שער שני
המרד

- המשך הפרק -



תוכנית "הקיר"

אחת הפעולות שפגעה ביוקרתו של השלטון ושמה אותו ללעג הייתה תכנית "הקיר", הקשורה לסדרי התפילה ליד הכותל המערבי. כבר בסוף שנות העשרים התלוננו הערבים כי התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי פוגעת בקודשי האיסלאם. בשנת 1931 קבע "דבר המלך במועצתו" (הרשות המחוקקת של ממשלת המנדט), כי זכות הבעלות של המוסלמים על הר-הבית מקנה להם גם בעלות על אזור הכותל המערבי. בעקבות החלטה זו, נאסר על היהודים לתקוע בשופר ליד הכותל, למרות שהתקיעה היא חלק חשוב ובלתי נפרד בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.
איסור התקיעה ליד הכותל המערבי פגע קשות ברגשות היהודים והאצ"ל החליט לפעול. מאז האיסור, בכל מוצאי יום הכיפורים נהגו אנשי אצ"ל ובית"ר "להבריח" שופר לרחבת הכותל, שם כבר חיכה המתנדב התורן שתקע את "התקיעה הגדולה" בסיום יום הצום. הדבר לא היה פשוט, כי שוטרים בריטים רבים מילאו את הדרכים לכותל וערכו חיפושים מדוקדקים בכליהם של היהודים שבאו להתפלל. גורלו של "התוקע" היה ברוב המקרים מאסר ב"קישלה", בניין המשטרה בעיר העתיקה ששימש גם כבית מעצר עוד מימי התורכים (הבניין עומד על תילו עד עצם היום הזה ומשמש את משטרת ישראל). תקיעת השופר ברחבת הכותל במוצאי יום הכיפורים מילאה לא רק תפקיד דתי, אלא גם הגבירה את הגאווה הלאומית בכל רחבי הארץ.



בקיץ 1944 הועלתה שוב בעיית התקיעה בשופר ליד הכותל, אלא שהפעם הוחלט שלא להסתפק רק בתקיעה במוצאי יום הכיפורים. מספר שבועות לפני הימים הנוראים החל הארגון בפרסום אזהרות לבריטים להדיר רגלם מן הכותל וכי שוטר שיימצא בקרבת הכותל ביום הכיפורים ייענש. האזהרות הלכו ותכפו ולקראת החגים הן הוצאו מדי יום ביומו.
המתח הלך וגבר והכול היו דרוכים לקראת הבאות. נוצר הרושם שהארגון מתכוון לרכז כוחות גדולים ברחבת הכותל, אשר ימנעו מן הבריטים את הגישה בכוח הזרוע. אלא שתכניות הארגון היו שונות לחלוטין. במוצאי יום הכיפורים (27 בספטמבר 1944) הותקפו ברחבי הארץ ארבע תחנות משטרה, שהיו ידועות בשם מבצרי "טייגרט". היו אלה מבנים גדולים מבטון מזוין, שהוקמו בשנות השלושים על-פי תכניתו של המהנדס הבריטי סר צ'ארלס טייגרט ושמשוּ כמשטרות. אזהרות הארגון בעניין הכותל המערבי היו בבחינת לוחמה פסיכולוגית ושימשו כפעולת הטעיה למבצע הצבאי העיקרי. למרבה הפלא, כיבדו השלטונות את אזהרות הארגון, ואף שוטר בריטי לא נמצא ברחבת הכותל ביום הכיפורים. תקיעת השופר המסורתית שלאחר תפילת נעילה בוצעה באין מפריע, ולאחריה פרצו המתפללים בשירת "התקווה" אדירה. שום התנגשות לא אירעה באותו יום ברחבת הכותל או בדרך אליו והבלשים הבריטיים שהסתובבו ללא מדים, התאכזבו מהעדר כוחות מזוינים של הארגון. הם לא ידעו כי יחידות הקרב של האצ"ל פעלו אותה שעה נגד מבצרי המשטרה בחיפה, בקלקיליה, בגדרה (קטרה) ובבית-דגן.
בהתקפה על תחנת המשטרה בחיפה השתתפו גם חדוה ענב וחיה סבן.

