מנחם מלצקי נולד ברוסיה בשנת 1922 ובהיותו בן שנה וחצי עלתה משפחתו ארצה. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער בית"ר ובשנת 1939 התגייס לאצ"ל. הוא שימש בתפקידים בכירים ב"דלק (שירות הידיעות), היה למפקד סניף נתניה, ובדצמבר 1945 נתמנה, כאמור, למפקד מחוז חיפה. מלצקי השתתף בפעולות קרב שונות, ביניהן פעולת החבלה במסילת הברזל בדרום הארץ (ראה להלן), בה נתפס יחד עם עוד 30 מחבריו בחולות בת-ים. הוא נשפט בבית-הדין הצבאי בירושלים בשם "מנדל בליקובסקי" (השם הבדוי שנרשם בתעודת הזהות שלו) ונידון לשבע שנות מאסר. בהיותו אסיר השתתף בפריצת כלא עכו ואף הצליח לצאת את כותלי בית-הסוהר, אולם נפצע מיריות חיילים בריטים והוחזר אל הכלא. בשנת 1948 הועבר מכלא עכו לבית-הסוהר המרכזי בירושלים, ובפברואר אותה שנה הצליח לברוח דרך מערכת הביוב, בקבוצה שמנתה 12 אסירי לח"י ואצ"ל. ² כעבור מספר ימים עבר לתל-אביב והצטרף לחטיבת התכנון של הארגון.
על פעילותו בחיפה מספר מלצקי: ³

בימים הראשונים קבעתי פגישות בבתי חברים או במקומות ציבוריים שלא עוררו חשד. אבל מצב זה לא היה יכול להימשך. נדרשתי למצוא "משרד", כדי למסד את העבודה ולהכניסה לתלם.
בשנות מלחמת-העולם השנייה הייתה חיפה נתונה לסכנת הפצצה מן האוויר. בבתי הדר-הכרמל, הבנויים על עמודים בצלע ההר, נבנו בכניסות לבתים קירות בין העמודים ליצירת מקלטים. עכשיו עמדו מקלטים אלה עזובים, כאילו המתינו לנו שנשתמש בהם.
מצאתי בניין מתאים ברחוב הגידם מספר 3. הבעלים לא היו בארץ, ואת ענייני הבית ניהלה אישה שגרה בקומה העליונה. הצגתי את עצמי כעולה חדש שעסק בפולניה בייצור צעצועי עץ ומבקש לחדש את עסקיו בארץ. נראה שהדבר התקבל על דעת הגברת. בכלל, היא שמחה לדבר עם אדם השומע את השפה היחידה שהייתה מובנת לה - גרמנית. וכמובן מאליו, דובר השפה הגרמנית היה בעיניה אדם ישר והגון, רחוק מטרוריזם, שאפשר להשכיר לו את המקלט.
אחרי יומיים הותקנה דלת והובאו "הרהיטים"; שולחן ישן וכמה ארגזי עץ, ועל הקיר נתלו פטיש ומשור. אחד מאנשינו ירד לעיר התחתית, מצא בית-מלאכה לצעצועי-עץ, ולהפתעת בעל-הבית ביקש לקנות שברי צעצועים שאין חפץ בהם. האיש שמח להיפטר מהפסולת, כולל נסורת עץ מן הריצפה, וכל הכבודה פוזרה בשטח המקלט שלנו. השכנים הסקרנים, שרצו לדעת מה עושים האנשים במקלט, יכלו להיווכח כי אכן זה בית-מלאכה לצעצועי עץ.

בעיית המגורים של מפקד המחוז מצאה פתרון אורגינלי: ⁴

אבישג [מירה בר-און], אחת מחברות הארגון שפעלה ב"דלק", הייתה בידידות עם משפחת בינה בחיפה. אבי המשפחה, ברוך בינה, הצטרף למנגנון הממשלתי והגיע לדרגת קצין מחוז הצפון. לאחר שיצא לגמלאות, התגורר עם אישתו בדירה גדולה על הר הכרמל. אבישג שכנעה אותו להשכיר חדר לאדם צעיר. מלצקי הציג את עצמו כסטודנט בטכניון שמשפחתו בתל-אביב.כפליט המבוקש על-ידי המשטרה, לא יכול היה לצפות למקום בטוח יותר.

