|
|
שער ראשון
ההתחלה
ההתחלה
- המשך הפרק -
|
חנה בן-אליעזר |
הייתי מוקסמת מהנוף הנהדר של הרי הגליל. הר החרמון כולו שטוף עדיין קרני אודם של השמש השוקעת - היתה זו תמונה מרהיבת עין. היו אלה ימי הפרעות ומצב הביטחון גרם לכך שאנשי הפלוגה יחד עם בני ראש-פינה היו יוצאים לילה לילה לשמירה.
|
|
חברי הפלוגה עסקו בקטיף הטבק ובמסיק הזיתים, עבודות שבמשך עשרות שנים עסקו בהם הערבים, אולם בגלל המצב הביטחוני, הוחלפו הפועלים הערבים ביהודים. המצב הכלכלי של הפלוגה לא היה טוב, ובחורף הורגש חוסר עבודה. כדי למלא את החסר, הוחלט שהבנות יצאו לעבוד במשק-בית אצל איכרי המושבה. על חוויותיה בעבודת משק הבית מספרת חנה:13 |
היה זה המבחן הראשון והקשה עד מאוד בגלל הדרישה למאמץ פיסי שלא הייתי רגילה אליו. נהגתי לקום בשעה 4 לפנות בוקר וללוש גיגית גדולה של בצק, כדי להספיק ולאפות את הלחם עבור רוב תושבי המושבה. לאחר מכן היה עליי לחלוב שתי פרות, אשר משום מה לא חיבבוני והירבו לבעוט ברגלי. כל יום היה עליי להוציא את הזבל ולשטוף את הרפת וכן לעסוק בכל עבודות הבית, שנמשכו עד הערב. בעלת הבית בראותה את חריצותי ומאמציי להשביע את רצונה, הציעה לי עבודה נוספת: לערבב את זבל הפרות עם תבן על-ידי רקיעה ברגליים ולאחר מכן להכין צורות של פיתות ולהניחם על גג הרפת עד שיתייבשו. חומר זה שימש במקום עצים לחימום מים לכביסה. אני סירבתי, כי הייתי קרובה להתמוטטות עקב העבודה הקשה שבה עבדתי. אין פלא שרק בנות מעטות החזיקו מעמד בעבודת משק הבית.
|
|
בנוסף לעבודה בשדה ושמירה בלילות, עסקו חברי הפלוגה גם באימונים במסגרת האצ"ל. בערבים היו מתווכחים על הדרך שיש לנקוט עקב התקפות הערבים, והרוב היו בדעה שיש לנטוש את מדיניות ההבלגה ולהתחיל בפעולות תגובה. לא פלא הוא שדווקא מהפלוגה של ראש-פינה יצא שלמה בן-יוסף, שהיה עולה הגרדום היהודי הראשון. "שלמה התלונן בפני", מספרת חנה, "שאין לו סיפוק בעבודה משום שליבו דואב וצועק לנקמה. ניסיתי להרגיעו ואמרתי כי נשקנו עדיין דל ועלינו לחכות לשעת כושר. אולם הוא בשלו. בוקר אחד רתם את סוסיו של אחד האיכרים, אולם במקום לצאת לעבודה, יצא עם שניים מחבריו (אברהם שיין ושלום ז'ורבין) כדי לתקוף אוטובוס ערבי שנסע במעלה ההר לצפת". עם תחילת פעולות התגובה של האצ"ל נגד הערבים, התנדבה חנה ל"פלוגת הכותל" שהוקמה בעיר העתיקה בירושלים והביאה אִתה מהגליל מזוודה עם נשק וחומרי חבלה. לאחר פירוק "פלוגת הכותל", חזרה חנה לגליל. לאחר סיום שירותה עברה לנתניה ונִשאה לאברהם בן-אליעזר, אף הוא בוגר הפלוגות בגליל.14 רחל אוהבת עמי יעקב (יאשקה) אליאב, האחראי על מבצעי האצ"ל בירושלים, תכנן התנקשות באנשי הכנופיות שנשפטו וישבו אסורים בבית-הסוהר המרכזי בירושלים וגם במבקריהם. הפיצוץ תוכנן ליום שישי, מועד הביקורים הקבוע לאסירים הערבים. לשם כך הוכן סל שבתחתיתו הוטמן מוקש ומעליו דברי מאכל. להחדרת הסל נבחרה רחל אוהבת-עמי (חבשוש), שהיתה מקובלת כלוחמת אמיצה והשתתפה עד אז בפעולות רבות. רחל היתה בעלת חזות מזרחית ושלטה בשפה הערבית (אביה עלה ארצה מתימן בעוד אִימהּ עלתה ממרוקו). ביום השישי, ה-9 ביוני, מסר אליאב בידי רחל את הסל כשבתחתיתו פצצה במשקל של 15 ק"ג מחוברת לשעון הפעלה שכוּון לשעה 11:00. רחל שאלה אם מותר לה להיעזר בנער-סבל לשאת את המשא הכבד ואליאב אכן הרשה לה לעשות זאת. כחצי שעה לפני שעת ההפעלה, הוסעה רחל במכונית עד קרוב לכניסה למגרש הרוסים ומשם עשתה את דרכה ברגל, כשפניה רעולות כמנהג הערביות. הסל אכן היה כבד וכאשר ניקרה בדרכה נער-סבל ערבי, ביקשה אותו לשאת את הסל עבורה. כשהגיע הנער לרחבה שלפני בית-הסוהר הניח את הסל, ולאחר שקיבל את שכרו עזב את המקום. אלא שחשדו של הנער התעורר משלושה טעמים, כפי שסיפר בעדותו בבית-המשפט: ראשית, אופן דיבורה של רחל, שהיה שונה מן הניב המקומי. שנית, משקלו של הסל שהיה כבד מאוד. אולם הדבר התמוה ביותר היתה העובדה שהלחם שהציץ מן הסל היה מתוצרת יהודית. |
