|
תוכן המאמר: שנות הפורענות והתפתחות הקבלה - הרקע מרן הקדוש רבי ישראל בעל שם טוב במה פתר הבעש"ט את בעיות הדור? מהותה של החסידות יסודות החסידות מפודוליה לווהלין והנהגתו של ה"מגיד" ממזריטש החרמות הראשונים כנגד החסידות החסידות בליטא החסידות ברייסן (רוסיה הלבנה) החסידות בארץ ישראל החסידות בגליציה החסידות בפולין הקונגרסית החסידות ברומניה הגדולה א. מולדביה ובוקובינה ב. בסרביה ג. טרנסלבניה החסידות בהונגריה תקציר: סקירה היסטורית של הרקע לצמיחת החסידות והתפתחותה. מילות מפתח: חסידות, בעל שם טוב |
"שאמנם נתעלמו כמה קצים בעוונותינו - אמנם לא יעבור משנת ת"ח לכל הדברים שבעולם"2.
|
| בדרך זו המשיכו גדולי דור ת"ח ות"ט: רבי שמשון מאוסטרופלה, המקובל הגדול, שנספה בשנה זו3. רבי מרדכי דאטו בעל ה"מגדל דוד" הקובע ברורות: שבשנת ת"ח יקומו המתים מן העפר"4. רבי שעפטיל הורוויץ האומר בשיר: |
"ת"ח למספר אלף הששי - אמרתי בלבבי לצאת חופשי"5
|
| רבי נפתלי כץ קבע: |
"בשנת ת"ח יקח המשיח המלוכה ממנו"6 (מהשולטן התורכי).
|
| כמוהם מקונן רבי שבתי כהן, הש"ך: |
"שנת ת"ח אשר חשבתי בזא"ת יבוא אהרן אל הקודש"7.
|
|
גם רבים מאומות העולם דבקו באמונתם של היהודים וכמוהם האמינו בת"ח כשנת גאולה... אמונה זו היא שגרמה לצמיחתם של משיחי שקר שהביאו בעקבותם סבל רב ויגון לעם בגלותו. משעברה שנת ת"ח נתברר כי הפכה להיות שנת חורבן, אימים ופורענות לעם, כשנה אחרת בהיסטוריה היהודית שקוו בה למשפט והיתה למשפח8. "נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים"9. הקוזקים ובוגדן חמלניצקי בראשם, במלחמתם האיומה נגד מדכאיהם הפולנים, רצחו מאות אלפי יהודים והשמידו כליל שלש מאות קהלות יהודיות. מזעזעות הן עדויות בני אותו דור על ההשמדה של ת"ח ות"ט: |
"דרכי פולין אבלות הם. חזירים גם כלבים חרקו בשניהם, בכורי בני ישראל ועולליהם, ולא יכלו לתתם בקבריהם. פשטו עורם מעליהם ונשים מעוברות פתחו רחמיהם והוציאו הילדים מהם. וילדיהם הרכים אחזו ברגליהם בשתי ידיהם וקרעום לשניהם, או שחבטום בקרקע עד שיצאו נשמותיהם"10.
|
"ונהרגו על קידוש השם במיתות משונות קשות ומרות, קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים"11.
|
"תיו תיט א'ח'ת' היא, שנה דמי נשפך"12.