חיה סבן
חיה לבית בן-צבי נולדה באוקראינה ובשנת 1925, בהיותה בת ארבע, עלתה ארצה עם משפחתה שבחרה לגור בחיפה. בשנת 1937 הצטרפה לאצ"ל וכעבור שלוש שנים נקראה לקחת חלק בקורס "סגנים" (מפקדי כיתות) שנערך בערבים בחיפה (בעיקר במועדון בית"ר בעיר). בסופי שבוע היו משתתפי הקורס נוסעים לשוני, שהפך במשך הזמן למקום אימונים מרכזי לאצ"ל. יחד אתה השתתפה בקורס גם אסתר גליקסמן. עם סיום הקורס התמנתה חיה למפקדת כיתה שמנתה חמש בנות. חיה עבדה כגננת בגן ילדים ובערבים היו הבנות מתכנסות בגן ופועלות בחדר קטן שהיה ליד השירותים. בארון הפרטי של חיה היתה מזוודה קטנה, בה שמרה אקדח ורימון ששימשו ללימודים. באחד הערבים הודיעו לחיה שנערכה פריצה לגן וככל הנראה נגנבו מספר דברים. היא מיהרה לגן ולשמחתה מצאה כי המזוודה, שהיתה מתחת לכל מיני חפצים, נעלמה מעיני הפורצים. בנוסף לתפקידה כמפקדת כיתה, שימשה חיה גם כגזברית של מפקד המחוז, שלום ורד (ורנר), ושמחה שלא קרה דבר ל"קופה" שלה.
כאמור, השתתפה חיה בהתקפה על תחנת המשטרה בחיפה שנערכה במוצאי יום-הכיפורים, ה-27 בספטמבר 1944. מפקד הפעולה היה רחמים כהן, שנאלץ לעזוב את ירושלים ונתמנה מפקד הח"ק בחיפה. רחמים, שהיה עם חוליית הפורצים, עמד להטיל רימון, כשלפתע נקלע למקום אחד מאנשיו. כדי למנוע פגיעה בו, השהה את הרימון בידו ובהתפוצצות התרסקה היד. הוא המשיך לפקד על אנשיו בגבורה עד לנסיגה ואז הועבר לתחנת העזרה הראשונה שמוקמה בדירתה של לאה, אחותה של חנה אוירבך-הלל שם חיכתה גם חיה סבן. הבנות רחצו את רחמים, שאיבד דם רב, החליפו את בגדיו והזעיקו למקום רופא של קופת חולים. הרופא בדק את רחמים והסביר שידו קצרה מלעזור מאחר ורחמים זקוק לניתוח דחוף. חיה, יחד עם משה נחמד (אף הוא ירושלמי שהועבר לחיפה) עצרו מונית שעברה ברחוב והעבירו את רחמים לבית-החולים. האחות החלה לטפל ברחמים וביקשה מחיה וממשה לצאת מן החדר. היא הזעיקה רופא מומחה ויחד עם זאת הזעיקה גם את המשטרה. חיה ומשה נחמד הספיקו להסתלק מן המקום לפני בוא המשטרה. חיה הגיעה לביתה בשעה שש לפנות בוקר, כולה מגואלת בדם. היא החליפה את בגדיה, שכבה קצת לנוח וקמה לעבודתה.