רחל אוהבת עמי
מחזיקה זר בהגיע ארונותיהם של זאב ז'בוטנסקי ורעייתו לשדה התעופה לוד
|
לאחר שנפרד מרחל, פנה הנער-הסבל אל השוטר הערבי שעמד בקרבת מקום וסיפר לו על חשדו. השוטר הופתע במיוחד מן העובדה שהלחם היה מתוצרת יהודית, ניגש אל רחל וביקש לערוך חיפוש בסל. רחל התנגדה בתוקף ודחתה אותו מעליה. השוטר הערבי קרא לעזרתו שני שוטרים בריטים, שעמדו בקרבת מקום, ויחד התגברו על התנגדותה של רחל ולקחו את הסל מידיה. השוטרים רוקנו את תוכן הסל ומצאו בתחתיתו את הפחית עם המוקש. רחל אוהבת-עמי נלקחה למעצר, והמומחה לפירוק מוקשים, הבריטי פרד קלארק, שהוזעק למקום הצליח לחתוך את החוטים שבלטו מן הקופסה ובכך לנטרל את המוקש. (לעג הגורל, אותו קלארק נהרג יומיים לאחר מכן בנסותו לפרק מעטפת נפץ שהוכנסה לתא המכתבים של הדואר המרכזי בירושלים). רחל נחקרה במשרדי הבולשת הבריטית, אך סירבה להעיד והודיעה כי תאמר את דברה רק בבית-המשפט. בעוד רחל נחקרת, נערך בביתה חיפוש יסודי, אולם המשטרה לא מצאה דבר שיכול היה להפלילה. מן הראוי לציין כי אחיה הגדול של רחל, יחיאל, היה מפקד באצ"ל והאח הקטן יותר, יצחק, הצטרף מאוחר יותר ללח"י. מן הבולשת הועברה רחל לבית-הסוהר לנשים שליד מגרש הרוסים (פינת הרחובות סנט-פול ומליסנדה), בו שהו ארבע חברות האצ"ל שהיו עצורות במעצר אדמניסטרטיבי : רחל ברושי, רחל הניגמן, אסתר כהן וטובה רייכמן, אולם לא ניתן להן להיפגש עם האסירה החדשה.15 כעבור 4 ימים הועמדה רחל בפני בית-הדין הצבאי בירושלים. מהלך המשפט פורסם בעיתון "הארץ" מיום 13 ביוני 1939: |
הנאשמת, צעירה קיצרת קומה בעלת תלתלים שחורים גדולים, פנים עגולים, שקשה להכיר בהם את רחשי ליבה. היא מקשיבה בתשומת לב למהלך המשפט ומגיבה לפעמים על דברי העדים בחיוך. על ידה על ספסל הנאשמים יושבים אביה (ניסים חבשוש), אִימהּ ואחותה הבכירה וביניהם - שוטר בריטי מזוין. מצידה השני יושבת שוטרת ערבייה במדים ולידה עוד שוטר בריטי מזוין.
אביה, יהודי תימני בא בימים, נראה שקט ביחס לחומרת האשמה המוטלת על בִּתו. כך גם אִימהּ. אם כי אין הם מבינים אלא את דברי העדים הערבים, הם מקשיבים בתשומת לב רבה לכל מילה הנשמעת באולם בית-הדין. בספסלי הקהל תופסים את רוב המקומות קציני צבא ומשטרה, חיילים ושוטרים בריטיים. אחדים באו בלויית נשותיהם... בפעם הראשונה מאז נפתחו לפני 18 חודש בתי הדין הצבאיים, נראים בין העיתונאים גם באי כוח העיתונים הערביים מארץ-ישראל וממצרים. התחלת המשפט היתה ספוגה מתיחות. כרבע שעה לפני שנכנסו השופטים, הוכנס הקהל שציפה להתחלת המשפט. רגעים מועטים לפני השעה 9 הכניס הקטיגור סל, קופסת פח גדולה (שבה היתה הפצצה) ועוד חפצים קטנים אחרים והניחם על השולחן שלפניו. הכול בחנו בעיניהם ממרחק את החפצים האלה. כעבור רגעים מספר הובאה הנאשמת, בלוית שוטרת ערבייה ו-4 שוטרים בריטים מזוינים. מיד לאחר שישבה במקומה, נכנסו שלושה שופטים והחל המשפט. לשאלת אב בית-הדין - השיבה הנאשמת בקול רם: "אני לא אשמה". |
|
