הסיפור החסידי כגורם מחנך
עינב בן-דורי
- ה מ ש ך -
פרק רביעי: שימוש חינוכי בסיפורי חסידים
התנועה החסידית מכוונת לקיומה של המשמעות הפנימית של החיים ולעיצוב אישיות וקהילה, היא יוצרת מסגרת מתאימה לחיים בעלי משמעות ומגיעה להישגים חינוכיים ממשיים1.
הסיפור החסידי משקף את רוח החסידות ואת הווי החיים חסידי. הדגש בהוראת הסיפור החסידי הנו בלימוד תורת החסידות כתורה אקטואלית וחיונית שיש בה כדי להזין את הנפש בערכים כוחניים וחברתיים ולתבוע מהלומד את הגשמתם בחייו2. הערכים היהודים באים לידי ביטוי בתורת החסידות, באופן מקורי. הלומד מתוודע בפני הבעיות האנושיות הגדולות באמצעות יצירה עברית שורשית ומקורית, בכך המורשת הישראלית מהווה מצפן ומורה דרך3. הסיפור החסידי תורם לעיצוב האישיות. מכל פרט בחומר הנלמד יכול הלומד לגלות דרך לשיפור התנהגותו. בסיפור החסידי גלום פוטנציאל חינוכי וחברתי גדול, הוא מחנך את הלומד להערכת זולתו ולהוקרתו, למצוא בו את הטוב ולעזור לו כמה שאפשר. הוא מחנך ליושר, להדדיות, לחמימות, מוקיע גאווה, התנשאות ותכונות שליליות אחרות4.
בסיפור החסידי אין מוסרים באופן ישיר את עיקרי החסידות ואת תורתה. הספור החסידי היינו הדגמה מוחשית של רעיונות החסידות, פופולריזאציה של המחשבות בצורה סיפורית המושכת את הלב. הספור הוא ביטוי אומנותי-אנושי לערכים, גשר בין חיי הרוח לחיי המעשה5.
להלן דוגמאות לניתוח חינוכי של מספר סיפורי חסידים קצרי יריעה. בתחילת כל ניתוח צרפתי את נוסח הסיפור עצמו. בניתוח החינוכי של הסיפורים לא צוינו מספר מוטיבים המצויים בסיפורים, זאת בשל הצורך להתמקד במסר החינוכי העובר בכל אחד מן הסיפורים. מוטיבים אלו עשויים לתרום להבנת הסיפור ולהעברת המסר החינוכי שבו כך שבעת הוראת הסיפורים יש לשקול לכלול גם אותם. המוטיבים שלא צוינו הם: הלימוד על מנהגי ישראל בכלל ומנהגי החסידות בפרט, מושגים יהודיים ומושגים חסידיים ומוטיבים ספרותיים כדוגמת: מילות מפתח, פעלים חוזרים, המספר שלוש כמוטיב, הקבלות, הרמזים ועוד.
ניתוח חינוכי של הסיפור 'אוהב ישראל'6
אוהב ישראל7
הצדיק רבי מנחם מנדל מליסקה היה נוהג להוסיף לחתימת שמו - "אוהב ישראל". פעם אחת, כשרצה להוסיף "אוהב ישראל", לחתימת שמו על מכתב שכתב, נפל העט מידו; כשהרים את העט - פרח הנייר מן השולחן; וכשהחזיר את הנייר - נשפכה הדיו. הבין הרבי, שמן-השמיים מעכבים אותו. הצטער ואמר:"מידה טובה אחת חשבתי שיש לי, מידת אהבת ישראל, ואף זו נלקחה ממני". ניסה להיזכר, אולי פגע חס וחלילה במישהו באותו יום. שאל את בני-ביתו, אולי העליבו הם מישהו, ונתברר, שהבוקר בא איזה יהודי מגושם, לבוש כנוכרי ושמו לא-יהודי; ביקש לראות את הרבי, ולא נתנו לו להיכנס. מייד ציווה הרבי למשמשיו לחפש את האיש ולהביאו אליו. עברו המשמשים ממלון למלון ולא מצאו את האיש. אך הרבי חזר וציווה עליהם לחפשו. לבסוף נמצא באיזה בית-יין לא-הגון. חזרו וסיפרו לרבי היכן מצאו את בעל-העבירה. דחק בהם הרבי לרוץ מייד ולהביאו אליו. כשהובא האיש אל הבית קיבל אותו רבי מנחם מנדל בסבר פנים יפות, הגיש לו כיבוד וביקש ממנו סליחה ומחילה. פני האיש הנדהם נשתנו. בליבו חש רגשי חרטה ודמעות עלו בעיניו. הרגיע אותו הרבי, ברך אותו והבטיח לו, שתשובתו תתקבל במרומים. לאחר שהלך האיש לדרכו אמר הצדיק לבני-ביתו התמהים: בהפטרת שבת ראש-חודש שקראנו בשבת מתנבא ישעיהו על ימות-המשיח, ואומר, שד' ישלח אליהם מן הגויים לכל הארצות "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה', בסוסים ... ובכרכרות, על הר קדשי, ירושלים". נשאלת השאלה: מי הם היהודים שיחכו עד שהגויים יביאו אותם לירושלים? החסידים, כשישמעו שהמשיח בא, הלא ירוצו לקראתו מעצמם; ושאינם-חסידים, אם לא ירוצו - ודאי ילכו; את מי אפוא יצטרכו הגויים להביא? כנראה - את היהודים שהתרחקו מן היהדות ושחדלו להאמין בגאולה; אותם יביאו הגויים "מנחה לה'". "מנחה" כזאת העלבתי היום. מיד פנה אל שולחנו, נטל את העט וחתם על המכתב: מנחם מנדל אוהב ישראל.
