחמת שאין אתם בושים במעשיכם, 'ואל תכלמי' - מפני מה אין לכם בושה 'כי לא תחפירי', כי אין אתם משגיחים וחופרים במעשיכם.
'מקוה ישראל ה' ', כמו במקוה המטהר את עצמו אם נראה אפילו שער אחד לחוץ לא עלתה לו טבילה ואין עולה מידי טומאתו, כך איש ישראל צריך להיות אין גאנצען אונטערגעבויגען אפילו איין האר לא יהיה לחוץ.
'האלהי מקרוב אני נאום ה' ולא אלהי מרחוק', קרוב היינו הצדיק, ורחוק היינו הרשע, והכוונה בזה האם אני רוצה דוקא בהצדיק שמקורב אלי, הלא אני רוצה גם כן את הרשע המרוחק ממני.
'כי אתה הדעת מאסת מכהן לי', וזה נאמר על היודע דעת בדרכי ה' עד היכן עומק העבודה מגיע עד שנתברר לו שלא נגע אף בקצה עבודתו יתברך, ועל ידי כאב לבו ומרורותו, אומר הלואי שלא הייתי יודע כל כך הרי זה מואס הדעת, ועליו נאמר 'ואמאסך מכהן לי גם אני', ולאדם כזה אין עוד תקוה לשוב, כי מיאוסו של הקב"ה מורה על דלית לי' סבר כדאיתא במדרש אם מאיסה לית ליה סבר.
'תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם', מי שמתאוה אל הי', השם מכין לבו.
'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה', אם ישוב ללמוד צריך לידע שהיא תורת ה', וצריך לדבק עצמו בה' יתברך שצויונו את התורה, ובעת לימודו, ובתורתו צריך לידע שהיא תורתו שאם לו יתן לב למה שמוציא מפיו לא יחשוב תורה כלל.
'כי השתות יהרסון צדיק מה פעל', כאשר בני הדור מהרסים היסוד שלהם, צדיק מה פעל, מה הצדיק יכול לפעול עוד, אחר שהיסוד נהרס.
'כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי', בעת ששמרתי אמרתי דרכי ה' שלא מכוחי עשיתי זאת רק ה' מדריך אות ובעת שלא הייתה דעתי צלולה לא אמרתי שהמניעה מה' יתברך, רק המניעה ממני.
'יראת ה' טהורה עומדת לעד', שהיראה היא דבר המעמיד, פירוש שהיראה הטהורה היא כמו יסוד המעמיד כל הבנין שעליו.
'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך', שצפנת היראה שאינה ניכרת יראת ה' בעולם, דאל"כ לא היה שכר ועונש, כי הכל היו יראים ולא הייתה הבחירה כלל.
'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם', היינו אם העליון יתברך מצפין רב טוב ביריאיו, אז מעמיד להם נגד בני אדם.
הרבי מגאסטנין זצ"ל אמר, רבנו זצ"ל אמר, כל המחברים עשו הקדמה לספריהם, ומורגל בפומא דאינשי, ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה, ולכן ה' יתברך עשה גם כן הקדמה לספרו, והוא דרך ארץ, כי דרך ארץ קדמה לתורה.
'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו', האתנחתא בתיבת "בה'", והפירוש הוא כי הבוטח בה' גם כן אחד מהמכאובים לרשע אשר הוא בכעס וברוגז גדול על איש ישראלי מפני היותו בוטח בה'.
'ועל רגלי ארץ דברי מרמה יחשבון', כי הרגע שעבר אין, והרגע להבא אין אדם בטוח שיחיה ולכן טוב לחשוב ברגע שעומד בה מהו התכלית, ולבסוף ע"ז הרגע דברי מרמות יחשבון.
'ה' לא יעזבנו בידו ואל ירשיענו בהשפטו'. מה המשפט, כל העניין מדבר מרצון הרשעים, לדרוך קשתם, לטבוח ישרי דרך.
רשעים המה ב' כוחות, א' החצוניים, המעקמים דרך הישר, ב' רשעים ממש המכאיבים לצדיק, ובכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו. ואם בעצמו עושה איזה כח שייך עזר גם מזולתו. אכן לפעמים ימצאו עתים כאלו אשר כח האדם כלה, ואין בכוחו לעמוד על נפשו, להתגבר על המונעים, המה הכחות הרעים שזה נקרא נפילת המוחין, ובאיזה אופן ימלט, הלא אם אין התגברות אף מעט מצד עצמו, לא יתכן עניין עזר, רק אז הוא תלוי במשפט, אם בשום פעם גמר בדעתו עשות דבר זה במס"נ, אזי אעפ"י שכוחו כעת חלש מאוד, ואינו יכול בעצמו להתגבר נגדם הן ברוחני והן בגשמי, כי צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו, עכ"ז עושה הקב"ה זאת לבדו בלתי אתערותא מכוח האדם, וזה הוא עניין המשפט.
'אענך בסתר רעם, אבחנך על מי מריבה סלה', אם הרעם הוא בסתר, אענך, והבחינה היא בעת מריבה.
'ושוא תשועת אדם', עס איז פאלש דאס פארגלעטיגקייט של אדם, והיינו מה שדרך איש ישר בעיניו ומכסה את עצמו בחלקלקות הוא שוא (תשועת מלשון שיע).
'ארץ יראה ושקטה'. מדוע אומרים ירא שמים, והלא הארץ יראה?
אך בחגיגה איתא, שאף על פי שהשמים נבראו ביום א' עדין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה 'יהי רקיע'. וזה שאמר עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון ושני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו, ולכן נקרא יראת שמים דכמו שהשמים עומדים מאז ביראתו יתברך בלי הפסק, מפני פחד ה' וגערתו שמאז, כן צריך האדם להיות כל ימי חייו ירא מפני פחד ה' לעמוד על מצב העבודה בלתי הפסק.
'שפכו דמם סביבות ירושלים ואין קובר', ירושלים באמצע העולם כ-לב באמצע הגוף. והרצון בזה שלפעמים יקרה לאדם שיצעק לה', וישפוך דמעות עיניו בשיח ותחנונים, ומזה יוכל לדמות האדם שנתקרב לה' יתברך עי"ז, לזה אמר הכתוב כי יכול להיות שכל שפיכת נפשו ומרירותו היא עדין סביבות הלב ואין קובר, עס איזט נישט ארויס געגראבן מעמק נקודה הפנימית שבלב.
לפעמים יקרה לאדם ששופך לבו כמים, ומצטער מאוד על שעבר על רצון ה' יתברך, אבל העיקר לחפור מכאן ולהבא וזה קובר מכאן ולהבא.
'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', יש לומר כי תיבת
בהם מורה שלפעמים יחיה האדם כמה, וכל שנותינו המה כלולים רק בשעה אחת, כי כל התיקון מימי חייו רק בשעה זו שמוציא אור תורה מהעלם אל הגלוי, או שעושה אחת מן המדות מרכבה לשעבדה לעבודת ה', יתברך שבזה מעלה ימי חלדו לתכלית הנרצה ממנו ית"ש, ולזה אמר בהם.
'מלאה הארץ קניניך', בכל הארץ יכול האדם לקנות איתך, שבכל דבר ניכר כבודך, כי אתה לבדך בראת הכל ואפס בלתך, ובכל דבר יש הכרה שבלי כוחך אין שום חיות וקיום בדבר.
'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו'. המופת מביא התפעלות לאדם רק לפני שעה, ואח"כ נשכח. אבל על ידי התורה, תתחזק האמונה ותתמיד, וז"ש אבותינו במצרים, לא באו להשכלת האמונה ע"י המופתים והנפלאות, אכן ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו.
