הסיפור החסידי כגורם מחנך
עינב בן-דורי
מתפרסם לראשונה באתר דעת - תשס"ד • 2004
|
תוכן המאמר: מבוא פרק ראשון - הסיפור החסידי מהו? אפיון הסיפורת החסידית בכתבי חוקרים בני דורנו האפיונים והגבולות של ז'אנר הסיפור החסידי על-פי יוסף דן האפיונים והגבולות של ז'אנר הסיפור החסידי על-פי גדליה נגאל האפיונים והגבולות של ז'אנר הסיפור החסידי על-פי יואב אלשטיין לסיכום הפרק פרק שני - שימוש חינוכי בספרות הסיפור ככלי חינוכי ניתוח חינוכי של הסיפור 'המלך מתיא הראשון' מאת יאנוש קורצ'אק ניתוח חינוכי של הסיפור 'כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה' מאת שלי אלקיים ניתוח חינוכי של הסיפור 'בגדי המלך החדשים' מאת הנס כריסטיאן אנדרסן לסיכום הפרק פרק שלישי - מטרות הסיפור החסידי ותפקידיו תופעת קידוש הסיפור בחסידות תפקידי הסיפור וסגולותיו בעיני החסידים לסיכום הפרק פרק רביעי - שימוש חינוכי בסיפורי חסידים ניתוח חינוכי של הסיפור 'אוהב ישראל' אוהב ישראל דמות הצדיק אהבת ישראל הדרשה ולקחה ניתוח חינוכי של הסיפור 'החליל' החליל עיקרים בתורת החסידות הבאים לידי ביטוי בסיפור זה סדר התפילות של יום הכיפורים כמסגרת לסיפור 'רחמנא ליבא בעי' ניתוח חינוכי של הסיפור 'תשובה חמורה' תשובה חמורה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב עימות בעלי דעות בחסידות עיון בלקח האגדה ופירושו רעיון התשובה ביהדות ובחסידות לסיכום הפרק סיכום ביבליוגרפיה תקציר: ניתוח אפיוניו של הסיפור החסידי על פי גישות חוקרים, והדגמה על פי ניתוח סיפור חסידי. מילות מפתח: חסידות, סיפור חסידי, יוסף דן, גדליה נגאל, יואב אלשטיין, קורצ'ק. |
מ ב ו א
השימוש החינוכי בספרות החל מקדמת ההיסטוריה ובא לידי ביטוי בתנ"ך. הדוגמאות התנ"כיות הן בעיקר משלים. על-ידי משלים מתרחק המאזין מן הסיטואציה, נוצרת הזדמנות למאזין לשפוט את המקרה ללא נגיעה אישית וישירה בו ובחייו, ובסופו של דבר להשליך לחייו הוא. הסיפור משפיע על האדם לחזור בו מן החטא ולרכוש ערכים חדשים. שאלת החינוך בעזרת ספרות נחקרת ונידונה על-ידי אנשי חינוך ופסיכולוגים. הקו המנחה בתוצאת המחקר המקובלת כיום הוא שההשפעה החינוכית של יצירה ספרותית על הקורא/המאזין הינה תוצאה של התאמה ביניהם. התאמה זאת ניתן לצפות לפי השלב ההתפתחותי פסיכולוגי של הקורא/המאזין.
הסיפור החסידי הינו ז'אנר ספרותי. תיחומו של ז'אנר זה שנוי במחלוקת, שאלת תיחומו תלויה בהשקפת החוקר אודות הסיפור החסידי, על תפקידיו השונים. תיחום על פי רצף היסטורי, על פי המציאות הסוציולוגית שבה מספרים אותו (בחוג חסידי הבעש"ט) או על פי תוכנו.
הסיפור החסידי הינו בעל משמעות רבה ותפקידים רבים בעולם החסידים. הוא מוסר באופן אוטנטי את התורה החסידית ואת ערכי החיים שעל-פיהם מושתתת החברה החסידית ולא בנוי באופן של הטפת מוסר גרידא. החסידות מייחסת משמעויות שונות לסיפור החסידי, כאשר תפקידו החינוכי הינו רק אחד מאותן משמעויות. בחסידות לסיפור ערך מקודש מצד עצמו, על ידי הסיפור הצדיק מזכך את המציאות, מתוך הנחה שבאמצעותו ניתן לתקן תיקונים עליונים. החסידים מתייחסים לכל מעשה ומעשה כתפילה, כקשר עם הקדוש-ברוך-הוא. אי לכך, הסיפור גם הוא תפילה. על-ידי עצם מעשה הסיפור, הצדיק או המספר בכלל, מתפלל לד' מתוך אמונה שד' שומע תפילות ושתפילות אכן משפיעות על שינוי המציאות בפועל.