מלצקי מצא בחיפה גרעין טוב של ותיקים וכן את קבוצת הבולגרים שעלו זה לא מכבר מבולגריה. לאחר התארגנות ראשונית, הקדיש את מרב זמנו לגיבוש יחידת הח"ק (חיל הקרב). כדי להקנות להם ניסיון קרבי, ביקש מן המטה הארצי לשתף את החיפאים בפעולות קרב. ואכן, בפעולת החרמת הכסף מהרכבת ליד חדרה, ב-12 בדצמבר 1945 ⁵, השתתפו גם יעקב גולדברג ויצחק נסים מחיפה וכן שרה לבני. גם בהתקפה על בית-הסוהר המרכזי בירושלים (שנערכה ב-19 בינואר 1946), השתתפו מספר לוחמים מחיפה, ביניהם משה פניצ'ב ("עמיאל"), שלימים נתמנה למפקד הח"ק (חיל הקרב) בחיפה.
את הפיקוד על ה"דלק" (שירות הידיעות) מסר מנדל מלצקי לסימון שפושניק, שהיה בעל חנות מזון סיטונית בעיר התחתית, והיו לו קשרים רבים במשטרה וגם בקיבוצים, שרבים מהם היו קונים בחנותו.

הסזון הביא להרס התשתית של האצ"ל בחיפה, וגם את שירות הידיעות ("הדלק") היה צריך לבנות מחדש. סימון שפושניק החל את עבודתו מן המסד, ובעזרת יעקב עמרמי ("יואל"), שהיה אחראי על הדלק הארצי, נוצר קשר עם שני שוטרים יהודים ששירתו בחיפה ושהיו בעבר חברים בארגון: יעקב למפרט ונתן מימון. יעקב למפרט עזר גם ללח"י, והוא זה שהעביר להם ידיעות על מסלול מהלכיו של הקצין הבריטי מרטין וכן את העובדה שהייתה לו פילגש ארמנית. בעזרת ידיעות אלה הצליחו אנשי הלח"י להתנקש בחייו של מרטין.
במשך הזמן התרחבו הקשרים עם המשטרה, ושוטרים שהיו קשורים עם ארגון ההגנה מסרו ידיעות גם לאצ"ל. בבולשת בחיפה שירתו שני קצינים יהודים - מקס שינדלר וחיים זקס. בעוד שינדלר שירת את אדוניו באדיקות ועשה כמיטב יכולתו כדי לפגוע במחתרת העברית, היה חיים זקס קשור עם הדלק בחיפה. הוא העביר מידע שוטף של הבולשת וכן מעטפות ובהן חומר סודי. באחת המעטפות היו תמונות של שלושה בריטים שעבדו בבולשת והסתובבו בעיר מחופשים לקיבוצניקים. באחד המקרים מסר זקס שעומדים לעצור את אחד מאנשי האצ"ל, "גיורא", שהתגורר בקריית אתא. סימון שפושניק יצא מייד לקריית אתא כדי להזהיר את גיורא (יעקב גולדברג, פליט מבני-ברק), שהיה מפקד הסניף בקריות. "גיורא" הצליח להימלט לפני שהמשטרה הגיעה לביתו.
סימון מספר בעדותו כי הדלק הצליח לשתול את שאול רזיאל כעובד בבולשת בחיפה ושאול הצליח להעביר ידיעות רבות הקשורות לארגון. אלא שבאחת הפעמים ערכה המשטרה חיפוש בביתה של שרה רוזנברג-לבני, שם נמצא חומר שהועבר על-ידי שאול רזיאל וכתוצאה מכך נעצרו השניים.
באחת הפגישות, מסר השוטר למפרט כי במשטרה מתנהלת חקירה בדבר מהימנותו של אחד העובדים הבכירים במלון סבוי (בו נהגו הבריטים להתאכסן) וזאת משום שנודע להם כי היה בעבר חבר בית"ר בצ'כוסלובקיה. בעקבות ידיעה זו, יצר סימון קשר עם אותו יהודי, והציע לו להצטרף לארגון. היהודי סירב להיות חבר מן השורה, אולם הסכים למסור ידיעות על תנועות הבריטים במלון. יתרה מזאת, הוא אף יצר קשר עם אחד העובדים במלון וינדזור וכן עם בתי-מלון נוספים, וכך נוצרה רשת שלמה של מעקב אחר הבריטים שנהגו להתגורר בבתי-המלון בחיפה. כך נודע לדלק, משיחה בין קצינים בריטים, על מבצע "אגאתה", לפני שנקבע תאריך הביצוע (הוא בוצע בסופו של דבר ב-29 ביוני 1946 ונודע בשם "השבת השחורה").
יש לציין כי קל היה לקבל ידיעות מאנשי הבולשת הבריטית באמצעות שוחד, אלא שלאצ"ל לא היו אמצעים מספיקים, ועל-כן נאלץ שירות הידיעות של הארגון להסתפק באנשים שהסכימו להעביר ידיעות ללא קבלת תמורה כספית.
בנוסף לאיסוף ידיעות, עסק הדלק גם באספקת תעודות זהות מזויפות. לשם כך הצליחו להשיג ממשרד הפנים טפסים ריקים, מהם הוכנו התעודות, וכן חותמת של קצין המחוז. כל שנותר לעשות היה למלא בטפסים שם וכתובת והרי לך תעודת זהות כשרה למהדרין. תעודות אלה שימשו את חברי הארגון שהיו ברשימת המבוקשים אצל הבולשת.
