שער ראשון
ההתחלה

ייסוד האצ"ל

בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, בשנת 1920, הוחלט להקים ארגון הגנה ארצי, שיהיה נתון למרות ההסתדרות וכפוף למוסדותיה. בכנס היסוד של "ההגנה" נאמר כי על גוף זה מוטל "ארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה, להבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ". בכך באו לידי ביטוי ההשקפות האנטי-מיליטריסטיות של ראשי ההסתדרות אשר חששו, שהצבאיות תתפתח לפשיזם, שהחל עולה באותם ימים באירופה.
פרעות תרפ"ט (1929), שבאו על היישוב היהודי בארץ, בהפתעה גמורה, גרמו לתסיסה בקרב אנשי ה"הגנה". מפקדים הביעו התנגדות למדיניות האנטי-מיליטריסטית שהיתה נהוגה ב"הגנה" וכן דרשו שהארגון יהיה נתון למרות המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית והוועד הלאומי) ולא להסתדרות העובדים. שתי בעיות מרכזיות אלה - הצבאיות והמרות - היו ביסוד הפילוג, שהתרחש בארגון ה"הגנה" באפריל 1931 והיה קשור באברהם תהומי.
אברהם תהומי היה מפקד בכיר בהגנה, ולאחר פרעות תרפ"ט נתמנה מפקד מחוז ירושלים.
תהומי היה קשור עם ארגון ההגנה העצמית עוד באודסה ויחד עם חבריו עלה ארצה. בארץ הצטרף לקבוצת פועלים, שעסקו בסלילת כבישים ובבניין, והיה חבר בהסתדרות הכללית. הוא היה אקטיביסט ודרש לתת ל"הגנה" אופי של ארגון צבאי. בהיותו מפקד מחוז ירושלים, הנהיג סדר ומשמעת צבאיים והואשם ב"מיליטריזם"" ובהנהגת "שיטות פשיסטיות". הוא נחשד בקשרים עם המפלגה הרביזיוניסטית ובכוונות להשתלט על ההגנה ולהעבירה לידי הרביזיוניסטים. תהומי זכה ליוקרה רבה בקרב מפקדי ה"הגנה" בירושלים ועל-כן לא קל היה לראשי ההסתדרות הכללית להדיחו.
באביב 1931 נטל תהומי חופשה ממפקדת ה"הגנה", כדי לנסוע לארצות-הברית לבקר את משפחתו. ראשי ההסתדרות ניצלו את נסיעתו של תהומי כדי להחליפו, ומינו תחתיו מפקד חדש (אברהם איכר). כאשר חזר תהומי ארצה כעבור זמן קצר, ביקש לחזור לתפקידו, אולם נתקל בסירוב. רוב המפקדים בירושלים שמרו אמונים לתהומי, וכאשר עמדה הנהגת ההגנה בסירובה למנותו מחדש כמפקד מחוז ירושלים, פרשו מן "ההגנה" יחד אתו והקימו באפריל 1931 ארגון מחתרת חדש.
הארגון החדש אימץ לעצמו את השם "ארגון צבאי לאומי", אולם מטעמי חשאיות לא הרבו חבריו להשתמש בשם זה. השם הנפוץ יותר היה "ארגון ב'" או "ההגנה הלאומית". הארגון החדש התרכז בירושלים, ובמסגרתו התארגנה קבוצה של סטודנטים שלמדו באוניברסיטה העברית ושנודעה בכינוי "הסוחבה" (הרעוּת). חברי קבוצה זו היו בין בוגרי הקורסים הראשונים של הארגון, וחבריה מילאו תפקידי מפתח בהמשך התפתחות האצ"ל. בין חברי קבוצה זו בלטו במיוחד דוד רזיאל, אברהם שטרן, הלל קוק וחיים שלום הלוי. במשך הזמן הצטרפו לארגון צעירים חדשים, בעיקר משורות תנועת הנוער בית"ר וכן חברי "מכבי", שהייתה תנועת ספורט בלתי מפלגתית. הוקמו סניפים חדשים ברחבי הארץ (בתל-אביב, בחיפה ובצפת) והארגון הפך להיות ארצי.
בחודש אפריל 1936 החלו פרעות נגד היהודים שנמשכו, בהפסקות, עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939). בששת החודשים הראשונים של הפרעות נהרגו ברחבי הארץ 80 יהודים ונפצעו כ-340.
באותה תקופה חלו תמורות חשובות בהגנה הלאומית. הרחבת השורות על-ידי חברי בית"ר, שהפכו למרכיב העיקרי של הארגון, הגבירה את השפעתם. בעקבות כך, גברה השפעתה של המפלגה הרביזיוניסטית ושל ז'בוטינסקי באופן אישי, וקטנה השפעתו של הוועד הציבורי, בו השתתפו גם נציגים של המפלגות האזרחיות.
עם תחילת הפרעות נוצר שיתוף פעולה הדוק בין האצ"ל לבין ארגון ה"הגנה" בהגנת היישובים היהודיים מפני התקפות הערבים. מדיניות המוסדות הלאומיים הייתה, שיש לנקוט הגנה פסיבית ועיקרה היה "הבלגה", בעוד חברי האצ"ל היו בדעה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
בתקופה הראשונה של הפרעות הורה ז'בוטינסקי לחבריו בארץ "התאפקות ואורך רוח", כדי לאפשר לו למצוא פתרון יסודי לבעיית הביטחון של היישוב היהודי בארץ. ז'בוטינסקי טען כי רק צבא סדיר, ממושמע ומצויד כהלכה, יוכל למלא את תפקיד הגנת היישוב. וכך, מיד עם פרוץ הפרעות בשנת 1936, פתח בפעולה מדינית ודרש מהממשלה הבריטית לאפשר הקמת גדוד עברי בארץ-ישראל שיפעל במסגרת הצבא הבריטי. ז'בוטינסקי התנגד גם מסיבות מוסריות לטרור ולפעולות נקם, אולם הבין היטב כי חוסר תגובה מצד היהודים ייראה על-ידי הערבים כחולשה.
באותה עת לא ראה תהומי הבדלים אידיאולוגיים בין האצ"ל ל"הגנה" וגרס כי, לאור המצב הביטחוני הקשה, יש להתאחד. הוא טען, כי לאחר הקמת האצ"ל קיבלה ההגנה את מרות המוסדות הלאומיים, ואף הבינה כי אין מנוס מהקמת ארגון המבוסס על סדר ומשמעת צבאיים, שתי הסיבות העיקריות שבגללן הוקם האצ"ל (להוציא כמובן את בעיותיו האישיות של תהומי עצמו שהודח מתפקידו ב"הגנה"). ואכן, בחודש מאי 1937, חזר תהומי, עם קבוצה גדולה של חברים, אל ארגון ההגנה ואף לקח אתו את מרבית הנשק.
הוויכוח העיקרי בין תהומי לבין מתנגדיו באצ"ל היה לא רק בשאלה של "הבלגה" לעומת "תגובה", אלא התמקד בשאלת עצם קיומו העצמאי של הארגון. התחושה בקרב נאמני הארגון היתה, שנוכח ההתפתחויות הפוליטיות הצפויות בארץ, יש לשמור על הארגון כגוף עצמאי שלא יהיה כבול בפעולותיו על-ידי ראשי ההסתדרות והסוכנות היהודית ולא יהיה נתון למרותם. תהומי פרש - אבל האצ"ל לא חוסל. הארגון אמנם נפגע קשה, כי כל חברי המפקדה הראשית וכן חלק גדול מחברי המרכז והוועדים המקומיים הצטרפו ל"הגנה". לעומת זאת כל הקבוצות האקטיביסטיות ומרבית האנשים הצעירים נשארו נאמנים לארגון, שהפך להיות הומוגני מבחינה פוליטית. ז'בוטינסקי הפך להיות המצביא, ובמברק ששלח ב-30 באפריל 1937 ממקום מושבו ביוהנסבורג (דרום אפריקה) נאמר:1
פקודתי בתנאים הנוכחיים: אם תתחדשנה הפרעות ואם תתבטא בהן הנטייה להתנפל גם על יהודים, אל תבליגו.
בכך נתן ז'בוטינסקי את האות לשבירת ההבלגה.
ב-9 בנובמבר 1937 יצאו חמישה פועלים יהודים לעבודה בשדה בקריית-ענבים. החמישה כותרו על-ידי כנופיה ערבית, ולאחר חילופי יריות הרגו את החמישה ושדדו את רוביהם (על שמם של ההרוגים הוקם מאוחר יותר היישוב "מעלה החמישה"). הרצח היכה בתדהמה את היישוב היהודי בירושלים, אולם למרות הכאב והזעם, קראו ראשי הסוכנות היהודית לאיפוק ולהבלגה.
ביום הרצח הודיעה ממשלת המנדט הבריטית על הקמתם של בתי-דין צבאיים בארץ-ישראל. ב"הודעה רשמית 20/37" פורטו העבירות שיהיו נתונות לשיפוטם של בתי-דין אלה:

