|
|
ההגנה פורשת מן המרד
בתקופת "תנועת המרי העברי" האצ"ל התחזק מוסרית וחומרית. האהדה בקרב היישוב היהודי בארץ לאצ"ל גברה מאוד, מספר המתנדבים לשורותיו הלך וגדל, ומצבת הנשק גדלה בעקבות פעולות ההחרמה שבוצעו במחנות הצבא הבריטי. לאחר פירוק "תנועת המרי העברי" השתחרר הארגון מן המגבלות שהטילה עליו מפקדת ההגנה והגביר את מכותיו בבריטים.
ב-8 בספטמבר 1946 נפתחה מערכה צבאית שנמשכה שלוש יממות באזורים שונים בארץ. בעיתון "הארץ" מיום 9 בספטמבר מופיעה כתבה המתארת את אשר אירע בחיפה:
|
אתמול בצוהריים נשמעו בחיפה שלוש התפוצצויות , שתיים במזרח העיר ואחת במערבה. הדבר היה בשעה 12:30. נתברר כי אלמונים פוצצו את תחנת האיתות של הרכבת שעל-יד גשר "של" המשמשת את קו הרכבת חיפה-עכו וחיפה-צמח והיא נהרסה כליל. התחנה הוצאה מכלל שימוש, אך תנועת הרכבות בשני הקווים הנ"ל לא הופסקה. ההתפוצצות השנייה אירעה על-יד מעבר הרכבת סמוך לבתי הזיקוק... כן הונח חומר נפץ תחת אחד מגשרי הרכבת בסביבות בת-גלים בקו חיפה-עתלית, אך שם היה הנזק קטן מכיוון שחומרי הנפץ העיקריים לא התפוצצו בזמנם... |
אך ההתקפה העיקרית באותו יום הייתה פיצוץ צינור הנפט המשמש להטענת הנוזל השחור על אוניות תובלה. את מהלך הפעולה מתאר משה לוי ("יריב"), שאף לקח בה חלק: 1
בבוקר יום הפעולה ירדתי לעיר התחתית בחיפה ושכרתי טנדר להובלת רהיטים, כביכול, מהר הכרמל להדר הכרמל. לאחר משא ומתן עם הנהג על המחיר, עלינו שנינו על המכונית ונסענו לאחוזה. ליד החורשה ביקשתי מן הנהג לעצור ובן-יהושע, שחיכה לנו שם, אילץ את הנהג באיומי אקדח לרדת מהמכונית ולהיכנס לחורשה. הנהג הוזהר, לבל ינסה לברוח או לצעוק. הובטח לו, שאם יתנהג כראוי, תוחזר לו מכוניתו ללא כל פגע והוא אף יקבל תמורה יפה.בשעת לילה מאוחרת התקיפה יחידה של האצ"ל את תחנת הרכבת בביתיר שליד ירושלים, ופתחה באש על רכבת המשא שעשתה דרכה מירושלים לתל-אביב. באותו זמן הותקפו גם מתקני הרכבת במקומות שונים בארץ.
נהגתי במכונית למחסן כדי להעמיס ארבעה מטעני חבלה ונשק. כל הציוד נארז בשני שקים והונח בארגז המכונית. משם נסעתי להר הכרמל לאסוף את אליעזר סודיט-שרון ("קבצן"), שנתמנה למפקד הפעולה, וכן את משה עמיאל ושלמה קאלך ויצאנו במהירות לעבר בתי הזיקוק.
כשהתקרבנו לבתי הזיקוק, עצרתי את המכונית לרוחב הכביש, וכולנו ירדנו ממנה כדי לבצע את המוטל עלינו.
התנועה על הכביש נעצרה, לפי דרישתנו, תוך שאנו מאיימים בנשק על הנהגים. שלמה קאלך ואני הצבנו שלטי אזהרה, עליהם נכתב בעברית, ערבית ואנגלית, "סכנה מוקשים". "קבצן" ועמיאל לקחו את המטענים, הצמידו אותם לצינורות הנפט והפעילו את מנגנוני ההצתה.
תוך דקות מספר חזרו כל הלוחמים למכונית, שמנועה פעל כל הזמן. לפתע כבה המנוע וכל הניסיונות להתניעו עלו בתוהו. חרדה אחזה בבחורים, שידעו שמועד הפיצוץ קרוב מאוד. "יריב! מה קרה?" צעק "קבצן".
מבלי לבזבז זמן יקר, קראתי: "המנוע כבה. חבר'ה, צריך לדחוף את המכונית כדי להתניעה!"
ואכן כולם זינקו ודחפו את המכונית. המנוע הותנע ואנו הסתלקנו במהירות מן המקום...
לפתע החריד פיצוץ עז את הסביבה וכוחות גדולים של צבא ומשטרה זרמו למקום, אלא שאנו היינו כבר בהדר-הכרמל, שם הורדתי את הלוחמים והמשכתי למחסן כדי לאחסן את הנשק. משם נסעתי להחזיר את הטנדר לבעליו, שילמתי לו בעין יפה ושחררתי את בן-יהושע ששמר עליו כל הזמן.
לא חלפו שבועיים ימים ושוב יצאו לוחמי האצ"ל בחיפה לפעולת חבלה.
פיצוץ תחנת הרכבת המזרחית2
ב-20 בספטמבר 1946 ירד מאיר מורנו העירה כדי להחרים מכונית טנדר שהייתה דרושה לפעולה. מאיר נהג בטנדר לנקודת הריכוז בחדרה של שרה רוזנברג-לבני אשר ברחוב קַסֶל. כמפקד הפעולה נתמנה יואל קמחי ("עזריאל"). קמחי הסביר את מהלך הפעולה, ולאחר מכן יצאה החבורה לקריות, העמיסו על המכונית את חבית חומר הנפץ, ומשם יצאו לכיוון תחנת הרכבת המזרחית. בהגיעם למקום, גלגלו ישראל הדני ויאיר מורנו את החבית למרכז התחנה, והציבו ליד החבית שלטי אזהרה בעברית, ערבית ואנגלית. את השלטים צייר חיים וייספיש-שפיר, שאף השתתף בפעולה. "עזריאל" הוציא את הניצרה וכך הפעיל את מנגנון ההצתה של המוקש. הלוחמים מיהרו אל המכונית ובדרכם צעקו "ברוד", "ברוד" (חומר נפץ בשפה הערבית), וזאת כדי שהאנשים יפנו את אזור התחנה ובכך ימנעו קורבנות אזרחים. בחוץ חיכה משה לוי במכונית נוספת וזאת כדי לשמש כוח חיפוי בעת הפעולה והנסיגה. לאחר הנסיגה טלפן ישראל הדני למנהל התחנה והזהיר אותו מפני הפצצה שהוטמנה בתחנה. המנהל הזעיק את המשטרה ומומחי חבלה מן הצבא הגיעו למקום וניסו לנטרל את המוקש. הם קשרו חבל סביב החבית ובשעה שניסו להזיזה ממקומה, חלה התפוצצות אדירה שהרסה כליל את תחנת הרכבת. בשעת הפיצוץ היו כל הלוחמים בדרכם לבסיס.
|
|
| תחנת הרכבת המזרחית בחיפה לפני הפיצוץ | תחנת הרכבת המזרחית בחיפה לאחר הפיצוץ |
בשידור של "קול ציון הלוחמת" (תחנת השידור של האצ"ל) מיום 22 בספטמבר, ניתן תיאור קצר של הפעולה בחיפה, ונאמר שם, בין היתר: 3
[...] בזמן ההתקפה הצטופפו באולם התחנה עשרות אזרחים ערביים, שהוזהרו בשפה הערבית מפני הסכנה. כן נדרשה בטלפון הנהלת הרכבות לפנות מייד את הבניין. הדרישה נתמלאה. כל הבניין פונה וכך נמנעו קורבנות אדם מקרב האוכלוסייה האזרחית [...]יומיים לאחר מכן, הניחה יחידה של האצ"ל מוקשים על פסי הרכבת בקו חיפה-חדרה, ורכבת הדלק שעברה במקום פוצצה ועלתה באש. בהודעה לעיתונות נאמר: 4
|
אמש בשעה 7:30 נשמעו שלוש התפוצצויות חזקות צפונית לחדרה. רכבת שמנים ובנזין פוצצה בקו בק"מ ה-46. רוב הקרונות ירדו מן הפסים וחסמו את הקו. נהג הקטר ועוזרו, לאחר שהוזהרו על-די אלמונים, עזבו את הקטר וברחו ברגל לתחנת חדרה... |
ב-17 באוקטובר 1946 פורסמה בעיתונות הודעה רשמית, בה נאמר: 5
|
קווי הטלגאף התת-קרקעיים של הצבא לחיפה נמצאו מנותקים ליד רמתיים, אמש בשעה מאוחרת. חוט הטלגראף קבור עמוק מכדי שהדבר יהיה מקרה. נעשים עתה תיקונים. ניתוק הקו נעשה על-ידי מומחים, מוסיפה ההודעה לעיתונות בשעה יותר מאוחרת. משטרת היישובים מודיעה ש-8 יהודים נראו חופרים בקרבת המושבה ירקונה אמש. |
ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים
כאשר הוחלט להתקיף את תחנת הרכבת בירושלים, נתמנה היינריך ריינהולד ("ינאי") למפקד הפעולה. יום לפני הביצוע, ב-29 באוקטובר 1946, הגיעו יצחק אבינועם, מפקד מחוז ירושלים, ועמיחי פגלין ("גידי"), קצין המבצעים הראשי, לדירתו של ינאי בשכונת רחביה. אותו ערב היה עוצר בירושלים, אולם מספר שכונות, וביניהן רחביה, היו מחוץ לאזור העוצר. מטרת הביקור הייתה לברר מדוע ינאי לא הגיע לפגישה שנקבעה לו לאותו ערב. השניים עלו לקומה השנייה, ואת הדלת פתחה בעלת הבית שבדירתה שכר ינאי חדר. אבינועם אמר לה כי הם באו לבקר את ינאי, ומה רבה הייתה הפתעתם כאשר התשובה הייתה שינאי אינו בבית. המחשבה הראשונה הייתה שינאי נחטף על-ידי ההגנה, או אולי נעצר בידי הבריטים. בכל מקרה הוא עלול להיחקר על פעילותו, ואבינועם החליט לנקוט אמצעי זהירות מחשש שמא לא יעמוד ינאי בחקירה ויגלה את תוכנית ההתקפה על תחנת-הרכבת. כמו-כן היה צורך למצוא מפקד חדש לפעולה.
למחרת היום, ב-30 באוקטובר, הגיעו אבינועם וגידי לחדר בשכונת "סוכת שלום", ששימש כמקום היציאה לפעולה. משעה שבע בבוקר הסתננו פנימה, בזה אחר זה, לוחמי הח"ק (חיל הקרב). בין הבאים היה גם אליהו לוי ("אביאל"), מבכירי המפקדים בירושלים, אשר שותף בהכנות וידע את פרטי התכנית. אביאל מונה למפקד הפעולה במקומו של ינאי, אולם הוחלט לעכב את היציאה ולברר תחילה מה קורה בשטח. בשעה עשר נשלח הקַשר סלומון לסייר באזור תחנת-הרכבת. סלומון יצא רכוב על אופנועו, וכעבור זמן קצר חזר והודיע כי לא ראה כל דבר חשוד. כעבור שעה נשלח סלומון לסיור נוסף ובשובו הודיע לאבינועם, בשנית, שלא ראה כל דבר חשוד. סלומון נשלח בשלישית לסייר באזור תחנת הרכבת. כאשר חזר, פגש תחילה את אביאל, שכבר ישב עם הבחורים בתוך המונית וחיכה לאות כדי לצאת לדרך.