'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', ראוי שהאדם יחזיק מעשיו חשובים ונאים לפניו יתברך שע"י שיסבור כך יסגל ויכשיר מעשים טובים יותר. מה שאין כן אם הוא חושב כי הוא מרוחק מה' יתברך ומעשיו אינם חשובים לפניו יתברך לפי שאינם בזכות ובהירות, חס וחלילה, יכול באמת להתרחק באין תכלית. וזה עצת היצר, כמו שכתוב ואל תרשע הרבה, וזה הפירוש ע"י שאני אומר שמעשי חשובים בעיני יתברך, יש לי תקוה שאשיבה רגלי אל עדותיך לעלות בכל פעם יותר.
'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. חז"ל למדו מזה להתיר כתיבת תורה שבע"פ, ואם כן נצמח כל קיום התורה מהפרו תורתך? ונראה שאף על פי שהתירו לכתוב תורה שבעל פה עכ"ז עדיין הוא בעל פה.
'כחצים ביד גבור כן בני הנעורים', המשיל ימי הנעורים לחצים, דכמו אחר שליחת החץ מידיו, ומתחרט על הפעולה אי אפשר לו בשום אופן להשיב החץ אליו, כן ימי הנעורים של אדם, אם לא פעל בהם אז להעמיק בעבדות כפי כחו אז, מאוד הדבר שימי הזקנה יספיקו לו, וכל ימי חלדו על הארץ ירגישו חליפת ימים אלו.
'יגיע כפיך כי תאכל', שיהיה רק יגיעת כפיך ולא בלב ומוח כי הלב והמוח צריך להפרישם לעבודת ה' יתברך.
דרכו של הרר"ב זצ"ל היה שאמר 'הנה כי כן' בלשון תמיהה, והפסיק ואחר כך סיים 'יבורך גבר ירא ה' '. ואמר רבנו זצ"ל כונתו שאחר שפרט קודם כל הענינים הטובים והברכות שמגיעים לירא ה', אמר אח"כ הנה כי כן אם כן הוא שלירא ה' יש כל טוב, על כן מי שמברך לחבירו, עיקר הוא לברך אותו שיהא ירא ה' וממילא יהיה לו כל טוב.
'אוילים יליץ אשם', כל דרך איש ישר בעיניו ורוצים מן השמים שלאח"ז יתקן מעשיו. אך יען שאינו מרגיש חסרונותיו על כן מזדמן לפניו חטא בכוונה מהשגחה העליונה כדי שירגיש שעד כה הלך חשכים, ויתקן מה שקילקל קודם, אם כן האשם הוא למליץ טוב להאוילים.
'מדרכיו ישבע סוג לב, ומעליו איש טוב', כאשר ישבע האדם מדרכיו מעבודתו בתורה ותפלה, ובעניני עשיית המצוה זה סימן שלבו מלא סיגים, והראיה שמעליו איש טוב, שהאיש טוב דורש רק המעלות הטובות החסרים ממנו, ואפילו יש לו כמה מעלות בתו"מ כולם כלא חשיבי אצלו, ורק עליות הוא מבקש, וזה מעליו איש טוב.
'בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור', יש צדיקים שמסתירין את עצמם ומדריגתם בענינים הנראים כזרים לעין הרואה, ועל ידי זה זוכין לעלות כמה מדריגות יותר, וזה בכל עצב פָארם במסתיר עצמו יוכל להיות שיש איזה מותר, איזה מעלה, אך 'ודבר שפתים', מי שמסתיר גדולתו על ידי דבר שפתים, שידבר הרבה, אך למחסור, שלא יכול להיות שום יתרון מזה רק חסרון.
'בכל עצב' - מי שמייגע את עצמו ביגיעת הלב לבקש האמת 'יהיה מותר', אבל 'דבר שפתים', מיגע את עצמו רק מן השפה ולחוץ, ולא בלבו 'אך למחסור'.
'אמת קנה ואל תמכור', הפירוש אמת היא התורה קנה, היינו היגיעה כי אם יגעת תמצא, ואם יגעת ומצאת אל תמכור בשביל הנאתך.
'זד יהיר לץ שמו', מדוע קראוהו לץ הלא הוא רשע גמור, אך הכתוב מתמה איך יכול אדם לעשות עבירות במזיד ועוד יתגאה בזה כאשר יאמר עשיתי בדרך ליצנות.
'שבת היא מלזעוק', כאשר יש לו לאדם ח"ו לזעוק ואינו יכול לזעוק זאת היה הזעקה גדולה.
במדרש תנחומא פקודי, עולם שביעי דומה לקוף, נראה כי האדם לעת הזקנה שכבר אפסו כחותיו אינו עוד משלו מאומה בעבודת השם יתברך כי אם מאשר יראה אחרים עושים או ממה שעשה הוא עצמו כבר, כקוף הזה אשר עושה כל הרואה מאחרים.
מסכת ברכות. פעם אחת נכנסתי לחורבה ובא אליהו הנביא ושמר לי על הפתח עד שסימתי תפלתי, מדוע לא בא אליו קודם שנכנס לחורבה לומר לו אל תכנס? ונראה שכך היא ההנהגה העליונה עם האדם, משלחין אותו למטה לזה העולם, ומניחים אותו לעשות כל מאי שלבו חפץ, שהרשות נתונה, אלא אחר כך כשיצא מזה העולם שואלים אותו מה עשית.
מיכאל מא' גבריאל בב' אליהו בד' מה"מ בשמונה, הורה לנו בזה, כי כל מי שהוא במדרגה גבוהה אינו צריך כל כך הכנה כמו הנמוך ממנו במדריגה.
כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, קאי על האדם שאינו מרגיש השמחה מסעודת חתן, ואינו משמח את עצמו.
'וינצלו את מצרים, כמצולה שאין בה דגן או שאין בה דגים'. הרבי מלובלין זצ"ל אמר דגים בג' נ"ז [=47] כמו דגן, ויש לומר עוד, דגים בגימטריה מזבח.
שלא יהיה תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולין, כי טהרת הטבילה בתמידות היא מסוגל שלא יהיה תלמיד חכם מצוין.
כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, האיך יכול השומר לדעת? אך הפירוש כי הדיבור לא נכנס בתוכו.
'חסידים הראשונים היה שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו את לבם', וצריך לומר ואחר כך מתפללין. אך הפירוש כי שוהין שעה אחת ומתפללין באותה שעה שיכוונו אחר כך את לבם.
'במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'. משל לסוחר שקנה ביגיעה רבה סחורה בודאי לא ימכור אותה בזול, אך מי שקונה סחורה בנקל יכול למכור בזול כי לא יגע עליה, וזה פירוש במקום שבעלי תשובה עומדין, היינו שהבעל תשובה כמה שנותנין לו שכר חלף עבודתו יכול לעמוד על זה יען כי לא יגע, אך הצדיק הגמור שמיום הולדתו מיגע את עצמו על העבודה אינו יכול לעמוד בשכר כזה.
תרגילנו בתורתך, הלא לא טוב לעשות מצות אנשים מלומדה, אכן רק למצות לא טוב, אבל ללמוד תורה טוב ההרגל.
דעלמא דאזלא מיניה כהילולא דמיא, שכמו שאם שכח החתן לומר בשעת קידושין תיבת לי, מפסיד כל הסעודה, כמו כן אם אדם שכח לטהר ולקדש את עצמו, לבסוף הלוך ילך ובכה, אך המקדש עצמו במותר לו בא יבא ברינה.
כל מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. אם אין האדם מקושר לקרקע אינו צריך לראיה, דבכל מקום שהוא הוא מדובק להשם יתברך, ואינו נקשר לארציות.
לעולם יעסוק אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואם לעולם, מתי ילמוד לשמה, אך רצונו לומר דכל מה שילמד לשמה יראה הכל יותר כי כל מאי שלמד כבר היה שלא לשמה.