א) ירייה בנשק חם על כל אדם תהא עבירה שנענשים עליה עונש מוות.
ב) נשיאת נשק, פצצות וכדומה, תהא עבירה שנענשים עליה עונש מוות.
ג) הוא הדין במעשי חבלה והטלת אימה.
תוקף התקנה החדשה נקבע ל-18 בנובמבר 1937.

באצ"ל גברו הקולות לתגובה ולתגמול נגד הערבים וביום ראשון, ה-14 בנובמבר 1937, יצאו יחידות הארגון למבצע רחב היקף, שהתנהל במקומות שונים בארץ.
יום ה-14 בנובמבר, הידוע גם בשם "יום הראשון השחור" (את הכינוי טבע יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי), נתקדש בארגון כ"יום שבירת ההבלגה". אמנם לא הייתה זו הפעם הראשונה שאנשי הארגון יצאו לתקוף ערבים בתגובה על תקיפת יהודים, אלא שהפעם נעשה הדבר ביוזמת המפקדה הראשית ובאישורו של ז'בוטינסקי. דוד רזיאל, ששימש באותם ימים מפקד מחוז ירושלים, ראה בפעולות אלה את המעבר מהגנה "פסיבית" להגנה "אקטיבית". וכך הסביר את ההבדל בין שתי השיטות:2
[...] פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב - ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו - ברור שאי-אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף - הגנה כזאת נקראת 'הגנה פסיבית' וסופה מפלה וחורבן ... כל החישובים האלה מובילים למסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח, אין לו אלא לתקוף. גם אותו צד לוחם, שאינו בא לדכא אחרים אלא להציל את חירותו ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת - דרך ההתקפה. הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו ...

פעולות האצ"ל ב-14 בנובמבר היכו את הערבים בהלם, וההתקפות על היהודים פסקו לזמן מה. המשטרה הבריטית נחלצה לפעולה וביצעה מאסרים רבים בקרב פעילי המפלגה הרוויזיוניסטית. עקב המאסרים וכניסת התקנות המאפשרות מתן פסק-דין מוות למחזיק בנשק, פסקו פעולות הארגון "עד יעבור זעם". הפסקת פעולות האצ"ל נמשכה שמונה חודשים - עד למינויו של דוד רזיאל למפקד הארגון.
יש לציין כי ז'בוטינסקי התלבט רבות בשאלת ההבלגה והתגובה. הוא התנגד לפעולות נקם הגורמות להרג בני-אדם חפים מפשע. יחד עם זאת הבין, כי ההבלגה מתפרשת על-ידי הערבים והבריטים כאות לחולשה. ימים רבים התחבט ז'בוטינסקי בשאלה המוסרית הזאת ולבסוף הגיע למסקנה כי הכרח הוא לנטוש את מדיניות ההבלגה ולהכות באויב במלוא הכוח. באחד ממאמריו כתב ז'בוטינסקי, בין היתר:3
"אל תעיזו להעניש חפים מפשע"... פטפוט שטחי וצבוע. במלחמה, כל מלחמה ומלחמה, הלא כל צד וצד הוא חף מפשע. מה פשע נגדי חייל האויב היוצא כנגדי - אביון כמוני, עיוור כמוני, עבד כמוני, שגייסוהו באונס? אם תפרוץ מלחמה, פה אחד נדרוש כולנו הסגר-ים והסגר יבשה על [אדמת] השונא, להרעיב את תושביה עם נשים וטף החפים מפשע. ואחרי התקפת המטוסים הראשונה על לונדון ופאריז נצפה לתגובת אווירונים על שטוטגארט ומילאן, אשר בהן רבּו נשים וטף. אין מלחמה אלא בחפים מפשע כמו שאין מלחמה אלא מלחמת אחים באחים. לכן ארורה היא כל מלחמה וכל צרותיה, תגר ומגן גם יחד, ואם אינך רוצה לנגוע בחף מפשע - גְווע. ואם אינך רוצה לגווע - ירֵה ואל תפטפט.