"מה נשמע?", שאל אביאל.היה זה לפני שסלומון הספיק לדווח לאבינועם על תוצאות הסיור. אביאל נתן את האות ולוחמי הח"ק יצאו בשתי מוניות (שהוחרמו באותו בוקר בירושלים). במונית הראשונה היו יוסף לוי ("כושי") ומסעוד בוטון, מחופשים לסבלים ערביים. במונית השנייה ישבה סימה פליישהקר-הויזמן לבושה שמלה חגיגית ולידה אליהו לוי ("אביאל") לבוש חליפה ועניבה. השניים היו צריכים להיראות כזוג מאושר היוצא לירח דבש. אִתם במכונית היו שלושה אנשי אבטחה וליד ההגה ישב מאיר פיינשטיין. בתא המטען היו שלוש מזוודות מלאות חומר נפץ ובהן מנגנוני הפעלה.
"הכל בסדר", ענה סלומון.
כאשר הגיעה המונית עם הלוחמים ושלוש המזוודות לתחנת הרכבת, ניגשו אליה שני "הסבלים" שהגיעו במונית הראשונה וחיכו ל"לקוחות" שלהם. סימה ואביאל ירדו מן המונית, וקבוצת סבלים ערביים הציעו את שירותם, אולם אביאל בחר בכושי ובבוטון, למורת רוחם של יתר הסבלים. כושי ובוטון הוציאו את המזוודות מן המונית והניחום בחדר הקבלה, ליד הקופה. אביאל הפעיל את מנגנון ההשהיה שהיה מחובר למטענים, וסימה ניגשה לקופה לקנות כרטיסים. עד כאן הכול הלך כשורה ואיש לא חשד בזוג המאושר ובשלוש מזוודותיו. לאחר שהכרטיסים היו בידה, הוציאה סימה מתיקה שלט גדול עשוי בד והניחה אותו על המזוודות. בשלט היה כתוב בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית) "סכנה מוקשים" ובצד היה מצויר סמל האצ"ל. שוטר ערבי שעמד בקרבת מקום ניגש אל סימה, אחז בשמלתה ושאל: "מה זה?" סימה לא איבדה את עשתונותיה, הלמה בפרצופו והשתחררה ממנו. אחד המאבטחים ראה את המתרחש וירה בשוטר הערבי בתת-המקלע שבידו. הלוחמים רצו לעבר שתי המוניות שחיכו בפתח התחנה ונדחסו פנימה. לפתע ניתך על המכונית מטר כדורים שנורו מכל הכיוונים. פיינשטיין, שישב ליד ההגה, נפצע קשה בידו השמאלית, אולם המשיך לנהוג ביד אחת בלבד. סימה, שישבה לצדו, קרעה את חולצתו וחבשה את ידו הפצועה. אש התופת לא פסקה, ונוסף לפיינשטיין נפצע אזולאי בבטנו וברגלו והורביץ נפצע מכדור שפגע בצווארו. פיינשטיין הפצוע המשיך בנהיגה מהירה והצליח להתחמק מהמשוריין הבריטי שרדף אחריהם. המכונית הגיעה לוואדי ונעצרה בכניסה לשכונת ימין-משה, שם חיכו מספר בנות שאספו את הנשק. סימה ליוותה את פיינשטיין לשכונת ימין-משה, והם נכנסו לאחת הדירות, שהתגוררו בה זוג זקנים. סימה השכיבה את הפצוע על אחת המיטות, פתחה את החבישה שעשתה לו במונית וקשרה את היד בחוסם עורקים. בעודה מטפלת בפיינשטיין, נכנס לחדר נער כבן 14 ואמר לה שהמשטרה הגיעה לשכונה והשוטרים הולכים בעקבות סימני הדם. סימה ביקשה מן הילד לכסות את הדם בעפר והיא עצמה יצאה החוצה לראות במו עיניה את המתרחש. התברר כי השוטרים הספיקו להגיע עד לבית בו שכב פיינשטיין, וסימה חששה שיאסרו גם אותה. היא התכופפה כאילו לשרוך את נעליה וכך הסתירה את שמלתה שנקרעה במאבק עם השוטר הערבי. אחר התרחקה מן המקום בזהירות, ויצאה את אזור ימין-משה.
אזולאי, שנפצע בבטנו וברגלו, הועבר אף הוא אל אחד מבתי ימין-משה, שם נחבשו פצעיו. כעבור זמן קצר הוקף כל האזור בכוחות מוגברים של משטרה ועוצר הוטל על השכונה כולה. כל הגברים נתבקשו לצאת את בתיהם ונקראו למסדר זיהוי. שני הפצועים נתפסו והועברו, תחת משמר, לבית-החולים הממשלתי.
הורוביץ וביטון שצעדו לכיוון המרכז המסחרי, נעצרו על-ידי חיילי הלגיון הערבי, שמסרום לידי המשטרה הבריטית.
בשעה 2 אחר הצוהריים הגיעו שוטרים רבים לתחנת הרכבת וכאשר חבלן המשטרה ניסה להרים את אחת המזוודות, אירעה התפוצצות שהחריבה את אולם התחנה. מן ההתפוצצות נהרג החבלן.
אבינועם שהה באחד מחדרי הארגון כאשר הגיעו אליו הידיעות על המארב ששמו הבריטים ללוחמי הח"ק וכן על הפצועים והמעצרים. בעודו מעכל את החדשות, הודיעו לו כי המשטרה תפסה מחסן נשק בגבעת-שאול. אבינועם נזכר כי מחסן הנשק הזה היה ידוע גם לינאי. הוא פנה אל עדינה חי (שהייתה קשרית המחוז) וביקש ממנה לנסוע מייד לתל-אביב כדי להעביר פתק למפקדה. בפתק היו כתובות שתי מלים:
"ינאי סרח".ידיעה רדפה ידיעה וכולן היו קשורות בינאי. המשטרה ביקרה במספר חדרים בירושלים שהיו ידועים לינאי. נתפסה מכונית המחוז, שחנתה במגרש חנייה ליד בית-הבריאות "שטראוס", עובדה שהייתה ידועה לינאי. בתל-אביב נעצרו נחום סלונים ושמואל קרושניבסקי, ובחיפה עצרה המשטרה 6 אנשים ששהו בחדרים שהיו ידועים לינאי: יצחק פרידמן ("אליצור") ששימש מפקד המחוז, (נעצר במקום מגוריו ברחוב הרצל 38), וסגנו פנחס בן-חורין (ראה להלן), שרה קאלך-מדליון ואחיה שלמה קאלך וכן רבקה מדליון, ששהתה במקרה במקום ולא הייתה חברת האצ"ל (השלושה נעצרו ברחוב החלוץ 48), וחיים רודריג שנעצר במקום מגוריו. הבחורים נלקחו לקישלה בחיפה ולאחר מכן נשלחו למחנה המעצר בלטרון, בעוד הבנות נשלחו לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.
יצחק פרידמן ונחום סלונים לא נשארו זמן רב בלטרון. הם ניצלו את ביקורו של רופא השיניים, שהיה בא למחנה אחת לשבוע, כדי להימלט. תחילה שלחו החוצה את דגם מנעול המטען האחורי של המכונית, שהכינו באמצעות נר שעווה שלָשו, וכעבור שבועיים הגיע בדואר המחתרת המפתח. ב-8 בפברואר 1947, הוא יום הבריחה, הצליח אחד החברים לשחד את השוטר הערבי ששמר על המכונית כל שעות שהותו של הרופא במחנה, ושכנעו להתלוות אליו למטבח המחנה. סלונים פתח את מכסה תא המטען והשניים נדחקו פנימה. המכונית יצאה את שער המחנה ללא תקלות וגם לא נבדקה על-ידי משמרות הצבא שעצרוה בדרך. השניים הגיעו בשלום לירושלים, ומשם הועברו על-ידי חבריהם לתל-אביב. 6
סלונים חזר לפעילות מבצעית במסגרת ח"ק תל-אביב ויצחק פרידמן עסק בהדרכה ונתמנה אחראי על מחלקת ייצור חומרי הנפץ, שם ייצרו גם כספית רועמת (שהייתה חיונית להכנת רימונים). לאחר קום המדינה החל האצ"ל להשתלב בצה"ל במסגרת של גדודים. גדוד אחד, בפיקודו של אליהו כץ, שובץ בחטיבת "אלכסנדרוני" וגדוד שני, בפיקודו של איתן לבני, שובץ בחטיבת "גבעתי". גדוד שלישי, בפיקודו של יצחק פרידמן, היה בשלבי התארגנות, אולם בעקבות פרשת "אלטלנה" פורקו כל הגדודים ולוחמי האצ"ל הצטרפו לצה"ל כבודדים.
פרשת "ינאי"
היינריך ריינהולד נולד בגרמניה בשנת 1916 ובגיל 17 עלה ארצה בגפו. בשנת 1939 הצטרף למשטרת היישובים ושירת בצפת תחת פיקודו של הקצין היהודי מקס שינדלר, אף הוא יליד גרמניה. ב-1943, בזמן מלחמת העולם-השנייה, התגייס לצבא הבריטי והתמחה בחבלה. בכל זמן שירותו המשיך ריינהולד לעמוד בקשר מכתבים עם ידידו מקס שינדלר. ב-1 באפריל 1946 חזר ריינהולד לחיפה והחל לעבוד בשקם של הצבא הבריטי בבת-גלים (רק ב-25 במאי השתחרר פורמלית מהצבא בדרגת רב סמל). הוא התאכסן אצל יצחק פינקלשטין, חברו מילדות, וסיפר לו כי לאחר שראה את אשר קרה ליהדות אירופה, הגיע למסקנה כי הדרך היחידה לפתור את הבעיה היהודית היא גירוש הבריטים מן הארץ והקמת מדינה יהודית לאלתר. פינקלשטין, שהיה חבר אצ"ל, סיפר זאת לממונים עליו וריינהולד הופגש עם אליעזר סודיט-שרון ("קבצן") ששימש אותה עת מפקד הח"ק (חיל הקרב) בחיפה.
ניסיון להטביע משחתת בריטית
סודיט התרשם מאוד מעברו הצבאי של ריינהולד, וחשב כי הוא מתאים להשתלב בתוכנית להטבעת אוניית המלחמה הבריטית: מומחה לחבלה, בלונדיני ובעל עיניים כחולות, שולט היטב בשפה האנגלית ומכיר את דרכי התנהגותם של החיילים הבריטים. בפגישה סיפר ריינהולד לסודיט שהוא הספיק כבר להצטרף להגנה וכי הוא משתתף בקורס מכי"ם של ההגנה, אולם ברצונו לעזוב את ההגנה ולעבור לאצ"ל.
למחרת דיווח סודיט לעמיחי פאגלין ("גידי"), קצין המבצעים של האצ"ל, אשר אישר את שיתופו של ריינהולד בפעולת הטבעת המשחתת הבריטית, אולם הציע שריינהולד לא יפרוש מקורס המכי"ם של ההגנה. 7
על תוכנית הפעולה מספר זאב שרון (בנו של "קבצן"): 8
"גידי" הכין שתי חביות, חציין מלאות בחומר נפץ וחציין באוויר. שתי החביות היו מחוברות בשרשרת כך שאפשר היה להרחיקן זו מזו. אל החביות חוברו גם כמה משקולות. את החביות היה צריך להכניס לסירה, שתתקרב אל המשחתת ולאחר-מכן להטיל ממנה את החביות אל המים. סודיט היה אמור לרדת בעקבות החביות לקרקעית הים ושם לשחרר כמה מהמשקולות, עד שימצא את נקודת הציפה והאיזון של החביות במים. אז ידחף את החביות מתחת לפני המים עד שיגיע אל המשחתת. בהיותו ממש מתחת לאונייה, יוריד עוד כמה משקולות, כך שהחביות תצופנה משני צדי המשחתת. השרשרת המחברת את שתי החביות תגרום להן להיצמד לדופנותיו של כלי השיט.אליעזר סודיט סיפר למישה גרינברג את כל התוכנית וביום הפעולה היה גם אהרון קרמר שותף לסוד. לשניהם אמר סודיט כי הפעולה מתבצעת מטעם "תנועת המרי העברי".
את הפעולה אי אפשר היה לבצע ללא שיתופם של מישה גרינברג ואהרון קרמר, שאמורים היו לגבות את סודיט מן הסירה בשעה שהוא "מטייל" מתחת למשחתת.