ר' מנחם מנדל מליסקה
מתלמידיו של רבי יחיאל מיכל8, המגיד מזלוטשוב - בדור השלישי של החסידות הבעש"טית. נחשב גדול בתורה ובחסידות. היה עשיר ונדיב. ביתו היה פתוח לעניים ולנצרכים. נודע באהבת הזולת וביחסו הדמוקראטי לחסידיו. אשתו הייתה בת רבי יצחק הלוי הורביץ, שהיה "מתנגד" גדול לחסידות הבעש"טית. בנם הידוע בעולם החסידות היה רבי נפתלי מרופשיץ, שנודע במאבקיו הנפשיים הגדולים. ר' מנחם מנדל מליסקה נפטר בשנת תקס"ד (1804).
דמות הצדיק
רבי מנחם מנדל מופיע כצדיק הנושא באחריות מעשי בני-ביתו. הוא הרי כלל לא ידע מה שעשו בני ביתו, אבל הוא הוזהר מן השמיים. הרבי מתגלה לנו כמנהיג, המקבל על עצמו את האחריות למעשה הלא-טוב של האחרים ("אולי העליבו הם"), אך בסיום הדרשה הוא אומר: "מנחה כזאת העלבתי היום". כדי לכפר על המעשה הוא נוהג כאברהם אבינו, מכניס האורחים, ובעצמו טורח להגיש כיבוד לאיש הפשוט, החוטא והזר. כמו רוב הצדיקים החסידיים גם הרמ"מ הוא מורה ומחנך מעולה.
אהבת ישראל
"כך אמר להם הקב"ה לישראל: מה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה"9.רבי מנחם מנדל מקיים את מצוות התורה 'ואהבת לרעך כמוך' ואת מאמרי-חז"ל דוגמת:
"הווי מתלמידיו של אהרון ... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"10.
"הווי אוהב את הבריות ומכבדן"11.
"הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות"12.
"כל אדם" - ואפילו הוא בלתי-ידוע, ואפילו הוא חוטא.
העלבת אדם היא עבירה קשה,
"המלבין פני חברו ברבים - אין לו חלק בעולם הבא"13.
על עבירות שבין אדם לחברו, אפילו יום הכיפורים אינו מכפר, עד שירצה את חברו ויבקש ממנו סליחה ומחילה. בסיפור זה: מצווה גוררת מצווה: כשהרבי מבקש סליחה מן האיש הנעלב, בעל-העבירה, מייד הוא משפיע עליו לטובה, עד שזה מרגיש רגשי-חרטה ומגלה סימני-תשובה ('דמעות עולות בעיניו'). וכשמבטיח לו הצדיק תיקון ותשובה, מוענק גם לו תיקון מן השמיים והוא חוזר להיות אוהב ישראל.
הדרשה ולקחה
מסתבר, שהדרשה מכילה מסר נוסף, החורג מגבולות המעשייה המיוחדת הזאת. כדי להבין מסר נוסף זה נצטרך לחזור אל תיאור האיש כפי שראוהו לראשונה בני-הבית: "יהודי מגושם, לבוש כנוכרי, שמו לא-יהודי". היינו אומרים - טיפוס של יהודי זר ומוזר, מרוחק מעמו ומתרבותו.
בדרשת הרבי מליסקה יש מסר לכל היהודים, המתרחקים מעמם, המשנים את זהותם היהודית, והמתבוללים מרצונם החופשי או מכורח תנאי-החיים. המסר הוא שאף הם מועמדים לגאולה! ואם לא מרצונם החופשי - הרי בכורח הגויים, שיביאו אותם לירושלים!
"ישראל, אף על פי שהם חוטאים - הם שבים בתשובה"14.האיש הפשוט בסיפור היה חוטא, שכפי הנראה רצה לשוב ולהתקרב לעמו (שאם לא כן למה בא לראות את הרבי?). הוא הביא את עצמו כ'מינחה', כמתנת-פיוס וריצוי, אבל בגלל התפיסה הצרה והראייה המוגבלת של בני-הבית - הושב אחור בבושת-פנים. דחייה זו דחפה אותו עוד יותר אל העבירה (נמצא בבית-יין לא הגון) ואלמלא האות שהצדיק קיבל מן השמיים, מי יודע עד להיכן היה נופל.
המסר של מעשיה זו, הכולל את הדרשה, הוא כפול: מחד הוא מדבר על שיבת-המתרחקים לעתיד לבוא, ומאידך הוא מדבר גם על יחסנו וחובתנו כלפי המתרחקים מן העם בהווה ובכל מקום.
ניתוח חינוכי של הסיפור "החליל"15
החליל16
כפרי אחד, שהיה נוסע בכל שנה לימים הנוראים אל בית-התפילה של הבעל-שם-טוב, היה לו בן, נער חסר-דעת, שלא ידע צורת-אות, ולא-כל-שכן לא הכיר את משמעות המילים הקדושות. אביו לא לקח אותו העירה לימים הנוראים, משום שלא ידע כלום. אבל כשנעשה בר-מצווה, לקח אותו אביו עמו ליום הכיפורים, שלא יעשה דבר רע ביום הצום מחוסר-דעת. לנער היה חליל, שהיה מחלל בו, כשרעה את הכבשים ואת העגלים בשדה. עכשיו נתן את החליל בכיס-בגדו והביא עמו, בלי שיבחין אביו בדבר. הנער ישב שעה-אחר-שעה בבית התפילה ולא ידע מילה. אבל כשהתחילו להתפלל מוסף, אמר: 'אבא, יש לי כאן חליל ואני רוצה לחלל בו'. גער בו אביו מתוך בהלה, והנער כבש את יצרו. אבל כשהתחילו להתפלל מנחה, אמר שוב: 'אבא, הרשה לי לקחת את החליל'. שאל אביו בכעס: 'היכן הוא החליל?' ומיד הניח את ידו על כיסו של הבן ומנע אותו לקחת את החליל. והנה פתחו בתפילת נעילה. הנער לא יכול להתאפק עוד, דחף את ידו של אביו והוציא את החליל מן הכיס וחילל בו בקול שנשמע בכל הבית. הכול עמדו נבהלים ונבוכים, אבל הבעל-שם-טוב המשיך בתפילה, וביתר קלות מן הרגיל.אחר-כך אמר: 'הקל עלי הנער'.