'לא הוי ידעי רבנן מה השלך על ה' יהבך', היינו עד כמה צריך האדם לבטוח בו יתברך, וסיפר להם רבב"ח שנזדמן לו בהשגחת עליון שילך עם הטייעא, וע"י נתברר לו עניין הבטחון עד דא"ל שקול יהבך, אף שבאמת רבב"ח לא בקש מאתו רק שהסיבה עצמה חזרה אחריו, והתבונן מזה העניין השלך על ה' יהבך, שאף הסיבה לפרנסו לא יבקש.
'לב טהור ברא לי אלקים'. מכלל דאיכא טמא, כי ממה שכתיב לב טהור לאדם המרגיש שחסר ומבקש מהשם יתברך השלמה, שזה ברא לי, מכלל דאיכא מי שמרגיש ונדמה בעיניו כי כבר נשלם, האדם הזה טמא יקרא.
כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, וכל הלומד שלא לשמה נעשית לו סם המות, והקשה תוספות הלא אמרינן לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ויש לומר דתרי שלא לשמה איתא: כדי שיקרא רבי, ומתוך זה בא לשמה, ואם כן אמאי אין אנו רואין שזוכין לדברים הרבה דחשיב ר"מ בלומד לשמה? אלא הפירוש שיקרא רבי על מנת שיתרבה על היצר למשול עליו ולהכניעו, ובעת אשר יוכנע היצר על ידי הלימוד, אז יבוא ללימוד לשמה שהוא עניין קדוש מאוד נעלה. ולפי זה הלימוד לשמה אינו נמשך משלא לשמה, רק מהפעולה הנצמחת ע"י הלימוד שלא לשמה, דהיינו כניעת היצר, ובאמת אין לזה בירור אם יכניעו שעל ידי זה יבא לשמה, ויזכה לדברים הרבה.
'ולא למרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין בדעתו', אם אינו חכם ואינו מוכן בהזדככות החומר, לא יתפוס בו, אך עיקר ההזהרה, שגם ההקדמות אסור למסור לו, כי עוד יתקלקל ויגרע מעבודתו.
'אם יאמר לך יצר הרע חטא, והקב"ה מוחל לך אל תאמין'. מה ההווא אמינא בזה? אך לפעמים היצר מתחכם לאמור אין לך לפחוד ממה שאינך עוסק בתורה, שהרי כמה פעמים החלות ולא היה בהשגתך לגמור, ובודאי ה' יתברך ימחול לך. וזה אם יאמר "חטא" לשון חסרון, כלומר שאתה חסר כי אי אפשר בשום אופן לגמור, שהיצר גדול כל כך עד שאי אפשר לדחותו, על זה אמר אל תאמין, כי אדם לעמל יולד לעמלו של תורה, שעל ידי עמלו בתורה ינצח בודאי את היצר.
'אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל'. ופריך והלא מושבע ועומד הוא, וק' הלא אינו מושבע ועומד על פרק זה דוקא, אך כל אדם יש לו חלק מיוחד בתורה הקדושה שניתן לו בסיני, ובדבר שיש לו חלק ללמוד הוא חלקו מסיני, ואם כן אם נשבע לשנות פרק זה, בודאי שיש לו חלק לזה, אם כן הלא מושבע ועומד.
כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, והלא רק אחד ישבע לשקר, אך השבועה היא לברר האמת עם מי, ואם האחד נשבע מבורר שהשני אמר שקר, מה שאין כן בשניהם נשבעין לא יתברר לעולם ושניהם לבטלה, ולכן אלו ואלו באו לידי שבועת שוא.
'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', וא"כ מי יורה איסור והיתר? אך הפירוש אהוב את המלאכה היא התורה שהיא המלאכה של הרבנות, ושנא את הרבנות היא הגאות.
סנהדרין שראו כולו לחובה פוטרין אותו מיד. והטעם, שאין דבר עומד בפני התשובה, ומכל מקום ממיתין אותו בבית דין אף שעשה תשובה, אך תשובה מסורה ללב, והאדם יראה לעינים, ובאמת אם אדם עושה תשובה שלימה השם יתברך שולח בלב הסנהדרין צד זכות שיצא זכאי, ולכך עולה הדין תורה שיהיה צדדים לפטור, אף כי אין זה על פי שכל אנושי. והרר"ב זצ"ל אמר לבאר, מפני מה חטא העגל נמחל לישראל, אף שלא מצינו שעשה תשובה, וחטא המרגלים אף שעשו תשובה לא נמחל להם, רק שעיקר התשובה אם אדם יודע שאין לו תקוה חס וחלילה, ככלי חרס שנשבר, ועכ"ז ברצונו לעבוד את ה' מכאן ולהבא אף שאין לו תקוה, זהו תשובה אמיתית. וזה היה בחטא העגל שהיה חטא הראשון ולא ידעו כלל שהתשובה תועיל. אך בחטא המרגלים, שכבר ידעו שמועיל תשובה, וסברו לשוב כבראשונה, ממילא לא היה בלב שלם.
וזה העניין כאן: כל עוד שיש צדדים לזכות אותו אין מתאמת אצלו גודל החטא, ואינו עושה תשובה כהוגן. אבל אם ראו כולם לחובה, אזי נתברר אצלו גודל החטא, ויודע שאין מועיל לו תשובה, ונשבר לבו בקרבו מאוד מאוד, שזה עיקר התשובה, לפיכך פוטרין אותו.
'בתורת ה' חפצו, ובתורתו' וכו'. פירש רש"י בתחלה נקראת תורת ה', משעמל בה נקראת תורתו. היינו שהתורה שתבוא אליו מתוך העמל והטורח והיגיעה, תהיה לו קנין חזק, ויתדבק בה לגמרי עד שהתורה בעצמה תלמד אותו כל דרכיה, לא כן אם בלי יגיעה, לא ישאר אצלו כלום.
רשב"א אומר, לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו, וכותי עושה בו מלאכה בחולו של מועד. אבל לעובדי כוכבים ומזלות שרי, משום שעובד כוכבים ומזלות ציית, וכותי לא ציית, דאמר אנא גמירנא טפי מנך, א"ה מאי אר' מפני שנקראת על שמו תלמוד לומר משום לפני עור לא תתן מכשול, והקשה תוספות דתיכף אמילתא דרשב"א היה יכול להקשות משום לפני עוור לא תתן מכשול. ונ"ל דהתורה כתבו דשייך למימר לפני עוור לא תתן מכשול אף באיסורא דרבנן, דמלאכה דחוה"מ מדרבנן.
אבל באמת אין זו הוכחה, דהמבי"ט כתב דהא דהקילו חכמים בספקות וכדומה, ולא העמידו על דין תורה משום לא תסור, דאחלו לייקריהו, ולא משכחת לאו דלא תסור רק במי שחולק אדבריהם כגון זקן ממרא, אבל מי שעובר פעם אחת אחלי חכמים ליקריהו, ולפי זה נוכל לאמור דבאיסור דרבנן לא שייך לפני עור. והא דפריך הש"ס תלמוד לומר משום לפני עור, משום דמסיק הש"ס דכותי לא ציית, דאמר אנא גמירנא טפי מנך, ועובר הכותי על לא תסור דאורייתא, אבל ארשב"א לא היה יכול להקשות, משום דרבנן בפעם אחת אינו בכלל לא תסור.
יראת חטא מביא לידי חסידות, ויש כמה מדריגות עד שבאים לחסידות, ועתה קורין חסיד בעוד שלא הלך כל המדריגות, אך יש נתיבים קטנים שיחידי סגולה מוצאים לבוא תיכף לחסידות, אך אם הרוב ילכו בזה יתקלקל הדרך, ויצטרכו לילך בדרך המדריגות.
לאדם העוסק בחסידות קוראין חסיד, כמו שקוראין לאחד חכם, יען שחבירו כסיל, הגם שנמצא חכם אחר יותר ממנו, מכל מקום נקרא גם הוא חכם על ידי שעוסק בחכמות.