ב-15 ביוני 1946, יום לפני הפעולה, התכנסו בדירתו של סלונים אנשי ח"ק תל-אביב, וביניהם גם ריינהולד, כדי לקבל תדרוך לפני צאתם לחיפה. היו שם גם יואל עמרמי (האחראי על המודיעין בארגון) ותפקידו היה להכין את המסמכים השונים שיאפשרו לבחורים להיכנס לנמל. החביות הועמסו על מכונית צבאית, וריינהולד במדי צבא נהג במכונית ובעזרת המסמכים שהכין עמרמי הצליח להיכנס לנמל ללא קושי. מישה גרינברג ואהרון קרמר קיבלו הודעה שהחביות הגיעו, והם ירדו לנמל כדי להעמיסן על סירת האמודאים. לאחר שסיימו את ההעמסה, הגיע למעגן אחד בשם שמוליק, שהיה אחראי מטעם ההגנה על נמל חיפה. כאשר שאל לְמה מיועדות החביות, סיפר לו מישה את התוכנית. שמוליק הודיע כי אי אפשר לבצע פעולה כזו מבלי שהוא ידע על-כך והתקשר מייד עם מטה ההגנה בתל-אביב. התשובה שקיבל הייתה לעצור מייד את הפעולה וכך עשה. סודיט וריינהולד עזבו מייד את שטח הנמל והשאירו מאחור את שתי החביות, שנלקחו בידי אנשי ההגנה. לאחר התקרית הזו עזבו אליעזר סודיט-שרון וריינהולד את חיפה ונסעו לתל-אביב. 9
על אשר אירע באותו יום, אנו מוצאים במסמך מארכיון ההגנה מיום 12.6.1946: 10
|
מאת אהרון קרמר חבר "אחדות" [ארגון ההגנה] היום, 12.6.46, בשעה 05:20 בא אלי בחור שהיה יחד אתי בקורס מ"כ באלונים לפני חודש וחצי. הוא היה סרג'נט בצבא ומומחה לחבלה. שמו יחיאל [ריינהולד] והוא עובד בנאפי [בשקם] בבת-גלים. דרש ממני להיות בשעה 0615 על-יד "ארמון" ושם אפגש עם אנשים שאני מכיר. כשהופעתי שם פגשתי במישקה גרינברג מרחוב הרצליה 20, עובד ב"עוגן" כאמודאי ואליעזר סודיט, עובד במעגן כאמודאי. מלבדם היה בחור גבוה, רזה, מכנסיים אפורות [הכוונה לעמיחי פאגלין] ומלבדו היה יחיאל וכן בחורה... בדרך הודיע לנו הבחור את הפרטים - ואלה הם: עלינו יהיה לחבל באוניית משחית בנמל. חומרים נקבל בנמל, זה יכלול שתי חביות, צינור צלילה שחור באורך של 100 מטר בערך, שרשראות ומשקולות. נצטרך לחבר את החומר ליד הפרופלורים והפעולה תהיה כעבור שעתיים (זמן). את החומר ימסרו לנו על-יד ספינות הדיג. החומר צריך היה להימסר לנו בשעה 0930. העניין היה חשוד בעיני והלכתי למסור את העניין לממונה עלי בשעה 0920. עברתי במקום המיועד לקבלת החומר וראיתי את שתי החביות - חביות נפט מלוכלכות בשמני סיכה מלמעלה. החביות נמצאות בפינה ליד מחסן "תנובה" על-יד המנוף הגדול... האיש ציין לי כי העניין סודי מאוד וכי ההוראה היא מהחוץ ופה רק מעטים מאוד יודעים מן העניין... בשיחה עם מישקה גרינברג שמעתי מפיו כי העניין ידוע לו מזמן שמתכוננים למעשה חבלה וכי כבר שאלו אותו לא פעם שאלות שונות בקשר לעניין בנמל. מספר רגעים לפני שנקראתי אליך (לחוקר) היה מישהו בנמל שדיבר עם מישקה גרינברג. כאשר שאלתי אותו אחר-כך מה העניינים, ענה לי כי העניין הוא לא שלנו... |
בעקבות הפרשה מתעוררות מספר שאלות: ראשית, כיצד זה משתפים בפעולת חבלה סודיט אדם שזה מקרוב הצטרף למחתרת, לא עבר דרך "ועדת קבלה" ולא הספיק ללמוד כהלכה את האידיאולוגיה של האצ"ל ואת חוקי הקונספירציה (סודיות)? שנית, מניתוח העובדות מסתבר כי הפעולה לא הובאה לדיון בפני מפקדת "תנועת המרי העברי". הייתכן שנעשה כאן ניסיון על-ידי גידי לעקוף את ההליכים עליהם הוסכם בין הארגונים וזאת מתוך חשש שפעולה מסוג זה לא תאושר? 11
במטה "תנועת המרי העברי" נערכה חקירה בקשר לכל העניין ובסופו של דבר החזירה ההגנה לאצ"ל את שתי החביות שהכילו חומר נפץ ושהוחרמו בנמל בידי ההגנה.
בסוף חודש יוני 1946 הועבר ריינהולד לירושלים ושם קיבל את הכינוי "ינאי". עיקר תפקידו בירושלים היה פעולות הדרכה. הוא הדריך בקורסי מפקדים ולימד את חניכיו כיצד מרכיבים מטענים ומהו מנגנון ההפעלה שלהם. כן הדריך את חניכיו באימוני שדה, שלא היו מקובלים כל כך עד אז. הוא היה מדריך טוב והכול היו מרוצים ממנו. אולם ינאי היה "אאוטסיידר", איש זר ומסוגר, שלא השתלב מבחינה חברתית בחיי הארגון בירושלים. הוא לא הצליח לרכוש ידידים בין חברי האצ"ל ובגלל אופיו המיוחד הייתה בקרב המפקדים הסתייגות ממנו. בתקופה הראשונה, הגביל מפקד המחוז, יצחק אבינועם, את פעילותו של ינאי לענייני הדרכה ונמנע מלשתף אותו בפגישות עם מפקדים גבוהים שבאו לירושלים לדיון עם אנשי המקום. אולם עם חלוף הזמן גבר האמון בינאי והוא אף שותף בפעולות צבאיות. בהתקפה על מלון המלך דוד נתמנה לסגן מפקד הפעולה וזאת בגלל מומחיותו בחבלה. כל הלוחמים שהשתתפו בפעולה עזבו את ירושלים מייד לאחר הביצוע ונסעו לתל-אביב. על-פי המוסכם הם הגיעו למועדון הקליעה "טיר" אשר על שפת ימה של תל-אביב, שם חיכה להם אבינועם בכל יום בשעה 12 בצהריים. המפקדים הירושלמים התפזרו ברחבי הארץ ורק עם פירסום הודעה בעיתון "דבר", שאמרה בין השאר "מזל טוב לתאומים", היו רשאים לחזור לירושלים.
היינריך ריינהולד ("ינאי") הופיע ליד מועדון "טיר" כעבור יומיים. הוא סיפר כי בשעת הנסיגה פנה לעבר העיר העתיקה, כפי שעשו גם משתתפים אחרים. ליד שער יפו נעצר על-ידי המשטרה והובל ל"קישלה". שם נחקר למעשיו, אולם תשובותיו לא סיפקו את החוקרים והם החליטו להשאירו במעצר. בצר לו, ביקש לאפשר לו לטלפן לידידו קצין המשטרה היהודי מקס שינדלר, אשר יוכל להעיד על חפותו. שינדלר הבטיח לעזור וכעבור זמן קצר שוחרר ינאי ונסע לתל-אביב. בפגישה עם אבינועם ביקש ינאי רשות לנסוע לחיפה כדי להודות לשינדלר על עזרתו, ומבוקשו ניתן לו. 12 בהיותו בחיפה, נפגש ינאי ביוזמתו עם מפקד המחוז יצחק פרידמן ("אליצור") ועם סגנו פנחס בן-חורין, כדי לספר לשניים פרטים ממקור ראשון על מהלך ההתקפה. 13 סביר להניח כי ינאי, שהיה קשור עם הבולשת, סיפר להם על הפגישה המתוכננת וכתוצאה מכך ניתן היה לבולשת למצוא את מקום מגוריהם. כאמור, נכללו פרידמן ובן-חורין בין אלה שנעצרו עקב בגידתו של ינאי.
במסמכי הבולשת שפורסמו בשנים האחרונות אנו מוצאים את הדוחות שמסר "ינאי" למפעיליו בבולשת הבריטית.
מעיון במסמכים השונים ומחקר העובדות ניתן להגיע למסקנה ש"ינאי" היה סוכן שנשתל על-ידי הבולשת הבריטית באצ"ל ובמקביל גם בהגנה.
ניסיון ההתנקשות בקצין שינדלר
שינדלר התגורר על הר הכרמל בחיפה. בדרך מביתו העירה הועמדה מכונית משא טעונה חומר נפץ. הורד ממנה גלגל אחד והיא נשענה על מַגְבֵּהַּ (ג'ק). אל המטען חוברו חוטי חשמל ובמגרש ריק, בקרבת מקום, נמצאו אנשי היחידה שהיו צריכים ללחוץ על המנגנון ולהפעיל את המטען ברגע שמכוניתו של שינדלר תעבור על-יד המשאית.ביוני 1947 חזר שינדלר לצור מחצבתו: 15
יואל קמחי, מפקד הח"ק בחיפה, החליט ברגע האחרון שכמות חומר הנפץ במטען גדולה מדי ועלולה לסכן את הבתים שבקרבת מקום. לכן הוריד כמחצית מכמות חומר הנפץ. כאשר מכוניתו של שינדלר עברה במקום, הופעל המטען ומן ההתפוצצות נהרג הנהג, בעוד שינדלר עצמו נפצע קשה והועבר לבית-החולים. לאחר שהחלים - עזב את הארץ.
|
יעקב שינדלר, קצין הבולשת בחיפה שעזב את הארץ לאחר הניסיון להתנקש בחייו, יוצא לגרמניה - מודיע ה"דיילי גראפיק". העיתון מוסיף שמוצאו של שינדלר בגרמניה והוא חוזר לארץ זו, בה יעבוד במשרדי שלטונות הפיקוח הבריטיים. הוא היה עד 1933 קצין במשטרת ברלין. |
לאחר מעצרו של יצחק פרידמן ("אליצור"), נתמנה שמואל מייטין מפקד מחוז חיפה והצפון. יחד עם מייטין נשלח גם יואל קמחי ("עזריאל") לחיפה והיה מפקד הסניף בעיר.
אגב, לאחר המעצר של פרידמן ובן-חורין, הוזמן דוד ענב לבולשת, והחוקר קונקווסט שאל באם הוא מכיר אדם בשם פרידמן. לאחר שדוד ענה בשלילה, הוציא קונקווסט ספר מן המגירה והראה אותו לדוד, שהודה כי הספר אומנם שייך לו (היה זה ספר שנשא את שמו של דוד ענב, ושהושאל לאליצור לקריאה). "כיצד אתה מסביר את העובדה שספר זה נמצא אצל פרידמן"? שאל החוקר. "איני יודע מיהו פרידמן וכיצד הגיע הספר אליו" ענה דוד. התשובה לא שכנעה את החוקר ודוד ענב נלקח אחר כבוד למחנה המעצר בלטרון.
שמואל מייטין
שמואל מייטין נולד בריגה (לטביה) ב-1920. בשנת 1934 עלה ארצה וסיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. שנה לאחר מכן הצטרף לאצ"ל וב-1939 נאסר בשעה שהשתתף בקורס מפקדים במשמר הירדן ונשפט לשבע שנות מאסר. שוחרר ב-1942 וחזר לפעילות באצ"ל. ב-1945 התמנה לסגן מפקד מחוז תל-אביב. השתתף בחבלה במסילת הברזל בדרום הארץ (אפריל 1946), ולאחר מעצרו של יצחק פרידמן התמנה, כאמור, מפקד מחוז חיפה והצפון.