הדיון המרכזי במשפט היה בשאלת גילה של רחל. התביעה הביאה כעד, רופא ממשלתי שטען כי על-פי צילום הרנטגן של עצמותיה, גילה של רחל הוא בין 19 ל-20 שנה. לעומתו הביא הסנגור, העו"ד גויטין, רופא יהודי מומחה לבדיקות רנטגן, בעל פרקטיקה של 18 שנה בארץ-ישראל ובמצרים. הוא טען כי בדק את הצילומים שנעשו על-ידי הרופא הממשלתי והגיע למסקנה שגילה של הנאשמת הוא פחות מ-18 שנה וזאת בהתחשב בעובדה שהיא בת להורים מן המזרח. לטענתו ההבדל בין אירופאי למזרחי (יהודי או ערבי) בתצלומים יכול להיות עד שנה וחצי. במיוחד נכון הדבר לאור העובדה שמוצאו של אבי הנאשמת הוא מתימן, בעוד מוצא האם ממרוקו. בית-הדין קיבל את טענת הסנגוריה ופסק כי גילה של רחל הוא למטה מ-18. לאחר התייעצות קצרה הודיע אב בית-הדין כי הנאשמת נמצאה חייבת בדין. פסק הדין: הנאשמת רחל אוהבת-עמי נידונה למאסר-עולם. |
הנאשמת קיבלה את פסק-הדין בלי כל סימני התרגשות, ולאחר שנפרדה בלחיצת יד מסניגורה ומהוריה, הוחזרה באוטו סגור בלווית משמר חזק של שוטרים בריטיים ושוטרת ערבייה, לבית-הסוהר לנשים ברחבת סנט-פול. (עיתון "הארץ")
|
|
כעבור מספר ימים הועברה רחל אוהבת-עמי לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם והיתה האסירה היהודייה היחידה בקרב האסירות הערביות שהיו גנבות, רוצחות וזונות, שנידונו לשנות מאסר שונות. על האסירה היהודית הראשונה שנידונה למאסר-עולם, מספרת צילה עמידרור בספרה "במעצר בבית-לחם":16 |
מהרגע בו נאסרה ועד לשחרורה, התהלכה רחל כנסיכה בבית-הסוהר. כולם כבדוה והעריצוה לנוכח הגבורה והאומץ הבלתי רגילים בהם קיבלה רחל את מאסרה, את משפטה ואת פסק-דינה...
תנאי המאסר של רחל היו קשים, כי נידונה ללא יחס מיוחד, כלומר: אוכל רגיל של בית-הסוהר, בגדי אסירה, ללא מיטה, ביקורים רק אחת לחודשיים, חובת עבודה וחוסר כל אפשרות ללימודים. על אף כל זאת הצליחה רחל ללמוד ולהשתלם בצרפתית, ערבית ואנגלית. היא עסקה גם בעבודות יד, רִקמה וסריגה וכל זאת, תוך ישיבה על המזרון שעל הרִצפה כשארגז קטן שחור מהווה את ה"ארון" בו החזיקה את חפציה... מאמצים רבים נעשו כדי להיטיב את תנאי מאסרה של רחל, עד שלבסוף נאותה הנהלת בית-הסוהר להעניק לה "יחס מיוחד" חלקי: ניתנה לה מיטה, שעות העבודה קוצצו וניתנו לה עוד כמה הקלות קטנות. בעיית האוכל חדלה להיות בוערת, כי רחל אכלה יחד עם העצירות הפוליטיות (שלא היו שפוטות), שעשו כל שהיה לאל ידם כדי להנעים לה את ישיבתה במאסר. פרשה מיוחדת מהווים הביקורים אצל רחל. עד שנת 1941 היו הבית"רים, בעיקר מירושלים, עולים ממש ברגל בכל חג לרחל, ומשלחת שלהם היתה נכנסת להגיש לה שי. מ-1941, כאשר הרוחות התחילו סוערות יותר בחוץ, והמאסרים הפכו לדבר יום ביומו, פסקו הביקורים ההמוניים , אך הוסיפו לבוא משלחות... משנת 1943 פסקו הביקורים כליל מחשש התנכלותה של הבולשת הבריטית, ומאז באו לבקרה רק בני משפחתה. |
|
שבע שנים ישבה רחל אוהבת-עמי בבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, עד אשר חנן אותה הנציב העליון לאחר תום מלחמת-העולם השנייה. בשעה שרחל אוהבת-עמי עמדה למשפט בבית-הדין הצבאי בירושלים, היתה פעילות יוצאת דופן של האצ"ל בפולין, שהתרכזה בשלושה שטחים: העלייה הבלתי לגאלית, אימונים ורכישת נשק בכמויות גדולות במיוחד. במרכז הפעילות הזו עמדו הזוג לילי והנריק שטרסמן. איילה (לילי) שטרסמן |
איילה (לילי) שטרסמן
|