'שיגיעת שניהם משכחת עון', והלא אם לא זכה גם התורה נעשה לו סם מות, אך התורה, המאור שבה מחזירו למוטב, כי בלי תורה אדם מאנה את עצמו, ואינו רואה חסרון בעבודתו, אך על ידי התורה ימצא העון, שעשה בעשית המצוה, וזה משכחת עון, מוצא עון.
'וכל מעשיך יהיה לשם שמים' - שהלשם שמים יהיה גם כן לשם שמים.
'כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ודרך ארץ', אף כי מצינו כמה תנאים ר"י נפחא הסנדלר, אכן לא היה עליהם מזה עול עבור עול התורה שהיה טעון עליהם, מה שאין כן הפורק עול התורה, נותנים עליו אף בעת שאינו עוסק במשא ומתן.
'המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מתחייב בנפשו'. ופירש הברטנורא אף שעל ידי כן מברך, ברוך שככה לו בעולמו. ומדוע באמת מתחייב, הלא מברך לה' יתברך, אך האבות קודם מתן תורה היו משיגין את ה' יתברך על ידי חקירה. ואחר מתן תורה אסר לנו את החקירה, רק על ידי התורה צריך להשיג את ה' יתברך. ולזה המפסיק ממשנתו, וחוקר ומעמיק בשכלו מהיכן יש כוח לאילן זה אם לא בכח מאמרו, ורוצה להשיג את ה' יתברך על ידי חקירה - מתחייב בנפשו.
חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, שכל אדם נולד עם איזה חמדה לדברי תורה, אך מי שאין בו דעת מכניס החמדה לדברי הבלים, אבל הבר דעת מחשב עצמו איזה רצון לרצות.
יפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. והלא בוצינא טב מקרא, אכן גם זאת רק בעולם הזה.
שאלו לרבנו זצ"ל על הרמב"ם שפסק התופס לבע"ח מקום שחב לאחרים לא קנה, אם עשאו שליח קנה. ואמר כי הוא חד סברא עם הא דטומאה בלועה אינה מטמאה, ואמר הרבי מסאכטשוב זצ"ל פירש על זה.
דכוונתו יש לפרש על פי מה שכתב הרמב"ן על הפסוק ולא יבוא לראות כבלע את הקדש שדרשו ע"ז ובסנהדרין מכאן אזהרה דגונב כלי שרת חייב מיתה, דגניבה וגזילה נקרא בלועה מלשון חיל בלע ויקיאנו. לכך גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש, זה שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, דאף שברשות הגזלן הוא מכל מקום אינו שלו, והבעלים אף דשלו מכל מקום נבלע אצל הגנב או הגזלן.
והנה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים משום דאף דנכסי הלוה משועבדים למלוה עכ"ז המה בלועים אצל הלוה, והא דטומאה בלועה אינה מטמאה, אם הקיאה טמאה ומטמאתו משום שנטמא ביציאתו, ולכך אם עשה הלוה שליח אם כן הוציא הלוה זה מעצמו את הבלועה, ושוב מועיל שפרי תפיסה דידי עבור המלוה.
אי סייפא לאו ספרה, אם יש חרב המבדיל בין מוח ללב, היינו פירוד בין המח והלב לאו ספרא.
'מה רב טובך אשר צפנת ליראך', שכשראה הקב"ה שוב התגלות הקדושה בעולם נעשה דבר מורגל, וממילא יראת אלקים מצות אנשים מלומדה, הסתיר את דרכיו וגנז את היראה, ומה רבו טובתך שצפנת את היראה, ושיגיע אליה רק המתיגע כ זה פעלת לחוסים בך נגד סתם בני אדם.
'וכל העם רואים את הקולות', העם רואים ומסתכלים בחצוניות של הדברים, קולות וברקים וכדומה.
תרלה
רבנו שאל לאברך אחד אם לומד חומש עם רש"י, ולא השיב ושאלו עוד הפעם והשיב כן, ואמר לו רש"י פירש על לא תנאף אין ניאוף אלא באשת איש - דעם מאנס וויב.
ותשלח את אמתה, האיך שלחה את ידה, הלא עמדה מרחוק, אך אם אדם משתוקק לאיזה תכלית אל יתאר לנפשו שום מכשולים ישלח את ידו ותשרבב כמה אמות.
ר"מ מראזודוב היה בקאצק, ואמר לו רבנו זצ"ל דוא זאלסט זאגען ביינישען (הוא אא"ז הרב החסיד ר' בייניש זצ"ל אביו של זקני רל"י זצ"ל) האיך האלט היינט דעם קאנציג פון דער וועלט, כאשר בא לראזודוב אמר זאת לר"ב, ונסעו יחד לקאצק, כאשר פתח ר"ב את הדלת אמר לו רבנו זצ"ל בייניש ביזט דא? והשיב לו איך בין דא.
ר"מ מראזודב זצ"ל התמרמר לפני רבנו זצ"ל, כי כל הזקנים החסידים מראזודב תמו, ואין לו עם מי להתחבר, ענה לו רבנו זצ"ל תוכל להתחבר עם לוי יצחק מראזודב הוא לומד תורה לשמה (הוא הרב החסיד רל"י זצ"ל זקני), כאשר בא לביתו, הלך לבית זקני זצ"ל ואמר לו: לוי דער רבי האט מיך געהייסן זין חברן מיט דיר, זענן מיר חבר. ואח"כ נסעו ביחד לקאצק.
בעת חתונת ר' משהלי זצ"ל אמר רבנו זצ"ל בבואו לחופה הוי מתפלל בשלומה של מלכות בעת שיש שלום למלכות חושבים ח"ו גזירות על ישראל.
וממנה לא תזוע, לא תזיע מן התורה כי אין לך מדה טובה הימנה. שלא למדת שום מדה טובה מן התורה.
נכבדי זאויכאטס בקשו להרה"צ ר' משהלי ראזודובער זצ"ל, שיקבל עליו משרת רבנות בעירם, ושאל לרבנו זצ"ל ולא הסכים בשום אופן, אחרי עבור מספר שנים בימי זקנותו, נכנס לקדש לקחת פרדה, אמר לו רבנו זצ"ל כמדומה לי שאמרת לפני פעם, שהעיר זאויכאטס רוצה בך, מה אכפת לך סע שמה, ושם תנוח. בחזירתו לראזובודוב נסע דרך זאויכאטס, אך מיד בבואו שמה חלה איזה ימים ונסתלק ונטמן שם. אז הבינו מקורביו הסיבה שמענהו רבו מתחילה מהרבנות דשם עד סוף ימיו שצוהו ליסע לשם ברמזו לו בלשונו הטהור שהעיר זאויכאטס רוצה בך למצוא בה מנוחתו כבוד.
ויעש משה כאשר צוה אותו ותקהל כל העדה. אמר רבנו זצ"ל להר"י מווארקע זצ"ל אם הצדיק עושה רצון ה' נמשך לב העדה אחריו, והצדיק מה הוא כי יבואו עליו העדה, ואלו אנחנו עתידים לתן את הדין על כל נסיעה והליכה של אדם מישראל שבא אלינו.
אלה מסעי. בפרשה זאת כתובים לא לבד מסעי בני ישראל שיצאו ממצרים, כלולים בה גם הנסים שנעשים לישראל בכל גלויותיהם אלא שאין איש המבין בכתוב, על כן נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו, רק הקב"ה מבין בהם, וכל מאורעות הגלות הולכים ונכתבים בשמים ולע"ל יחוברו בספר מיוחד.