|
|
על השרידים שניצלו ממות, נאסרה כל מלאכה מכובדת. הם נאלצו לעסוק בכל מיני עיסוקי בזיון, שה"פריצים" המיוחסים נגעלו מעסוק בהם. חייהם היו תלויים להם מנגד ואיש לא בטח בחייו ובחיי בני ביתו. הפריצים משלו ביהודיהם ביד רמה ועשו בהם רצונם עד שבשנת ת"ק (1740) הוצעה אפילו הצעת חוק שהיהודים יחשבו כקנין שאפשר להורישו ולהעבירו מפריץ לפריץ13. ההצעה אמנם נכשלה אך היא מעידה על מצבם המדיני של היהודים באותה תקופה - היא תקופת גילויה של החסידות. כך הרשה לעצמו הגרף בסיל פוטוצקי בביקורו בלבוב לירות ביהודים וגם בנזירים, כאילו היו אלה צפרים ולא בני אדם. והנסיך רדזיביל ציוה על החוכר היהודי שלו לטפס על גדר גבוה, בשעת משתה שערך, ולעיני האורחים ירה בו והמיתו, רק כדי להוכיח את כושרו ביריה למטרה. בשנת תכ"א (1661) נערך פוגרום בלבוב ולאחריו היו פוגרומים בקראקא ובלובלין. "מנהג קבוע היה - מספר הספר תפארת מהרא"ל - להוריד כל יהודי שעיכב את תשלומיו לפריץ לבור אפל. שם נשאר ימים וחדשים עד ליום הגנוסיה של הפריץ. בטוב לבו של הפריץ ביין, היה מצווה להביא אליו את "יהודונו" והיה פוקד עליו לרקוד בתוך עור של דוב מיובש בצוותא עם אחד מעבדיו, שהיה רקדן מעולה. כשהיה היהודי מצליח ברקודיו- דבר שקרה לעתים נדירות, כי מנין ידע זה לרקוד - היה ניצול ולהפך - בהכשלו, היה מוצא להורג16. האגדה החסידית מרבה בתיאור הצלתם של יהודים מבורות שבים על ידי צדיקי הדור וגם בתיאור "ריקודי דב" על ידי צדיקים שהחליפו, בדרכים פלאיות שונות, את האסירים. אופיינית למצב זה, היא עדותו של אכר פולני: "ה' בינואר. החוכר הירשקא לא סילק לי עד לזמן הפרעון שעבר צ"א טאליר... אתמול צויתי לאסור אותו בכבלים ולכלוא אותו ברפת החזירים... את בנו הקטן, את לייזא, לקחתי לביתי וציוויתי ללמדו את עיקרי דתנו ותפלתינו... יש בדעתי להטבילו וכבר כתבתי על זה אל הבישוף..." 16. רועי הדת הנוצריים עמדו בראש גוזרי הגזירות. הם גזרו שאסור ליהודים להראות ברחובות בימי חג נוצריים ואסרו עליהם לשבת בצוותא עם נוצרים. ועידתם בלוביטש בשנת ת"פ (1720) אסרה על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים או לתקן את בתי הכנסת הישנים מבלי רשיון מיוחד. כשהיה ניתן רשיון כזה הוא היה מלווה בסגנון מזלזל ופוגע17. בועידתם אשר בפלאצק הם קובעים: "בכל לבבנו עלינו להצטער על שבאיפרכיה הפולנית שלנו, שאין בה שום מינות ותורת שקר, רק היהדות הנפסדת ושנואת אלהים לבדה תופסת מקום בערים" כל קיומם הוא ש"בשביל מעמדם הבזוי והדל, מעמד השעבוד שהם נמצאים בו, תראה צדקתו של האל עין בעין". מקרי עלילות דם - ביזמתם, היו תכופים. הבישוף המלומד זאלוסקי מונה למעלה מעשרים עלילות דם בשנים שבין ת"ס לתק"כ (1700-1760) 18, הן שנות חייו של יוצר החסידות. מפורסמת עלילת הדם הזיטומירית - עלילת פאבליטש משנת תקי"ג (1753) שבה נאשמו עשרים וארבע יהודים ברצח נער נוצרי. הנאשמים עונו עד ש"הודו" על חטאם. אחד עשר מהם נהרגו על קידוש השם - בהפשטת עורם מעל בשרם והיתר נאלצו להשתמד, עלילת הדם בסנדומיר בשנת ת"ע (1710) ובוויסלוביץ בשנת תק"כ (1760)19. יש איפוא, אמת בתיאור הספרותי הבא: "הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין, בכל מיני מיתות דמנו נשפך... בכל שנה ושנה מחדשים עלינו גזירות חדשות" 19* או: "אנו ועינינו רואים בכל יום ויום בני ישראל אשר דמם נשפך כדם פרים..."19**. אין תימה, איפוא, אם במצב מדיני וכלכלי כזה, היה גם מצבם הרוחני