דוד רזיאל מפקד האצ"ל
דוד רזיאל נולד בווילנה שבליטא בשנת 1910, ובהיותו בן שלוש עלתה משפחתו ארצה. עם פרוץ פרעות תרפ"ט (1929), הצטרף דוד רזיאל לארגון ה"הגנה" בירושלים, שם למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומתמטיקה, ועם הקמת האצ"ל, היה מראשוני חבריו. רזיאל עשה רבות להחדרת הצבאיות בקרב חברי הארגון והקפיד על סדר ומשמעת. אחת הבעיות הקשות בארגון הייתה היעדר ספרות צבאית בעברית, ואת החסר ניסה רזיאל למלא. הספר הראשון שהודפס בירושלים בשפה העברית היה "האקדח", פרי עטם המשותף של דוד רזיאל ואברהם שטרן (ונחתם בשם ד. ראש). היה זה ספר יסודי ומקיף, ובשנים הראשונות השתמשו בו גם מפקדים ומדריכים ב"הגנה".
באחד הימים באביב 1932 הוטל על רזיאל להרצות לפני קבוצה של נערות בבית-הספר שפיצר בשכונת הבוכרים. מנהלת בית-הספר, חנה שפיצר, היתה בעלת השקפה לאומית ודתית עמוקה. היא נהגה להזמין מרצים, שרובם באו משורות האצ"ל ונושאי הרצאותיהם היו בעלי משמעות לאומית. חנה שפיצר אהדה את האצ"ל והעמידה את בניין בית-הספר, שכינויו המחתרתי היה "הארמון", לרשות המחתרת. בבניין נערכו פגישות וכן אימונים בנשק ובחצר הגדולה נערכו מסדרים ותרגילי סדר. מאוחר יותר נערכו בבניין גם קורסים ל"סגנים" (מפקדי כיתות). הבניין, שהוא המפואר והבולט ביותר בשכונת הבוכרים, נבנה ב-1905 על-ידי משפחת יהודיוף. מסופר כי כוונת המשפחה היתה להכין בית, בו יוכל המשיח להתגורר ולקבל את אורחיו לכשיגיע לירושלים. בזמן מלחמת העולם הראשונה שכנה בבניין המפקדה של הצבא התורכי ובזמן שלטון הבריטים שימש הבניין כאכסניה לבית-הספר לבנות.
רזיאל הופיע להרצאה בשעה היעודה, ובין המאזינות היתה גם שושנה - בִּתה של המנהלת. לאחר ההרצאה ליוותה שושנה בת ה-15 את המרצה עד לשער האחורי, ומאוחר יותר סיפרה כי "הוא מצא חן בעיני מהרגע הראשון".4 כעבור שנה לערך הצטרפה שושנה לאצ"ל והקשר בין השניים הלך והתהדק.
תחילה לא ראתה חנה שפיצר בעין יפה את הרומן המתרקם בין דוד לשושנה, אולם לאחר ששוחחה עם דוד והתרשמה מאישיותו וכוונותיו, הרשתה לבִתה להמשיך להתראות אתו.
שושנה למדה בסמינר למורות, ולאחר שסיימה את לימודיה החלה לעבוד כמורה בבית-הספר לבנות, אותו ניהלה אִמהּ. במקביל ללימודיה היתה שושנה פעילה באצ"ל, אולם דוד מנע ממנה לצאת לפעולות מסוכנות בגלל אהבתו אותה.
בשנת 1938 עבר רזיאל לתל-אביב, ובאחד הימים הזמין את שושנה לעשות את השבת בבית הוריו. באותה הזדמנות החליטו להינשא. הם נרשמו לנישואין במשרדי הרבנות ברמת-גן, והחופה התקיימה בי"ג בניסן תרצ"ח (14 באפריל 1938) בנוכחות מניין מוזמנים בלבד. את הערב בילה הזוג הצעיר בבית-מלון בתל-אביב בשם בדוי, ובערב המשיך דוד לכתוב מכתבים מוצפנים בענייני הארגון. את ליל הסדר, שחל למחרת היום, עשו בבית הוריו של דוד, ואת חול המועד בילו בירושלים בביתה של חנה שפיצר.
במוצאי החג הוזמנו חברי המפקדה ומספר קטן של ידידים, כולם חברי הארגון, למסיבת נישואין מחתרתית. דוד הקפיד מאוד שדבר הנישואין לא ייוודע ברבים, כי חשש שמא הבולשת תעצור את שושנה ותחזיק אותה כבת ערובה. ואכן, כשנעצר דוד על-ידי המשטרה (ראה להלן) התברר לו לשמחתו כי אין הם יודעים מאומה על שושנה.
ב-17 במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה מסמך הידוע בשם "הספר הלבן". במסמך זה קובעת הממשלה הבריטית את היעד המדיני לגבי ארץ-ישראל, לפיו:
שאיפת ממשלת הוד מלכותו היא הקמת מדינה פלשתינית עצמאית תוך עשר שנים, שתעמוד בקשרי אמנה עם הממלכה המאוחדת, שיהא בהם כדי לספק באופן המניח את הדעת את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי הארצות בעתיד.

כדי להבטיח את אופייה הערבי של המדינה הפלשתינית, תוגבל העלייה באופן שמספר היהודים בארץ-ישראל לא יעלה על שליש מכלל האוכלוסייה. תוך חמש שנים תוּתר עלייתם של 75,000 יהודים "אם ירשה זאת כושר הקליטה הכלכלי", ועם תום תקופה זו "לא תורשה כל עלייה נוספת, אלא אם כן יהיו ערביי ארץ-ישראל נכונים להשלים עמה". נוסף להגבלת העלייה, מטיל המסמך גם גזרות באשר לרכישת קרקעות על-ידי יהודים ברוב חלקי הארץ: "אין עתה באזורים מסוימים מקום להעברות נוספות של קרקע ערבית, ואילו באזורים אחרים יש הכרח להגביל העברות קרקע כאלה, כדי שעובדי-האדמה הערבים יוכלו לקיים בידיהם את רמת חייהם הנוכחית וכדי שלא תיווצר אוכלוסייה ערבית גדולה של מחוסרי קרקע".
פרסום "הספר הלבן" עורר זעם רב בקרב היישוב היהודי. הכל ראו בזאת בגידה של הממשלה הבריטית בהתחייבויותיה כלפי העם היהודי ומתן פרס מדיני לפורעים הערבים. המוסדות הלאומיים הכריזו על שבתון כללי; כל החנויות ובתי השעשועים נסגרו ונערכו הפגנות המוניות ברחובות הראשיים של הערים הגדולות. לאחר ההפגנה בחיפה, הוזמן בנימין זרעוני (מפקד האצ"ל בעיר) אל פנחס רוטנברג. רוטנברג, מייסדה של חברת החשמל בארץ, זכה ליוקרה רבה בקרב היישוב, למרות שבאותה עת לא נשא בשום תפקיד ציבורי רשמי (לאחר הפרעות של 1929 שימש יושב-ראש הוועד הלאומי). בפגישה סיפר רוטנברג שהוא נמנה עם מתנגדי ההבלגה. כן סיפר שהוא עומד להיפגש עם ז'בוטינסקי בלונדון ולפני צאתו את הארץ הוא מעוניין להיפגש עם מפקד האצ"ל. הפגישה בין דוד רזיאל לבין רוטנברג תוכננה ליום השישי ה-19 במאי. רזיאל התכונן לעשות את השבת בחיפה יחד עם שושנה אישתו וביקש מחבר הארגון אפרים אילין להזמין עבורם חדר בבית-מלון מתאים על הכרמל. שושנה עמדה להגיע לחיפה בנפרד ולפגוש את בעלה במלון.
מאחר שבאותם ימים הציבו הבריטים מחסומים בדרכים, החליט רזיאל להשתמש בתחבורה אווירית. ב"שדה דב" שליד תל-אביב הוא עלה על מטוס שאמור היה לטוס לחיפה. המטוס סטה מדרכו ונסע לשדה התעופה לוד לחניית ביניים. כל הנוסעים ירדו מן המטוס והוכנסו לאולם ההמתנה, שם נתבקשו, כמקובל, להציג תעודה מזהה. כעבור כמה דקות, הופיעו שוטרים בריטיים ועצרו את דוד רזיאל.
באותו יום שישי אחר הצהרים נסעה שושנה במכונית מתל-אביב לחיפה, ומיד עם הגיעה, שמה פעמיה לפגוש את בעלה. בכניסה למלון התברר לה שדוד לא הגיע כלל. למחרת היום חזרה שושנה לתל-אביב ושם התברר לה שדוד נעצר.5
עם מעצרו של רזיאל, נתמנה חנוך קלעי, ממלא מקומו, לראש המפקדה. אברהם שטרן, ששהה אותה עת בפולין, נקרא חזרה ארצה והועמד בראש מחלקת ההסברה. יתר חברי המפקדה המשיכו לכהן בתפקידיהם ללא שינוי. בישיבה הראשונה של המפקדה בראשותו של קלעי, הוחלט להגביר את פעולות התגובה נגד הערבים ואף לפתוח בחזית שנייה נגד השלטון הבריטי בארץ בתגובה לפרסום "הספר הלבן". לפי הנוהג שהיה קיים באצ"ל, לא קוימו התייעצויות עם המפקד שהיה נתון במעצר, ורזיאל לא שותף בהחלטות המפקדה הראשית.
בפעולות התגובה נגד הערבים השתתפו גם בנות, והראשונה מביניהן היתה אסתר רזיאל-נאור.