עיקרים בתורת החסידות הבאים לידי ביטוי בסיפור זה
"רחמנא ליבא בעי" (מסכת סנהדרין ק"ו). הרחמן הוא הקדוש-ברוך-הוא המבקש את לב האדם. לא הידיעה המרובה, לא הלמדנות ולא המוסכמות הממוסדות הן הקובעות את תפילת היהודי ואת מידת התקבלותה אצל ד', כי אם הרצון הטוב והכן, הכוונה הפנימית, הרגש והלב.
"כי האדם יראה לעיניים וד' יראה ללבב" (שמואל א' ט"ז).הרבי חש ומבין דברים שהם נסתרים מעיני הקהל כולו. הוא מסוגל לגלות צפונות בני אדם ולפרש כוונות של מחוסרי מבע, של נשמות אילמות. כמו כן הרבי עשוי להפתיע את חסידיו בשפיטתו, בדבריו ובהתנהגותו.
בסיפור זה משתקפת השפעתה החיובית של ה'חברותא' המעודדת את החלש להזדהות, לפעולה ולהתבטאות.
סדר התפילות של יום הכיפורים כמסגרת לסיפור
מוסף - "אבל כשהתחילו להתפלל מוסף". על-פי המילה 'אבל' ניתן להבין שהנער חש בשינוי שחל באווירה. תחושה זאת משפיעה על התעוררות רצונו לחלל בחלילו ולתת ביטוי להרגשתו. נוצר אימות בין אביו ובינו שבסופו "הנער כבש את יצרו". בפרקי אבות נאמר:
"איזהו גיבור הכובש את יצרו"17מכאן שהנער הוא בדרגת גיבור.
מנחה - "אבל כשהתחילו להתפלל מנחה" . המתח בבית התפילה עלה ואיתו התעוררות רצון הנער. הפעם העימות בין הנער לאביו מחריף, הנער מתעקש ורוצה ליטול חלק בעשיית הקהל, הווה אומר להתבטא. האב כועס ונוקט בפעולה פיזית - "מניח את ידו על כיסו של הבן".
נעילה - "והנה פתחו בתפילת נעילה". 'נעילה' היא תפילה נרגשת מאוד לאחר יממה של צום ותפילה, ארון הקודש פתוח, זקני העדה מקיפים את הארון ואת החזן. בהרבה קהילות נוהגים לעמוד על הרגליים כל עת התפילה הנמשכת שעה-שעתיים, הלחן משתנה, האווירה מתוחה ושבורה, שיאו של היום, שיאם של הימים הנוראים. הנער הוא עד אילם לכל המעמד המרגש הזה.
"הנער לא יכול להתאפק עוד" - משפט זה מוביל את הקורא אל מעמד התגלות יוסף לאחיו במצרים (בראשית מ"ה).
"ולא יכל יוסף להתאפק".
יוסף אף הוא היה רועה צאן ואף הוא כונה 'נער' (בראשית ל"ז 2).
"יוסף בן שבע-עשרה שנה, היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער..."
גם על יוסף באותה פרשה נאמר:
"ויגער בו אביו"
בדומה לסיפור זה בו נאמר: "גער בו אביו".
ועוד נאמר שם באותו המעמד של התגלות יוסף לאחיו:
"ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה".
אף הנער בסיפור זה "חילל בו בקול שנשמע בכל בית".
תגובת האחים ליוסף:
"ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו".
ובסיפור: "הכל עמדו נבהלים ונבוכים".
גם למעשה כיבוש יצרו של הנער ("הנער כבש את יצרו") יש קשר ליוסף. יוסף זכה לתואר צדיק משום שכבש את יצרו18. לפיכך - הנער בסיפורנו עולה לדרגת גיבור וצדיק.
תגובת הבעל שם-טוב - סיומת הסיפור אף היא מתחילה במילת הקישור-ניגוד 'אבל' המבדילה בין ציבור המתפללים לבין הבעל שם-טוב. רק על הבעל -שם-טוב השפיע הסיפור לטובה - 'הקל עלי הנער'.
"רחמנא ליבא בעי"
"לכל מנעול יש מפתח. אף שערי התפילה נפתחים על ידי מפתחות. אלו הם הכוונות. לכל מנעול יש מפתח שלו. אשרי מי שיודע להתאים כוונה לכל מנעול. אבל גם מי שאינו יודע ולא למד לכוון ליבו - אל יתייאש, כי הוא יכל לשבור את המנעול על-ידי שבירת הלב, וכך יקרע את המסך בינו ובין ד' שבשמיים"19.