אינני מסתכל רק במדות טובות שיש בכל אדם מישראל, וכך אני בא לאהבה אותו, וע"י אהבת כל פרט ופרט מישראל באים לידי אחדות ישראל, וכל מי שאינו מתקשר עם כל בני ישראל, השקר שולט אצלו כי קשר בהיפוך שקר, וכך מצאנו בדורו של שאול שנפלו במלחמה בשביל שלא הייתה אחדות ביניהם. ולהיפך דורו של אחאב, היו נוצחים במלחמה מפני האחדות.
רבנו זצ"ל שאל לאיש אחד להיכן רגיל ליסע, ואמר להה"ק ללענטשנא זצ"ל. ואמר לו אתה נוסע להצדיק רש"ל, אהבתי אותו מאוד מאוד, ועתה צועק להשי"ת שיבוא משיח.
דודי זקני החסיד ר' הירשל זצ"ל מזאויחאסט שאל את השפ"א זצ"ל, אז א יוד איז בייא זיך געפאלען, מיט וואס קענן ער זיך ראטעווען, והשיב לו עם תפילה, ואמר לו דודי כי רבנו זצ"ל מקאצק אמר עם תורה, אמר לו השפ"א זצ"ל, מבקשים "יפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו", תורה איז איין מפתח מען זאל קוממען צו אהבה ויראה, תפלה.
רבנו זצ"ל אמר לאביו של הרבי מסאכטשוב זצ"ל שחתנו הוא מתפלל גדול, וכוחו גדול בתפלה הוא מתירא שהדבר לא יזיק לכוח שכלו. והרבי מסאכטשוב זצ"ל ספר כי היה לו מורה שעות שנהנה ממנו מאוד כי על פיו חלק הזמן לתורה ותפלה, פעם נתקלקלו גלגליו ועמד, מעות לא היה לי, התפללתי ובכיתי לפני ה', והנה הגלגלים התחלו להסתובב. מני אז לאחר שראיתי שקול בכייתי נשמע למעלה, נהגתי גם מנהג זה בלימודי: כשהגעתי לסוגיא חמורה ונתקשיתי בהבנתה, התפללתי ובכיתי שיאיר ה' עיני בתורה, והרגיש בזה חותני, ששיטתו הייתה שיש להשיגה מכוח השכל וההיגיון, ולא בכוח התפלה. על כן אמר שכוחו גדול בתפילה, וחושש שזה יזיק לכוח שכלי.
'כי בשרירות לבי אלך', אדם המתנהג ביושר, אלא שאין מעשה יושרו באים לו מתוך דעת ויגיעה והתאמצות פנימיות הוא בבחינת 'בשרירות לבי אלך', שרירות לבו הוליכו אותו בדרך מקרה למעשה יושר, וגם ע"ז נאמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם', וכתוב 'והלך בדרכי לבך, ובמראה עיניך ידע', שתלך בדרכי לבך מתוך דעת ובקשת עצה מעצמך, 'כי על כל אלה יביאך אלוקים במשפט', על אודות הדעת ועל רצונך הפנימי יביאך במשפט.
אמר רבנו זצ"ל: תמה אני אם יש בדורות האלו מי שיוכל לעשות תשובה באמת, באשר צריך האדם להגיע מחוץ לעולם כי התשובה קדמה לעולם.
המעשה הזאת ספר ר' חיים וואלף ששמע מפי קדוש הרבי מאלכסנדר זצ"ל.
כשהרבי ר' לייבלי איגר זצ"ל בא בפעם הראשונה לקאצק, לבוש בגרבי משי גבוהים, ומכנסיים של קטיפה, בהכנסו לביהמ"ד בשטריימל על הראש וטליתו מתחת לידיו, הביט בו ר"ה טאמשובר, ותיכף בא מאחוריו, ושמט ממנו את השטריימיל ואת הטלית, ונתן לאחד מן החבריא להביא י"ש. ונכנס ר' לייבילע לקודש פנימה (שהיה עדין פְריץ) וספר זאת לרבנו זצ"ל. ושלח רבנו זצ"ל לרבי הירש שישיב לו את חפציו: כך וכך הוא לא ישאר פה. וכן הוה שנסע אחר כך לאיזביצא.
אביו הה"ג ר' שלמה איגר זצ"ל שלח שליח מיוחד לקאצק, להתוודע על הנהגת בנו שם. השליח היה יהודי עם זקן לבן, ויבא לבית המדרש, ואף אחד לא נתן לו שלום כי כל אחד היה עסוק ברעיונותיו, והיה זה לתמיהה בעיניו. לבסוף שאל לאחד האם לא ראיתן את ר' לייבעלע איגר. והנ"ל הביט עליו בתימהון, וענה אין כאן רב, והזקן שאל כזאת לכמה מהם, עד שלבסוף עמדו סביביו כמה מהחסידים, וענה אחד ואמר להשני, אני אגיד לכם, הוא בודאי מחפש את לייביל שלמה עקיב'ס. הזקן כמעט שיצא מדעתו לשמוע את הביטוי הזה, עד שאחרי איזה ימים נסע הביתה.
בבואו שאל אותו הרב ר' שלמה מה ראית שם, היהודי ענה אספר לכם מקרה אחד שעל הכלל כולו יצא, אני חיפשתי את בנכם עד שמצאתי אותו יושב בסעודה עם חבורת מרעים, עמד לפניהם קערה מלאה קאשע, וקערה עם ציבעלעס וגם בקבוק י"ש, ואכלו, פתאום הופיע אברך אחד קרוע ובלוע, והפליט מפיו: חברה! ר' הירש בער בא. וקמו כולם, והשאירו את הקערות, ורצו כמו מבוהלים. אני גם כן הלכתי אחריהם שחשבתי בטח גאון או גדול הדור זה האיש, כשבאתי אחריהם ראיתי בן אדם לבוש נעלים של עץ ופרווה כדרך איכרים עם אבנט של קש וספאדיק. שאלתי אם הוא למדן, אמרו לי הוא יודע רק פרק משניות. אולי הוא מיוחס? אמרו הוא בן אופה, אולי הוא עשיר? אמרו לי הנך רואה. שאלתי איפוא רק מה הוא? ענו לי: הוא עניו. התחיל ר' שלמה לצחוק בקול. השמעתם - לא יחסן לא למדן ולא עשיר, ועוד לא יהיה עניו, במה לו להתגאות?!
סיים על זה הרבי מאלכסנדר זצ"ל, ואני אומר שאם לא למדן לא יחסן ולא עשיר, ובכל זאת להיות עניו זה מדריגה גדולה.
פעם אחת קרא פתאום למשמשו ר' פייול ואמר לו בזה הלשון. פיוול וויא מינסט דוא איז דער טייטץ לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן (בעה"ט חקת) ענה לו איך מיין צו דיא וואס פעלט נישט קיין פרנסה וויא דיא אוכלי המן, ענה לו רבנו זצ"ל "עם הארץ, און וויא איז וישמן ישורון ויבעט. איך מיין אז דיא כוונה איזט נור צו די יודען וואס האבען אויף היינט אונד זארגען נישט אויף מארגען".
בעיר פאריסאוו היה רב בנו של היהודי הקדוש זצ"ל ובני עירו אמרו עליו שלא יודע להורות אסור והיתר, והזמינו בית דין של ג' רבנים כדי לבחון את הרב זצ"ל, ואחד מהם היה הגאון הנורא, ר' שלמה ליב מארגענשטערן זצ"ל אב"ד בלונטשיץ לפני המלבי"ם זצ"ל. המחבר ספר מנחת הבקר על ב"מ. הרבנים בחנו את הרב והחליטו שלא יכול להיות רב.
ורש"ל בתור ראב"ד אמר מי בי"ד זעהען אן אז איהר קענט נישט זיין קיין רב, ענה ע"ז הרב דפאריסאוו. איהר זאלט תמיד אזוי זעהען, והרב רש"ל נעשה סגי נהור ל"ע עד יום מותו, ונקרא עד היום בלונטשיץ בשם הסגי נהור זצ"ל. וחבר את ספרו בהיותו ס"נ.