אסתר רזיאל-נאור
מרדכי אברהם רזיאל (רוזנסון) ואשתו בלומה, שניהם מבתי רבנים ולמדנים, התגוררו בעיירה סמורגון שבפלך וילנה (ליטא). ב-11 בנובמבר 1910 נולד בנם הבכור דוד, ושנה לאחר מכן נולדה הבת אסתר. שפת הדיבור בבית היתה עברית וההורים סירבו בתוקף לדבר בשפת היידיש שהיתה נהוגה אז באירופה המזרחית. בשנת 1914 עלתה המשפחה ארצה, והאב שימש מורה בבית-ספר יסודי בתל-אביב (הוא לימד תנ"ך, תלמוד ועברית). בזמן מלחמת-העולם הראשונה גורשה משפחת רזיאל על-ידי התורכים למצרים, יחד עם אלפי יהודים שהחזיקו באזרחות זרה. ממצרים נדדה משפחת רזיאל לרוסיה, ובשנת 1923 חזרה לארץ-ישראל. האווירה בבית רזיאל היתה דתית-לאומית, וההורים העדיפו את הזרם הרביזיוניסטי על-פני הזרם של הציונות הדתית, שהיתה מתונה לטעמם.


אסתר רזיאל נאור

אסתר למדה בסמינר למורים בתל-אביב, ולאחר שסיימה את לימודיה עברה לירושלים, שם לימדה בבית-ספר בשכונת תלפיות. לא חלף זמן רב ואסתר הצטרפה לאצ"ל, לא במעט בזכות אחיה דוד שהיה כבר פעיל בארגון.
צורפתי לפלוגה של בנות ועסקנו באימונים. בלילות היינו נפגשות באחת הכיתות בבית-הספר "למל". הכניסה למקום הורשתה רק לאלה שהשתמשו בסיסמה. בחדר, שחלונותיו היו מואפלים, דלק נר אחד בלבד ולאורו למדנו את תורת האקדחים. לפעולות היינו מופיעות בתלבושת ספורט מיוחדת ובנעלי ספורט. בשבתות עסקנו בתרגילי סדר על מגרש "מכבי" בירושלים. 6

כדי לחסוך בהוצאות, גרה אסתר אותה שנה עם דוד אחיה בחדר אחד (היום מעורר סיפור זה הרמת גבה, אך באותם זמנים של מחסור בכסף, היה זה מקובל). הוא למד באוניברסיטה, והיא עסקה בהוראה, בבית-ספר יסודי. החדר שימש גם מקום מפגש לפעילי האצ"ל וכן כמחסן נשק לעת מצוא. במקביל לפעילותה באצ"ל הדריכה אסתר גם בבית"ר. היא הקפידה מאוד שלא לנהל תעמולה בבית-הספר בו לימדה, אולם די היה בהופעה אחת שלה עם סיכת בית"ר בבִגדה כדי שיפטרוה מן העבודה. כתוצאה מן הפיטורים חזרה אסתר לתל-אביב ושם צורפה, בשנת 1934, לקורס "סְגנים" בפיקודו של אהרון חייכמן ("דב"). הקורס נמשך כשנה ובמהלכו יצאו החניכים לאימונים מרוכזים במחנה ליד חדרה וכן למטווח ברובים במשק קלמניה שליד כפר-סבא.
בשנת 1936 פרצו כידוע פרעות בארץ, שנמשכו למעלה משלוש שנים.

כאמור, קראו המוסדות הלאומיים להבלגה, אולם באצ"ל גברו קולות התגובה הצבאית נגד הערבים. בין יתר ההכנות שנעשו לקראת פעולות התגובה, נשלחה אסתר לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב כדי להשתלם בקורס לעזרה ראשונה. את הקורס ניהל חבר הארגון ד"ר יוסף פעמוני שהיה בקטריולוג במקצועו ובעל השכלה רפואית. לאחר גמר ההשתלמות החלה אסתר ללמד בנות בארגון את מקצוע העזרה הראשונה.
הפעולה הראשונה בה לקחה אסתר חלק באה בתגובה לזריקת רימון מתוך רכבת, שעשתה דרכה ליפו, אל רחוב הרצל בתל-אביב, שהמה אותה שעה מאדם. מן ההתפוצצות נהרג ילד קטן ומספר אנשים נפצעו. היה זה באוגוסט 1936, ובנימין זרעוני קיבל אישור לבצע פעולת תגמול. על הפעולה מספרת אסתר בעדותה:7
באותו יום קיבלתי קשר, כי עלַי להתייצב בשעה 5 לפנות בוקר בביתו של עזריאל בנצינברג וכי משם נצא לפעולה לשבירת ההבלגה.
כשהגעתי למקום מצאתי שם את מפקד הפעולה, בנימין זרעוני, סגנו עזריאל בנצינברג וכן את אריה בן-אליעזר שהיה נהג המונית, שבה העבירו את הכלים למקום הפעולה.
הכלים הוכנסו למכונית ואנו יצאנו לדרך. משהגענו לגשר שלוש (מתחתיו עוברת הרכבת העושה את דרכה מתל-אביב ליפו), הוכנסה המכונית לאחת החצרות והאנשים נכנסו לחצר אחרת, שגדרה גבל עם המסילה. משעברה הרכבת מתחת לגשר, המטרנו עליה מטר יריות ואף נזרקו מספר רימונים. לאחר מכן נאספו הכלים והוכנסו מתחת למושב המכונית ואני נסעתי להחזירם למקום האיחסון.
למותר להוסיף את הרגשתי אני. הייתי הבת היחידה שהשתתפה בפעולה, שכן נבחרתי מקרב פלוגה שמנתה 120 איש. כשחזרתי מהפעולה לבית-החולים, לעבודתי, ושמעתי את האנשים מדברים על המקרה, נתמלא לבי הרגשה נעימה. רבים דיברו בשבחה של הפעולה ובברכה הטמונה בה ובתוצאותיה.
אותו בוקר ניסה מוכר ירקות ערבי לחצות את מעבר פסי הרכבת. קהל זועם שהתאסף סביבו הִכה אותו מכות קשות. הערבי, שהיה כולו זב דם הובא לתחנה שבה שרתתי. איש מהעובדים, הן הרופאים והן האחיות, לא ניגשו לפצוע על-מנת לטפל בו. משראיתי זאת ניגשתי לפצוע והגשתי לו את הטיפול הדרוש לפי מיטב ידיעותיי, שרכשתי עד אז בקורס לעזרה ראשונה. לאחר מכן כינס הרופא הראשי את העובדים, ציין את התנהגותי שהיתה בסדר וגינה את שאר העובדים. לשאלת חבריי עניתי, שאויב פצוע הוא קודם כל אדם, ויש להתייחס אליו כאל אדם. אולם המיוחד בכל הפרשה הזאת היה שדווקא אדם שחזר זה עתה מפעולת תגמול נגד הערבים טיפל בפצוע, בה בשעה שאחרים נמנעו מלעשות זאת.