של היהודים, בעיקר בכפרים ובערים הקטנות, בשפל המדרגה. הידיעות הדתיות של העם באוקראינה, וואהלין ופודוליה היו מעטות ביותר. כל מיני אמונות טפלות נתקבלו ונפשטו בעם20 והן שגרמו להצלחת השפעתם של משיחי שקר שונים ובראשם שבתי צבי, שסר מדרך היהדות ובהתאסלמותו קרע קרעים גדולים מגוף העם. יש לזכור כי חבל פודוליה סופח בשנים 672 1 - 1699 לתורכיה. כך יכלה תורת שבתי צבי וההולכים בעקבותיו, למצוא מהלכין בפודוליה ובפולין. אפילו יעקב פרנק, המושחת ורע המידות, הצליח לרכוש לו חבורות לא קטנות של מעריצים בפודוליה ובפולין. אף הוא, כשבתי צבי בגד ביהדותו ומשך אחריו אחרים להתנצר אתו בצוותא, לאחר שגרמו צרות צרורות ליהודים וליהדות ששיאם היה בשריפת התלמוד בשנת תקי"ח (1757) ועדותם שהיהודים צריכים לדם נוצרים 21. התנצרותם של יעקב פרנק וההולכים בעקבותיו, פגעה, אגב, קשות בבעש"ט שאמר: "השכינה מיללת ואומרת: כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתהיה לו איזה רפואה וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה"22. על הבורות הגדולה של יהודי הכפרים באותו דור, מעיד הספר "תפארת מהרא"ל": "כל אנשי העיר היו בורים ועמי ארצות גמורים. היהדות היתה אצלם בשפל המצב מאד. מנטילת ידים לסעודה לא ידעו בכלל. מקוה טהרה לא היתה להם. השופר היה דבר איום עד שפחדו להסתכל עליו והיה מובטח להם כי התוקע ימות באותה שנה"23. גדולי התורה בדור - והיה זה דור פאר של גדולי תורה - לא שמו לב, די הצורך, למתרחש בעיירות ובכפרים. הם היו שקועים בלמוד תורה ובחידושי תורה ובהשפעה רוחנית על תלמידי חכמים שנאבקו באבק רגליהם. עתים יצאו מכותלי ביתם להלחם נגד תופעות שליליות בעם, אבל כדי חינוך ה"עמך", ה"יהודי הפשוט" - הסובל, הנדכה והנענה - לא הגיעו. המנהיגות של הקהילות, לאחר שנת ת"ח, היתה מנהיגות חדשה שבחלקה חסרה את המסורת הנעלה של מנהיגי ועד ארבע ארצות שבעבר. אלה רדו בעם, כדי להשביע את רצון המושלים והפריצים. יש לנו עדויות על שלשה מנהיגים כאלה אשר רדו בעם בצורה מחרידה. בשבחי הבעש"ט בעצמו מסופר על שמואל וגדליה ה"דירזאווצעס" - היינו החוכרים הגדולים שכאשר נתפסו בנסיון הברחה של רכושם ונתפסו ע"י הנסיך רזדוויל שהזכרנוהו, הם שולחים שליח אל הבעש"ט שיתפלל עליהם, אולם בני הקהילה - סלוצק - מבקשים מהשליח שלא יעשה את שליחותו. יהודים מבקשים ששמואל וגדליה ישבו בבית סוהר ואמנם הבעש"ט אינו מתפלל עליהם! מנהיגים כאלה - דאגו להשתדך בבתי רבנים גדולים, כדי להגדיל את ייחוסם. (גם חתן ה"דירזעווצעס" היה רבי יצחק יוסף תאומים רבה של ברעסלוי!). היהודי הנדכה ממצבו המדיני, הנמצא בשפל המדרגה מבחינה רוחנית, המאוכזב עד עומק נשמתו מאי בואו של משיח, התעמולה הבלתי פוסקת של השבתאות המבטיחה גאולה מצאה אצלו מהלכים. ביניהם היו רבנים, תלמידי חכמים ונכבדי היהודים כמו משפחות אייזנשטאט ושור! - רחמנא ליצלן! - שהאמינו שע"י חילול הקודש יקרבו את הגאולה והיו בהם גם תמימי נפש! חסרה היתה כתובת שיוכל לפנות אליה, שהרי המימסד הקהלתי העשיר הוא שרדה בהם. אל הרב הוא פחד לגשת בגלל המרחק העצום שבינו לבין הרב, מה עוד שהרב היה שארו וקרובו של הגביר השנוא עליו. גדולי החסידות הראשונים, בהתקפותיהם על רבני הדור, מדגישים עובדה זאת. בולט בהם סופרה הראשון של החסידות, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, שמגדיר את המנהיגים הרוחניים בצורה חריפה ביותר: "כל אחד מתנשא לאמור: אני אמלוך, אני