לגדולתו החינוכית של הסיפור החסידי רבדים שונים, דרכו ניתן להעביר מסר ערכי ומסר חינוכי, דרכו ניתן להשפיע על בני-אדם לחזור בם מן החטא, הסיפור החסידי עשוי להלהיב את האדם לעבודת הבורא ואף על-ידי הסיפור החסידי ניתן לעשות נפשות לחסידות.
פרק ראשון: הסיפור החסידי מהו1
אפיון הסיפורת החסידית בכתבי חוקרים בני-דורנו
האפיונים והגבולות של ז'אנר הסיפור החסידי על-פי יוסף דן
דן נוקט בעמדה תיאולוגית (תורת האר"י) בבואו להגדיר את ז'אנר הסיפור החסידי, וכן מגדיר את הז'אנר מבחינה סוציולוגית (סופר בחוג החסידים). בהגדרתו לא מתייחס דן, לייחודיות הספרותית של הסיפור החסידי, לא מבחינת תכניו ולא מבחינת נושאיו.
לפי דן הופעת הז'אנר היא תוצאה של התפתחות רעיון 'קידוש הסיפור'. התפתחות זו חלה בארבעה שלבים. השלב הראשון עליו מצביע דן הינו הופעת קבלת האר"י בצפת במאה הט"ז. תורתו של האר"י חידשה את פני הקבלה. לפי אותה תורה, הפעולה הקולקטיבית של העם לתיקון הפגמים והמשברים שבעולם האלוקות, היא המרכז;
"הפנתה קבלת הארי את פני המחשבה היהודית מן ההתחלות האינדיווידואלית של היחיד אל הפעילות הקיבוצית שמטרתה לקרב את הקץ"5.
המיתוס הלוריאני (קבלת האר"י) הניח את היסוד לתיאור ההיסטוריה כולה כסיפור מיתולוגי אחד כתהליך חוזר ונשנה של התיקון והשבירה, שבו האלוקות נעזרת באדם לצורך תיקון המשבר הפנימי שלה6.השלב השני בהתפתחות רעיון 'קידוש הסיפור' הינו התפוצה העממית של המיתוס הלוריאני באמצעות ספרות המוסר הקבלית. בספרות זו ישנם שלושה פועלים: האלוקות, הסיטרא-אחרא והאדם. בתפקיד האדם יכול לשמש כל אדם מישראל או לחלופין מהווה הדבר שם כולל לעם-ישראל.
השלב השלישי הינו בהשלמת 'חוסר הדמות' שבתפקיד האדם, בדמות פרסונאלית, אינדיווידואלית - שבתאי צבי. שבתאי צבי הונח בדמות האדם כמשיח. האוצרות התיאוריים המסורתיים של דמות המשיח הופנו אל דמותו האישית של שבתאי צבי. מפעל זה פַתח פֵתח להענקת צביון אישי למיתוס הלוריאני ולהעמיד במרכזו גיבור משיחי7.
בשלב הרביעי, הסטרוקטורה של גיבור אישי הועתקה משבתאי צבי אל החסידות. הצדיק הוא כמשיח בזעיר אנפין, סביב דמותו של הצדיק נרקם מיתוס סיפורי היונק את השראתו מן המיתוס הלוריאני ומהמסורת הסיפורית שהמשיח עומד במרכזה. הצדיק כמשיח, דמות על אנושית נשגבה. כאמור בארבעת השלבים הללו מתאר דן תהליך היסטורי של התפתחות רעיון 'קידוש הסיפור' מהמיתוס הלוריאני עד לסיפור החסידי.
בנוסף לאפיון הנזכר לעיל - 'קדושת הסיפור', דן מציע שני אפיונים נוספים לסיפור החסידי:
עלילת הסיפור החסידי היא עלילה מיתולוגית בכך שהיא מושפעת מהתבנית הלוריאנית (בנושאים: שבירת הכלים, הצמצום, שביית הניצוצות והגאולה הגלומה ביש)8.
הסיפור החסידי מציג בעוצמה רבה גיבור פרסונאלי מרכזי - כלומר הצדיק החסידי. זה אינו חידוש שהביא עימו ז'אנר הסיפור החסידי, אלא אפיון הבא לידי ביטוי גם בז'אנרים קודמים9.
האפיונים והגבולות של ז'אנר הסיפור החסידי לפי גדליה נגאל
כל סיפור שדמות חסידית, מחסידויות הבעש"ט, מקבלת בו תפקיד הוא סיפור חסידי.
