שרה רוזנברג-לבני מצאה דרך אחרת להימלט ממחנה המעצר, ועל בריחתה היא מספרת בזיכרונותיה: ⁶

במחנה המעצר בעתלית שררה אווירה של חשש וציפייה לבאות. שמענו על הקרבות שהתחוללו אז בארץ והישיבה באפס מעשה הציקה לנו. נוסף לכך חששנו שהבריטים ישתמשו בנו כבני-ערובה והדבר הגביר את רצוננו להימלט ולהצטרף ללוחמים.

נודע לי כי הזרקת חלב לשריר גורמת לחום גבוה. החלטתי לנצל מידע זה כדי להתחלות ולהיות מועברת לבית-חולים מחוץ למחנה. יצרתי קשר עם החובש (נעים מזרחי-המאירי מצפת), שהיה יחד עם העצורים שהועברו מלטרון לעתלית, הוא שיחד את אחד השומרים הבריטים, ובחצות הלילה התגנב למחנה העצורות והביא עמו מזרק. בחדרי כבר היה מוכן חלב שהורתח על פתילייה, וכמות מסוימת ממנו הוזרקה לי. בתחילה לא חשתי דבר, אך לאחר זמן קצר תקפו אותי צמרמורות קשות, וחשבתי כי קצי קרב ובא, וכי אצליח לצאת את עתלית רק על אלונקת מתים. אולם עם שחר פסקו הצמרמורות ויכולתי ללכת לחדר האוכל כרגיל. לכשהגעתי לחדר האוכל, התחלתי מייד להתנהג כאילו קיבלתי התקפת המעי העיוור, שאת הסימפטומים שלה ביררתי קודם לכן. הצהרתי על בחילה עזה ועל כאבים חזקים בשיפולי הבטן, רצתי לחדרי והשתרעתי על המיטה כשאני מתפתלת מ"כאבים" ומייללת בקול גדול. רופא המחנה, לו סיפרתי כי זו ההתקפה השלישית שפקדה אותי, הורה להעבירני מייד לבית חולים בחיפה. הועליתי על האמבולנס, כשאני צורחת וזועקת מכאבים מדומים, והאסירים והאסירות, שלא ידעו על תוכנית הבריחה שלי, ליווני במבטי רחמים והשתתפות בצער.

האמבולנס הובילני לבית-החולים הממשלתי בחיפה. בתחילה סירבתי להיכנס לבית-החולים, מכיוון שהוא נמצא בסביבה ערבית, עובדה שתקשה על הבריחה, במיוחד כאשר באותה תקופה היו כבר התנגשויות בין יהודים וערבים בכל הארץ וגם בחיפה. רופא יהודי שהובהל לאמבולנס, סיפר לי כי מצבי מסוכן ושיכנע אותי להיכנס לבית-החולים, בהבטיחו שיהיה נוכח בזמן הניתוח. החלטתי להסתכן והסכמתי, אולם למפח-נפשי העלו אותי לקומה השישית ומינו צוות של אחיות ערביות לטפל בי. כאן כמעט שהחלטתי לחזור בי. ברור שלא יכולתי לקפוץ מהקומה השישית וגם לא ציפיתי לשיתוף פעולה מצד הצוות הערבי. לעבור ניתוח שלא היה בו כל צורך, נראה מוגזם בעיני. הודעתי לרופאים שאני מסרבת להינתח, סיפרתי להם שהתקפת המעי העיוור לא הייתה ולא נבראה וביקשתי לחזור לעתלית. המצחיק הוא שהרופאים לא האמינו לי... הם חשבו שאני פוחדת מהניתוח ולכן ניסו לשכנעני שמצבי מסוכן ושההתקפה השלישית היא קריטית. הוספתי להתנגד ואמרתי שאני רוצה לעבור לבית חולים יהודי כי אני פוחדת שאמות על שולחן הניתוחים.

לנוכח התנגדותי העזה, ולאחר התייעצויות קדחתניות, נכנעו הרופאים יחד עם השוטרים ששמרו עלי והחליטו להעבירנו לבית החולים "רוטשילד".