אחרי המעשה הנ"ל בא חסיד אחר מעיר הנ"ל לחג השבועות לקאצק. בהכנסו לקבל שלום אמר רבנו זצ"ל, וואס מאכט עפיס ענקער רב, החסיד עמד משתומם וענה היה בית דין של ג' רבנים, והחליטו שלא ראוי להיות רב, אמר רבנו זצ"ל קראו לי את הרבנים שישנם בכאן, ותיכף קרא ר' פייוול משמש את כל הרבנים שהיה אז בקאצק על החג ובאו בפחד לקודש פנימה, אמר רבנו זצ"ל עטץ קענט עפיס לערנען? מובן שאף אחד לא ענה, אמר רבנו זצ"ל עטץ וויסט וואס ארב ברויך אללעס צו קענען, ולא ענו מאומה. התחיל רבנו זצ"ל לפרט, החל מש"ס בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים בלי שיעור וערך, וסיים עטץ קענט דאס אללעס? ולא ענו אותו דבר. אז אמר רבנו זצ"ל, נאר נישט מעהר בייא איין שאלה איזט דא איין זכות פון השואל והנשאל אז ביידע זכותים קומען זיך צוזאמען מסייעין מן השמים לפסוק לאמתו, אבל אם שואלים "נאפשיקלד" (למשל) אינם כאן הזכותים, דארף מען דאך דאס אלעס צו קעגען, און עטץ קענט דאס אלעס? ופטרם לשלום.
לרבנו זצ"ל היה אח. פעם אחת בהדחפו עצמו לכנס מחוץ לתור לקבל שלום, נגש רבנו זצ"ל אל הדלת ואמר וויא שטופסט זיך, האח ענה בפחד, איך בין דאך א' ברודער, אמר רבנו זצ"ל, וויא פאלט מען אויס א ברודער א ברודער וויא פאלט מען אויס, וסגר תיכף את הדלת.
סיפר הרב מוויערשאב זצ"ל:
רבנו זצ"ל קרא לסופר שיכתוב לו ספר תורה, והגביל הזמן על הסיום, כאשר הסופר גמר את הספר תורה על הזמן הנ"ל בא לקאצק, ודחה רבנו זצ"ל את הסיום לזמן אחר, כשבא בזמן הנ"ל שוב דחה אותו, ויירא הסופר אולי מצא בו איזה פגם ח"ו, ובכה לפני רבנו זצ"ל ואמר לו רבנו זצ"ל, אל תדאג כי אתה תהיה בשעת הסיום, עבר זמן רב, ורבנו זצ"ל נפטר, ובא הספר תורה בירושה לבן רבנו זצ"ל ר' בניהמלי זצ"ל לגור. והעמידו הספר תורה בארון הקודש כל ימי חהרי"ם זצ"ל. וגם כל ימי אלכסנדר.
אחר איזה שנים שאל השפ"א זצ"ל, מי כתב את הספר תורה הזו שעומדת בארון הקודש ולא נגמרה, ולא ידעו, אז צוה כאשר יבואו סופרים לגור, שיאמרו לו כאשר באו שאל לאיזה סופרי סת"ם, אך לא הכירו את הכתב, אח"ז בא עוד סופר וכאשר שאלו אמר שהוא מכיר זה הכתב שהוא של הסופר פלוני, ושלח אחריו השפ"א ושאלו על זה, וספר לו המעשה, ושרבנו זצ"ל אמר לו כי הוא יהיה בשעת הסיום. וצוה השפ"א זצ"ל לעשות הסיום והחינוך, והסופר היה שמה ואחרי הסיום נפטר הסופר בזמן קצר.
"ראה נתתי לפניכם את החיים ואת הטוב", התורה אמרה 'ראה' אך אדם קצר עינים אינו רואה, אף כשעושה טוב גם מעשים טובים, אך הוא מקדים את הטוב לפני החיים, עושה את הטוב בשביל נגיעה לשם הטבת החיים אך התורה הקדושה הקדימה חיים לפני הטוב כי לא נבראו החיים רק בשביל לעשות טוב.
"ראמות לאויל חכמות".
מדרש: משל למה הדבר דומה? לכיכר בשמי קורה, ואין אדם מגיע אליו, עד שבא חכם וקשר סולם בסולם והגיע אליו.
ד"א: למה הדבר דומה למים יפים בבור עמוק ואין אדם יכול לדלות עד שבא חכם וקשר חבל בחבל עד שהגיע אליהם.
ד"א: למה"ד למלך ששכר פועלים למדוד מים בחבית מלא חורים וסדקים התחילו הללו מהרהרים מה אנו עושים. עד שבא חכם אחד ואמר מה אכפת לי, שכרי אני נוטל.
אמר רבנו זצ"ל במעמד ה"חידושי הרי"מ" זצ"ל והר"א מפולטוסק זצ"ל והרבי מגאסטנין זצ"ל, והרבי מאלכסנדר זצ"ל, חכם הראשון לא היה כל כך גדול בחכמה. ער האט פערשטאנען, אז איינער האט עס ארויף געלעגט, איזט ער דאך שאהן נישט דער ערשטער צום געפינען דעם דרך. השני הוא חכם יותר ממנו, כי יוכל להיות אז עס איז נאך קיינער נישט צו געקוממען צום זיסמן וואסער, דארף מען געפינען דעם דרך דאצו, עכ"פ הוא רואה תכלית הדבר, וצריך להשיג הדרך להתכלית. אך החכם השלישי היה האמת חכם. מען זעהט נישט קיין ציעל, קיין תכלית וואס מען וועט אריין גיסען אין גילעכערט פאס, עד שהחכם הראה להם כי אין התכלית למלא את החביות, עיקר התכלית הוא לעשות רצון המלך, וסיים להם הבנתם מה שאני חושב, ופטרם שלום. ובזה רמז להם את דרכו בקדש, דרכו של החכם השלישי.
'אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', ודעת אלקים תמצא'. אם מבקש אדם מטמון, ירפו ידיו מרוב יגיעה כי אינו יודע איך לחפשה, אבל אם יודע שבאותו מקום מונחת המטמון חותר הרבה ומתיגע, ואינו נח עד שימצא. כן בתורה ותפלה מונח המטמון שבין הקב"ה לישראל, ואם חותר ומתיגע בה ואינה עוזבה עד שימצא, ואז תבין יראת ה'. ודעת אלקים תמצא במציאות שממציא כנגדו בעל המציאות לכל נמצא שיש בו תכונת מציאה זו.
כשם שאין פרצופיהן של אדם שווין כך דעותיהם של אדם אינן שוות. כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו שלא אדם אחר אינו דומה לשלך, כך תסבול אם דעותיו של אחר אינן דומות לדעותיך.
חהרי"ם שאל פעם אחת לחסיד אחד ר' אביש אמור לי מה ששמעת מקאצק, אמר ששמע ממנו בזה הלשון: תמיה לי מדוע אין האדם נעשה ירא וכשר מברכת המזון, הלא ברכת המזון היה עיקר הדבר שעל ידי זה הכניס אברהם אבינו עליו השלום תחת כנפי השכינה כדאיתא שאחרי שאכלו ושתו האורחים אצל אברהם אבינו עליו השלום אמר להם ברכו למי שזה משלו. וחהרי"ם אמר, הוא אמר כמו גוטער יוד, אך לי פלא האיך אין האדם נעשה כשר וירא מהאכילה, הלא נאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו.