מרדכי בובר בספרו "האור הגנוז" כתב:
"משתכוון את כוח יצרך בשלמותו אל גורלו העולמי של ד', משתעשה את שעליך לעשות ברגע זה, יהא זה מה שיהיה, בכל כוחך ובכוונה קדושה, הרי אתה מייחד את ד' ושכינתו, נצח וזמן. לשם כך אין צורך בלמדנות, בחוכמה, בשאר-רוח, אלא בנשמת-אדם אחידה, המכוונת בלא שייר מטרתה האלוקית"20.
ניתוח חינוכי של הסיפור 'תשובה חמורה'21
תשובה חמורה22
מעשה באחד שחילל שבת בשגגה, מפני שעגלתו נהפכה בדרך, וככל שמיהר בלכתו לא הגיע לעיר קודם שקידש היום, והטיל עליו רבי מיכל סיגופים קשים וארוכים לתיקון העבירה. התאמץ האיש בכל כוחו למלא את המוטל עליו, אבל במהרה הרגיש שגופו אינו עומד בסיגוף אלא לוקה במחלות, ואף רוחו מתחיל להיחלש. והנה נודע לו שהבעל-שם-טוב עובר בסביבה ושוהה במקום סמוך לעירו; הלך לשם, אימץ את ליבו וביקש מן הצדיק שייתן לו תיקון על העבירה שעבר. "הבא ליטרה נרות אל בית-התפילה" אמר הבעל-שם-טוב; "ובקש שידליקום לשבת. זהו תיקונך". סבור היה האיש שדבריו לא נשמעו אלא למחצה, וחזר על בקשתו בהפצרה יתירה, וכשהבעל-שם-טוב הוסיף לעמוד על התיקון הקל שהטיל עליו, סיפר האיש מה הייתה התשובה החמורה שהטיל עליו רבי מיכל, "עשה נא מה שאני אומר לך" השיב הצדיק, "ואילו לרבי מיכל מסור, שיואיל לבוא אל העיר חבוסטוב, שאשבות שם בשבת הבאה". בפנים מאירות נפרד ממנו האיש. כשהיה הרבי מיכל בדרך לעיר חבוסטוב, נשבר אופן העגלה שנסע בה, והוכרח ללכת ברגל, ואף כי מיהר - החשיך עליו היום כשבא לעיר; וכשעבר את המפתן של הבעל-שם-טוב ראה שקם על רגליו ונטל את הכוס לקדש על היין. מיד הפסיק הצדיק ופנה אל האיש העומד כנדהם: "שבת שלום, נקי-עוון! לא טעמת טעם ייסורים של החוטא, לא נשאת מעולם בקרבך את ליבו הנמס, ולכן קלה הייתה ידך להטיל תשובה חמורה. שבת שלום, חוטא!"
ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב23
נולד בשנת תפ"א (1721) לאביו ר' יצחק מדרהביטש, ממשפחת חסידים סגפנים-מיסטיים. רבי מיכל (או כפי שנקרא בחיבה ר' מיכלי) הצטרף לחסידות הבעש"טית ונעשה לאחד מגדולי החסידות בדורו. אדמו"רים רבים היו תלמידיו. כבר בצעירותו היה עובר מעיר לעיל ומוכיח את האנשים בדרשות מוסר. לפני שנתגלה ונתפרסם כרבי וכצדיק חסידי היה עני אך שמח בחלקו. אז עדיין נהג להתבודד והסתגף. בשלב זה של חייו נהג להטיל על החוטאים תשובות חמורות לתיקון עוונם. ידועה אמרתו: "כשם שיצר הרע מבקש להסית את האדם לחטא, כך הוא מבקש להסיתו שיהיה צדיק יותר" כשנתפרסם בחסידות ומצבו החומרי הוטב, נתן הרבה צדקה ונשאר צנוע במנהגיו. שנים רבות חי רבי מיכל בברודי. מתנגדי-החסידות שרפו שם לפני ביתו ספרי-חסידות. משם עבר לערים אחרות ולבסוף התיישב ביאמפולי, בה חי עד פטירתו בשנת תקמ"ו (1786). אחד מחמשת בניו, יוסף מיאמפולי, היה מחותנו של רבי ברוך ממז'בוז', נכד הבעל -שם-טוב.
אמר רבי מיכל: "לאחר מאה שנה, כשאבוא לעולם האמת וישאלוני: למה לא למדת את כל התורה כולה, ש"ס בבלי וירושלמי, תוספתא ומדרשים ושולחן ערוך, אגיד להם: מוחי הקטן לא תפס כל כך הרבה. ואם שוב ישאלוני: הרי נאמר בשולחן-ערוך, שחייבים להתענות בכל יום ב' וה' על חורבן בית המקדש, ולמה לא צמת כדין? אגיד להם: הייתי חולה וסבלתי כאבים ולא יכולתי לצום. ואם יוסיפו לשאול: למה נתת רק מעט צדקה? אגיד להם, שהייתי קבצן. אבל אם ישאלוני: מוח קטן היה לך, בעל כאבים היית, קבצן היית, ובכן במה התגאית?! לא אוכל לתת להם תשובה".
המגיד מזלוטשוב, כמו הבעל-שם-טוב, העריך מאוד את סיפורי-החסידים, "כי על ידי סיפורי מעשיות של צדיקים מושכים לעולם את אור המשיח ודוחים הרבה מן החושך ומן הצרות שבעולם".