ככל שגברו פעולות התגמול של האצ"ל, במיוחד לאחר ה-14 בנובמבר 1937, התרחבו שורות הארגון וגדלה התמיכה בו. האצ"ל גדל והתעצם מבחינה כמותית ואיכותית. בצד התפתחות זו גדלו גם האמצעים הכספיים של הארגון אשר אפשרו לו להרחיב את משימותיו. בין שאר פעולות ההתרחבות יש לייחד מקום נכבד להקמת משדר שהפך להיות שופרו של האצ"ל.
את המשדר בנה המהנדס משה שלימק, מאוהדי המחתרת, ולידו עזר המפקד יהודה נאור. ה"תחנה" לא היתה אלא מכשיר פרימיטיבי הנתון במזוודה קטנה, נוחה לטלטול, שממנה השתלשל חוט ובקצהו - מיקרופון. את המכשיר, שכונה בחיבה "הקאטארינקה" (כינוי ביידיש למכונית ישנה נושנה), ניתן היה להפעיל על-ידי חיבורו לרשת החשמל.8 התוכנית הראשונה שודרה ב-9 במרס 1939 מדירתו של בנימין גורביץ בקריית אריה, והקריינית הראשונה היתה אסתר רזיאל. על חוויותיה היא מספרת בעדותה:9
הוטל עלי לבצע את תפקידי ללא כל הכשרה מוקדמת, ורק הניסיון והזמן היו מורַי. מוצפת התרגשות בל תתואר אחזתי בידי את קופסת המתכת, אותה קופסה שבאמצעותה הועבר דבר הארגון לאוזני העם. הפתיחה כללה את הפיסקה החוזרת: "קול ציון הלוחמת! קול ציון המשתחררת! כאן תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל!"
בסיום השידור היה כתוב השיר "חיילים אלמונים". ההוראה היתה לקרוא אותו מן הכתב, אולם בשל ההתרגשות הרבה שאחזה בי, שרתי אותו. למחרת נודע לי כי רבים מחברי הארגון הכירו את קולי בשעת השירה ונאסר עלי לחזור שנית על מעשה זה.
היה קושי רב באיחסון המשדר ובהשגת מקומות שידור. היינו נודדים ממקום למקום. שידרנו מדירות פרטיות, ממחסנים, ממשרדים וממרתפים, והדבר היה כרוך בסיכון רב.

לפני השידורים הופצו כרוזים שקראו לקהל להאזין להם. הם כללו הודעה על זמן השידור, על התאריך ועל אורך גל התחנה. לאחר השידור היה תוכנו מתפרסם בכרוזים שהודבקו על קירות הבתים. השידורים נערכו פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, וכדי למנוע מן המשטרה לאתר את מקום השידור, היו השידורים קצרים, כעשר דקות, ונערכו בכל פעם ממקום אחר. השידורים כללו בדרך כלל סקירות אקטואליות וכן הודעות מטעם המפקדה על פעולות הארגון. את החומר כתבו דוד רזיאל וכן ד"ר ייבין, שתרם הרבה למערכת ההסברה.
עד הפילוג של אברהם שטרן ביולי 1940 (ראה להלן), היתה אסתר רזיאל הקריינית היחידה. לאחר מכן הצטרף אליה משה שטיין כקריין וכעוזר ליהודה נאור, שהיה אחראי לשידורים עד למעצרו.
לאחר הפילוג שימשה אסתר כמפקדת פלוגת הבנות בסניף תל-אביב וכמדריכה בקורסים ל"סְגנים" (מפקדי כיתות). היא היתה גם חברה במפקדה שהרכיב יעקב מרידור לאחר נפילתו של דוד בעיראק (ראה להלן).
אסתר רזיאל נשארה קשורה לשידורים עד מעצרה ב-2 במרס 1944. באותו יום נתבקשה להשאיר את המשדר בביתה ללילה אחד בלבד. אולם דווקא באותו לילה הוקף הבית בשוטרים, ובחיפוש שנערך נמצא המשדר. אסתר הובאה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, בעוד בעלה, יהודה נאור, נלקח לבית-הסוהר בעכו ולאחר מכן למחנה המעצר בלטרון. מאוחר יותר נשלח למחנה המעצר באפריקה, שם שהה ארבע שנים ושוחרר רק עם הקמתה של מדינת ישראל.
אסתר השאירה בבית הוריה שני ילדים קטנים: דוד בן השלוש ואריה בן השנה וחצי. כאשר הוריה הזקנים באו לבקרה, ביקשה מהם אסתר לא להביא את הילדים לביקור. היא חששה מפני הרושם הקשה שעלול הביקור להשאיר על הילדים. כיצד תוכל להסביר להם את הימצאותה בבית-הסוהר, בעוד אבא מוחזק במחנה המעצר בלטרון.
אסתר היתה בהריון כאשר הוכנסה לבית-הסוהר בבית-לחם. לאחר שבעה חודשי מעצר, כאשר התקדם הריונה, שוחררה אסתר ב-18 באוגוסט 1944 (ערב ראש השנה), וכעבור זמן קצר ילדה בת ושמה אפרת (היא בית-לחם). על אסתר הוטל מאסר בית, היה עליה להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום ולהישאר בביתה משקיעת החמה ועד זריחתה. היא נלקחה לחקירה מפעם לפעם, ולאחר ההתקפה על מלון המלך דוד (ב-22 ביולי 1946) נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר בלטרון ב', שם שהתה מספר שבועות. לאחר ששוחררה המשיכה המשטרה בשמירה קפדנית עליה, ולכן נמנע ממנה להמשיך בפעילות מחתרתית.