אין לתאר את עבודתו של שטרן בפולין ללא עזרתה הפעילה של משפחת שטרסמן. לילי, שהיתה אישה יפה ומרשימה, למדה בפריס מדעי המדינה וספרות, שם התוודעה לקוסמופוליטיות השמאלנית והיתה פעילה באיגוד ידידי "פאן אירופה" ו"הליגה לזכויות האדם". לאחר שובה לוורשה נישאה לד"ר הנריק שטרסמן, שסיים את לימודי המשפטים בהצטיינות, נתקבל לעבודה במשרד המשפטים הפולני והיה לפרקליט מחוז וורשה, בנוסף להיותו מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטה הוורשאית. הוא היה בין היהודים הבודדים שהגיע לדרגה כה גבוהה בהיררכיה הממשלתית. הזוג שטרסמן השתייכו לחוג המשכילים המתבוללים ועם התגברות האנטישמיות בפולין מצאו את דרכם חזרה ליהדות. אברהם שטרן, שהגיע לוורשה בשליחות האצ"ל, הוזמן למשפחת שטרסמן כדי להרצות על רעיונות הארגון בפני חוג הידידים של המשפחה, שכלל משכילים יהודים מן השכבות המתבוללות. כתוצאה מהרצאתו של שטרן, שעשה רושם רב על שומעיו, הלך והתגבש חוג קבוע שחבריו התלכדו במועדון משלהם שנקרא בשם "ירדן" ("יורדאן"). במועדון אפשר היה למצוא מבחר מן העיתונות העולמית ומן העיתונות העברית ועל אחד הקירות היתה תלוייה מפה גדולה של ארץ-ישראל שצויינה בשם "מדינת היהודים". הפעילות במועדון הלכה וגברה עד אשר הוא "נעשה מטרה נכספת להמוני סנובים. הכניסה למועדון יורדאן שימשה נושא לאמביציה - מעין הכניסה לדרבי קלאב בלונדון. ב-1939 אירגן המועדון נשף פורים גדול, רעיון משונה בשביל חוגים שנהגו להעמיד בביתם עץ אשוח בחג המולד. להשיג כרטיס-כניסה לנשף זה של יורדאן נעשה דבר חשוב כל-כך, שכל שאר הנשפים החווירו לעומתו".17 באוגוסט 1938 הציע שטרן ללילי שטרסמן להוציא עיתון בשפה הפולנית שיביא את דבר הארגון בפני המשכילים היהודים והלא-יהודים בפולין. לאחר התלבטויות רבות נקבע שם העיתון "ירושלים המשוחררת" ("ירוזולימה ויזוולונה"). "לקראת צאת הגליון השלישי", מספרת לילי שטרסמן, "החלטנו לתת כותרת, שתזדקר לעין בקיוסקים, מפה או סמל. אני הצעתי: שמעו, יהיה זה קשה לצייר אבל נעשה כך - נצייר מפה של ארץ-ישראל השלמה ועל רקעה זרוע עם רובה וכתובת "רק כך". כל זה נראה מסובך, אולם החלטנו לנסות, וד"ר באור, שהיה לא רק רופא מצויין אלא גם שרטט מובחר, צייר את השער, שאחר-כך הפך להיות סמלו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל".18 העיתון, שיצא תחילה אחת לחודש, זכה להצלחה רבה וכעבור שלושה חודשים הפך לשבועון. מטעמי זהירות הוחלט לא לפרסם את שמות כותבי המאמרים וכך נשאר הדבר עד הסוף. תאריך הגיליון האחרון של "ירושלים המשוחררת" היה 5 בספטמבר 1939, חמישה ימים לאחר פלישת גרמניה לפולין. לילי הכינה אותו לבדה, ובמקום 32 עמודים, כפי שהיה קודם לכן, כתבה רק ארבעה. הגיליון הודפס ונארז - אולם אל הקוראים לא הגיע. בלילה האחרון נפלה פצצה גרמנית על בית-הדפוס והכל הושמד. כאמור, העביר הצבא הפולני נשק רב למחסני האצ"ל בוורשה, ויעקב מרידור, שעשה אותה עת בשליחות האצ"ל בפולין, היה עסוק בארגון משלוח הנשק ארצה. אולם עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה הכול ירד לטמיון. על גורל חלק מן הנשק הזה מספרת לילי שטרסמן בעדותה:19 |
ב-3 בספטמבר החלטנו שיש לעשות משהו עם הארגזים והתחלנו לחפש את ידידינו הפולנים, אולם לא היה שם כבר אף אחד. בינתיים מפציצים את וורשה, ומה יהיה עם המחסן ברחוב צגלאנה? ב-10 בספטמבר לא אצרתי יותר כוח ובשעת הפצצה קשה יצאתי מן המרתף אל מפקדת-העיר בכיכר פילסודסקי, אל מטה הגנרל ג'ומה. לא נתנו לי להגיע אל הגנרל, בקושי שיכנעתי סמל שיביא אלי איזה קצין. לבסוף יצא אלי קצין בדרגת קפטן.