עימות בעלי-דעות בחסידות
אגדה זו מעמתת את הבעל-שם-טוב עם תלמידו רבי מיכל המגיד מזלושטוב. העימות הוא בעניין חשוב בחיי היהודי: ערך התשובה, כוח החרטה והכפרה על עבירה וחטא. נושא התשובה הוא שכיח מאוד בספרות החסידית-הפילוסופית, הפדגוגית והאסתטית. מעיקרה נטלה החסידות על עצמה לסייע לעבריין, לגאול את החוטא ולעודד את רוחו (בעיקר אם הוא איש פשוט וחלש) ולפתוח לו פתחי-תשובה וכפרה. המונח 'תיקון' שגור יותר בפי החסידים ובפי המקובלים (תיקון של 'כלי' שנשבר). שני אישים, שתי השקפות, שני סגנונות-חיים - מתנגשים באגדה חסידית זו: הבעל-שם טוב מול המגיד מזלוטשוב, המקל והמחמיר. הבעל -שם-טוב מעדיף את כוונת-הלב, את ייסורי-המצפון, את החרטה הפנימית. לפיכך מסתפק הוא בעשייה סמלית ורלוואנטית לתיקון העבירה. רבי מיכל רואה בגוף ובצורכי-הגוף את הסרסור העיקרי לעבירה. לפיכך הוא תובע את שבירת-היצר על-ידי סיגוף.
מטרת המעשייה היא לדחות את השקפת רבי מיכל על הצורך בתשובה חמורה ולהמחיש, לעומתה, את עמדתו הרכה והסלחנית של הבעל-שם-טוב. הבעל-שם-טוב פועל בכוח עליון. הוא עושה נפלאות כדי להמחיש גם את סמכותו וגם את השקפת-עולמו. רבי מיכל, מקבל את גזירת הבעל -שם-טוב ואת הנזיפה הפומבית - בשתיקה24. בסוף המעשייה מורד רבי מיכל מדרגת רבי לדרגת האיש סתם.
האיש האנונימי מייצג את היהודי הישר, שומר המצוות, שאפילו יכול היה להתעלם מן העבירה שעבר בשוגג ובאונס, הריהו הולך לקבל תיקון ולהתייסר קשות. לרגע אחד אפשר היה לחשוב שהוא 'מלשין' חלש אופי, שבמקום לחזור לרבי מיכל הוא פונה אל סמכות יותר גבוהה, הבעל -שם-טוב, לשם ערעור ותלונה. אבל כשאנו קוראים היטב את השתלשלות העניינים אצל הבעל-שם-טוב ונוכחים לדעת, שהאיש לא הזכיר את רבי מיכל אלא לצורך הבהרת דברי הבעל -שם-טוב, וכי הפציר בבעל -שם-טוב שישים לב לעבירה, אנו חוזרים להעריכו כאדם הגון ומוסרי.
עמדת המספר היא אובייקטיבית והוגנת כלפי שלושת המשתתפים ואינה עושה רושם של השתעבדות או של חנופה לבעל-שם-טוב.
עיון בלקח האגדה ופירושו
הצדיק לעומת האיש: ר' מיכל, שבכל המעשייה נקרא רבי נקרא עכשיו האיש, מדוע? אפשר שהחסידים הסובבים את הבעל -שם-טוב אינם מכירים כלל את רבי מיכל, ובעיניהם הריהו סתם איש, וכן במעמד זה, המקביל למעמד התיקון הראשון, דומה רבי מיכל עצמו לאותו האיש, שהיה בעל-עבירה, בלא שום ייחוס, או שכל מי שמועמד לנזיפה אינו יכול להיקרא רבי.
שבת שלום: ברכה שגרתית זו יכולה להישמע כאן כאמירה אירונית: "להזכירך, מיכל, ששבת עכשיו ועם זאת - שלום לך!"
הבעל -שם-טוב מכנה את רבי מיכל 'חוטא' מכמה סיבות: מפני שאינו מרגיש את ייסורי החוטא, ומפני שמי שמטיל תשובה חמורי מדי הריהו בעצמו חוטא. הכינוי 'חוטא' הוא גם בשל חילול השבת בשגגה והצורך בתיקון. כמו כן כעת רבי מיכל טועם לראשונה את טעם ייסורי החטא.
'לא טעמת טעם ייסורים של החוטא': מי שלא טעם טעם חטא וייסורי-חטא לא הוכשר לתשובהלכן, הנה אני עושה אותך חוטא ובעל-תשובה כאחד, על מנת לעשותך צדיק. (הביטוי 'לא טעם טעם חטא' נמצא בגמרא ובמדרש).
"ובמקום שבעלי-תשובה עומדים שם, צדיקים אינם עומדים שם"25 .
'לא נשאת מעולם בקרבך את ליבו הנמס': לב נמס מחרטה הוא הסימן העיקרי של בעל-תשובה, ולמה היית צריך להטיל תשובה חמורה?
אמר הבעל-שם-טוב: אני אוהב את היהודי הפשוט, גם היהודי הפשוט הוא אוצר מלא של יראת שמיים ומידות טובות
הסיפור ממחיש את טיב התיקון הקל, שהטיל הבעל -שם-טוב (ליטרת נרות לבית-הכנסת, להאיר לכבוד השבת). ואם כי אין הסיפור מפרש התיקון החמור שהטיל רבי מיכל, הרי תוצאותיו נמסרות לנו בהדגשה ניכרת (גופו של האיש נפגע, הוא לוקה במחלות ואף רוחו נחלשת). חשוב לציין, ששני התיקונים הוטלו בנפרד, ובשעה שהבעל -שם-טוב הטיל התיקון לא ידע מה היה התיקון של ר' מיכל.
ידוע לנו, שרבי מיכל, המגיד מזלוטשוב חזר בו מדרך הסגפנות. ואפשר מאוד, שאירוע זה שמסופר כאן, היה ביד הגורמים המשפיעים על שינוי דעתו והתנהגותו.
"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"26.