לאחר החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, חזרה אסתר לפעילות בתחנת השידור של האצ"ל. באותו זמן הורחבה פעולת התחנה והוחל בסדרת שידורים מיוחדים לנוער שנקראו "קול ציון הלוחמת לנוער". בשיתוף עם שולמית כצנלסון ערכה אסתר תוכניות מגוונות שהיו ערוכות בצורת תסכיתים ולעיתים אף בליווי מקהלה ורקע מוסיקלי (תקליטים).
לאחר קום מדינת ישראל, הצטרפה אסתר רזיאל נאור ל"תנועת החרות" ושרתה מטעמה כחברת כנסת החל מהכנסת הראשונה ועד השביעית.

לוחמת נוספת שלקחה חלק פעיל בפעולות התגובה של הארגון היתה בת-ציון קרמין.

בת-ציון קרמין
בת-ציון לבית נאמן, משפחה ותיקה בארץ, נולדה בשנת 1918 בפתח-תקוה, ובהיותה בת שש עברה משפחתה לתל-אביב. בת-ציון למדה ב"בית-הספר היסודי לבנות" בשכונת נווה-צדק ואחר-כך בבית-הספר התיכון למסחר ברחוב גאולה.
האווירה בבית היתה לאומית, ובהשפעת האח הבכור, מיכאל נאמן, הצטרפה בת-ציון לבית"ר. בשנת 1934, בהיותה בת 16, התגייסה בת-ציון לאצ"ל ביחד עם אחותה דבורה. מפקדת פלוגת הבנות היתה רעיה ליברמן-ליסגורסקי. המפקדת הישירה של בת-ציון היתה רחל רסקין-ברון, ולאחר מכן רחל כץ. ביחידה זו היו גם בלהה מילשטיין, עדה שטקליס וציפורה ורדי. בתחילת שנת 1937 נשלחה בת-ציון לקורס סגנים, שבמהלכו חל הפילוג של תהומי. מפקד הקורס היה אהרון חייכמן ("דב") וסגנו היה ירחמיאל הלוי. לאחר סיום הקורס שימשה בת-ציון מפקדת יחידת בנות ברמת-גן אולם המשיכה להתגורר בתל-אביב.


בת-ציון קרמין

ב-14 בנובמבר 1937 הוזמנה בת-ציון לביתו של נסים כהן, אחד המפקדים הבכירים באצ"ל, והוטל עליה להעביר מזוודה עם נשק לירושלים ולמסור אותה יחד עם מכתב לאדם שימתין בתחנה הסופית של "אגד". בת-ציון נסעה לתחנת "אגד" בתל-אביב, המזוודה הועמסה על גג האוטובוס ואת המפתחות הכניסה לתיק היד. על חוויות הנסיעה מספרת בת-ציון:10
שמתי לב שלידי באוטובוס יושב יוסף דוקלר שהיה מוכר לי כאחד המפקדים באצ"ל. נסענו ולא החלפנו מילה זה עם זה. כשהגענו לירושלים והתקרבנו לתחנה הראשונה במחנה יהודה, הרגשנו בתכונה בלתי רגילה. המקום היה מלא חיילים בריטים שחסמו את המעבר. הבנתי שמשהו קרה וההרגשה היתה מאוד לא טובה. דוקלר פנה אלי ולחש לי "את לא מכירה אותי". הבנתי שאני לעצמי והתכוננתי לגרוע ביותר. האוטובוס עצר, חיילים בריטים עלו והתחילו לסרוק אותנו ולבחון את הנוסעים שהיו ברובם מבוגרים. כעבור זמן קצר, שנראה בעיניי כנצח, ירדו החיילים מן האוטובוס והורו לנהג להמשיך בדרכו. את דוקלר לא ראיתי יותר, כנראה שירד בתחנה במחנה-יהודה.
האוטובוס המשיך לתחנה הסופית ברחוב יפו, כאשר לאורך כל הדרך היו הרחובות ריקים מאדם ורק שוטרים וחיילים בריטים נראו מסתובבים. עצרנו בתחנה הסופית ומיד ראיתי את דוד רזיאל שעמד כולו מתוח ופניו חיוורות. הוא סימן לי להתקרב אליו ומסרתי לו את המכתב. הוא הורה לי להעביר את המזוודה, שהורדה בינתיים מגג האוטובוס, לכתובתה של שושנה שפיצר, עזר לי להיכנס למונית והסתלק מן המקום. הגעתי לכתובת שמסר לי דוד רזיאל ומסרתי את המזוודה לשושנה, שאותה הכרתי מפגישות קודמות. מיד חזרתי לתחנת האוטובוס המרכזית של "אגד" וחזרתי בשלום לתל-אביב. רק מאוחר יותר נודע לי שאנשי ירושלים החליטו לא לחכות לנשק שהעברתי מתל-אביב ויצאו לפעולת תגמול עם הכלים שהיו ברשותם.

בת-ציון השתתפה במספר פעולות תגמול שנערכו בקצה שוק הכרמל בתל-אביב, הגובל ביפו, וכן בהתקפות על כפרים ערביים בסביבה. תפקידה היה להמתין בקרבת מקום כדי לקבל את הנשק לאחר השימוש בו ולהעבירו למקום מבטחים.

פעולות התגמול נערכו בדרך כלל בשעות החשיכה, אולם אחת מהן נערכה לאור היום. היתה זו התקפת ירי על אוטובוס שהוביל פקידים ערבים מיפו אל בית-המדידות הממשלתי, ששכן ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב שינקין.

הפעולה בוצעה על-ידי צוות של שלושה מפקדים - אריה יצחקי, יצחק לייבוביץ ובת-ציון. אריה יצחקי שכב בחצר בית ברחוב שינקין מספר 74, בעוד בת-ציון ולייבוביץ המתינו לו על אופנוע ברחוב אנגל הסמוך. כאשר עבר האוטובוס, בשעה 7 בבוקר, נשמעו מספר יריות ולאחריהן נשתרר שקט. אריה יצחקי חצה את החצר ורץ לעבר רחוב אנגל עם תת-מקלע בידו. הוא מסר את הנשק לבת-ציון, ולאחר שהכניסה אותו אל מתחת למעיל שלבשה, קפצה על האופנוע עליו רכב לייבוביץ, והשנים התרחקו מן המקום, בעוד דיירי הבתים בסביבה עומדים על המרפסות ולא מאמינים למראה עיניהם.