אמרתי לו: "אני יודעת מקום בוורשה שיש בו כמות גדולה של נשק ותחמושת". "את משוגעת", אמר לי הקפטן במנוד ראש. "זוהי האמת ואפשר לבדוק זאת", עניתי. בקושי שכנעתי כמה קצינים לנסוע עמי לרחוב צגלאנה. פרצנו את הדלת וצריך היה לראות את פניהם של הקצינים (ואת פני שלי) לנוכח הנשק הרב שנתגלה לעינינו. הם החזירו אותי במכונית הביתה. ישבתי במכונית מתוך תחושה שחשך עלי עולמי. אמרתי למיור: "אני צריכה לקבל מכם קבלה על כך. אני מבינה שמה שאני אומרת נשמע מוזר, אבל אני חייבת שתהיה לי הוכחה שמסרתי לכם את הנשק". קיבלתי קבלה, שאחר-כך השארתיה אצל גוי אחד, החי עדיין. בשעת הפרידה אמר לי המיור: "יכול אני להבטיח לך, שאחרי המלחמה הזו לא את, לא ידידיך ולא אנחנו נשכח את הרגע הזה ואתם לא תתחרטו על-כך לעולם". כשנפרדנו היה זה כבר אחר ההפצצה. וורשה כולה עלתה בלהבות. |
|
הנריק שטרסמן, שהיה קצין בכיר במילואים בצבא הפולני, גויס בפרוץ המלחמה ונפל בשבי הרוסים. באביב 1940 נספה בטבח שערכו הרוסים באלפי קצינים פולניים ביער ליד העיר קטין. לילי הצליחה לצאת את פולין ודרך איטליה עלתה עם שני ילדיה הקטנים ארצה. כעבור זמן נישאה לחיים לובינסקי, אותו הכירה בוורשה כשעשה שם בשליחות האצ"ל. |
|
ביום השישי, ה-17 בנובמבר 1939, התקיימו הבחינות של 32 החניכים שהשתתפו בקורס "סגנים" שנערך במשמר-הירדן, ובכך הסתיים הקורס באופן רשמי. אלא שמפקד הקורס, שלמה פוזנר, החליט להקדיש את היום האחרון לאימונים חיים בחומר נפץ. בשבת לפנות בוקר יצאו הבוגרים, בליווי 4 נוטרים מזוינים ברובים, אל ההרים בקרבת המושבה (הנוטרים היו חברי האצ"ל שחזיקו בנשק חוקי והוצבו ב"משמר הירדן". בנוסף לתפקידם הרשמי, עזרו כמיטב יכולתם לקורס שקיים האצ"ל במקום). עם גמר האימונים חזרו למושבה, אולם בדרך נתקלו בשוטרים בריטיים שעצרו את כל הקבוצה. הסתבר כי השוטר הערבי שהיה במשטרת גשר בנות-יעקב שמע את היריות, והודיע על כך לממונים עליו. גם ארבעת השוטרים שנשלחו לאזור לברר מה קרה, שמעו אף הם את קולות הנפץ וראו את ענני האבק שעלה מן ההתפוצצויות. הם הציבו מארב לא רחוק ממשמר-הירדן ועצרו את כל 32 חניכי הקורס, את המפקד וסגנו ובנוסף להם גם את ארבעת הנוטרים. כל החבורה הועברה לכלא בצפת ולאחר כמה ימים נשלחו ארבע הבנות - בלה עטרה-חייטין, רבקה נוימן-בן-מאיר, רות הלוי-נבו וחווה קפקא-עמרמי - לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, שם פגשו את רחל אוהבת-עמי ועוד שתי עצירות פוליטיות חברות הארגון שנעצרו בירושלים. כעבור חודש ימים, ב-20 בדצמבר 1939, הועמדו למשפט צבאי בעכו והואשמו בהחזקת חומר נפץ שנמצא בקרבת מקום וכן בהחזקת אקדח ורובה שנמצאו בחצר הבית בו התגוררו הנאשמים. הבנות הועברו מבית-לחם לכלא בחיפה. בכל בוקר היו מוסעות לעכו לדיון בבית-הדין הצבאי ועם ערב הוחזרו לחיפה. הדיון נמשך יומיים ובסיומו נשפטו ארבע הבנות לשנתיים מאסר, 6 מבין הבחורים נשפטו ל-5 שנים, והיתר - ל-10 שנות מאסר. הבנות נשלחו לבית-לחם בעוד הבנים נשלחו לכלא עכו ולאחר מכן הועברו למחנה המעצר במזרע (צפונית לעכו). מפקד הצבא בארץ לא אישר את פסק-דינן של הבנות; הן שוחררו ב-19 בינואר 1940 (חודשיים לאחר מעצרן), והוטל עליהן מעצר בית. מפקד הצבא הקל גם בעונשם של הבחורים, אשר יצאו לחופשי לפני תום המועד שנגזר להם - כעבור שנה שוחררו 6 מצעירי הקורס והיתר שוחררו כעבור שנתיים. על הבנים הגן עורך-הדין ד. גויטיין בעוד עורך-הדין אשר לויצקי הגן על הבנות. במהלך המשפט כתב גויטיין ללויצקי שיר באנגלית, שתורגם על-ידי אחד האסירים לעברית. 20 |
|