בתחנת "אגד" הועברתי מאמבולנס של "הצלב האדום" לאמבולנס של "מגן דוד אדום" והמשמר הבריטי ששמר עלי הוחלף בסמל משטרה יהודי. באותה עת חולקה חיפה לאזורים סגורים - יהודי וערבי - והמשמרות הבריטים העדיפו לא להיכנס לרבעים אלה. ברגע שעליתי על האמבולנס היהודי, נשמתי לרווחה כי הייתי בטוחה שאצליח לברוח. בית-החולים "רוטשילד" היה ממוקם בסביבה יהודית ונוסף לכך היה בן קומה אחת בלבד. הכניסו אותי לחדר הניתוחים ולאחר שסקרתי את החדר ראיתי שיש בו חלון בדיוק מעל שולחן המכשירים. הרופאים והאחיות יצאו לרחוץ את ידיהם והשאירוני לבדי, כשהשומר ששמר עלי מחכה מחוץ לחדר (אגב, בעקבות בריחתי הורד השומר מדרגת סמל לדרגת שוטר פשוט). ברגע שהתרוקן החדר, טיפסתי על שולחן המכשירים, זינקתי אל החלון וקפצתי החוצה. כחיפאית, הייתה הסביבה מוכרת לי ולכן יכולתי לבחור את דרך הבריחה הבטוחה ביותר, וכך הגעתי למקום מבטחים.

בחודש מאי 1948 נישאה שרה רוזנברג לאיתן לבני, ששימש עד למאסרו קצין המבצעים של האצ"ל. לאחר שחרורו בידי חבריו בפריצה לכלא עכו, יצא איתן לאירופה, וב-15 במאי נחת מטוסו בשדה דב בתל-אביב. ימים ספורים לאחר מכן נשא את שרה לאישה. הייתה זו החתונה הראשונה במדינת ישראל. ⁷
בשעה חמש לפנות בוקר של ה-19 באוקטובר 1944, ב' חשוון תש"ה, הוקף מחנה המעצר בלטרון בחיילים רבים וכל העצורים נדרשו לקום ממיטותיהם. 239 עצירים (מתוך 276 ששהו במחנה) נכבלו באזיקים ולאחר שנערך על גופם חיפוש קפדני, הועלו על משאיות והובאו לשדה התעופה בווילהלמה, שם פגשו ב-12 עצירים שהובאו למקום מבית-הסוהר בעכו. העצירים, 251 במספר, לא הורשו לקחת אתם דבר, ולא ידעו לאן מובילים אותם, אולם כשראו את המטוסים הבינו כי עומדים לגרשם מהארץ. כל העצירים הועלו על מסלול ההמראה כשהם מסודרים ב-12 קבוצות של 21 איש בכל קבוצה. הם הועלו על 12 מטוסים כשהם כפותים האחד לשני, וכעבור חמש שעות טיסה נחתו ללינת לילה בוואדי חלפה, שעל גבול מצרים-סודן. למחרת היום הועלו כל העצירים למטוסים, וכעבור חמש שעות נוספות הגיעו לאסמרה בירת אריתריאה (שהייתה בשליטה בריטית מאז נכבשה מידי האיטלקים ב-1941) ומשם במכוניות ליעד הסופי - מחנה המעצר ב"סמבל". ⁸
לא הייתה זו הפעם הראשונה שממשלת המנדט השתמשה בגירוש כדרך של ענישה. כבר בשנת 1937 גורשו מן הארץ לאיי סיישל שבאוקיינוס ההודי חמישה ממנהיגי המרד הערבי. אלא שהפעם היה זה גירוש המוני של 251 איש, שנשארו במעצר מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, בעוד חמשת הערבים שהוגלו מן הארץ התהלכו חופשיים באיי סיישל.
הנהלת הסוכנות היהודית גזרה על עצמה שתיקה, ובישיבה שהתקיימה שלושה ימים לאחר גירוש ה-251 מן הארץ, נכפה על היושב ראש הדיון בנושא זה, כאשר מספר חברים דרשו שהסוכנות תמחה בפני השלטונות נגד הגירוש. בן-גוריון ושרת טענו שאין מדובר ב"גירוש" או "הגליה", אלא ב"מאסר מחוץ לגבולות ארץ-ישראל" ותו לא. אליעזר קפלן, לעומת זאת, הצדיק את הגירוש, משום שהוא נועד למנוע התלקחות בארץ, וראה בו עונש קל ביותר שאפשר להעניש בו את "הטרוריסטים". הוא שלל כל תגובה של הסוכנות היהודית או של כל גוף יישובי אחר, כמו הרבנות הראשית, ואמר: "אם הרבנות תעשה דבר מה, אין היא שווה שהיא יושבת במקומה". בסופו של דבר החליטה הנהלת הסוכנות שלא להחליט.
לעומת שתיקת הסוכנות היהודית, מחה אומנם הוועד הלאומי נגד הגירוש, אולם הוסיף גינוי חריף נגד "הטרור" וההתחייבות להילחם בו ובמבצעיו.
חוסר התגובה של הסוכנות היהודית לא הפתיע את ממשלת המנדט. מסתבר כי חודשיים לפני הגירוש, לרגל קשיים בסיום המשא ומתן עם משרד המלחמה בדבר הקמת הבריגדה היהודית, תבע שרת, ששהה אותה עת בלונדון, שגולומב יצטרף אליו כתגבורת. גולומב הגיע ללונדון ב-6 בספטמבר 1944 ונשאר שם למעלה מחודש ימים. בסופו של דבר הושגה הבנה בין הצדדים לפיה תאשר ממשלת בריטניה את הקמתה של הבריגדה היהודית, ובתמורה התחייבה הסוכנות היהודית להרחבת שיתוף הפעולה עם הבולשת במלחמתה באצ"ל ולח"י וכן להסכמה שבשתיקה לגירוש לוחמי המחתרת מן הארץ. ⁹
ה"אשנב", ביטאונה של ההגנה, ציין כי: "היישוב לא היה מקבל שילוח של 251 יהודים מהארץ כפי שקיבל, אילו היה מנסה השלטון לגרש אנשים בעלי זיקה לכלל, שאחריות הכלל חלה עליהם. ידעו נא הפורשים: המוציא עצמו מן הכלל - הכלל אינו אחראי לו". ובעיתון "דבר" נתפרסמו ביום שלאחר הגירוש הדברים הבאים: ¹⁰