ב-1967 הוסמך כעורך-דין.
על הלילה הראשון שבילה בחיפה, מספר מייטין ("אמנון") בעדותו: 16
בלילה הראשון החלטנו, "עזריאל" [יואל קמחי] ואני ללון במלון "הדר". לי הייתה תעודת זהות אמיתית, והייתי עדיין "כשר", ולעזריאל הייתה תעודת זהות מזויפת שהוכנה על-ידי האצ"ל. באותו לילה נערכה ביקורת משטרה בבתי-המלון בעיר. תעודתו של עזריאל נמצאה כשרה, בעוד תעודת הזהות שלי הייתה חשודה (מסתבר כי הפקיד הממשלתי שכח לשים עליה חותמת). כמובן שאת יתרת הלילה ביליתי במשטרה, לאחר שהוציאו כל מה שהיה בכיסי. למחרת בבוקר נלקחתי לחקירה שנמשכה כשעה ולאחריה נתנו לי תעודת שחרור והחזירו לי את כל הניירות שהוציאו מכיסי. באותו יום שכרתי חדר על הכרמל והחלטתי הייתה איתנה: לבצע במלואם את כל "שיגעונות" הקונספירציה שלי.כאשר נפגשו השניים למחרת היום, קינטר יואל קמחי את מייטין: "אני עם תעודת הזהות המזויפת נמצאתי כשר, ואתה עם התעודה הכשרה - נאסרת".
המצב בחיפה אכן היה קשה מאוד והיה ידוע כ"בית קברות" למפקדי המחוז שנשלחו לשם. התחלופה של מפקדי המחוז בחיפה הייתה הגדולה ביותר בארץ. הקושי בחיפה נבע הן בגלל הפעילות הרבה של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה), שפעל בשיתוף עם "פלוגות הפועל", והן בגלל הפעילות המיוחדת של המשטרה הבריטית, אשר ניסתה למנוע פגיעה באתרים האסטרטגיים של חיפה כמו: הנמל, צינור הנפט ובתי-הזיקוק. בסביבות חיפה היו מחנות צבא, ולעיתים קרובות נהגו החיילים להציב מחסומים בדרכים ולבצע חיפושים מדוקדקים.
זמן קצר לפני ששמואל מייטין קיבל את הפיקוד על מחוז חיפה, הוא נישא לפנינה ויחד נסעו לחיפה. פנינה מספרת שכאשר הזוג הצעיר התייצב בפני הוריה ובישר להם על רצונם להינשא, אמרה אימהּ של פנינה לשמואל: 17
"אתה בחור נחמד ואנו אוהבים אותך, אבל תחילה עליך לגמור להיות גנרל ורק אחר-כך תוכל להינשא לבת שלנו".גם פנינה חששה להינשא ללוחם מחתרת, שהיה נתון כל העת בסכנה מתמדת, אלא שלדבריה "כנראה שבגיל צעיר הרגשות מתגברים על השכל".
לאחר הנישואין עבר, כאמור, הזוג הצעיר לחיפה. הם הקפידו מאוד על חוקי הקונספירציה (הסודיות) והשתדלו שלא לעורר חשד כלשהו. באחד הימים ביקרה בחיפה ויקטוריה, קרובת משפחה של פנינה, וראתה את שמואל יושב יחד עם המקשרת שלו באחת ממסעדות "תנובה". היא הייתה מזועזעת וכאשר חזרה לתל-אביב פנתה אל אימהּ של פנינה ושאלה:
כיצד היית מגיבה אם היית רואה גבר צעיר, שזה עתה התחתן, יושב עם בחורה זרה?בביקורה הבא של פנינה בתל-אביב, שאלה אותה אימהּ:
ענתה האם: הצעירים של היום, פעם מתחבקים ופעם רבים. צריך לעזוב אותם לנפשם.
תגידי לי בבקשה, האם שמואל פגש את ויקטוריה לאחרונה?נחה דעתה של האם.
ענתה פנינה: כן, הוא סיפר לי שפגש אותה במסעדת "תנובה". 18
הבריטים מגבירים את מלחמתם במחתרת העברית
לקראת מינויו לתפקיד "ראש המטה הקיסרי הבריטי", יצא מונטגומרי ביוני 1946 לסיור במזרח התיכון, כדי לעמוד מקרוב על היערכות הצבא הבריטי באזור. יש לזכור שבאותם ימים הייתה השליטה במזרח התיכון חלק חשוב מהאסטרטגיה הבריטית. אלא שבעת ביקורו בארץ, התגבר המאבק המזוין בשלטון המנדט. היו אלה ימי "תנועת המרי העברי", שאיחדה תחת פיקוד אחד את שלושת ארגוני המחתרת בארץ: ההגנה, האצ"ל ולח"י. את מסקנתיו מן הביקור סיכם מונטגומרי במילים הבאות: 19
כתוצאה מן המצב בארץ התברר לי שהשלטון הבריטי הוא רק בשם; השולטים האמיתיים, לדעתי, הם היהודים. הסברתי למפקד הצבא בארץ (הגנרל ברקר) שאסור שמצב זה יימשך. עלינו ללחוץ על הממשלה בלונדון להחליט שיש להחזיר את השלטון האפקטיבי בארץ לבריטים. החלטה כזו תביא למלחמה ביהודים, ומבחינת הצבא תהיה זו מלחמה נגד אויב ערמומי ופנאטי, שלא יהסס לנקוט בחטיפות, רצח וסבוטג'.באותם ימים התנהל משפטם של מיכאל אשבל ויוסף שמחון שנתפסו ב-6 במרס 1946 לאחר ההתקפה על המחנה הצבאי בצריפין. השניים נפצעו במהלך ההתקפה מחילופי האש, ונתפסו במונית שעשתה את דרכה לבית החולים. שמחון ואשבל נידונו למוות, ובתגובה חטפו לוחמי האצ"ל חמישה קצינים בריטים שהוחזקו בני-ערובה. האצ"ל הזהיר את השלטונות הבריטים לבל יוציאו את גזר-דין המוות לפועל. בשידור של "קול ציון הלוחמת" (תחנת השידור של האצ"ל) נמסרה ההודעה הבאה:
אל תתלו את חיילינו השבויים.בעת שהתפרסמה הודעת האצ"ל, נפגש מונטגומרי עם הגנרל ברקר, ובאותה שיחה אמר: 20
חי אלוהים כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם.
על גרדום בגרדום נשיב.
עליך לאשר את גזר-דין המוות [האישור הסופי היה בסמכותו של מפקד הצבא בארץ] גם אם כתוצאה מכך ירצח הארגון את חמשת הקצינים הבריטים שנלקחו כבני-ערובה.בכך ביטא מונטגומרי את השקפתו, כי יש לנקוט נגד המחתרת היהודית ביד קשה, גם במחיר חיי חיילים וקצינים בריטים. אלא שעמדתו זו לא נתקבלה, ובסופו של דבר החליטה הממשלה הבריטית להמיר את גזר-דין המוות שהוטל על אשבל ושמחון במאסר עולם. בתגובה, שיחרר האצ"ל את בני-הערובה.
בינתיים פתח הצבא הבריטי בארץ במתקפה נגד ארגון ההגנה וראשי היישוב. במסגרת "השבת השחורה" (שהתקיימה ב-29 ביוני 1946) נעצרו, כאמור, אלפי אנשי ההגנה וכן ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. בנוסף לזאת נערכו חיפושים יסודיים בקיבוצים, וביגור הוחרמה כמות גדולה של נשק. כתוצאה מן "השבת השחורה" נסוג בן-גוריון מהמאבק המזוין נגד השלטון הבריטי, ובישיבת הסוכנות היהודית שהתקיימה בפריס ב-5 באוגוסט 1946, הוחלט על פירוק "תנועת המרי העברי". האצ"ל ולח"י המשיכו לבדם את המלחמה בשלטון הבריטי, וביתר שאת.
עם פירוק "תנועת המרי העברי" התנהלו מגעים בדבר שחרור מנהיגי היישוב שנעצרו "בשבת השחורה". תקוות הבריטים הייתה, שהסוכנות היהודית תחזור ותשתף פעולה במלחמה נגד האצ"ל ולח"י, כפי שעשתה בתקופת "הסזון" (בשנים 1944-1945), ובראשית נובמבר 1946 אכן שוחררו מנהיגי הסוכנות היהודית ובהדרגה שוחררו גם חברי ההגנה.
משרד המלחמה הבריטי התנגד למדיניות הפייסנית של המשרד לענייני המושבות וגרס שיש להמשיך במדיניות היד הקשה ולדכא את הטרור היהודי בארץ בכוח הזרוע. בסופו של דבר קיבל ראש הממשלה אטלי את הגישה המתונה, לפיה יש לפייס את הסוכנות היהודית בתקווה שהיא תחזור ותשתף פעולה עם השלטונות. לאחר שחרור המנהיגים, גינתה הסוכנות היהודית את פעולות האצ"ל ולח"י ואף פעלה למנוע אותן, אולם לא חזרה לשיתוף פעולה מלא עם הבריטים כפי שעשתה בתקופת "הסזון".
ב-13 בספטמבר 1946 התקיפה יחידה של האצ"ל, בפיקודו של אליעזר סודיט-שרון ("קבצן"), את בנק עותומן ביפו במטרה להחרים כסף שהיה דרוש למלחמת המחתרת. הבחורים שהו בבנק למעלה מן המתוכנן וכאשר יצאו, נתקלו בהמון ערבי שהתנפל עליהם. הבחורים התפזרו לכיוונים שונים, אולם לא כולם הצליחו להימלט. יחזקאל ונגר נדקר קשות בידי הערבים וכעבור שלושה ימים נפח את נשמתו. שלושה (אליעזר סודיט, בנימין נס ובנימין קמחי) נתפסו בידי המשטרה עם נשק בידיהם והובאו בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. ב-17 בדצמבר נידונו אליעזר סודיט ובנימין נס ל-15 שנות מאסר ללא יחס מיוחד, בעוד בנימין קמחי בן ה-17, שהואשם גם ביריות על מנהל הבנק, נידון ל-18 שנות מאסר וכן ל-18 מלקות. הייתה זאת הפעם הראשונה שלוחם האצ"ל קיבל עונש משפיל של מלקות, והאצ"ל יצא באזהרה חמורה, בעברית ובאנגלית, לפיה "אם יוצא העונש לפועל, יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם עלול ללקות 18 מלקות".
הבריטים לא שעו לאזהרת הארגון, וביום שישי ה-27 בדצמבר 1946, הולקה בנימין קמחי 18 מלקות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים. עם היוודע הדבר, יצאו לוחמי האצ"ל במוצאי השבת לפעולה. בנתניה הולקה סרן מן הדיביזיה השישית המוטסת, בתל-אביב הולקו שני סמלים בריטים ובראשון-לציון הולקה סמל נוסף.
יחידה נוספת, שמנתה חמישה לוחמים (יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי אליעזר קשאני, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי) יצאה למשימתה במכונית מפתח-תקווה. לא הרחק מן הכפר וילהלמה נתקלה המכונית במחסום, ולפני שהנהג הצליח להתחמק, ניתכה עליהם אש עזה. מן היריות נפגע הנהג, אברהם מזרחי, שמת לאחר מכן מפצעיו. יתר הארבעה הוצאו מן המכונית והובלו למחנה צבאי סמוך, שם הפשיטום מבגדיהם, היכו והשפילו אותם. לאחר חמישה ימים של עינויים והשפלות הובאו הארבעה לבית-הסוהר המרכזי בירושלים.
הלקאת קצינים וסמלים בריטים הייתה מעשה ללא תקדים בתולדות האימפריה הבריטית; אולם למרות הכעס והעלבון, למדו הבריטים את הלקח, והנציב העליון ביטל את עונש המלקות שהוטל על אהרון כהן. 21 בכך פסו ההלקאות מן הארץ.