'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה', 'ואבדה חכמת חכמיו', 'הוי המעמיקים מה' לסתור עצה'. כיון שראה הקב"ה שגם מהתגלות הקדושה נעשה הרגל וחוזר לטבעיות אף שבשפתים כבדוני לבו רחק ממנו, כיון שגם היראה לא היה מהתפעלות חדשה ומהשגה חדשה אלא כמצות אנשים מלומדה, לכן עשה הפלא ופלא, שיאבד חכמתם שבגלוי אלא ובינת נבונים תסתתר, שהנכון ימצא ע"י יגיעה שבהסתר בינו לבין קונו, ואם ימצא הארה חדשה להתפעל וייעצה על הכל, ואם לא יתייגע להתפעלות חדשה - צוח הנביא הוי המעמיקים להסתיר עצה, כי אפילו מה שהיה מקודם לא יהיה מזה כלום, שישתקע בתוך חומריות הטבעיות שברגליות, ועל זה אמר אם כחומר היוצר וכו'.
"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", היינו בנקודת אמת ולא בשפת אמת, הגם ששפת אמת תכון לעד, שפת אמת אינו אלא הכנה שיבוא לנקודת האמת, כי לעונה לקוראיו אינו נוגע לקריאתו כי אם באמת ממש על דרך כי הוא ידע שמי, ואז יקראני ואענהו, ושמו יתברך אמת בלי שום סוג אחר אלא פשוט בתכלית הפשטות שכלו אמת והאדם דלמטה כשקורא לאמת, ובקרב האדם ידוע שנתערב הרבה סוגים ואינו אמת פשוט אלא מה שקורא בלב קרוע ונדכה בנקודת האמת. ואז נתעורר כנגדו רחמים רבים מאמת הפשוט שלמעלה כי קרוב ה'. וכן מה שאמר יואל הנביא, "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה'" שלא יהיה כמין התלבושת מן לב קרוע אלא קרוע ממש, וזהו ועל בגדיכם שהוא לבוש מלב קרוע, כיון שצריך לעלות למעלה שאין שם התלבשות, ואז כי רחום וחנון ונחם ה' על הרעה.
בס' חובות הלבבות בהקדמה, ששאל תלמיד אחד לפניו בהלכות גירושין, והאריך הרב להוכיחו על ששאל שאלה נכרית מהלכות גירושין מה שאינו נוגע לחובת הלב. ואמר רבנו זצ"ל זאת הייתה בימיהם שהיה נשמות גבוהות וגופים טהורים בלי ערבוב מהבל עולם הזה היה בידם להדביק בקדושתו יתברך בעומק המחשבה לחוד עד למעלה, אבל בדור הזה שהוא עקבים כנגדם שעל זה נקרא עקבא דמשיחא, וכל אדם נתערב בעולם הזה, וטח מראות עיניהם ומהשכל לבותם, בלתי אפשר להגיע גם להתעוררות הנפש, אם לא בעוסקו דוקא בהלכות גירושין וכדומה שמשמש בתורה הקדושה לאדם למצוא בה טעם.
מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ולא לבוזזים את מוראיך אל יהיה רב טובך. פירוש מה רב טוב שצפונה וגנוזה היראה שלא תהיה מגולה בפני כל, ועל ידי זה יש זכות גדול למי שדורש ומבקש עד שבא למדריגת היראה וזה פעלת לחוסים בך נגד בני אדם שהולכים ריק, ואינם מתבוננים ואינם מתפעלים כלום.
האדם צריך לייגע בפרשת יציאת מצרים, כמו בהלכה ותוס'.
לא חסיד אני וידי מלוכלכות בדם כדי לטהר אשה לבעלה, איך ראכט מיר איין דיא האנד אין יודיש בלוט כדי לטהר אשה לבעלה (כדי שיהיה הזיווג לשם שמים ולא להנאה גשמית).
ר"ב מטשיזעבע ז"ל סיפר שפעם אחת שאלו רבנו זצ"ל אם לומד בספר עץ החיים. והשיבו שאינו יכול ללמוד זאת, שאלו שוב רבנו אם לומד בזוהר הקדוש, ואמר הן. ושאלו שוב האם לומד בזוהר הקדוש תוכל ללמוד. השיבו שהעולם אומרים שדברי רשב"י מסוגלים הם לנשמה. אמר אליו רבנו, שגם דברי האר"י מסוגלין לנשמה כמו דברי רשב"י.
הרב מפילץ ר' פינטשע ז"ל אמר פעם אחת דרך בדיחא לדודו ה"חידושי הרי"מ" זצ"ל: מה שהחסידים יכולים הכל, הם אומרים בשעה שרבנו זצ"ל מקשקש בדלת מנענע כל הז' רקיעים. השיבו ה"חידושי הרי"מ" באמת כן הוא, מי שאינו מאמין שכשהרבי מנענע במצנפתו מתנענעים כל הרקיעים אינו יכול לקבל טובה הימנו.
רבנו זצ"ל שאל את הרבי מסטריקאוו זצ"ל אם מדבר חסידות עם אברכים ואמר לא, ואמר רבנו אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה אלא תדבר עמהם.
שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים, ער פארשלאפט די ינוגע יאהרען. א פראסטען טרונק בראנפען. און וואס יונגע לייט מאכען קאליע, מוציאין וכו'.
אל תרבה שיחה עם האשה, באיזה דרך נלך ללוד. עיקר האיסור מה שאמר לשון
נלך שהיה כולל את עצמו עמה.
רבנו זצ"ל היה שואל וויא וואהנט דער אייבערשטער, והשיב בעצמו וויא מען לאסט אים אריין, והיה מסיים ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. כמו מלך בו"ד באם שיעמוד חביות עם טינוף לפני פתח ביתו איך יוכל המלך לכנוס ביתו.
א' ספר כשהיה בן י"ג ונעשה חתן לקח אותו אביו לרבנו זצ"ל ובשעת קבלת שלום הזכיר אביו את הכלה בשמה, והכלה היה לה ב' שמות, והוא הזכיר אותה רק בשם אחד. ואמר החתן שיש לה ב' שמות והזכיר גם את שם השני.
בשעת קבלת שלום לא אמר רבנו כלום, אך בשעת הפרידה אמר רבנו לאביו הנה אתה נוסע לביתך דרך עיר מחותנך תדבר עמו לעשות נישואין להזוג בזמן קרוב בלי איחור. וכן היה, אם כי החתן והכלה היה רק בני י"ג שנים.
רבנו זצ"ל אמר בשם היהודי הקדוש שאמר בכל יום הברכה שלא עשני גוי שהרגיש בנפשו שנשתנה בכל יום כמו מאינו יהודי ליהודי, ורבנו אמר כי הפירש"י מלמד שלא שינה, שלא נעשה ישן אצלו ובכל יום היה עובד מחדש, ולא ברגילות כמו דבר ישן.
פעם אחת היה הרבי מסטריקאוו זצ"ל בא לקאצק, ושאלו רבנו זצ"ל להגיד לו דבר חידוש מאביו, והשיב שאינו יודע כעת שום דבר, ושאלו עוד הפעם בתמהון האין לו כלום להגיד? ונזכר כי בעת פרידתו מאביו להנסיעה צוה אביו לאמו שתתן לו צלוחית תה ונתנה לו. והוא עמד ולא שתה ושאלו אביו מדוע אינו שותה, והשיב עס איז קאכעדיג, וצעק עליו אביו הלא חז"ל אמרו כלי שני אינו מבשל, ואז אמר רבנו: דאס מיין איך.
חילוק שבין חסיד למתנגד, החסיד יש לו פחד ומורא מפני הי"ת, ומתנגד יש לו מורא מהשלחן ערוך.
אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, זאלסט נישט אויסזאגן, כי הימים הראשונים הי' טובים מאלה.
פעם אחת אמר רבנו זצ"ל מודה אני לפניך, ווער איז דער אני און ווער ווער איז דער לפניך והפסיק ולא דבר יותר.
