"עד אתמול הכירו את החדר ארבעה אנשים ובגלל חוסר האחריות שלך, מכירים אותו היום חמישה אנשים".

לאחר החופה, מספרת רעננה, יצאנו לירח דבש קצר לטבריה, ותל-אביב שימשה לנו כתחנה ראשונה. בשעות הערב הגענו לתל-אביב וכשנכנסנו לחדר במלון, חיכה לנו על השולחן זר פרחים גדול ואליו היתה מצורפת פתקה קטנה. אליהו קרא את הכתוב בפתק וירד למטה. כעבור זמן קצר חזר והביא לי ספר של גוגול בתרגום גרמני. הוא התנצל ואמר כי זה הספר היחידי שמצא בדוכן של ספרים משומשים. הוא השאיר אותי, אישתו הטרייה, עם גוגול ויצא לפגישה בהתאם להוראות שהיו בפתק.

עם פרוץ המרד צורפתי לח"ק (חיל הקרב) והשתתפתי בהתקפה על משרדי מס-ההכנסה שהיו ברחוב לילנבלום בתל-אביב. אני הייתי באבטחה ולאחר הפעולה הלכתי הביתה עם האקדח שהיה בידי. שמתי את האקדח בארון וחיכיתי שיבוא מישהו לקחת אותו ממני. אלא שאיש לא בא ובינתיים קרה הסיפור עם חילביץ שהלשין גם עלי.

את חילביץ הכרתי עוד בקובנה (ליטא), שם הוא היה המפקד שלנו בבית"ר. בליטא נהגו לקרוא לו "הגרף" כי הוא תמיד היה לבוש יפה למרות שלא היה בעל אמצעים. בארץ המשכנו להיפגש ובכל שנה ב-1 באפריל נהגה החבורה הליטאית לחגוג את יום-הולדתה של גב' פלוטניק. יום לפני כן הייתי אצל חברה ושם נודע לי כי יום-ההולדת בוטל משום שבלילה אסרו את כולם. מיהרתי הביתה וטלפנתי לבעלי המנוח, חיים לוטנברג, וביקשתי שיבוא מיד כדי לסלק את האקדח שהיה אצלי בארון. ואכן בשעה 2 אחר חצות בא מישהו ולקח את האקדח. למחרת, ב-2 באפריל נסעתי לבת-ים לעבודתי בבית-החרושת לשמרים "פקא". בשעה 9 בבוקר קראו לי למשרד ושם חיכו לי שלושה שוטרי חרש שהכניסו אותי למכונית. התחנה הראשונה היתה החדר שלי, שם ערכו חיפוש מדוקדק אולם לא מצאו דבר. אחר-כך לקחו אותי לבית-הסוהר ביפו וכעבור כמה ימים הועברתי לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.

"בתי, מעלת באימוני".
יוכבד: למה, מה קרה?
האב: את אמרת לי כי בתיק יש אקדחים של פורים. האם אלה הם אקדחי פורים? תוציאי אותם מיד מהבית!
יוכבד: אבא, אני לא יכולה לצאת מבית הרב בשבת עם תיק וכלים בתוכו.

היו אתנו בחולות גם כמה בחורים. היה זה במקום שמאוחר יותר נבנה בית-החרושת לודז'יה. איש לא יאמין, אבל שכבנו אחד ליד השני מבלי לגעת האחד בשני. באותם ימים לא עלה על הדעת לנצל את העובדה שאנו ישנים יחד כדי להתחיל ו"להתעסק". איזה תום היה אז והיה בכך הרבה יופי.
זה מזכיר לי שיום אחד שלחו אותי עם משה שטיין לעקוב אחר תנועת המכוניות הצבאיות שעברו ליד בניין "בית הדגל" בירושלים. יצאנו למקום וישבנו על הגדר הסמוכה לבניין. היה זה בחודש פברואר והיה קר מאוד. אמרתי למשה: עוד מעט יצאו האנשים מקולנוע "אדיסון" ויראו בחור ובחורה יושבים האחד ליד השני. אני מציעה שלפחות תחזיק בידי כדי שיחשבו שאנו "זוג". והוא ענה לי בקול עצוב: "יוכבד, אני נורא מצטער, אבל אני לא יכול". כאלה היינו.

במשך הזמן התפתחו יחסים טובים ביני ובין הזונות הערביות. הן לא התעניינו ביחסי יהודים-ערבים; כל מה שהטריד אותן היה אותו ג'וני, שבלילה היה כל כך נחמד ובבוקר זרק אותן לבית-הסוהר. בדרך כלל הן נעצרו ל-24 שעות ואחר-כך שוחררו.
פעם אחת הכניסו לתא שלי אסירה יהודייה. חשדתי בה שהיא "הושתלה" על-ידי הבריטים ולא החלפתי אִתה אף מילה. כעבור מספר ימים הוצאה אותה אסירה מן התא.
לתא היה אשנב קטן עם סורגים שהיה ממוקם קרוב לתקרה. יכולתי לשמוע מעבר לקיר דיבורים בעברית של בחורים וניסיתי לטפס אל האשנב כדי ליצור אתם קשר, אולם כל ניסיונותי עלו בתוהו. לא היה בחדר כיסא או שולחן, שעליהם ניתן לטפס והאשנב היה גבוה מכדי שאפשר יהיה להגיע אליו בקפיצה.
נחמתי היחידה היתה, כאשר שכבתי במיטתי והקשבתי במשך שעות ארוכות להתנפצות גלי הים על קירות התא.