Asher Levitzki, how are your girls, With their trousers short and effective curls? What will you do when they go to jail? Mr. Levitzki, will you wail? At night you will dream of Ruth the sweet? What will you do when she's not on the street? Mr. Levitzki, when Ruth so frail, Spends her day in Betlehem jail, What will you do - what will you say, While you grow fat, and she pines away? And Rivka still young and full of sup, Just slipped off her mother's lap (I did not say from her advocate's lap) What will you do, without her, pray? Asher Levitzki, she's going away! And Bela and Chava and Warders two Who sweeten the life of an advocate Jew. Will you sleep at night when they are locked up, Will you enjoy your dinner, your tea or sup? Four pretty maidens are in your keep; Asher Levitzki in water deep - They stand, and will you let them free: Asher, Ruth - Rivka, both turn to thee. |
|
אשר לויצקי, מה שלום ילדותיך? ומה תעשה אם לכלא תלכנה? מכנסי-קנבס, תלתלים על הלחי, אוי, מיסטר לויצקי תשמיע רק בכי? תחלום בלילות כאן על רות ה"מתוקה"; אין אונים תאנח כי אותה לא תמצא, אך רות הרכה, עדינה היא כמו שה, מיטב נעוריה בבית לחם תשהה אזי מה תגיד ועוד תשנן, כשאתה פה תשמין - והיא שם תתנוון? ורבקה הצעירונת מלְשד כה מלאה, מחיק הורתה אתמול חמקה, (לא אהין לומר בתכלית החוצפה שזה עתה מחיק עורך-דין היא חמקה) התפלל במהרה; השעה מתקרבת: אשר לויצקי, אותך היא עוזבת. ובלה וחוה - הגורל הוא פלאי - הן המתיקו חיי עורך דין יהודי. התישן בלילות ובנותיך כלואות? התיגש במנוחה לרקוד פייפ-אוקלוק? בידך העתיד של עלמות נחמדות הנה ארבעתן במצוקה נמצאות. תנחיל להן חופש, הראה כשרונך - אז, אשר, רות - רבקה תהיינה שלך. |
|
בין הבחורים שנעצרו במשמר הירדן היה גם שמואל (שמוליק) קרושינבסקי ולאחר שחרורו הוטל עליו מעצר בית. אולם במקום להתייצב בכל יום במשטרה, ברח לירושלים והפך להיות "פליט". הוא מצא מקלט אצל משפחת מרים ושמואל קרשטיין אשר נתנו לו בית, אף טיפלו בו במסירות רבה גם בשעה שקיבל התקף מלריה, מחלה שקיבל בהיותו בפלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה. מרים ושמואל קרשטין היו שניהם חברי בית"ר (שם הכירו לפני שנישאו) ואחר-כך הפכו לחברי האצ"ל. הם פתחו את ביתם וחילקו את פיתם עם חברי הארגון שהגיעו מחוץ לירושלים, ועד שהסתדרו שהו בבית קרשטין. בשנות השלושים התנהלה מערכה נגד השפה הגרמנית, ומרים השתתפה בהצתת בית-הדפוס בו הודפס העיתון בשפה זו. |
|
ב-31 באוגוסט 1939 התכנסה מפקדת האצ"ל לישיבה מיוחדת בתל-אביב. בעיצומה של הישיבה נשמעו דפיקות בדלת ולתוך החדר פרצו בלשים ושוטרים. כל חברי המפקדה נעצרו (חנוך קלעי, אברהם שטרן, אהרון חייכמן ובנוסף להם נעצרו גם חיים לובינסקי וישקה אליאב שלא נמנו עם המפקדה). העצורים הועברו תחילה לתחנת המשטרה ביפו ולאחר מכן - לבית הסוהר בירושלים. הם היו מנותקים מן העולם החיצון ולא ידעו כי למחרת מעצרם פלשו צבאות גרמניה לפולין. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ראה דוד רזיאל בהיטלר, שקרא להשמדת היהודים, את האויב מספר אחת של עם-ישראל, ולכן החליט שיש לשתף פעולה עם הבריטים נגד האויב המשותף. ממקום מעצרו בצריפין (סרפנד) כתב רזיאל מכתב אל מפקד הצבא הבריטי בארץ, אל מזכיר הממשלה ואל המפקד הכללי של המשטרה, ובו הודיע על נכונותו להפוגה והציע את עזרתו לבעלות-הברית במלחמתן בנאצים. במקביל, שלח רזיאל הוראה לבנימין זרעוני, שנתמנה מפקד הארגון לאחר מאסר המפקדה , ועל פיה עליו לפרסם כרוז ובו הודעה על הפסקת פעולות האצ"ל. בעקבות פנייתו זו של רזיאל, הפיץ זרעוני ב-11 בספטמבר כרוז, בו נאמר, בין השאר: |
כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה וכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלי בריתה, מחליט הארגון הצבאי הלאומי על הפסקת פעולותיו התוקפניות בארץ-ישראל, העלולות לפגוע בממשלה האנגלית ולסייע במידה כלשהי בידי אויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם - הנאציזם הגרמני ...