רעיון התשובה ביהדות ובחסידות
המונח תשובה במשמעותו המקובלת ("חזרה בתשובה", "עשיית תשובה") נקבע על-ידי חז"ל על סמך רעיון התשובה שבתורה ובנביאים. רעיון התשובה נעוץ בתורת הגמול: שיש דין ויש דיין, שיש השגחה עליונה וכל מעשי האדם נשקלים אם לשכר ואם לעונש, אם בעולם הזה ואם לעולם הבא. יסוד התשובה הוא שיבת העם לאלוהים או החרטה והכפרה של היחיד על מעשיו הרעים. זהו עקרון יסודי באמונה.
"ושבת עד ד' אלוהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום; אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ד' אלוהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ד' אלוהיך שמה"27.כך נשמע בבירור, שהתשובה האישית כרוכה בתשובה לאומית ושתיהן כרוכות בשיבה לארץ-ישראל. כך נקשרת גאולת הפרט בגאולת העם. גם נביאי ישראל דיברו על התשובה הדתית והמוסרית כתנאי לקיום העם ולגאולתו וכתנאי לגואלת הפרט.
חז"ל, במשנה, בגמרה ובמדרשים מקדישים הרבה מדבריהם לפיתוח רעיון התשובה ליחיד ולכלל. דעות שונות יש בחז"ל על מהות התשובה, על זמנה ועל צורותיה וביטוייה. חז"ל קבעו את ברכת 'השיבנו' בשמונה-עשרה הברכות של 'תפילת עמידה', שלוש פעמים ביום:
"השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך ברוך אתה ד', הרוצה תשובה".חז"ל קבעו את 'עשרת ימי תשובה' הכוללים את שני ימי ראש השנה, את יום הכיפורים וביניהם את 'שבת תשובה' (או 'שבת שובה'), שבת מפטירים בפרק הידוע מספר הושע (י"ד):
"שובה ישראל עד ה' אלוהיך, כי כשלת בעוונך".
בקול רם וברגש רב אנו אומרים בתפילת מוסף של הימים הנוראים:
"ותשובה ותפילה וצדקה... מעבירין את רוע הגזירה".
כל כך העריכו חז"ל את התשובה, עד שאמרו:
"במקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אינם עומדין"28.
במהלך הדורות נפתחה 'התשובה' לא רק כרעיון פילוסופי-תיאולוגי, אלא גם כמוסד משפטי וכאורח-חיים. נקבעו עשרות 'סוגי תשובה' ו'אופני תשובה' (לעבירות השונות). יהודים בכל מקום הרבו ללמוד 'הלכות תשובה'. מתורת הקבלה של האר"י מצפת נלקח המושג 'תיקון' שרווח אחר-כך בחסידות. תיקון הוא מעין 'מרשם' שהרבי-הצדיק (הסמכות הרוחנית והמשפטית) נותן לעוברי-עבירה, שנעשו בעלי-תשובה. בעיקרם כוללים התיקונים צומת, סיגופי-גוף, תפילה, צדקה ולימוד-תורה. אבל התשובה האמיתית היא, קודם כל, נפשית-רוחנית: חרטה, הודאה פנימית בכישלון ווידוי פומבי על החטא, גילוי רצון עז להתרחק ממקור החטא וממקום הפיתוי, כניעת הלב, הבטחה כנה שלא לחזור ולחטוא והוכחה גלויה על-ידי מעשים טובים והתנהגות יומיומית, שאכן התשובה היא אמיתית וסופית.
סיפורי חסידים מלאים בנושא התשובה מכל בחינותיה. התגלית הראשית של החסידות הייתה גאולת הפרט.
לסיכום הפרק
סיכום
על-פי המובא בעבודה זאת, ספרות היא אכן גורם מחנך המשפיע על בני-אדם. ז'אנר הסיפור החסידי משמש כגורם מחנך עוד מתקופתה הראשונה של חסידות הבעל-שם-טוב, אז נפוץ היה בעל-פה בלבד, ועד ימינו, בקריאה חופשית או כמעובד למערך דידקטי במערכת החינוך.
בפרק הרביעי מודגם ניתוחם החינוכי של שלושה סיפורי חסידים. בהתבסס על הדגמה זאת, ניתן להיווכח באוצר החינוכי הגלום בז'אנר. מעבר לכך שהז'אנר מוסר מסרים ערכיים, הוא הינו יצירה יהודית מקורית שעל-פיה ניתן לעצב את אישיותם של התלמידים והקוראים.
הסיפור החסידי תופס מקום מרכזי בעולם החסידות בשל המשמעויות הרחבות שניחן בהן, משמעויות מיסטיות העומדות ביסוד התורה החסידית. יש להדגיש שהמשמעות החינוכית של ז'אנר זה הינה רק אחת מהמשמעויות ולא החשובה ביותר.
עבודה זו עוסקת בניתוח סיפורים חסידיים כתובים ומתוך כך הבנת משמעותם בכלל ומשמעותם החינוכית בפרט. לשם הבנת המהות החינוכית של הסיפור החסידי יש לעמוד על הצד הסוציולוגי של סיפורו: האווירה שבה מסופר, היום והאירוע שבו מסופר (אחת מסעודות השבת, חג, 'יורציט' שהוא יום פטירתו של צדיק או קרוב, וכד'), החברה שמקשיבה לסיפור, המקום שבו מסופר (בבית הצדיק, בבניין הישיבה, מסביב לשולחן, באירוע המוני עם קהל, וכד'), וכן האדם המספר. לסיפור החסידי אופי של סיפור בעל-פה, בקריאתו מהספר רבדים רבים אינם באים לידי ביטוי, רבדים חינוכיים ומיסטיים כאחד. אישיות המספר בעל-פה עוברת דרך הסיפור, הסיפור אינו מנותק מהמספר, ישנו קשר בין נושא הסיפור לבין האדם המספר. לדוגמא אדם הניחן במידת הענווה, המספר סיפור בנושא ענווה, מעביר מסר חינוכי רב גם על-ידי הסיפור וגם מפני שהוא מיישם את מסר הסיפור ומגלם אותו בפועל, ובכך מתעצמת ההשפעה החינוכית של הסיפור. צד זה של היות הסיפור החסידי גורם מחנך לא נחקר ונבדק בעבודה זו.