רב גדול אחד ממתנגדי קאצק שאל את רבנו זצ"ל שיאמר לו מי הוא הצדיק האמתי שבדור, והשיב שבטח לא יאמר ע"ע והשיבו מה אם אינכם יודעים מי הוא הצדיק האמתי, רק ספק אצלכם, איז ער וויא א שפין בעיניכם מכש"כ אלו הי' יודעים מי הוא הצדיק האמת, כמה גדלה ההתנגדות עליו.
מיט דיא אויגן ארויף און מען זאל נישט זעהען,
כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, אם לומד בתחלה ואינו טועם שום טעם בלימודו סופו להרגיש בה טעם, מעוני, בלי טעם, ומעושר, בטעם.
אומרים בשם רבנו זצ"ל בשעת המגפה ל"ע אחרי הפצרות גדולות נתן קמיע, וכתוב בה חלרע והוא ראשי תיבות חטאנו לפניך רחם עלינו, ואמר כי חלרע מפיק חלי-רע, וה' ישמרנו.
בעת חתונת ר' משהלי בקאצק והיה כפור גדול. ורבנו לא יצא להחופה והלך אליו הרב מביאלע שילך לחופה, אמר לו רבנו זצ"ל, ידידנו הטוב ר"י מווארקע (אחר פטירתו) היה פה, ואמר לנו מז"ט, וגם בישר בשורות טובות שבשנה הזאת לא יקחו לעבודת הצבא, ובשנה שאחריו היה כרוז גדול שיתיצבו לעבודת הצבא, ושאלו כולם איה הבטחת רבנו, ובכ"ה אדר נתנה הפקודה להניח את כולם שנלקחו.
הרב מביאלע ז"ל בא לקאצק לשבת שקודם שבת הגדול. אמר לו רבנו זצ"ל שבפורים העבר היה יחיד בעולם העליון עם תורתו שלמד אז, בשכר זה יזכה לנשמה גדולה וגבוהה, ובאותה שנה נולד הרבי מסאכטשוב זצ"ל.
כשהציע ר"ה טאמשובער לר' איצע בלאס לשדך עם קאצק שאל ר' איטשע האיך אוכל לשדך עם רבנו, הלא כשישאל אותי אם אני יכול ללמוד מה אשיב לו, השיב לו ר"ה אם ישאלך תאמר לו, כשאהיה מחותנכם אז אוכל ללמוד. ונתקיים השידוך, על התנאים דרש החתן בעניין המקדש במלוה, התחיל רבנו זצ"ל עם ה"חידושי הרי"מ" לפלפל בערך ב' שעות.
א' התנצל לפני רבנו זצ"ל שיש לו משפט קשה בערכאות, ענה לו לך שתצא זכאי ונקי, רק שתראה שתהיה נקי מחטאים.
צדיק כתמר יפרח דער צדיק מוס בליהען.
רבנו זצ"ל אמר לר"ה טאמאשאווער שישתדל עבור מחו' ר' זאב נחום ז"ל להשיג הרבנות מביאלע, ונעשה לרב בביאלע, כאשר בא לקאצק אמר לרבנו, נעשיתי רב בביאלע, ונתן עליו רבנו בקול, אתה נעשית רב בביאלע, אתה, איך נועזת לזה, וכי ראוי אתה לזה, באיזה זכות עד שנתבלבל ויצא והתמרמר מאד, בין כך וכך בא ר"פ המשמש ואמר להרב כי רבנו קורא אותו, ונכנס בלב נשבר אמר לו רבנו בסבר פנים יפות: נעשית לרב בביאלע, מז"ט, יהיה לך למזל.
לאחר שנתפרד רמ"י מאת רבנו, אמר לחהרי"ם זצ"ל, אתה לא עזבתני, הנני מבטיח לך אז איך וועל דיר אפדינען ביי דיא קינדער.
בעת שהיה הרבי מסאכטשוב בקאצק נחלה ר"ל על הריאה, והרופאים אמרו נואש והרבנית בקשה את אביה להתפלל בעדו, וענה אני מבטיחך שכל זמן שיהיה על כתפות שלי יאריך ימים.
רבנו אמר פרים איז נישט גלייך נור ביי זייא ווען זעניין אויסגעארבייט, אבל אצלנו, שאנו עומדים אצל התחלה איז פרום גלייך, א גוטען שבת.
הרבנית מגאסטנין הייתה פעם אחת חולה מאד, והזכירה הרבי לטובה בקאצק קודם לבישת הטלית, ונושעה.
רבנו זצ"ל שלח את ר"ה טאמשובער להר' שמעלקע עטינגער מגדולי חסידי ווארקע להשתדך עמו, אבל הנערה לא רצתה באמרה שאינה חפצה בנדוניא של מעות פדיונים, ונעשית אח"כ מרה שחורה ל"ע ולא נשאת כל ימי חייה. ורבנו זצ"ל אמר מדוע ימאן ר' שמעלקא להתחתן עמו, אולי מחמת יחוסו, גם אנכי מן היחס הזה, אני חפץ רק שישאר מהר"ש הנ"ל דור אחד כשר.
רבנו זצ"ל שאל את הרב נתן מטשיזעווע מדוע ר' שמעלקא אינו נוסע לקאצק, והשיב לו ר"נ במעט חוצפה (כדרך הליטוואקעס) כי הוא ירא מכם, אומרים אז איהר נעמט צו דאם געלט בייא די עשירים, אז השיב רבנו בקול רעש, נו וויא דען זאגסט דוא זאל איך טוהען.
הרבי מווארקע זצ"ל שאל לרבנו זצ"ל פירוש המהר"ל בדרך חיים דף קל"א במה שחילק בין לשון עמו ללשון אתו, וכתוב שם שאצל אברהם כתיב עמו ואצל בלעם אתו, ובתורה נכתב להיפוך, ואמר לו רבנו, יצחק וואס זאגסט דוא, ואמר לו שמהר"ל ח"ו לא טעה ואמר פירוש ע"ז, ענה רבנו ואני אומר שטעה, וזאת נעשה במכוון מן השמים להראות הגם שהיה איש אלקים, ולא היה דבר רז נעלם ממנו לרוב גאונו וקדושתו, עם כן זה היה רק בשר ודם, ושגיאות מי יבין.
פעם אחת פתח רבנו פתאום הדלת לביהמ"ד, וצעק בלשון זה, הא אזוי האב איך געמיינט איך האב געמיינט איך וועל האבען צעהן וויסע יופעצעס ולא יותר, וברחו כולם מרוב פחד, ולא נשאר כ"א הרבי מגאסטנין שלא היה יכול לברוח ואמר לו רבנו דיך מיין איך נישט.
בעת שנפטר רבנו זצ"ל אמר עליו ה"חידושי הרי"מ" כי חי ע"ב שנים כמספר את ימיך א'מ'ל'א.
פעם אחת אמר רבנו: אתם יודעים מה שאני יכול, אני יכול ליקח אברך המשוקע בתאות עולם הזה ולמאס לו עד אשר לא יוכל לשמוע כלל מהתאוה, ובעת שמעו יקיא המאכל.
א' הזכיר לפני רבנו את בנו הילד חולה על ח"ן ר"ל, וכאשר ראה הפתקא, אמר דאס האט קיין חן, ונעשה בריא.
בעת ששמעו של רבנו הולך בכל הארץ, שמע בע"ב אחד מעיר גורייא, מחוז אטמאשוב, והתפלא מאד, ואמר הוא יה' רבי הלא למדתי עמו יחד בחדר אחד בהיותנו קטנים, והחסידים התחילו לחקרו על התנהגות רבנו בילדותו, ואמר שאינו יודע, רק פעם אחת הלך המלמד עם התלמידים בל"ג בעומר אל ההר, ושם הרים גדולים וגבוהים, וכאשר הלכו לביתם, ראו שרבנו איננו והלכו אל ההר לחפשו, וראו שהוא שוכב בפשוט ידים ורגלים, ושמעו שאומר הפסוק לבי ובשרי ירננו אל אל חי.