כל סיפור שסופר בחוג החברתי של החסידים, חסידי הבעש"ט ותלמידיו לדורותיהם, הרי הוא סיפור חסידי.
בספרו "מאגיה, מיסטיקה וחסידות"12, תוך כדי דיון על הסיפור "ממזר תלמיד חכם"13, מוסיף נגאל נקודה שלישית להגדרת הז'אנר:
סיפור שעלילתו טומנת בחובה תוכן מוראלי-קונוונציונלי שייך לז'אנר הסיפור החסידי.
במלים אחרות: סיפור שעלילתו מציאותית, הבאה לרומם את האדם, שסופו טוב ומעודד - הינו סיפור חסידי. מכאן שסיפורים העוסקים בנושא שהערכים היהודיים מגנים אותו ונרתעים ממנו רתיעה מוחלטת, וכן סיפורים שסופם אינו חיובי, לא יכללו בז'אנר הסיפור החסידי. לדוגמא הסיפור "ממזר תלמיד חכם" שעיקר עלילתו הוא גילוי עריות שבין אח לאחותו (מעשה המגונה בכל תוקף) אינו נכלל בז'אנר הסיפור החסידי וכניסתו לתוך אסופת הסיפורים החסידי היא תמוהה ומעוררת שאלות.
האפיונים והגבולות של ז'אנר הסיפור החסידי לפי יואב אלשטיין
העיקרון האחד - הבחנה בין רמת החומר לבין רמת הפונקציה בטקסט ספרותי. חומר אחד יכול להיערך באופנים שונים לשם תפקודו בפונקציות שונות.
העיקרון השני - הבחנה ברורה בין המגמה האתית למגמה האקסטאטית . המגמה האתית - עניינה מוראלי, היא "סידרת חברה" - בעלת זיקה חברתית. המגמה האקסטאטית - היא "בלתי סידרת חברה" - שאין בה אוריינטציה חברתית (תופעות כגון התעלות רוחנית גבוהה, שאדם כאילו יצא מדמותו וכד')
לפי הגדרה זאת ישנן ארבע אפשרויות, מהן אחת שאין לה קיום במציאות:
מערך סיפורי המורכב מחומר אתי ומכוון לפונקציה אתית יוגדר כסיפור אתי = סיפור יראים.
מערך סיפורי המורכב מחומר אתי ומכוון לפונקציה אקסטאטית יוגדר כסיפור אקסטאטי = סיפור חסידי.
אפשרות שאינה קיימת: חומר אקסטאטי ופונקציה אתית.
מערך סיפורי המורכב מחומר אקסטאטי ומכוון לפונקציה אקסטאטית יוגדר כסיפור אקסטאטי = סיפור חסידי.
ההבחנה בין סיפור חסידי לבין סיפור יראים - תלויה בדרך העברת הסיפור במגמה של עבירות הסיפור: מגמה אתית/מגמה אקסטאטית. אופיו של החומר לבדו לא יכול לשמש אבן בוחן להכרעה על טיב הז'אנר.
האפשרות הרביעית מעלה בעיה, הרי גם הסיפור הקבלי מותאם להגדרה הרביעית. הפתרון לבעיה זאת הוא הוספת מדד נוסף להגדרת ז'אנר הסיפור החסידי - אופן התיאור :
אופן תיאור מוחצן - דמויות קולוסאליות (דמויות עצומות, כבירות, אדירות).
אופן תיאור מופנם - דמויות פמיליאריות (חבורה, בני לוויה).
לפיכך האפשרות הרביעית נחלקת לשניים:
מערך סיפורי המורכב מחומר אקסטאטי ומכוון לפונקציה אקסטאטית, המעוצב כסיפור מוחצן (שדמויותיו מתוארות באופן קולוסאלי) הרי הוא סיפור קבלי.
מערך סיפורי המורכב מחומר אקסטאטי ומכוון לפונקציה אקסטאטית, המעוצב כסיפור מופנם (דמויותיו פועלות במציאות מקומית) הרי הוא סיפור חסידי.
לסיפור החסידי גישה עודפת לכיוון המופנם והוא עשוי מפואנטות רכות, לעומת הסיפור הקבלי שבו תנופות חזקות (כהבדל המנוף מן המניפה).
לשם השלמת ההגדרה להלן הבחנתו של בובר על ההבדל בין הקבלה לחסידות15:
הסיפור הקבלי: מבחינת הנושא נבנה על מציאות בדויה (שגב המנותק מהעולם) ויועבר בהקשר עיוני (משובץ בדרשה עיונית).