על אשר אירע באותו בוקר, כותב עיתון "הארץ" מיום 24 ביולי 1938:
בשעה 07:10 כשהופיעו שני אוטובוסים מן החברה הלאומית ביפו, שהובילו פקידים ערבים ונוצרים העובדים במחלקת המדידות ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב שינקין, נורו אליהם לפתע כ-14 יריות מן המארב. שלושה כדורים פגעו בשימשה הקדמית של אוטו פרטי לבן שעמד ליד המדרכה. הכדורים נתקעו בתוך ריפוד המושב של הנהג, והמשטרה הוציאה משם את הקליעים. כדור אחד פגע בגדר של הבית ממול ועוד 4 כדורים - בקיר הבית מתחת לחלון שתריסו היה מורד. שלושה כדורים פגעו באחד האוטובוסים, ומאחד מהם נפצע קל ברגלו אחד הפקידים, שהועבר תחילה לבית-המדידות ואחר-כך ליפו.
את האוטובוסים ליוו שני שוטרים בריטיים.
המשטרה הגיעה כעבור זמן קצר למקום. מן החקירה התברר שהיריות באו מן החצר של הבית מספר 74 ברחוב שינקין. מוסרים שהיו שני אנשים שירו ואחר-כך ברחו לרחוב אנגל ושם נעלמו עקבותיהם...
באוטובוס נסעו 34 איש. כדור אחד פגע בגוף האוטובוס אולם לא חדר פנימה. כדור שני חדר לתוך האוטובוס ופצע באופן קל את אליאס אוואַד מיפו.
המשטרה מצאה במקום 6 תרמילים ריקים. את השאר לא מצאו. כפי שמוסרים נמלטו היורים באופנוע שחיכה להם ברחוב אנגל.

מאוחר יותר סיפר אריה יצחקי כי בגלל מעצור במקלע, הוא ירה רק ירייה אחת. מכאן ניתן להסיק כי חלק ניכר מן התרמילים שנמצאו במקום היו של השוטרים שירו ללא הבחנה.

בבית נאמן נהג לבקר יוסף קרמין, שהיה חברו של מיכאל, אחיה הבכור של בת-ציון. יוסף ומיכאל היו חברים באצ"ל ונהגו להסתודד ואף להעביר האחד לשני חבילות מסתוריות. קרמין שם עינו בבת-ציון (שהיתה צעירה ממנו בשמונה שנים), החל מחזר אחריה והם הפכו ל"חברים". קרמין היה מפקד בכיר בארגון ובשנת 1938 נשלח לאירופה לעסוק שם בענייני העלייה הבלתי לגאלית. ביקוריו בארץ היו קצרים והפרידה בין השנים נעשתה קשה עליהם יותר ויותר. באחד הביקורים, הזמין יוסף את בת-ציון להצטרף אליו בשובו לאירופה ובקיץ 1939 נסעו השניים לאיטליה. בת-ציון חזרה ארצה כעבור שבוע ימים, בעוד יוסף המשיך את דרכו לפולין. מלחמת-העולם השנייה מצאה את יוסף בוורשה ובעזרת איילה (לילי) שטרסמן הצליח לטוס לאיטליה ובאמצע אוקטובר חזר ארצה. מיד עם שובו נעצר בידי הבריטים והובא למחנה המעצר בצריפין, אולם כעבור זמן קצר שוחרר, הוטל עליו מעצר בית והיה עליו להישאר בביתו משקיעת החמה ועד הזריחה

בדצמבר 1939 נישאה בת-ציון ליוסף קרמין ושניהם המשיכו את פעילותם באצ"ל עד לפילוג של אברהם שטרן, שהתקיים ב-17 ביולי 1940 (ראה להלן). הפילוג היה נורא, אכל כל חלקה טובה בארגון וגרם לכעס ותסכול. הזוג קרמין העריכו מאוד הן את רזיאל והן את שטרן, וכמחאה על תסכולם ועל ההרס הרב שנגרם על-ידי הפילוג, פרשו מכל פעילות.

אֶמָה נחמה גרמנט
אֶמָה לבית זוסמן נולדה בריגה (לטביה) בשנת 1916. הבית היה דתי, ובין שבעת הילדים שהיו כולם חילונים, רק אח אחד היה ציוני. שפת הדיבור בבית היתה רוסית (שהיתה שפה רשמית בנוסף ללטבית) ואת השפה העברית למדה אמה בבית-הספר היהודי בעיר. מאוחר יותר ביקרה בגימנסיה, שם למדה את השפה הגרמנית. בגיל 16, הצטרפה לבית"ר, שם שמעה על התחדשות היישוב היהודי בארץ-ישראל. בבית"ר עברה קורסים שונים ועסקה בהדרכת ספורט. לאחר שעברה הכשרה חקלאית, עלתה בשנת 1936 ארצה לבדה, מאחר ויתר בני המשפחה העדיפו להישאר בלטביה. בארץ הצטרפה לפלוגת הגיוס של בית"ר בזכרון-יעקב, שם נפגשה עם קבוצה של בית"רים שעלו מחרבין (סין) שדיברו ביניהם רוסית, דבר שהקל על קליטתה. כעבור זמן קצר הצטרפה לאצ"ל, כפי שעשו גם יתר חברי פלוגת הגיוס. הימים ימי הפרעות שפרעו הערבים ביהודים והאצ"ל הצטרף לשמירה על היישוב היהודי.
עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה, הוחלט בראשית 1937 להקים פלוגה מיוחדת, "פלוגת הכותל", שתשהה במקום דרך קבע ותגביר את ביטחון תושבי הרובע היהודי. חברי הפלוגה היו עובדים במשך היום לפרנסתם, ובערב עסקו בשמירה ובאימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל. הם עסקו בכל מיני עבודות: במחצבות, בבניין, בסלילת כבישים ואף בשמירה ובנוטרות, בעוד הבנות יצאו לעבוד במשק-בית ובמלצרות. בלילה דאגו לביטחונם של היהודים שנהגו להתפלל ליד הכותל המערבי.