|
|
הכרוז מסתיים בהבעת האמונה שהמלחמה תיתן "לעם המעונה את הפיצוי האחד והיחיד המגיע לו - הקמת עצמאותו הממלכתית בגבולות ההיסטוריים של המולדת המשוחררת". חברי המפקדה, שהועברו בינתיים מבית-הסוהר המרכזי בירושלים למחנה המעצר בצריפין, לא היו תמימי דעים עם רזיאל באשר למדיניותו, ובמיוחד הביעו תמיהה על כי לא היתנה תנאי כלשהו בתמורה לשיתוף הפעולה עם הבריטים. כן הייתה אי שביעות רצון מהתקרבותו היתרה לראשי המפלגה הרביזיוניסטית, שאף הם היו עצורים בצריפין. באמצע אוקטובר 1939 הובא רזיאל לירושלים לפגישה, בה השתתפו ראש הבולשת הבריטית (ג'יילס), סגן מזכיר הממשלה וכן פנחס רוטנברג (שהיה מראשי היישוב). רזיאל חזר על הצהרתו, שעקב מצב החירום החליט הארגון להפסיק את כל הפעילות המלחמתית והעלה את הצעותיו לשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם נגד הגרמנים. כן דרש לשחרר את כל חברי הארגון שהיו עצורים בידי הבריטים. למחרת היום שוחרר רזיאל מן המעצר, והוטל עליו להתייצב אחת לשבוע במשרדו של ג'יילס בירושלים. עברו כשמונה חודשים מיום שחרורו של רזיאל, עד ששוחררו גם חבריו מן המעצר. מייד לאחר השחרור התקיימה בתל-אביב ישיבה של המפקדה, שהייתה סוערת מאוד. עיקר הוויכוח התנהל בין אברהם שטרן ("יאיר") לבין דוד רזיאל. המחלוקת ביניהם נסבה סביב שתי סוגיות עיקריות: הסוגיה האחת היתה - שאלת הפסקת המלחמה בבריטים. שטרן טען כי אין להפסיק את המלחמה בבריטים, אפילו אם הם נמצאים במצב מלחמה עם גרמניה. לדעתו, כל עוד הבריטים שולטים בארץ-ישראל, הם האויב מספר אחת שלנו ויש להילחם בהם עד לסילוקם מן הארץ. רזיאל טען לעומתו, כי הגרמנים הם האויב מספר אחת של עם ישראל, ואין להקשות על הבריטים כל עוד הם נלחמים בהיטלר. בעניין זה היה רזיאל תמים דעים עם ז'בוטינסקי, אשר למרות מדיניות "הספר הלבן", ראה בבריטים בני-ברית במלחמה בגרמניה. הסוגיה השנייה היתה - שאלת מרות המפלגה. שטרן וחבריו טענו כי על הארגון להשתחרר מתלותו במפלגה הרביזיוניסטית ולהחליט בעצמו על דרכו המדינית. לדעתם, ראשי התנועה הרביזיוניסטית, בהיותם לגאליים וגלויים לשלטונות, מערערים את הקונספירציה (הסודיות) ומונעים את התפתחות המלחמה בשלטון הבריטי מתוך דאגתם לקיום המפלגה. לעומתם, טען רזיאל, כי המפלגה היא העורף הציבורי, ממנו שואבת המחתרת תמיכה מוסרית וכספית והיא משמשת גם מאגר לגיוס לוחמים להרחבת השורות. לדעת רזיאל, מנהיגי התנועה ובראשם זאב ז'בוטינסקי, מתווים את הדרך הפוליטית, ועל האצ"ל לקבל את מרותם. לכל זאת יש להוסיף גם בעיות אישיות של הבדלי אופי וסגנון בין שני אישים אלה, רזיאל ושטרן, שידידותם הגדולה הפכה אט אט לשנאה של ממש. הפילוג היה בלתי נמנע, וב-17 ביולי 1940 פרש אברהם שטרן וייסד את ארגונו שנקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל" שבראשו עמד דוד רזיאל). מאוחר יותר הפך ארגונו של שטרן ל"לוחמי חירות ישראל" (לח"י). הפילוג השחית כל חלקה טובה בארגון והיה מלווה בהאשמות הדדיות. מפקדים וטוראים רבים פרשו מכל פעילות והמחתרת נחשפה לעיני ההגנה והבולשת הבריטית, ואלה אף אלה הרכיבו בנקל את רשימת שמות הפעילים, כתובותיהם ותפקידיהם. גם מחסני הנשק עברו מיד ליד וחלקם אף נפלו לידי ההגנה. נוצר מצב שהיה ללא נשוא. בזמן הפילוג שהה ז'בוטינסקי בארצות-הברית, שם ניסה לארגן גדודים עבריים שיילחמו בגרמנים במסגרת הצבא הבריטי (בדומה לגדודים העבריים שלחמו במלחמת-העולם הראשונה). ז'בוטינסקי, שסבל שנים ממחלת לב, לא חסך מאמצים כדי להציל את יהדות אירופה מהקטסטרופה הממשמשת ובאה. כיבוש פולין בידי הגרמנים והרס הקהילה היהודית באירופה שברו את ליבו, וב-4 באוגוסט נפטר מהתקף לב בזמן שהותו במחנה בית"ר ליד ניו-יורק. הידיעה על מות ז'בוטינסקי היכתה את עם ישראל ברחבי העולם בתדהמה, והאבל בארץ ובתפוצות היה כבד. |
|