תלמיד חכם יותר"24. "מהדרין אחרי הנדיבים מזה מצאו הנדיבים מקום לבזות החכמה"25 והוא מזהיר ומוחה: "כי בשעה שדורשין בשבת הגדול ובשבת תשובה לפני העם, במקום להורות דרך לעם איך יתקדש לעבודתו יתברך, הם דורשים פירושים וחריפות לעם להראות חריפות ובקיאותם"26. לא רק ראשוני החסידים מתבטאים בחריפות שכזו. לדוגמא: "אילו היו הרבנים והקצינים תקיפים ובחמימות גדול לה' ולא מחניפים ודאי ראוי ונכון להתיר דמם של אלה הרשעים"27. "ועברתי בכמה מדינות ולא מצאתי שיכולים לקרב הגאולה כמו אנשי פולין אשר הריחו ביראת ה' ומגודלים מנעוריהם, אבל בעוונותינו הרבים הגאוה וחמדת הממון זה שאור שבעיסה המעכב, והם הלומדים והדיינים וראשי עם ושמשים וחזנים, באשר אפרט מעשיהם אשר לא ייעשה... שרוב לימודם הוא שלא לשמה, אקרא כדי שיקראוני רבי או להיות דיין ועושים ממש קרדום לאכול ממנו בעוונותינו הרבים"28. |
הערות: 1. זוה"ק, בראשית, קל-ט. ע"ב - "דבאלף שתיתא לזמן ארבע מאות ליתמניא שנין יהיו קיימין כל דיירי עפרין בקיומיהון" 2. בפירושו לספר שמות ח"ב דף " הנדפס בספר -אור החמה". 3. עדותו של רבי יצחק מוכיח לספרו "שברי לוחות" - לובלין ת"ם. 4. בספרו "מגדל דוד". 5. נדפסה בספר "לקורות הגזרות" ח"ב, מאת ח"י גורלנד. 6. עמק המלך" לרבי נפתלי בכרך, שנדפס בשנת ת"ח עמוד ל"ג. 7. בספרו "מגלה עפה" בסוף. 8. כידוע, נועדה גם שנת ד"א תתנ"ו להיות שנת גאולה והיתה למפח נפש. היתה זו השנה של מסע הצלב הראשון. 9. ביטויו של הש"ך ב"מגילה עפה". 10. צער בת רבים ע' 12. 11. רבי נתן נטע הנובר ב"יון מצולה" ע' 31. 12. רבי יום טוב ליפמן הלר בעל "תוספות יום טוב" - "ספר הדמעות" ח"ג ע' קע"ג. ראה גם רבי מרדכי ב"ר שמואל מווילקומיר: "שער המלך" ח"ב שער ד' פ"ב, רבי יחיאל מיכל מקלווריא: "דרך המלך" דף ע"ז ע"ב. 13. מל. סמולנסקי "לשאלת היהודים הפולנים" - הספר נכתב בפולנית. ע' 2. 14. אהרן מרכוס בספרו "החסידות" עמוד 218. ראה על נסיך זה ויחסו ליהודים גם: "חיי שלמה מימון" ח"א תשי"ג ע' 103. 15. יוסף שפירא, -בשבילי גאולה- ח"ב ע' צ"ו. 16.תפארת מהרא"ל עמוד 68-69 ועיין -בשבילי הגאולה- קמ"ב. 16*.. טקסט שנכתב בשנת 1774 בספרו של יאן דוקלאן אירטוסקי: "רשימות מן המאה הי-ח- ולקוח מספר זכרונותיו של אביו. השוה: דובנוב: תולדות החסידות ע' 1 1 כהנא: "החסידות" ע' ס'. 17. דובנוב: תולדות החסידות ע' 13. 18. סמולנסקי בספרו הנזכר ע' 29. 19. דובנוב: "דברי ימי עם עולם" כרך ו' ע' י"ח. 19*. רבי מרדכי ב"ר שמואל אב"ד ווילקאטשי: -שער המלך" ח"ב שער ד' פ"ב. 19**. רבי יחיאל מיכל מקלווריא: "דרך המלך" דף ע"ז ע"ב. 20."שאין לך ארץ שעוסקים יותר בעניני שדים קמיעות, השבעות, שמות וחלומות כארץ הנזכרת" - רבי טוביה הכהן: -מעשה טוביה", יעסנק תפ"א, דף פ"ו. 21. מ. בלבן: "לתולדות התנועה הפראנקיסטית" ח"א ע' 210-209. 22. "שבחי הבעש"ט" ע' ס"ז. (מהדורת הורודצקי). 23. -תפארת מהרא"ל" ע' 19-20. הובא אצל אברהם כהנא: ספר החסידות ע' 12. זו עדות מאוחרת, אבל אופיינית. 21. "תולדות יעקב יוסף" פרשת וישלח. 25. תולדות יעקב יוסף" פרשת נשא. 26. שם, פרשת ויחי. ראה גם: פ' בא, פ' פקודי, פ' צו, פ' וזאת הברכה. 27. בהקדמת ספרו -טהרת הקודש". 28. בהקדמת -חבורי לקוטים" של המוכיח רבי זעליג ב"ר יצחק אייזיק מרגליות אב"ד קאל"ש. הוא יכל להדפיס דברים חריפים כאלה בוינציאה תע"ה. מקורות רבים כאלה הביא מנדל פייקרש בספרו החשוב ביותר: "בימי צמיחת החסידות". |