בנושא זה, כמו בנושאים רוחניים אחרים ישנו פער בין המחקר לבין החיים בפועל. הבנת המחקר את נושא הסיפור החסידי אינה תואמת בהכרח את מקומו בפועל בחברת החסידים ואת המשמעויות והתפקידים שניחן בהם. כמו כן המחקר מציג צד מסוים, נקודה ספציפית - ולא מכלול חיים דינאמי. לשם הבנה מעמיקה יותר של ערך הסיפור החסידי בכלל וערכו החינוכי בפרט, יש לחוות חוויה כוללת ולהתנסות בהשתייכות לחברה חסידית המאזינה לסיפורי חסידים ומספרת אותם.
ביבליוגרפיה
אדן, שבח (2000). הנריק גולדשמידט - יאנוש קורצ'אק האדם, המחנך והסופר, ירושלים: האגודה ע"ש יאנוש קורצ'אק בישראל.
אדר, צבי (1983). עיונים בתנ"ך והוראתו, תל-אביב: צ'ריקובר.
אדר, צבי (תשי"א). סיפור יוסף והוראתו, ירושלים: המחלקה לעליית ילדים ונוער.
אדר, צבי (תשי"ז). הסיפור המקראי, ירושלים: המחלקה לחינוך של ההסתדרות הציונית.
אלייקים, שלי (1992). כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה, תל-אביב: כתר.
אלימלך, מליז'נסק (תשנ"ח). נועם אלימלך ההדור: ד' גדליה נגאל, ירושלים: מוסד הרב קוק.
אלשטיין, יואב (1998). האקסטזה והסיפור החסידי, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.
אפשטיין קולונימוס קלמן (תשמ"ח). ספר מאור ושמש, ירושלים: מכון אבן-ישראל.
ארליך, יהודה ושכטר, יוסף (תשי"ז). פרקי חסידות: מבחר 'מהאור הגנוז' למ. בובר, ירושלים ותל-אביב: שוקן.
בובר, מרדכי מרטין (תשל"ז). האור הגנוז, ירושלים ותל-אביב: שוקן.
בובר, מרדכי מרטין (תשנ"ב). כמה הערות לתיאוריה של החסידות, אמות, ז אב - אלול, עמ' 43 - 47.
ברגסון, ג' (1978). קורצ'אק סופר ילדים, תל-אביב: ספרית פועלים.
בר-חיים, ר' וקפלן, ל' (1991). מלכלוכית לאגדה חדשה, ירושלים: מדרשת אדם.
גבריאלי, נ' (1962). אורחות חינוך, תל-אביב: אוצר למורה.
גפן-דותן, ר' (1977). מעשה בילד בודד הוא המלך מתיא הראשון. איגרת לחינוך. רבעון לחינוך קיבוצי, 53. עמ' 11 -23.
דב בער בן אברהם, ממזריטש (תשל"ה). מגיד דבריו ליעקב, ליקוטי אמרים, ירושלים: מנחם ראתה.
דן, י' (1966). הנובלה החסידית, ירושלים: מוסד ביאליק.
דן, י' (1969). לברור דרכי המחקר בסיפורי חסידים, דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, כרך ב' עמ' 53 - 57.
דן, י' (1975). הסיפור החסידי, ירושלים: כתר.
דן, י' ותישבי, י' (תשכ"ט). חסידות-הסיפור החסידי, אנציקלופדיה עברית, כרך י'ז, טור 818.
וולף, מ' (1995). חינוך לסובלנות וסבלנות באמצעות סיפור. ספרות ילדים ונוער, א (85). עמ' 14 - 19.
זוין , ש' (תש"ס). סיפורי נשמה כפי שסופרו על-ידי רבי שלמה קרליבך, אפרת: (לא מצוינת הוצאה).
זוין, ש' (תשי"ח). סיפורי חסידים-מועדים, ירושלים: בית-הלל.
זוין, ש' (תשי"ח). סיפורי צדיקים-תורה, תל-אביב: אברהם ציון.
יריב, זהבה (1980). הספרות כגורם מחנך, שני ספורי ילדים מאת יאנוש קורצ'אק, חיבור לשם קבלת תואר M.A, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.
כהן, אדיר (1974). יאנוש קורצ'אק המחנך, תל-אביב: גומא.
כהן, אדיר (1983). יאנוש קורצ'אק הסופר לילדים. מעגלי קריאה, 9. עמ' 11 - 13.
משה חיים אפרים, מסדילקוב (תשנ"ד). דגל מחנה אפרים על התורה, ירושלים: מור.
נגאל, גדליה (1981). הסיפורת החסידית, תולדותיה ונושאיה, ירושלים: מרכוס.
נגאל, גדליה (1992). מאגיה, מיסטיקה וחסידות, תל-אביב: גולן, י'.
נגאל, גדליה (תשס"ב). הסיפורת החסידית, ירושלים: המכון לחקר הספרות החסידית.