אמה נחמה גרמנט

אֶמה התנדבה לעבור לירושלים, היתה בין מייסדי "פלוגת הכותל" ונהגה לפקוד את הכותל יחד עם הבנים מדי יום שישי. בתקופה הראשונה היתה אמה הבת היחידה, אולם בסוף 1937, כש"פלוגת הכותל" מנתה 24 חברים, עלה מספר הבנות לשש. הימצאותה של הפלוגה בעיר העתיקה הגבירה את ביטחון היהודים במקום והגנה עליהם מפני התקפות הערבים. קרה לא פעם שחברי "פלוגת הכותל" היו מעורבים בחילופי יריות; בליל שבת, ה-29 באוקטובר 1937, נפתחה אש לעבר היהודים שחזרו מתפילה ליד הכותל המערבי בליווי משמר של אנשי הפלוגה. צעיר מן העיר העתיקה, אהרון אלקבץ, נורה ונהרג במקום ושני חברי הפלוגה, גוטמן (גוטקה) רבינוביץ ושלמה רוזנצוויג, נפצעו קשה. לגוטמן רבינוביץ, שנועד לשמש כעבור זמן קצר מפקד הפלוגה, נאלצו הרופאים לקטוע את הרגל מעל לברך, והוא המשיך ללכת בעזרת פרוטזה.
קיומה של פלוגת הכותל היה לצנינים בעיני השלטונות הבריטיים. קציני משטרה נהגו לערוך חיפושים בבית הפלוגה, התרו בחבריה שלא יניפו את דגל הלאום על הבית וכן אסרו עליהם לצאת בקבוצות גדולות משלושה אנשים, כל זאת בטענה שהדבר מרגיז את הערבים ומהווה פרובוקציה. המשטרה הידקה את הפיקוח על צעדי החברים ובאמצע 1938 נעצרו כמה מהם ורק לאחר חקירה שוחררו לביתם. יום אחד הגיעה לבית הפלוגה יחידת שוטרים, הוציאה את החפצים, ניתקה את החשמל, נעלה את הבית ועל הדלת תלתה מודעה, שהוטבעה בחותמת שעווה, לאמור: "בפקודת מושל המחוז, הבית מוחרם לפי חוקי החירום".
בכך תמה פרשת "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה.
בשנת 1938 נשלחה אמה לקורס "סגנים" שנערך בבית-הספר שפיצר ("הארמון") ועם סיומו היתה למפקדת. אמה השתתפה בפעולות התגובה של האצ"ל בירושלים, והצטרפה לאחת החוליות שהתנקשה בערבים. כל חולייה היתה מורכבת משלושה משתתפים: אחד העביר את הנשק לפני הפעולה, האחר היה היורה או הרַמן והשלישי סילק את הנשק לאחר הפעולה. תכליתה העיקרית של חלוקה זו היתה שאם ייתפס המתנקש עצמו, לא יימצא בידו נשק. בנוסף לזאת שימשה אמה כעוזרת למחסנאי הראשי (רפאל סבן) ועסקה רבות בתחזוקת מחסני הנשק ובהעברת נשק ממקום למקום. עקב עבודתה זו הפכה אמה לבקיאה בפירוק והרכבה של כל סוגי הנשק שהיו בידי האצ"ל באותם ימים.
בזמן שהותה בזכרון-יעקב הכירה אֶמה את נתן (ניקו) גרמנט מעולי חרבין. ניקו היה חבר בפלוגת העבודה בראש-פינה ובשנת 1937 בא לביקור בזיכרון-יעקב, וכך נפגשו לראשונה. ניקו עבר מראש-פינה לירושלים, והשניים נפגשו בשנית. בשנת 1938 נשא ניקו את אמה לאישה. הזוג הצעיר התגורר בירושלים, אולם ניקו, שעבד בחברת האשלג בים-המלח, נהג לבוא הביתה רק אחת לכמה שבועות, כפי שנהגו יתר העובדים בים המלח. במרס 1941 נולדה לזוג גרמנט בת ושמה יעל.
באחד מלילות אפריל 1944, לאחר שאמה חזרה מהצגת תיאטרון, נשמעו דפיקות בדלת ולדירה נכנסו שוטרים בלִיוויית שוטרת. הם ערכו חיפוש בבית ולאחר שלא מצאו דבר, ביקשו מאמה להילוות אליהם לתחנת המשטרה. לשאלת אמה "מה יהיה עם הילדה", ענו לה כי היא יכולה לקחת את הילדה אתה כיוון שהיא מוזמנת רק לחקירה. אולם לאחר החקירה הודיעו לה כי הוחלט לשלוח אותה למעצר וזאת לפי החוק לשעת חירום המאפשר לעצור אדם ללא משפט. בליוויית משמר כבד, החזירה אֶמה את הילדה הביתה. מאחר שלאמה לא היתה כל משפחה בארץ, היא נאלצה להשאיר את יעל לטיפולה של ג'ניה לוין, חברה טובה שמוצאה מריגה, אותה הכירה בארץ-ישראל, ומוצאן המשותף תרם רבות לידידות ביניהן. ג'ניה טיפלה ביעל כאם עד שחרורה של אמה מבית-הסוהר. ביום מעצרה של אמה בא במקרה ניקו לביקור בירושלים ומצא את הבית הפוך כתוצאה מן החיפוש שנערך בו. הוא הספיק לפגוש את אמה והשניים החליפו ביניהם מספר משפטים ברוסית. השוטרת שהגיעה עם אֶמה הפרידה בין השניים ואֶמה נלקחה אחר כבוד לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.
כעבור מספר ימים נודע לניקו כי שוטרים חיפשו אותו במחנה של חברת האשלג בים-המלח. ניקו התייצב בפני אליהו לנקין, ששימש מפקד מחוז ירושלים, ויחד החליטו כי על ניקו לעזוב מיד את ירושלים. הוא הועבר לפתח-תקוה ונתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקוה וברמת-גן. בדצמבר 1944 נעצר ניקו בפתח-תקוה ונשלח למחנה המעצר באפריקה, וכל אותה עת היתה יעל הקטנה בת השלוש אצל ג'ניה לוין.
אֶמה לא היתה האימא היחידה בבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. גם צילה עמידרור, טובה סבוראי (חברת לח"י) ואסתר רזיאל-נאור היו אמהות לילדים, אלא שאֶמה היתה היחידה ללא משפחה בארץ, ולא היה מי שיבקר אותה או יביא את הילדה יעל לביקור (ג'ניה שטיפלה ביעל במסירות חששה להביא את הילדה לביקור בבית-הסוהר). היחידי שביקר את אֶמה בבית-הסוהר היה עורך-הדין אשר לויצקי, אִתו היתה אמה בקשר בענייני האצ"ל עוד לפני שנעצרה. לויצקי נעתר לבקשתה של אֶמה ובביקורו הבא הביא אתו את יעל. האם הורשתה לשוחח עם בִּתהּ בגינה, והפגישה היתה נרגשת מאוד. כמובן שהילדה שאלה מדוע אימא לא חוזרת הביתה ואֶמה הסבירה לה שהמשטרה אסרה אותה על לא עוול בכפה. עוד הסבירה לה כי המשטרה רוצה לאסור גם את אבא, ולכן עזב את ירושלים והיא אינה יכולה לראות אותו. אֶמה מספרת בעדותה שהילדה לא בכתה והקשיבה בשקט להסבריה של אימהּ. שנה שלמה בילתה אמה בבית-הסוהר בבית-לחם, ולמרות שהוטל עליה מעצר בית לאחר שחרורה, חידשה את פעילותה במחתרת. לפרנסתה עבדה כפקידה בחברת החשמל הירושלמית.11

במרס 1948 הצליחו שישה עצירים, וניקו ביניהם, לברוח ממחנה המעצר בקניה. ניקו הגיע לפריס, וחזר ארצה רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל. ניקו גרמנט נתמנה מפקד גדוד האצ"ל בירושלים, בעוד אישתו אֶמה היתה מפקדת בסיס הבנות בעיר.