תפקידה הראשון של מפקדת האצ"ל החדשה היה ליכוד השורות וארגון מחדש של הסניפים, אשר פעלו ללא יד מכוונת מן המרכז. במקביל, עסקו אריה פוסק ויצחק ברמן בהידוק הקשר עם המודיעין של הצבא הבריטי, במטרה למצוא דרכים לשיתוף פעולה בין הארגון לצבא. באמצע שנת 1941 היה הצבא הבריטי במגננה. הצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה ואיים על מצרים; ממשלת "וישי" הצרפתית, שפעלה בחסות הגרמנים, החזיקה בסוריה ובלבנון והיוותה איום על ארץ-ישראל מצפון; בעיראק, מָרַד ראשיד עלי אל-כילאני והשתלט על שדות הנפט, שהיו חיוניים להמשך המלחמה. ואם לא די בזאת, הרי ב-2 במאי הפנה כילאני את המרד נגד הבריטים, שם מצור על שדה התעופה בחבנייה והחזיק באנשי השגרירות הבריטית בבגדאד כבני-ערובה. בצר להם, פנו ראשי המודיעין הבריטי במצרים אל ברמן ושאלו אם האצ"ל יוכל לשגר יחידה כדי לפוצץ את מכלי הדלק המזוקק בבגדאד, דלק שהיה חיוני לחיל-האוויר הגרמני. ברמן הביא את בקשת האנגלים בפני רזיאל, אשר השיב מיד בחיוב. הוא ארגן חוליה בת ארבעה אנשים והחליט לעמוד בראשה. כל ההפצרות של חבריו, שרזיאל עצמו לא ייקח חלק בפעולה, לא הועילו, וביום ראשון 17 במאי 1941 יצאו הארבעה לשדה התעופה הצבאי בתל-נוף. אל רזיאל התלוו יעקב מרידור, יעקב-סיקא אהרוני ויעקב תרזי (שני האחרונים לא ידעו את זהותו של רזיאל). בתל-נוף עלו הארבעה על מטוס תובלה של חיל האוויר הבריטי וכעבור מספר שעות נחתו בשדה התעופה בחבניה שבעיראק. לאחר הנחיתה הוסבר לרזיאל כי תכנית פיצוץ מכלי הדלק נדחתה, ובמקומה הוטל על החוליה לבצע תפקידי מודיעין לקראת כיבוש פאלוג'ה (ששכנה בדרך לבגדאד). למחרת היום יצאו אנשי החוליה לשטח בלוויית קצין בריטי והגיעו עד לנהר. היה עליהם לחצות את הנהר, אולם בסירה היחידה שעמדה לרשותם היה מקום רק לשני אנשים. רזיאל הטיל על מרידור וסיקא אהרוני לחצות את הנהר, כדי למלא את המשימה שהוטלה עליהם, והוא עצמו, יחד עם תרזי והקצין הבריטי, עשו דרכם בחזרה אל המכונית. לפתע הגיח מטוס גרמני, ואחת הפצצות שהטיל פגעה במכונית. רזיאל והקצין הבריטי נהרגו במקום, נהג המכונית נפצע ותרזי, שהספיק לקפוץ - לא נפגע. בערב חזר מרידור מן המשימה וכששמע את החדשות האיומות, עמד ליד הגופה ואמר: |
"זהו המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, דוד רזיאל, האלוף בן-ענת21."
|
|
דבר מותו של רזיאל היכה בהלם את חברי האצ"ל וגרם למבוכה רבה. קשה היה להשלים עם אובדן המפקד, ובעיקר קשה היה לחברים רבים להבין לשם מה יצא בכלל רזיאל למשימה בעיראק, שבה מצא את מותו. דרכו של הארגון נעשתה מעורפלת ובלתי ברורה, והוויכוחים הפנימיים הלכו והחריפו. יעקב מרידור נבחר לעמוד בראש המפקדה ויחד עם חבריו חיפש דרכים להתגבר על המשבר שהארגון נקלע אליו. רק בחורף 1942, כשנה לאחר מותו של דוד רזיאל, החל הארגון להתאושש מן המכות הקשות שספג. באותם ימים חל מפנה בקרבות, שסימן את ניצחונן של בעלות-הברית על גרמניה, והיה ברור שהארגון לא יוכל לשבת ללא מעש לאורך זמן. הוחל בארגון מחדש של השורות: נתקיימו קורסים למפקדים, כדי להכין סגל שיוכל לקלוט טירונים חדשים, והוחל בהוצאת קבע של עיתון המחתרת "חרות". הוגברה התעמולה בקרב הנוער ונעשו מאמצים גדולים לרכישת נשק, כדי למלא מחדש את המחסנים שנתרוקנו במהלך הפילוג. נתרבו הקולות שקראו להפסקת שביתת הנשק, עליה הכריז האצ"ל בתחילת מלחמת-העולם השנייה וכן להפסקת שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי. ב-17 ביוני 1943 פורסם בעיתון המחתרת של האצ"ל "חרות" דבר המפנה שחל ביחסים עם השלטונות הבריטיים:22 |
בפרוץ המלחמה הכריז עם ישראל על לויאליות כלפי ממשלת בריטניה, כדי לעזור לה במיגור אויב העולם וישראל. בריטניה הגדולה התכחשה לידידות זו. עם ישראל לא הוכר כעם לוחם. צבא עברי לא הוקם. |
הערות: 1. דוד ניב, מערכות האצ"ל, 1, עמוד 300. 2. דוד ניב, מערכות האצ"ל, 2, עמוד 41. 3. דוד ניב, מערכות האצ"ל, 2, עמוד 77. 4. הסיפור על משפחות רזיאל ושפיצר מבוסס על ספרו של אריה נאור, דוד רזיאל. 5. אריה נאור, דוד רזיאל, עמוד 210. 6. מכון ז'בוטינסקי, עדות אסתר רזיאל נאור. 7. שם, שם. 8. משה שטיין, ה"קונצרט" במחתרת, עמוד 40. 9. מכון ז'בוטינסקי, עדות אסתר רזיאל נאור. 10. ראיון המחבר עם בת-ציון קרמין. 11. מכון ז'בוטינסקי, עדות אמה גרמנט. 12. מכון ז'בוטינסקי, עב-10. 13. שם, שם. 14. משה שטיין, ביום שירות, עמוד 873. 15. דוד ניב, מערכות האצ"ל, 2, עמוד 243. 16. צלה עמידרור (הלר), במעצר בבית-לחם, עמוד 55. 17. מכון ז'בוטינסקי, על- 4. 18. מכון ז'בוטינסקי, עדות איילה (לילי) לובינסקי (שטרסמן). 19. שם, שם. 20. מכון ז'בוטינסקי, כ4-117/3 21. זה היה התואר של דוד רזיאל בארגון. 22. יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים, 2, עמוד 338. |