ב-29 בדצמבר, הוא "ליל ההלקאות", חל מפנה דרמטי בעמדתה של הממשלה הבריטית כלפי היישוב היהודי בארץ-ישראל בכלל וכלפי מחתרות האצ"ל ולח"י בפרט.
הממשלה הבריטית לא יכלה לעכל את ההשפלה שבהלקאת קצינים וסמלים בריטים ובמיוחד שהדבר נעשה בידי יהודים. דעת הקהל בבריטניה געשה מכעס. יש לציין ש"ליל ההלקאות" לא הייתה פעולה יזומה של המחתרת, אלא תגובה לביצוע פסק-דין של הלקאת לוחם האצ"ל, אולם השפעתה על הבריטים הייתה גדולה יותר מהרבה פעולות יזומות.
בעקבות ההלקאות, נכנע שר המושבות הבריטי לעמיתו ממשרד המלחמה, והממשלה אימצה את מדיניות היד הקשה, שכללה הטלת משטר צבאי ועונשי מוות ללוחמי המחתרת העברית בארץ-ישראל. הנציב העליון קיבל הנחיות חדשות שכללו, בין היתר: 22
ממשלת הוד מלכותו החליטה שמאמצים נוספים יינקטו כדי להפסיק את הפרת הסדר ואת הטרוריזם.ב-26 בנובמבר 1946 נורה ונהרג א.א. קונקווסט, מפקד הבולשת הבריטית בחיפה, שהיה אחראי למעצרם של עשרות אנשי האצ"ל ולח"י. אנשי לח"י ארבו לו ליד ביתו במושבה הגרמנית ושם ירו בו למוות.
כן החליטה הממשלה שיש לנקוט בכל האמצעים כדי להשליט חוק וסדר בארץ-ישראל, תוך שימוש במשטרה ובצבא ככל שיידרש.
[...] המשטרה והצבא ינקטו במתקפה נגד מפירי החוק והסדר וידאגו לכך שהיוזמה תישאר בידי כוחות הביטחון...
פינוי הנתינים הבריטים ומדיניות "היד החזקה"
במקביל החלו בבניית מצודות מבוצרות בשלוש הערים הגדולות כדי למנוע פגיעה של המחתרת העברית. אזורי הביטחון (או ה"בווינגרדים", כפי שכונו בפי העם) הפכו חיש-מהר ל"מחנות מעצר" עבור השוטרים והחיילים הבריטים, אשר נצטוו שלא לצאת אותם אלא בתפקיד. הבריטים הפסיקו לבקר בבתי-השעשועים (שהיו כולם מחוץ לאזורי הביטחון), והמגע עם האוכלוסייה האזרחית הלך והצטמצם.
האווירה ביישוב היהודי בארץ-ישראל הפכה יותר ויותר אנטי בריטית. תרם לכך יחס השלטונות אל האוכלוסייה היהודית וכן ההתעללות של הצבא הבריטי במעפילים שהובאו ארצה מאירופה על-ידי המוסד לעלייה ב' של ההגנה. באותה תקופה הגבירה ההגנה את פעילותה זו, ומספר אוניות המעפילים הלך ורב. אלא שברוב המקרים לא הצליחו האוניות לפרוץ את המצור ששם הצי הבריטי על ארץ-ישראל, והמעפילים נתפסו והועברו באוניות בריטיות למחנות מעצר שהוקמו עבורם בקפריסין. המעפילים, שהתנגדו להעברתם, נלקחו בכוח ורבים מהם נפצעו תוך כדי כך. התעללות זו באנשים חסרי מגן, שבאו לארץ מפלט מגיא ההריגה של אירופה, גרמה תסיסה בדעת הקהל בארץ ובעולם כולו.
תגובת האצ"ל לא איחרה לבוא. המחתרת, שהתחזקה מאוד באנשים ובנשק, הגבירה את המהלומות שהנחיתה על השלטון הבריטי.
העיתונים הבריטים "דיילי מייל" ו"דיילי אקספרס" הודיעו בקשר לפינוי האזרחים הבריטים מארץ-ישראל, כי "הקבינט נתן פקודה מקיפה של הצבא נגד הטרור", וכי בארץ יוכרז "משטר צבאי" אם המוסדות הלאומיים לא ישתפו פעולה עם הממשלה. בתגובה הודיעה הנהלת הסוכנות היהודית: "איננו יכולים לצוות ש-600 אלף יהודים יהפכו בן-לילה למלשינים". גם מליאת הוועד הלאומי התכנסה והרימה את קולה נגד איומי השלטונות. הרב הרצוג, רבה הראשי של ארץ-ישראל, השתתף אף הוא באותה ישיבה ומתיאור הפגישה שהייתה לו עם הנציב העליון ב-2 בפברואר, ניתן ללמוד על הדילמה של ראשי הסוכנות היהודית. 23
אמרתי: אתה עומד להטיל עלינו "מצב צבאי" והדבר עלול להביא את היישוב לידי הרס. מה חטאנו עד כדי כך?
הוא ענה: אתה שואל מה פשעכם, הרי נהרגו בארץ יותר ב-80 בריטים, האם אנו יכולים להפקיר את אנשינו? ומי אשם בדבר?
אמרתי: אתה יודע שזה מיעוט קטן, ואינך יכול להטיל את האחריות על היישוב כולו.
הוא אמר: אחראי היישוב כולו, הוא אינו עושה מה שהוא יכול לעשות ומחויב לעשות.
אמרתי לו: אני הייתי באירלנד [לפני הגיעו לארץ-ישראל, שימש הרב הרצוג כרבה הראשי של אירלנד]. יש הקבלה בין המצב פה והמצב שם. שם היה מרד, מרד של מיעוט. הממשלה פנתה אל האומה האירית לדכא את המרד, ומה עשה היישוב האירי, האם האומה האירית דיכאה את המרד? מדוע אתם דורשים מאתנו יותר מאשר דרשתם מן האירים? הנתתם לנו מדינה, הנתתם לנו צבא, הנתתם לנו משטרה? אותו הדבר היה באירלנד. האירים אמרו: זהו עסק שלכם. לכם יש צבא ומשטרה. אתם לא דרשתם מן האירים להיהפך לאינפורמטורים. בעם העברי אין דבר יותר מתועב מאשר להיות מלשינים ... אתם אמרתם שהעם האירי אינו עושה את חובתו, הוא אינו משתף פעולה, אך לא הוצאתם שם איום כזה, לא דיברתם שם על "מארשל לאו" [משטר צבאי] כדי לדכא את העם האירי ... מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שבמקרה זה אתם עושים הכול להפך [...] . איני דורש ממך שאתה תכיר אותנו כעם סגולה, זה עניין של אמונתנו; אבל האם התנהגתם אתנו כמו שהתנהגתם עם עַם אחר, עַם ממוצא אירופאי? גם אנחנו עַם בעל תרבות גבוהה.
כאן נפלטו מפיו [של הנציב העליון] מילים, שאני חושב שהוא אחר-כך התחרט עליהן, אבל לא לקח אותן בחזרה. הוא אמר: They are our kith and kim (הם, הכוונה לאירים, ידידים ובני משפחה שלנו). אך האירים, כידוע לנו, לא הכירו בכך ואינם מסכימים למחוק את כל ההיסטוריה שלהם.
ממשלת בריטניה מעבירה את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם
במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל, גרמו הקורבנות בנפש לתגובות קשות ביותר בבריטניה עצמה. בכל פעם שנהרגו בארץ חיילים או שוטרים בריטים, זכה הדבר בפרסום רב בעיתונות הבריטית ובעקבות כך הועלו שאילתות בפרלמנט הבריטי. ככל שהתגברה מלחמת המחתרת בארץ וגדל מספר הקורבנות הבריטיים, כן גבר לחצה של דעת-הקהל בבריטניה על הממשלה לעזוב את ארץ-ישראל. הגדילו לעשות אימותיהם של החיילים אשר שירתו בארץ; הן הפגיזו את שר-המושבות ואת שר-החוץ במכתבים, בדרישה להחזיר את הבנים הביתה. מכתבים אלה מצאו את דרכם גם לפרלמנט, שם השתמשו בהם צירי הבית כבסיס לשאילתות שהביכו לא מעט את הממשלה. יש לזכור כי חיילים אלו אך זה סיימו את שירותם בגיהינום של המלחמה באירופה, ובמקום לחזור הביתה נשלחו לפלשתינה, שנחשבה בעיניהם לארץ גזירה. נוסף למלחמת המחתרת העברית בשלטון המנדט בארץ-ישראל, היה על הממשלה הבריטית להתמודד עם בעיות כלכליות קשות ביותר. מלחמת-העולם השנייה פגעה קשות בתשתית הכלכלית של המדינה, ולממשלה לא היו האמצעים לשקם את ההריסות. החיילים, שניצחו בקרב, חזרו הביתה לחיי צנע ואבטלה. היה קיצוב במזון ובמלבוש, ולא היה מספיק דלק כדי לספק את מלוא צריכת החשמל והתחבורה. ואם לא די בכל אלה, עבר על בריטניה בסוף שנת 1946 ותחילת 1947 חורף נורא שכמוהו לא ראו הבריטים שנים רבות. הקור והשלג שיתקו לחלוטין את החיים הסדירים בערים ובכפרים. לא היה פחם לחימום הבתים ולאספקת חשמל; בתי-חרושת נסגרו בזה אחר זה ושירותי הרכבות קוצצו באופן דרסטי. הופסק ייצור הבירה וקוצצה אספקת הסיגריות. הגיע המצב לידי כך, שהמדינה בעלת מחצבי הפחם הגדולים, נאלצה לשלם במטבע חוץ, שהיה בצמצום, כדי לייבא פחם מארצות-הברית. ה"ניוז כרוניקל" כותב ב-11 בפברואר 1947, כי משבר הדלק הוא משבר לאומי וכי בריטניה נמצאת במצב של 1940 (השנה הקשה ביותר במלחמה נגד גרמניה הנאצית). "בתנאים כאלה צריך לשים קץ לכל מדיניות מפלגתית כבשעה השחורה ביותר במלחמה". ואומנם מספר המובטלים עקב הקיצוץ בהספקת החשמל עלה ל-4 מליון. 24
ב-24 בפברואר הגיעה מלונדון הידיעה הבאה (יו. פי): 25
הסערה הגדולה ביותר שאירעה במאה הזו החישה משבר חדש במצב הדלק הבריטי ומיניסטריון הדלק הזהיר, שהעם הבריטי עומד בפני תקופה קריטית של 48 שעות, שבה עלולה להיפסק הספקת הגז בכמה אזורים. ירידת שלג חדשה כיסתה רכבות פחם ובודדה הרבה כפרים.המצב בבריטניה היה ללא נשוא, והתלות בארצות-הברית הלכה וגברה. צ'רצ'יל, שהיה באותה תקופה מנהיג האופוזיציה, הכריז בנאומיו בפרלמנט, כי בריטניה שלאחר המלחמה חלשה בכדי לשאת בנטל הרב שנגרם בעקבות מלחמת המחתרת בארץ. צ'רצ'יל טען כי האינטרסים של בריטניה בארץ-ישראל אינם כה חשובים כדי שיצדיקו החזקת 100,000 חיילים ושוטרים, העולים לאוצר הבריטי הריק הון עתק. הוא תבע מן הממשלה לצאת את ארץ-ישראל ללא דיחוי.
"רויטר" מציין כי זו הפעם הראשונה מזה שלושה שבועות האירה אתמול השמש באנגליה.
ב-19 בפברואר 1947, הכריז בווין, שר החוץ של בריטניה, כי הוא עומד למסור את בעיית ארץ-ישראל לארגון האומות המאוחדות, אולם הוסיף כי "הספר הלבן יישאר בתוקפו והעלייה לא תוגדל". 26 כשבוע לאחר הכרזתו של בווין, הודיע קריץ' ג'ונס, שר המושבות, כי:
אין אנו הולכים אל האומות המאוחדות כדי למסור את המנדט על ארץ-ישראל. אנו הולכים אל האומות המאוחדות כדי לבקש עצה איך אפשר להגשים את המנדט. אם אי אפשר להגשימו במתכונתו הנוכחית, שואלים אנו איך אפשר לתקנו.בעקבות ההתרחשויות המדיניות החליטו מפקדות האצ"ל ולח"י להגביר את מלחמתם בשלטון הבריטי בארץ-ישראל, כדי להכריחו לצאת את הארץ. חטיבת הח"ק (חיל הקרב) בחיפה התחזקה ולקחה חלק פעיל במאבק נגד הבריטים.