יום אחד הלכנו לירות באש חיה ליד שכונת סנהדריה. לאחר שירינו, רץ אלינו השומר ואמר כי שוטר מתקרב. החבאתי את האקדח ושקית הכדורית בחזה. השוטר שהספיק להגיע ביקש שנצטרף אליו למשטרה. הבחורים לא היססו וחיש קל פרקו אותו מנשקו והשכיבו אותו על הארץ. המפקד כיוון אליו אקדח והשוטר, שביקש על נפשו, הבטיח שלא יספר לאיש מה שראה. חסנו על חייו והתפזרנו. חצינו שדה וראינו שמכונית עוקבת אחרינו. הבנו שהשוטר לא עמד בהבטחתו. הבחורים ברחו ואני עם עוד חברה נתפסנו והובלנו לתחנת המשטרה. בתחנה ניגש אלינו שוטר יהודי ואמר לנו להגיד שאנו בנות 15 (היינו בנות 18) וכך עשינו. היינו חודש ימים בבית-הסוהר עד שהובאנו לפני השופט. בתחילה האשימו אותנו בהרבה האשמות: "נשיאת נשק, התנגדות לשוטר, הכאת שוטר ואיום על חייו". למזלנו היתה זו תקופה של רגיעה, בה שיתף האצ"ל פעולה עם הבריטים במלחמתם בנאצים, ועורכי הדין שלנו, אשר לויצקי ואליהו מרידור, הצליחו להשיג עבורנו עסקת טיעון ומאחר ונחשבנו לקטינות, דנו אותנו להתנהגות טובה לשנה. אלא שהבולשת הבריטית פתחה לנו תיק שהופעל מאוחר יותר.

עליתי הביתה להתכונן לנסיעה. אבי נכנס לחדרי ושאל: "לאן את הולכת?" עניתי שאני נוסעת לתל-אביב. אבא קם מכיסאו, נעל את הדלת במפתח ואמר: "את לא נוסעת לשום מקום! אני לא אתן לבת שלי להסתובב עם אנשי ההפקר האלה". פניתי אליו ואמרתי: "אבא, אני מתחננת לפניך, תן לי ללכת. אני מוכרחה להודיע על מותו של אשר בנזימן". כנראה שדברי שיצאו מן הלב נכנסו ללבו, הוא השאיר את המפתח על השולחן ויצא מן החדר.
בתל-אביב נפגשתי עם מאיר ראם, הקשר של המטה. ישבנו על הספסל בשדרה וכשסיפרתי לו על מותו של אושרקה, לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי. הוא פתח את התיק הנפוח שלו (שכל כך סיקרן אותי), הוציא מתוכו בננה, קילף אותה והגיש לי. הייתי נדהמת. הפסקתי לבכות, הסתכלתי עליו ועל הבננה והתחלתי לחייך. כך החל הקרחון להימס ונוצר הקשר בנינו.

באחד הערבים היינו יהודה ואני בעמק המצלבה בתפקיד שמירה על המחסנאים שעסקו בהוצאת נשק ממחסן סמוי שהיה שם. בעודנו יושבים הסביר לי יהודה, כי כאשר אקדח הפרבלום דרוך, השן החולצת בולטת רק כשיש כדור בבית הבליעה. וכך אפשר להבחין בנקל באם האקדח דרוך או לא. כדי להדגים זאת, אמר: "תראי, הנה אני דורך את האקדח ואף לוחץ על ההדק ושום דבר לא יקרה. אני אפילו מוכן לכוון את האקדח לרקה שלי ותראי ששום דבר לא יקרה." בעודו מדבר, הוא הרים את הקנה וכיוון אותו לרקתו. התגובה שלי היתה חריפה מאד: "אני לא אוהבת את זה" אמרתי וסילקתי את האקדח מן הרקה שלו. יהודה לחץ על ההדק וכמובן שנפלטה ירייה. היינו צריכים להסתלק מן המקום לאחר שנשמעה הירייה. לקחנו את האקדח, הכנסנו אותו לסל שהיה בידי והלכנו למרתף שהיה ברחוב ש"ץ, שם היה לנו מחסן בקיר שהיה מסתובב על צירו. כשהגענו לשם ולפני שהכנסנו את האקדח למקומו, אמר לי יהודה: "אם את רוצה, אני בכל זאת רוצה להוכיח לך שאני צודק". עניתי שפעם אחת מספיקה לי וביקשתי שיכניס את הכלי למחסן, כדי שנוכל להסתלק מן המקום.

כשעמדתי ברחוב, ניגשו אלי שני שוטרים בריטיים בלבוש אזרחי וביקשו שאתלווה אליהם. נכנסנו לאחת הסימטאות בנחלת שבעה, מאחורי קולנוע "ציון", והשוטרים התחילו לחקור אותי. לאחר שהראיתי להם את תעודת הזהות שלי (שהיתה מזויפת) ועניתי לשאלותיהם, הם ביקשו שאלך אִתם לתחנת המשטרה. חששתי שבמשטרה יגלו את זהותי האמיתית ואז יעצרו אותי. כדי להחלץ מן המיצר, דחפתי את השוטרים, החזקתי בראשיהם, דפקתי ראש בראש וברחתי על נפשי.

"מה פשר היריות?" שאלו את השוטרים.
"רדפנו אחרי איזה טרוריסט וירינו עליו, אך הממזר הצליח לברוח", היתה התשובה.

"אין לכם ממה לחשוש, מאחר שאני מטפל גם בפצועים של לח"י."

"היכן הפצוע?"

"מה מעשהו של זה?" שאלה לאה את השוטר.
"בבואנו ראינו שהוא מסתובב בעצבנות הלוך ושוב והחלטנו לעצור אותו", ענה.