כאשר תכננו את הטבעתה של המשחתת הבריטית שעגנה בנמל חיפה (ראה להלן), התעורר הצורך בתעודה אותנטית שבעזרתה אפשר יהיה להיכנס לנמל. שתי חברות הארגון התחזו לזונות ועמדו ליד הקזינו בחיפה. כאשר התקרב קצין מחיל הים, לכדו אותו ברשתן, ואחרי שהגיעו לעמק השווה בעניין התשלום, נכנסו למונית שעמדה בקרבת מקום ושהייתה נהוגה בידי חבר האצ"ל. יחד נסעו להר הכרמל ולפני שהספיקו לבצע את אשר לשמו נסעו, התנפלו עליהם מספר בחורים, שדדו את כספם ותעודותיהם וזרקו אותם בבושת פנים מן המונית. בכרוניקה דווח העניין כמעשה פלילי, והבולשת הבריטית לא קשרה אותו עם כניסתו של חבר האצ"ל לנמל, שהשתמש בתעודות של אחד מקציני חיל הים, כדי לפגוע באוניות הצי הבריטי.
גם הארכת דרכונו של מפקד הארגון קשורה עם הדלק בחיפה, ומעשה שהיה כך היה: אחת מ"תחנות הדואר" של הארגון בתל-אביב הייתה בדוכן ספרים משומשים ברחוב נחלת-בנימין, שהיה שייך לאחד בשם ברוך מינקובסקי. בדוכן זה היו ספרים מסוימים שמינקובסקי לא היה מוכן למכור בעד שום הון, כי בתוכן החזיק פתקים שהיו מועברים בין יואל (מפקד הדלק הארצי) לבין אבא שרצר ("מיכאל"), ששימש מפקד הדלק בתל-אביב. באחד הימים הבחין מיכאל בדרכון שהוכנס לאחד הספרים הנדירים. כששאל את מינקובסקי לפשר הדבר, סיפר לו הלה כי יש לו קונה קבוע אחד בשם ד"ר יונה קניגסהופר מפתח-תקוה, שנהג לקנות ספרי פילוסופיה. לימים התעניין בשני ספרים עבי כרס, אולם לא היה לו כסף כדי לרוכשם, וביקש להשאיל לו אותם ובתור עירבון השאיר את דרכונו. "כבר כחצי שנה מונח הדרכון אצלי, וד"ר קניגסהופר עדיין לא שילם לי את שלוש הלירות שהוא חייב לי", סיפר מינקובסקי. מיכאל הוציא מכיסו שלוש לירות ופדה את הדרכון, אשר שימש את מנחם בגין לאחר שעבר לגור ברחוב רוזנבאום, ליד רחוב דיזנגוף. היה זה דרכון אמיתי, בחתימת משרד הפנים בתל-אביב, ששם נושאו לא נמצא ברשימת המבוקשים של הבולשת הבריטית. אלא שכעבור זמן קצר פג תוקפו של הדרכון והיה צורך להאריכו. יואל חשש להביא את הדרכון למשרד הפנים בתל-אביב, ולכן פנה לד"ר מקס שימל בחיפה, איש הדלק, שהיה עורך-דין במקצועו והיו לו קשרים הדוקים עם פקידים שטיפלו בדרכונים של אנשים שהיו קשורים עם הנמל. ד"ר שימל לקח את הדרכון, שהיה בחתימתו של ד"ר קניגסהופר מתחת לתמונתו של מנחם בגין, והסביר לפקיד כי בעל הדרכון הוא ידיד טוב שנמצא בתל-אביב ומפאת מצב בריאותו אינו יכול להגיע לחיפה. כעבור מספר ימים העניק יואל למפקד האצ"ל דרכון חדש על-שם ד"ר קניגסהופר ועליו חותמת אותנטית של משרד הפנים הבריטי. ⁷
תפקיד נוסף שהוטל על הדלק בחיפה, היה הקשר עם אסירי הארגון שריצו את עונשם בבית-הסוהר בעכו. כזכור התגוררה בעכו משפחה יהודית אחת בלבד; הייתה זו משפחתו של נחמיה כתריאל מגריל. מגריל היה תלמייד חכם, והרבה לבקר בכלא עכו, שם שימש כשליח ציבור בשבתות ובחגים. שפושניק פנה אליו וזה יצר קשר עם הערבי שהיה אחראי על בית-המלאכה ודרכו הועברו מכתבים אל אסירי הארגון. מאוחר יותר הועבר חומר לבית-הסוהר באמצעות דפנות כפולות שהותקנו בארגזים ששימשו להעברת אוכל כשר. גם הספרים שהועברו לבית-הסוהר נוצלו, והכריכה שימשה לאחסון מכתבים. אולם השיא היה כאשר לקראת הפריצה לכלא עכו הצליחו להעביר לאסירים, באמצעות תחתית כפולה של קופסאות מזון, חומר נפץ ונפצים (ראה להלן). בנוסף לקשר של העברת מזון וספרים, נהגו חברות הארגון לבקר בבית-הסוהר באמתלה שאחד האסירים הוא קרוב משפחה. מירה פרברוב-בר-און ("אבישג"), ששימשה מזכירת הדלק בחיפה, נהגה גם לאפות עוגות ובתוכן מכתבים, ולפני כל חג הועברו העוגות באופן אישי אל האסירים.
אחד הפעילים בדלק בחיפה היה נסים חזקיה, שעלה ארצה מבולגריה בספטמבר 1944 והיה נשוי לאירנה, אף היא ילידת בולגריה. נסים היה איש הקשר עם שוטרים יהודים ששיתפו פעולה עם הארגון. לפני צאתם של הבריטים את הארץ, נהג נסים לקנות מהם ציוד צבאי, ובאחד המקרים קנה, תמורת 40 לירות, מכונית שהייתה מלאה בנשק וציוד צבאי אחר. ⁸