האצ"ל ולח"י מגבירים את התקפותיהם
ביום שישי, ה-3 בינואר 1947, הופיעה בעמוד הראשון של כל העיתונים בארץ ידיעה על התקפות המחתרת שנערכו ברחבי הארץ. על ההתקפות בטבריה ובחיפה מספר עיתון "המשקיף":
|
בתל-אביב הותקף "בית הדר" - התפוצצויות בירושלים - התקפה על מחנה צבאי בקריית-חיים - הוטלו פצצות על מגרשי חנייה למכוניות בתל-אביב ובטבריה בטבריה נערכה התקפה על מגרש חניית המכוניות הצבאיות על-ידי שני אנשים שהשתמשו בזורק-אש מתוצרת ביתית. כשפתחו השומרים באש, ברחו המתקיפים בהשאירם אחריהם את זורק האש. בקריית-חיים מכונית פרטית יצאה מקריית-חיים ונסעה לאורך המחנה הצבאי כשאנשיה ממטירים פצצות ויריות מנשק אוטומטי. הושבה אש על-ידי הזקיפים הצבאיים והמכונית פנתה לאחור ונסעה בכיוון המושבה, מקום בו התפוצצה. כתמי דם ופנס מוכתם בדם נמצאו בקרבת מקום. כתמי הדם הובילו למושבה. חייל אחד נפצע בהתפוצץ פצצה שהוטלה למחנה. ב-7 בערב התפוצץ זחל נושא ברן ליד המחנה הצבאי בקורדאני, בקרבת קריית-חיים. קצין אחד נהרג ו-3 נפצעו. נודע כי בכביש עכו - קריית חיים הונחו מוקשים. זמן מה אחרי 7:30 פוצצה מכונית משמר צבאית בואדי רושמיה (בשטח העירוני של חיפה). לא נודע על קורבנות כלשהם. |
מספר ימים לפני הפעולה, יצאו חיים וייספיש ויעקב חזן מחיפה לפתח-תקוה, שם לימדו אותם את השימוש בלהביור (יורק להבות בשפת אותם ימים). היו אלה מכשירים מתוצרת עצמית, שהוכנו על-ידי "גידי" (עמיחי פאגלין) בבית-המלאכה של הארגון בתל-אביב. הלהביור היה מורכב משני מכלים: באחד היה נוזל דליק ובשני אוויר דחוס. למכלים היה מחובר צינור שבקצהו ידית נחושת דמוית הדק של רובה. לחיצה אחת על ההדק הייתה סוגרת מעגל חשמלי ויוצרת ניצוץ שהצית את הפייה בקצה הידית. לחיצה שנייה הייתה פותחת את הברז של מכל הדלק ומכל האוויר הדחוס, ומשחררת מהפייה להבה חזקה.
לאחר גמר האימונים, חולקו הלהביורים להעברה למקומות שונים בארץ. מכלי הלהביור עבור חיפה הועמסו על מכונית צבאית, שהוחרמה מאחד ממחנות הצבא. הלהביור כוסה בסמרטוטים וחבילות צמר והמכונית כוסתה בברזנט. ליד ההגה ישב משה לוי ("יריב") ולידו חיים וייספיש שהיה חמוש באקדח. "כשהגענו לרמתיים", מספר משה לוי, "קרתה תקלה ומנוע המכונית נדם. מאחורינו נסעה שיירה של צנחנים בריטים, וכתוצאה מהתקלה נחסמה דרכם והם נעצרו מאחור. מפקד השיירה הבריטי ירד ממכוניתו, ניגש אלי ושאל באנגלית: 'מה קרה? מדוע אתה חוסם את הדרך?" השבתי בקול רגוע: 'אני מצטער, המנוע כבה ואיני יכול להתניעו. אולי תואיל בטובך לעזור לנו להתניע את המכונית בדחיפה?' הבריטי ענה בזעף: 'מצטער, אנו ממהרים', חזר לשיירה והורה לנהגו לעקוף אותנו.
לאחר שכל השיירה עברה, הצלחתי לתקן את התקלה (אני הייתי מכונאי במקצועי) והמשכנו בדרכנו לחיפה". 27
ביום חמישי, 2 בינואר 1947, יצאו 10 לוחמים לתקוף את מחנה הצבא ליד קריית-חיים, במטרה להעלות באש מספר רב ככל האפשר של כלי רכב צבאיים. הלוחמים נחלקו לשלוש חוליות: האחת נועדה לתקוף את השער הראשון של המחנה והשנייה נועדה לתקוף את השער השני. חוליה שלישית הייתה במכונית עם הלהביור. ליד ההגה ישב משה לוי ("יריב") ומאחור היו חיים וייספיש ויעקב חזן, שאמורים היו להפעיל את הלהביור. בנוסף לשלוש החוליות, נשלח משה בן-בסט להניח מוקש על הדרך המקשרת בין קריית-חיים ומחנה קורדאני, וזאת כדי למנוע זרימה של תגבורת בריטית למקום הפעולה. המכונית נסעה ליד הגדר, קרוב ככל האפשר אל המכוניות שחנו במחנה. את אשר אירע אחר-כך מספר חיים וייספיש: 28
כיוונתי את הלהביור אל המכונית הראשונה ולחצתי על ההדק. פתאום נפלה טיפת אש על הרצפה וכל המכונית שלנו התלקחה. (מאוחר יותר התברר כי בשעה שהלהביור הועמס על המכונית, ההברגה של אחד המכלים לא הייתה סגורה היטב והייתה נזילה של דלק, וכתוצאה מכך נספגו הצמר והסמרטוטים בדלק). הספקתי לזרוק את הידית ושנינו קפצנו החוצה. הבטלדרס שלי עלה באש ונכוויתי בפנים. יעקב חזן חברי נכווה בידיו. התגלגלנו על האדמה והצלחנו לכבות את האש שאחזה בבגדים. נסוגונו לאחור ואמרנו ליתר החוליות שיתפזרו. צעדנו לעבר קריית מוצקין, שם קיבלנו טיפול מרופא שהיה אוהד הארגון. בדרכנו שמענו התפוצצות וראינו חלקים מהמכונית עפים באוויר והיינו משוכנעים ש"יריב" נהרג.בשעה ששני הבחורים קפצו מן המכונית, המשיך משה לוי ("יריב") בנסיעה: 29
לפתע הבחנתי בלהבה הבוקעת מאחורי. נוכחתי לדעת שהאש אוחזת במכוניתנו. המשכתי לנסוע לאט, כשמחשבותיי נתונות לשני הלוחמים היושבים מאחור. לא רציתי לסכן אותם, לכן החלטתי להתרחק מהמקום כדי להורידם במקום בטוח יותר. גם המחשבה, שהאש תאחז בארגז המכונית ולבטח תפוצץ את רימוני היד ובלוני הדלק, הדאיגה אותי מאוד.למחרת היום נפגשו בחיפה שלושת חברי החוליה שהיו במכונית, ולאחר שהתחבקו, סיפר כל אחד את חוויותיו.
הלהבה על המכונית כבר הייתה גדולה מאוד והאירה את כל הסביבה כבאור יום. לפתע פרצה אש חזקה מתחת לרגלי ועד מהרה אחזה במכנסיי, ומשלא יכולתי לשאת את החום הנורא, קפצתי מהמכונית וצעקתי בקול גדול לחברי לנטוש את המכונית ולברוח. רצתי כמה מטרים והסתתרתי מאחורי גדר אבנים, ממתין להתפוצצות שתבוא. לא ראיתי איש מחבריי קופץ אחריי, והייתי משוכנע כי הם נשרפו חיים בתוך המכונית. לפתע אירעה התפוצצו אדירה שהעיפה את המכונית באוויר.
בפעולה השתתפו גם הלוחמים הבאים: אהרון "השד", פנחס בל, מרדכי מזרחי, ישראל הדני, חיים וייספיש, יעקב חזן, משה לוי, משה בן-בסט ועוד שני לוחמים.
כעבור יומיים התפרסמה בעיתון ההודעה הבאה: 30
|
כ-10 חיילים נפצעו בהתפוצצות מוקשים ליד ירושלים, חיפה, רעננה וכפר-סירקין מאוחר יותר נתברר כי נפצעו 2 חיילים. |
כעבור שבוע ימים שוב הופיעה ידיעה על התקפה בחיפה: 31
|
ביום ראשון, 12 בינואר 1947, בשעה 15:10, הגיעה לשער הכניסה של האזור המבוצר, בו נמצא מרכז המשטרה בחיפה, מכונית משטרה נהוגה בידי יעקב פנסו ("גואל"), איש לח"י, שהיה לבוש במדי שוטר. לאחר שהראה את תעודותיו לזקיף, נפתח השער והמכונית נכנסה לחצר. מאחר וכל מקומות החנייה היו תפוסים, נאלץ "גואל" להשאיר את המכונית באמצע החצר. באותו רגע יצא הסמל התורן, ניגש אל המכונית ופתח בצעקות וקללות. אחר פתח את דלת המכונית בחוזקה, כדי לברר מיהו הנהג הסורר. באותו רגע יצא "גואל" מן המכונית, הצית את הפתיל, שלף אקדח וירה בסמל התורן, אולם החטיא. הסמל שלף אף הוא את אקדחו וירה ב"גואל", שפתח בריצה לעבר השער. הוא הצליח להגיע לרחוב המלכים שהמה מאדם, נכנס למכונית שחיכתה לו בקרבת מקום ויחד יצאו את חיפה לכיוון תל-אביב. כעבור מספר דקות נשמע פיצוץ עז שגרם להרס רב לבניין המשטרה. מן הפיצוץ נהרגו 2 שוטרים בריטים ו-3 נוטרים ערבים. למעלה מ-30 איש נפצעו. עוצר כללי הוטל על העיר חיפה, אולם שני אנשי לח"י שהיו במכונית כבר עשו את דרכם לתל-אביב. |
סיפורו של יצחק בוזגלו
בנוסף להתחזקות הח"ק (חיל הקרב) בחיפה, התחזק גם החת"ם (חיל תעמולה מהפכני) שהגביר את פעולות התעמולה של הארגון. כרוזים הודבקו על קירות הבתים, נתלו טרנספרנטים על קווי החשמל ברחובות המרכזיים של חיפה ופצצות מיוחדות הופעלו על גגות הבתים וגרמו ל"גשם" של כרוזים שהתפזרו ברחוב. בין המפקדים שפעלו במסגרת החת"ם היה גם יצחק בוזגלו, שהצטרף לאצ"ל בגיל צעיר. גם אחיו דוד היה חבר באצ"ל.
כזכור, פגעה תקופת הסזון קשות באצ"ל בחיפה, וכדי לשקם את הסניף, הוחלט לקיים קורס מפקדים לאנשי המקום אשר יקלטו מצטרפים חדשים לארגון. הקורס התנהל ברמת-גן והשתתפו בו, בין היתר, צפורה פרל-פאגלין, שרה רוזנברג-לבני, מאיר כהן, מנחם פרמולניק ויצחק בוזגלו. היה זה קורס מרוכז ועם סיומו חזרו חניכיו כמפקדים לחיפה. 32
יצחק בוזגלו (המכונה "זקיטו") פיקד על יחידה של צעירים במסגרת החת"ם (חיל תעמולה מהפכני), שעיקר פעילותם הייתה בהדבקת כרוזים והפצת דבר האצ"ל ברבים. ב-23 בפברואר 1947, יצא יצחק עם קבוצת צעירים להדבקת כרוזים ברחבי העיר, והחזיק בידו רימון הדף (פיטרדה) כדי להגן על הצעירים בשעת הצורך. לפתע התפוצצה הפיטרדה, וקטעה שבע מאצבעותיו. משמר צבאי שעבר במקום עצר את יצחק והעביר אותו לבית-החולים הממשלתי בבת-גלים, שם נותח כשמשמר מזוין עומד ליד חדרו. ביוני 1947 הועמד יצחק בוזגלו בפני בית-הדין הצבאי, שדן אותו לארבעה חודשי מאסר, אותם בילה בבית-הכלא בעכו.