הסיפור החסידי: מעורה בחיים (שגב בתוך העולם), מבחינת הנושא ומבחינת הופעתו. ראשיתו כהיגד שבעל-פה אך גם כשנוסח בכתב נשתמרו בתוכו הן החיוניות והן הגמישות של לשון החיים.
לסיכום הפרק
שלושת החוקרים הנידונים: יוסף דן, גדליה נגאל ויואב אלשטיין, מתייחסים לז'אנר (הספרותי) 'הסיפור החסידי' כל אחד באופן אחר, מתוך נקודת השקפה שונה והדגשים שונים. יוסף דן מתייחס בהגדרתו להשתלשלות ההיסטורית שהובילה להופעת ז'אנר הסיפור החסידי וכן לשייכותו הסוציולוגית. גדליה נגאל מתייחס אף הוא לפן הסוציולוגי וכן מוסיף התייחסות לפן התוכני כסיפור בעל מטרה גשמית. יואב אלשטיין מגדיר את ז'אנר הסיפור החסידי לפי מהותו הספרותית תוך השוואה לז'אנרים ספרותיים קרובים. עלי לציין שהסיפור החסידי היינו בעל רבדים שונים בנגלה ובנסתר16 ובשל כך ניתן להגדירו מבחינות שונות ומגוונות. ההגדרה תלויה ביחס המגדיר לסיפור החסידי, במשמעויות ובתפקידים שמיחס לו החוקר (משמעויות כגון: משמעות היסטורית, ספרותית, סוציולוגית, מיסטית, תיאולוגית, רוחנית וכד'. תפקידים כגון: תפקיד חינוכי לשם חזרה בתשובה, תפקיד מיסטי כהעלאת ניצוצות, גרימת נס, התקרבות לד', תפקיד היסטורי לימודי אודות הצדיקים וכד'.)
הערות:
1. ראה אלשטיין, י' (1998). האקסטזה והסיפור החסידי, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.
2. דן, י' (1966). הנובלה החסידית, ירושלים: מוסד ביאליק. הנ"ל (1969). לברור דרכי המחקר בסיפורי חסידים, דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, כרך ב' עמ' 53 - 57. הנ"ל (1975). הסיפור החסידי, ירושלים: כתר.
3. רעיון קידוש הסיפור הועלה על ידי דן במקומות שונים: (לעיל הערה 2) 'הנובלה החסידית' עמ' 11 - 13; 'לברור דרכי המחקר בסיפורי חסידים', עמ' 54 - 56; 'הסיפור החסידי', עמ' 40.
4. ראה דן, י' 'לבירור דרכי המחקר בסיפורי חסידים' (לעיל הערה 2) עמ' 54, 56.
5. ראה 'הנובלה החסידית' (לעיל הערה 2) עמ' 12.
6. ראה הערה 8 במבוא לספר 'הנובלה החסידית' (לעיל הערה 2) עמ' 12.
7. ראה 'הנובלה החסידית' (לעיל הערה 2) עמ' 13.
8. להרחבה עיין בניתוחו של אלשטיין, י' 'האקסטזה והסיפור החסידי' (לעיל הערה 1) עמ' 24 - 25.
9. בתולדותיה של הספרות העברית ישנן דוגמאות רבות של דמות מרכזית ביצירה הספרותית, כגון: באגדות חז"ל במיוחד בקבוצת האגדות על רבי עקיבא, בסיפור על רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יוחנן ואחרים, בתקופה מאוחרת יותר עוצבו הסיפורים על רבי שמואל החסיד ורבי יהודה החסיד, בספר הזוהר דמותו של רשב"י מרכזית, כמו כן בספרות השבחים הקדם-חסידית קיים גיבור מרכזי (לדוגמא 'שבחי הארי').
10. נגאל, ג' (1981). הסיפורת החסידית, תולדותיה ונושאיה, ירושלים: מרכוס. הנ"ל (1992). מאגיה, מיסטיקה וחסידות, תל-אביב: גולן, י'.
11. (לעיל הערה 10) עמ' 10.
12. (לעיל הערה 10) עמ' 116.
13. סויבלמן, א' י' (1909). סיפורי צדיקים החדש, פיעטרקוב , סיפור ט', י'. וכן דיון על סיפור זה בספרו של אלשטיין, י' האקסטזה והסיפור החסידי (לעיל הערה 1) עמ' 39 - 91.
14. לעיל הערה 1.
15. בובר, מ' (תשנ"ב). כמה הערות לתיאוריה של החסידות, אמות, ז אב - אלול, עמ' 43 - 47.
16. ראה פרק ג' בעבודה זו.
לפרק הבא