ניסיון ההתנקשות בקפראטה ⁹

הקצין הבריטי קפראטה היה אחראי על מחוז חיפה והצפון, והאצ"ל ראה בו אחראי ישיר למותו של אשר טרטנר (ראה לעיל). בנוסף לזאת היה אִתו חשבון ישן, עוד משנת 1929, כאשר היה אחראי על המשטרה בחברון ולא נקף אצבע כדי למנוע את הטבח הנורא שעשו הערבים ביהודים.
ההתנקשות נעשתה באישור ההנהגה של "תנועת המרי העברי" והביצוע היה משותף לאצ"ל וללח"י.
קפראטה התגורר בווילה על הר הכרמל והיה יוצא מדי בוקר מביתו במכונית "פורד" כחולה דקות מספר לפני השעה שמונה, ומגיע למשרדו בשעה שמונה בדיוק. הוחלט לארוב לו בכניסה להדר הכרמל, לחסום את דרכו בעזרת משאית, וכאשר מכוניתו תאט - לירות לתוך המכונית.
הפעולה נקבעה ליום שישי, ה-15 בפברואר 1946 והשתתפו בה שבעה בחורים, ארבעה מהאצ"ל (ביניהם דניאל אטאס, נהג הרכב, שלמה קליך ואחרים) ושלושה מלח"י. למפקד המבצע נתמנה יוסף קרמרמן, שהגיע מתל-אביב. את אשר אירע אותו בוקר, מתאר הנציב העליון, הגנרל קנינגהם, במברקו לשר המושבות: ¹⁰