ב-5 באוקטובר 1947 שוחרר יצחק בוזגלו מבית-הסוהר לאחר שריצה את עונשו. אולם בשעה שיצא מבית-הכלא, חיכו ליד השער אנשי הבולשת הבריטית והעבירוהו למעצר מנהלי בלטרון. 33 בלטרון היה עצור גם אחיו, דוד בוזגלו, אף הוא ממפקדי האצ"ל בחיפה, שהיה בין אחרוני העצורים שהשתחררו מעתלית.
ההתקפה על מועדון הקצינים הבריטים בירושלים
בשבת, ה-1 במרס 1947, יצאה יחידה של הח"ק בירושלים להתקיף את מועדון הקצינים הבריטים בבית-גולדשמיד, מול בית-הכנסת "ישורון" ובתוככי אזור הביטחון. בדרך כלל לא נהג האצ"ל לתקוף בשבת, אלא שהפעם נעשה הדבר כדי למנוע קורבנות של אזרחים; ואכן בשבת, שעה לאחר התפילה, היה האזור כולו ריק מאדם. אל האזור המוגן התקרב טנדר, שיושביו התחזו לחיילים בריטים, פרץ את מחסום השער והתקרב לבניין. החבלנים נכנסו פנימה בחיפוי אש, הניחו את המטענים ומיהרו החוצה. היחידה השאירה את המכונית בחזית הבניין ויחד עם יחידות האבטחה, נסוגו ברגל לעבר מנזר "רטיסבון" הסמוך ומשם למקום הכינוס. בשעה 15:15 נשמעה התפוצצות אדירה שהרסה את הבניין עד היסוד. מן ההתפוצצות נהרגו 17 קצינים וחיילים בריטים, בתוכם כמה קצינים בכירים משירות הביון, ונפצעו 27.
את התגובות בבריטניה, מביא כתב עיתון "הארץ" בלונדון:
|
ההתקפה בירושלים באה כזעזוע ללונדון בסוף השבוע. עיתוני הערב הוציאו מהדורות אחרי מהדורות עם כותרות גדולות על כל ידיעה נוספת שנתקבלה. ההתקפה מזכירה לכול את מעשה מלון המלך דוד. העיתונים מטעימים שזו הפעם הראשונה ערכו הטרוריסטים את התקפתם בשבת והם מבליטים שההתקפה בוצעה בתוך האזור המוגן. |
השמדת משאיות של הצי הבריטי בחיפה
|
5 התפוצצויות חזקות בזו אחר זו אירעו אתמול ב-6:45 ברחוב הנמל בחיפה ומייד אחרי ההתפוצצויות נראו להבות אש. ההתפוצצויות אירעו במגרש לחניית מכוניות הצי ברחוב הנמל 12. באותה שעה לא היו אנשים על המגרש, פרט לזקיף הערבי שנמצא על-יד המקום. זמן מה לפני ההתפוצצות ניגשו למקום 6 אנשים, המתוארים כיהודים. אחדים כבלו את הזקיף והאחרים הניחו חומר נפץ ליד המכוניות. לאחר שסיימו את הטמנת הפצצות, שחררו את הזקיף וברחו, ואז אירעו ההתפוצצויות וכתוצאה מהם עלו באש יותר מ-10 מכוניות ועוד כמה ניזוקו. המשטרה שהגיעה למקום סגרה את צידי הכביש והזעיקה את כבאי האש של הצבא והצי. |
על אשר אירע, מספר משה לוי ("יריב"): 34
אותו יום החרמנו מכונית מאחד הנהגים. ליד ההגה ישב מאיר מורנו ולאחר שאספנו את הציוד והלוחמים, נסענו לרחוב הנמל. המכונית עצרה ליד מגרש החנייה של מכוניות הצי, עמיאל וגד השתלטו על השומר. יהושע פתח את השער ושנינו פרצנו פנימה והתחלנו במלאכתנו. כל אחד נכנס לרווח שבין שתי משאיות, בצד שלו, היכה בפטיש על שמשת המכונית שמשמאלו, הוציא בקבוק מהתרמיל, הצית את הפתיל בגפרורים והניח בתא הנהג וחוזר חלילה. לאחר עשר דקות כבר היינו מחוץ לשער.באותו ערב עלה ג'יפ צבאי על מוקש בהר הכרמל. מן ההתפוצצות נהרגו שני חיילים ושניים אחרים נפצעו. למחרת היום מת אחד החיילים מפצעיו.
לפתע הגיחה לכיוון השער אחת המשאיות שנהגה איחר להחנותה. גד, שעמד עם אקדח שלוף ליד השער, קיבל הוראה מעמיאל להשתלט על הנהג ולהכניסו ל"סודקה" [חדר השמירה] וכך עשה. הנהג, אזרח ערבי שחשש לחייו, עשה כמצווה עליו וכיבה את המנוע. הוא הוכנס לחדר השמירה ונתבקש לשבת על הרצפה ולא לזוז. ידיו נכפתו בחבל. הובטח לו, שאם יתנהג כראוי לא יאונה לו כל רע.
יהושע, שראה את המתרחש, הכניס ללא היסוס את הבקבוק שנותר בתרמיל אל תוך המשאית המאחרת, הדליק את הפתיל וברח החוצה. עמיאל נתן את אות הנסיגה וכולנו נכנסנו למונית. שלוש דקות נותרו עד הזמן שבו יתחילו המטענים להתפוצץ, בהפרש של דקה או שתיים. מאיר מיהר להסתלק לכיוון הדר הכרמל. מייד אחר-כך נשמעו התפוצצויות שהעלו חיוך על שפתינו. לאחר שפרקתי את הציוד במחסן, נסעתי לשחרר את בעל המכונית ולשלם לו את התמורה.
מוקש נוסף התפוצץ בקריית-חיים מתחת למשאית צבאית שעברה במקום. חייל בריטי אחד נפצע.
מבצע "אליפנט" ו"היפו"
התגובה למבצעי ה-1 במרס לא איחרה לבוא, ועוד באותו ערב שודרה ב"קול ירושלים" הודעה רשמית, המוסרת כי הנציב העליון החליט להטיל משטר צבאי על השכונות היהודיות בצפון ירושלים ועל האזורים: תל-אביב, רמת-גן, בני-ברק, ופתח-תקווה. בירושלים ניתן למבצע השם "היפּו" (קיצור של "הִיפּופּוטַם", סוס היאור באנגלית), ולמבצע בתל-אביב ניתן השם "אֶלֶפַנט" (פיל באנגלית)
המבצע תוכנן בקפידה מזה מספר חודשים, והנציב העליון קיבל אישור להפעילו לפי שיקול דעתו. במבצע כולו השתתפו למעלה מ-20,000 חיילים.
הטלת המצב הצבאי לא באה בהפתעה; כאמור, איים הנציב העליון מספר פעמים על מנהיגי היישוב, שאם לא יחזרו לשיתוף פעולה מלא עם השלטונות במלחמתם בארגוני המחתרת (כפי שעשו בתקופת ה"סזון"), יכביד את עולו על כלל היישוב היהודי בארץ, עד כדי הכרזת מצב צבאי על האזורים היהודיים. ראשי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי חששו מפני הרס המפעל הציוני בארץ, אולם מסיבות פנימיות לא יכלו להיענות לדרישתו של הנציב העליון ולחדש את ההלשנות על לוחמי המחתרת. הפחד מפני האיום בדבר הטלת מצב צבאי היה גדול יותר מעצם הטלתו.
עם הטלת המשטר הצבאי פירסמה הממשלה הודעה רשמית מספר 111 וזו לשונה:
לפני חודש ביקשה הממשלה מאת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי לפנות בקריאה אל היישוב שיסייע בהעמדתם לדין של הרוצחים מארגוני הטרור.הטלת המצב הצבאי נפלה בי"א באדר, הוא יום העלייה לרגל לקברו של יוסף טרומפלדור בתל-חי.
קריאה זו נדחתה.
ניתנה הודעה חדשה עם הדגשת התוצאות העלולות לנבוע מסירוב זה. מחמת חוסר שיתוף פעולה בוצעו, מאז ניתנה ההתראה, 48 התנקשויות, בהן נהרגו 20 איש ו-31 נפצעו. בהתנקשויות אתמול (שבת) בלבד נהרגו 18 איש.
לפיכך יופעלו החל משעה 1:15 אחר-הצוהריים, היום 2 במרס, התקנות להנהגת משטר צבאי בתל-אביב, רמת-גן, בני-ברק ופתח-תקווה וכן בירושלים.
כתבה על כך אנו מוצאים בעיתון "המשקיף":
|
ספק, אם ביום מן הימים של י"א באדר, בכל אותן 27 השנים מאז מאורעות תל-חי - העלינו את זכרו של גיבור תל-חי במסיבות דומות לאלה של היום ... |
המשטר הצבאי כלל את העברת סמכויות השלטון האזרחי לידי הצבא. בתי-המשפט האזרחיים בוטלו ובמקומם הוקמו בתי-משפט צבאיים עם סמכויות לשיפוט מזורז; בתי-הדואר נסגרו והתחבורה הציבורית והפרטית שותקה. הוגבל השימוש בטלפון ונדרשה קבלת רשות מיוחדת לפתיחת הבנקים. החיילים קיבלו סמכויות של שוטרים ויכלו לעצור כל אדם שנראה חשוד בעיניהם וכן לירות בכל אדם שלא יציית להוראותיהם. ואמנם מייד עם הכרזת המצב הצבאי נורו למוות שני יהודים, ביניהם ילדה בת ארבע שעמדה על מרפסת ביתה בשכונת מאה-שערים בירושלים. כל האזור נסגר לתנועה והיו דרושים אישורים מיוחדים לשם כניסה או יציאה מתוך אזור המצב הצבאי.
הבריטים הציבו לעצמם שתי מטרות בהכריזם על המצב הצבאי; האחת - לשתק את פעילות המחתרת, שלפי הערכתם התרכזה באזורים הסגורים, והאחרת - לפגוע בכלכלת היישוב היהודי בארץ ועל-ידי כך לאלץ את ראשי הסוכנות היהודית לחזור לשיתוף הפעולה הישיר נגד האצ"ל ולח"י.
במהרה התברר, כי התושבים התרגלו למצב החדש כבר בתחילתו וראו כי השד אינו נורא כל-כך. מכונת האילתורים עבדה במלוא הקצב; במקום האוטובוסים המושבתים - פעלו עגלות רתומות לסוסים שהובילו את ציבור הנוסעים למחוז חפצם. נוסף לעגלות, השתמשו אזרחים רבים באופניים ואחרים פשוט הלכו ברגל. ביומיים הראשונים של המצב הצבאי נמכרו בתל-אביב 400 זוגות אופניים!
ההחלטה להטיל משטר צבאי בחלקים של ארץ-ישראל עורר הד עצום בעולם. בכל השידורים של הרדיו הבריטי נמסרה ידיעה זו בראש החדשות. גם הרדיו בארצות-הברית מסר ידיעה זו בהבלטה רבה, תוך הדגשה כי "מחצית היישוב היהודי בארץ נפגעה על-ידי גזירה זו".
מפקדת האצ"ל החליטה להגביר את התקפותיה על מרכזי השלטון הבריטי בכל מקום אפשרי; לשם כך ניתנה הוראה לכל מפקדי המחוזות לפעול בשטחם ללא צורך בקבלת אישור מיוחד מן המפקדה. תחילה הותקפו מטרות שונות שהיו מחוץ לאזורים הסגורים וכן הותקפה התחבורה הבין-עירונית. עם הזמן החלו לוחמי האצ"ל ולח"י לתקוף מטרות בתוך האזורים הסגורים.