נחמן בן שמחה, מברסלב (תרפ"ב). ספר המעשיות לרבי נחמן מברצלב בצרוף מבוא מאת ש.א הורדוצקי, ברלין: עיינות.
נפרסטק, עליזה (תשנ"ה). הסיפור החסידי, מעט על הוראת הסיפור החסידי בבתי הספר, בא"ר (באהלי רבקה), אייר א'. עמ' 215 - 219.
סובלמן, אברהם יצחק בן אשר אנזל (1909). ספר סיפורי צדיקים החדש, פיעטרקוב.
פרידמן, ישראל, מרוז'ין (1885). עירין קדישין, ורשה: נ' שריפטגיססער.
פרידמן, ישראל, מרוז'ין (תשנ"ד). ספר נר ישראל לבית רוז'ין, חלק ו'. בני ברק: (לא מצויינת הוצאה).
נגאל, גדליה (תשמ"ד). סיפורי חסידות צ'רנוביל, ירושלים: כרמל.
צ'רניחה, ראובן חיים אלכסנדר בן יוסף יהודה (תרפ"ט-תרצ"ז). ספר נפלאות הסבא קדישא חלק א', פיעטרקוב, דפוס של ח.ה. פאלמאן.
צ'רניחה, ראובן חיים אלכסנדר בן יוסף יהודה (תרפ"ט-תרצ"ז). ספר נפלאות הסבא קדישא חלק ב', פיעטרקוב, דפוס של ח.ה. פאלמאן.
קובבי, דבורה (תשנ"ב). ספרותרפיה, ירושלים: מאגנס.
קורצ'אק, יאנוש (ללא ציון שנה). המלך מתיא באי השומם, מהדורת תרגום של אורי אורלב, ירושלים: כתר.
קורצ'אק, יאנוש (ללא ציון שנה). המלך מתיא הראשון, מהדורת תרגום של אורי אורלב, ירושלים: כתר.
רובינשטיין, אברהם חיים (תשנ"ב). שבחי הבעש"ט: מהדורה מדעית, ירושלים: ראובן מס.
רז, שמחה (תשס"א). סיפורי צדיקים, ירושלים: קל מבשר.
רז, שמחה (תשס"ב). מעשה ברבי ישראל בעל שם-טוב, ירושלים: קל מבשר.
ריבלין, אשר אליעזר (תשמ"א). מעשיות חסידים, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - המחלקה לחינוך ותרבות בגולה
שכטר, יוסף (1998). שבילים בחינוך הדור, תל-אביב: זמורה-ביתן.
תנ"ך הוצאת ספרא: תל-אביב. (1987).
מסכת אבות פ'א, יב'.
מסכת אבות פ'א, טו'.
מסכת אבות פ'ב, ד'.
מסכת אבות פ'ד, א'.
מסכת דרך ארץ זוטא, א'.
מסכת יומא, ל'ה.
מסכת ברכות ל'ד.
מסכת סנהדרין ק'ו.
מסכת בבא מציעא.
שמות רבה, כג'.
תנא דבי אליהו רבה.
ספר הזוהר ת"א נ"ט.
הערות:
1. שכטר, י' (1998). שבילים בחינוך הדור, תל-אביב: זמורה-ביתן. עמ' 235 - 259.
2. ארליך, י' ושכטר, י' (תשי"ז). פרקי חסידות: מבחר 'מהאור הגנוז' למ. בובר, ירושלים ותל-אביב: שוקן. עמ' 77 - 89.
3. שם.
4. נפרסטק, ע' (תשנ"ה). הסיפור החסידי, מעט על הוראת הסיפור החסידי בבתי הספר, בא"ר (באהלי רבקה), אייר א'. עמ' 215 - 219.
5. ריבלין, א' (תשמ"א). מעשיות חסידים, ירושלים: המכון לפדגוגיה בתפוצות, האוניברסיטה העברית ירושלים. עמ' 3 - 10.
6. ניתוח הסיפור על-פי ריבלין, א' (לעיל הערה 5). עמ' 40 - 48.
7. שם עמוד 40.
8. להלן עמ' 28.
9. תנא דבי אליהו רבה.
10. מסכת אבות פ'א, יב'.
11. מסכת דרך ארץ זוטא, א'.
12. מסכת אבות פ'א, טו'.
13. מסכת בבא מציעא.
14. שמות רבה, כג'.
15. מתוך ריבלין, א' (לעיל הערה 5). עמ' 63 - 76.
16. שם עמ' 63. ישנם נוסחים חסידיים רבים לסיפור זה כגון: ש"י עגנון, ברדצקי, שטיינמן, הרב זוין, וגרסה נוספת בכל ספרי הבעש"ט.
17. מסכת אבות פ'ד, א'.
18. מסכת יומא, ל "ה וספר הזוהר ת"א נ"ט.
19. ראה ריבלין, א' (לעיל הערה 5). עמ' 69.
20. בובר, מ' (תשל"ז). האור הגנוז, ירושלים ותל-אביב: שוקן. עמ' 13.
21. מתוך ריבלין, א' (לעיל הערה 5). עמ' 77 - 94.
22. שם עמ' 78. לאגדה זו כמה גרסאות, אחת מהן מאוסף המעשיות מפעלות צדיקים, תרכ"ו.
23. שם עמ' 134 - 135.
24. בגרסא קודמת רבי מיכל מנסה להיאבק על דעתו קודם שנכנע.
25. מסכת ברכות ל'ד.
26. מסכת אבות פ'ב, ד'.
27. דברים ל' 2 - 3.
28. לעיל הערה 25.
לתוכן העניינים