אם אין המחתרת נכונה לסגת מדרכה הנפרדת במעשה הציוני, אל תתמה ואל תופתע אם תגובת היישוב תהיה דווקא זאת ולא אחרת.

עיתון "הארץ" הסתפק בפרסום צנוע של ההודעה הרשמית על הגירוש ובמאמר הראשי הטיף בחריפות לחיסול הטרור היהודי והאשים את הסוכנות היהודית שאינה עושה די בעניין זה. ¹¹
ארגון לח"י והאצ"ל הגיבו בחריפות נגד הגירוש. באחד הכרוזים שהפיץ האצ"ל נאמר, בין היתר: ¹²

מאתים חמישים ואחד אחים הוגלו על-ידי שלטון הדיכוי מאדמת המולדת והובלו לארץ גזירה. מעשה נאצי זה אין לו תקדים בקורות ארץ-ישראל החדישה, אלא במעשהו של ג'מל-פאשה, העריץ התורכי, אשר שלט בשוט בארצנו בימי מלחמת העולם הראשונה...
שליטי הארץ העריצים לא ישברו את רוחם של בעלי הארץ המתקוממים. הנוער העברי יודע את דרכו. הוא יודע כי זוהי דרך של מלחמה וסבל וייסורים - אך "אין ארץ ישראל נקנית, אלא בייסורים". בדרך זו נמשיך עד לניצחון האומה, ואת מעשי ההתעללות לא נשכח ולא נסלח...
אל ישלו מנהיגי היישוב וארגוניו, כי הזעם יעבור מעל לראשיהם אם יסתכלו באדישות כיצד שלטון הדיכוי מעז לגרש עברים אחרים מארצם. דעו גם דעו; אדישות זו תתנקם בנו בארץ-ישראל כפי שהיא התנקמה בעמנו ובעמים אחרים באירופה.
הנוער הלוחם, המוכן כל רגע להקריב את חייו למען גאולת האומה, לא יירתע ויגביר את מלחמתו עד שתרד ממשלת-הזדון ותקום במקומה הממשלה העברית, וציון תשאל לשלום כל אסיריה.

ה' מרחשוון תש"ה          הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל

ב-27 ינואר 1945 הועברו העצירים ממחנה המעצר בסמבל שבאריתריאה, למחנה קרתאגו שבמדבר סודן, ולאחר כתשעה חודשים, ב-12 באוקטובר 1945, הוחזרו הגולים לאריתריאה. ב-12 במרס 1947 הועברו כל הגולים למחנה גילגיל שבקניה ושם נשארו עד שובם ארצה למדינת ישראל ביום 12 ביולי 1948.
בעקבות גירושם של 251 העצירים באוקטובר 1944, הוסיפה ממשלת המנדט הבריטי לגרש עוד עצירי המחתרת, ב-11 משלוחים בפרקי זמן שונים. בסך הכול עמד מספר המגורשים על 439.