חיפה לא פיגרה אחר יתר היישובים בארץ. ב-4 במרס נמסרה הודעה רשמית לפיה "אמש בשעה 9:15 נעצרה מכונית ליד המחנה הצבאי בחיפה. אדם אחד פתח את הדלת והטיל 5 רימונים. לא היו קורבנות". בהודעה אחרת נמסר כי "לאחר מחצית השעה גילה משמר משטרה ליד הכביש המוביל למחנה הצבא בקרבת בת-גלים, מוקש שלא התפוצץ. לאחר שהופסקה התנועה בסביבה, פוצץ המוקש על-ידי המשטרה. איש לא נפגע". 35 ב-10 במרס נותקו חוטי-הטלפון ליד כפר-סולד, וארבעה ימים לאחר מכן "פוצץ צינור הנפט בשלושה מקומות באזור חיפה. ההתפוצצויות אירעו בזו אחר זו ומייד אחריהן נראו להבות אש ועשן מכיוון צינור הנפט המוביל למזח פריקת הנפט של חיפה". בהודעה רשמית מיום שישי נמסר כי: "אחר ההתקפה של אמש על רכבת נפט מצפון לפתח-תקוה ועל רכבת-משא לירושלים, נערכה ביום שישי בשעה 7בבוקר, התקפה על צינור הנפט החיפני בתחום אזור הנפט של מפרץ חיפה. שלושה שסתומים גדולים נהרסו. ההתקפה בוצעה על-ידי חמישה אנשים שיצאו ממכונית והניחו חמש חבילות של חומרי נפץ על צינור הנפט בשלושה מקומות. פרצה דליקה קטנה, אשר כובתה מהר. לא היו אבדות בנפש".
למחרת היום נמסר ברדיו ירושלים כי בשעה שמונה בערב נשמעה התפוצצות בקרבת כפר-חסידים, במקום שעובר צינור הנפט. מיידת הנזק טרם נקבעה. 36
פיצוץ 8 צינורות נפט בחוף שמן
ביום שישי, ב-28 במרס, יצאו ארבעה לוחמי האצ"ל (משה לוי, יצחק נויפלד, ישראל הדני ומאיר מורנו) במכונית לחוף שמן, מקום שצינורות הנפט מגיעים לנמל כשהם גלויים לעין. בהגיעם למקום יצאו יצחק נויפלד ומאיר מורנו מן המכונית, כשהם מצוידים במטענים שהיו בתוך שקים, וצעדו לעבר צינורות הנפט, בעוד השניים הנותרים (משה לוי וישראל הדני) חיפו עליהם. בעוד הבחורים עוסקים בהנחת המוקשים, התקהלו סביבם ערבים מן הכפר הסמוך שהבחינו בנעשה. הערבים פוזרו באיומי תת-מקלע ולאחר שמנגנוני ההשהיה הופעלו, חזרו כולם למכונית והחלו בנסיגה. בעוברם ליד תחנת הממסר של הרכבת, הורד לפתע המחסום כדי לעצור את התנועה בשעה שהרכבת עוברת במקום.
"אולם בו בזמן התפוצצו המטענים שהונחו על הצינורות וקולות הנפץ הדהדו בכל הסביבה ", מספר משה לוי שהיה מפקד הפעולה. 37 "כוחות משטרה החלו נוהרים לעבר המקום וחיילי העמדה, שהייתה כמה מטרים מהמחסום, נכנסו לכוננות. איש לא שיער שמבצעי הפעולה נמצאים כה קרובים אליהם... הוריתי לבחורים לצאת מן המכונית ולעבור את המחסום ברגל, מתחת לאפם של אנשי העמדה הבריטים. לאחר מכן עצרנו, באיומי נשק, אוטובוס ערבי שעבר במקום, קפצנו לתוכו והורינו לנהג להגביר את מהירות הנסיעה. לאחר מספר תחנות ירדנו ונמלטנו להדר-הכרמל, כאשר תוך כדי ריצה הכנסנו את הנשק לתוך השקים שהיו אתנו, עצרנו מונית והתרחקנו מן המקום.
המכונית שנטשנו ליד מחסום הרכבת נלקחה על-ידי המשטרה לצורכי חקירה. נהג המכונית אותר בביתו וסיפר כי הוא נחטף, מכוניתו נלקחה ממנו באיומי נשק ורק מאוחר יותר שוחרר וחזר לביתו".
פיצוץ מכלי הנפט בבתי-הזיקוק
מעשה החבלה הגדול והמרשים ביותר בוצע על-ידי לח"י יומיים בלבד לאחר פיצוץ צינורות הנפט בחוף שמן. ב-30 במרס נסעו שלושה לוחמי לח"י (יעקב פנסו, צפניה שווילי ואלברט) באוטובוס מחיפה לנווה-שאנן, כשהם לבושים בגדי פועלים וכל אחד מהם החזיק בידו סל עם אוכל ובתוכו ילקוט צד שהכיל מטען נפץ. עם רדת הלילה צעדו השלושה לכיוון מתחם מיכלי הדלק הגדולים. בהגיעם ליעד, ליד "המזבלה", ניגש פנסו לגדר והחל במלאכת חיתוך התיל. לאחר מאמץ רב הצליח ליצור פרצה, דרכה חדרו פנסו ושווילי, בעוד אלברט נשאר לחיפוי. יש לציין שכל השטח היה מואר כבאור יום, באמצעות עמודי החשמל הרבים שהיו באזור. השניים נאלצו לחצות תעלת מים עמוקה ולאחריה נתקלו בגדר נוספת, אולם הצליחו להתגבר על כל המכשולים ולבסוף הגיעו אל המכלים עצמם. השניים חיברו מטעני נפץ לשלושה מכלים גדולים וכיוונו את שעון ההפעלה לשעה אחת וחצי אחר חצות. לאחר שסיימו את מלאכתם, צעדו לעבר הפירצה שיצרו בגדר, ויחד עם אלברט החלו בנסיגה. 38
לאחר חצות נשמעו שלוש התפוצצויות והאש הגדולה שאחזה בשלושת מכלי הדלק, התפשטה גם למכלים הסמוכים. שמי האזור כולו הוארו באור הלהבות ועשן כבד כיסה את חיפה במשך ארבע יממות שלמות. שמונה מכלים גדולים נהרסו כליל ועוד כמה ניזוקו. 30 אלף טון של דלק הושמדו, ואומדים את הנזק ברבע מיליון לירות שטרלינג (הון עתק באותם ימים).
כישלון המצב הצבאי
המשטר הצבאי, שנמשך 16 יום, בוטל ב-17 במרס 1947. בסך-הכל נעצרו ברחבי הארץ 78 איש "החשודים בהשתייכות לארגוני הטרור" - מספר לא רב לעומת גודל המבצע. המשטר הצבאי נכשל כישלון חרוץ; הבריטים לא הצליחו לשתק את ארגוני המחתרת וראשי הסוכנות היהודית עמדו בסירובם להסגיר לשלטונות את לוחמי האצ"ל ולח"י. השלטונות העלו חרס בידם גם בניסיון לאלץ את מערכות העיתונים העבריים לפרסם תמונות של פעילי-מחתרת מבוקשים, שפרס הובטח לכל מי שיביא להסגרתם. כל עורכי העיתונים כאחד סירבו הפעם להיענות לדרישה זו. זאת ועוד, ניטל העוקץ מן האיום שריחף על היישוב היהודי במשך תקופה ארוכה. עד מהרה התברר, כי התושבים התרגלו למצב החדש כבר בתחילתו וראו כי השד אינו נורא כל-כך. הבריטים נוכחו לדעת שהאמצעי החמור ביותר שהיה בידיהם הוכח כבלתי יעיל וכגזירה שהציבור היהודי יכול לעמוד בה.
ארגוני המחתרת יצאו מחוזקים מן המצב הצבאי, ויוקרתם עלתה בעיני הציבור בארץ ובעולם. ובבריטניה יצאו העיתונים בכותרת שטבע צ'רצ'יל: "לשלוט או לצאת". אולם הממשלה הבריטית לא ויתרה והמשיכה במדיניות "היד הקשה".
לאחר כישלון "המצב הצבאי" שהוכרז במרס, עברה הממשלה לשלב הקשה ביותר במלחמתה במחתרת העברית - גרדומים. מאז פרוץ המרד בפברואר 1944, אומנם נגזרו בארץ פסקי דין מוות נגד לוחמי האצ"ל ולח"י, אולם בסופו של דבר כולם הומרו במאסר עולם. לא כן בשנת 1947, בה הועלו לגרדום 9 לוחמים (8 אנשי האצ"ל ואיש לח"י אחד). אכן הייתה זו "שנת הגרדומים".
באמצע אוקטובר 1947 היו במחנות-העצורים של לטרון ובית-לחם 600 איש ואישה החשודים בהשתייכות למחתרת העברית. למעלה מ-200 שפוטים בבתי-הסוהר של ירושלים, עכו ובית-לחם, חלקם שפוטים פליליים. קרוב ל-100 היו עצורים ב"קישלאות" - בתי מעצר לשהייה זמנית עד להעברה לבית-הכלא או למחנה-המעצר. קרוב ל-300 עצורים ישבו אותו זמן במחנה המעצר בגילגיל שבקניה. פרטים אלה נמסרו בכינוס של אגודת "לאסירינו" (שהוקמה על-ידי הוועד הלאומי) שנערך בתל-אביב ב-14 באוקטובר 1947. 39
הערות:
1. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 71.
2. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד, 76 וכן עיתון "הארץ" מיום 22 בספטמבר 1946.
3. יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים של האצ"ל, ג, עמוד 336.
4. עיתון "הארץ" מיום 24 בספטמבר 1946.
5. שם, מיום 17 באוקטובר 1946.
6. דוד ניב, מערכות האצ"ל, ה, עמוד 300.
7. ראיון המחבר עם אליעזר סודיט-שרון וכן כתבתו של זאב שרון, מקור ראשון, מיום 16.11.2001.
8. שם, שם.
9. יעקב (יואל) עמרמי, הדברים גדולים הם מאיתנו, עמוד 87-88.
10. ארכיון תולדות ההגנה, 2980/א/467.
11. שאלות אלו הועלו בראיון שערך המחבר עם אליעזר סודיט-שרון.
12. ראיון המחבר עם יצחק אבינועם.
13. ראיון המחבר עם פנחס בן-חורין.
14. מכון ז'בוטינסקי, עדות עמיחי פאגלין.
15. עיתון "המשקיף" מיום 25 ביוני 1947.
16. מכון ז'בוטינסקי, עמ/0/9
17. ראיון המחבר עם פנינה מייטין.
18. שם, שם.
19. The Memoirs of Field Marshal Montgomery, p.243
20. שם, עמוד 426.
21. עיתון "המשקיף" מיום 7 בינואר 1947.
22. The Memories of Field Marshal Montgomery p. 469.
23. ארכיון ציוני מרכזי, 25/5647 S
24. עיתון "המשקיף" מיום 12.2.47
25. שם, מיום 24.2.47
26. שם, מיום 19.2.47
27. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 80.
28. מכון ז'בוטינסקי, עו - 8 .
29. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 81.
30. עיתון "המשקיף" מיום 5 בינואר 1947.
31. עיתון "המשקיף" מיום 13.1.1947, וכן יעקב בנאי, חיילים אלמונים, עמוד 504.
32. איתן לבני, המעמד, עמוד 126.
33. מכון ז'בוטינסקי. ל-4/3/16 וכן עיתון "המשקיף" מיום 8.10.47.
34. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 90.
35. עיתון "המשקיף" מיום 4.3.47.
36. "המשקיף" מיום 16 ו-17 במרס 1947.
37. משה לוי, מעיר האר"י ללוע הארי, עמוד 92.
38. יעקב בנאי, חיילים אלמונים, עמוד 520.
39. דוד ניב, מערכות האצ"ל, ה, עמוד 286.