חיה סבן

רחמים כהן נותח בבית החולים הממשלתי, שם נקטעה ידו. משם הועבר לבית-הסוהר בעכו ולאחר מכן נשלח למחנה המעצר באפריקה. הוא הוחזר ארצה רק לאחר קום מדינת ישראל.
כחודשיים לאחר מכן נעצרה חיה. היה זה בדירה, ברחוב סטנטון 11 בעיר התחתית, ששימשה את הירושלמים והצפתים שהגיעו לחיפה. חיה נהגה לבקר בדירה למטרות קשר, ובכל פעם היתה מביאה לבחורים אוכל ודברי מתיקה. לא פעם נשארה גם ללון בדירה, אותה שכר צבי יולוביץ. ב-23 בנובמבר 1944 כשהתקרבה למקום ראתה אור בוקע מן הדירה, אולם לא חשה בשום תנועה חשודה. היא דפקה בדלת, ולאחר שזו נפתחה, ראתה לנגד עיניה שני שוטרים חמושים שהזמינו אותה להיכנס. אחריה הגיע משה נחמד (מירושלים), אלי קדוש ודניאל פרל (מצפת) ועמרם אקשטיין. חיה ניצלה את הדקות בהן הפנו השוטרים את תשומת ליבם לבאים ובלעה את הניירות שהיו ברשותה. מאוחר יותר התברר כי צבי יולוביץ הרגיש שעוקבים אחריו ועבר לגור באחוזה, אולם כעבור זמן קצר נעצר ובחיפוש שערכו על גופו מצאו בכיסו את החוזה שערך בשעה ששכר את הדירה בעיר התחתית. כך הגיעה המשטרה למקום ועצרה את כל האנשים שנכנסו לדירה.
לאחר מעצרה של חיה, ערכה המשטרה חיפוש יסודי בביתה ועצרה את אחיה, שהיה איש "הגנה" מסור (הוא שוחרר מן המעצר כעבור שישה ימים). לאחר החיפוש, הועברה חיה לקישלה, שם נחקרה וכעבור שבוע ימים נשלחה לבית-הסוהר בבית-לחם. על הפגישה בבית-הסוהר מספרת פנינה כץ:
כשחיה הגיעה לבית-לחם, השאלה הראשונה שנשאלה היתה: איך נאסרת? הבנות, כעשר במספר, ישבו על המיטה והקשיבו לסיפורה של חיה, כיצד נשמעה בכל פעם נקישה בדלה ולאחר שזו נפתחה הופתע הבחור כשראה לפניו שוטרים שהזמינו אותו להיכנס פנימה. הבנות צחקו וביקשו מחיה לחזור ולספר בפרטי פרטים. הן כל כך צחקו עד שהמיטה נשברה.

זה אולי מקור הסיפור כאילו כל אחד שנכנס לדירה הצדיע תחילה, ורק אחר-כך הבין שהמשטרה טמנה לו פח.
חיה היתה במעצר שלוש שנים וארבעה חודשים, ובשנת 1948 הועברה עם הבנות מבית-לחם למחנה המעצר בעתלית.
לימים נִישאה חיה בן-צבי לרפאל סבן, מפקד בכיר באצ"ל שנעצר על-ידי הבריטים, ושוחרר לאחר הקמתה של מדינת ישראל.16

בנוסף להתקפה על תחנת המשטרה בחיפה, הותקפה כאמור גם תחנת המשטרה בקלקיליה. בהתקפה זו השתתפו 27 לוחמים, רובם מסניף האצ"ל בפתח-תקוה, בפיקודו של נתן-ניקו גרמנט, מפקד הח"ק במושבה. הבחורים הגיעו למשטרת קלקיליה באיחור, כאשר במקומות האחרים כבר פעלו יחידות האצ"ל. במשטרה הוכרזה כוננות והפעולה נכשלה בטרם החלה. אחד הלוחמים, נחום מזרחי, התקרב לבניין עם מטען הנפץ, אולם רימון שהוטל לעברו פגע בשתי רגליו. ניקו, מפקד הפעולה, ניסה להגיע אל המטען אולם נפגע מצרור יריות. לא נותר אלא לתת את אות הנסיגה. היחידה צעדה עם שני הפצועים לעבר פתח-תקוה. ניקו, שנפצע קל, נחבש ולמחרת בבוקר הלך לבקר את נחום מזרחי ששכב בבית האריזה של אחד הפרדסים. שם התברר כי רסיס של רימון נתקע בברכו והיה צורך דחוף להוציאו. למקום הובא רופא, אשר בהעדר ציוד הרדמה, ניתח את הפצוע בעוד שלושה מחבריו אוחזים בו כדי שלא יזוז. חודש ימים שכב נחום עד שהחלים ובכל הזמן הזה טיפלה בו טובה צפורי במסירות רבה. באחד הימים הגיעו ידיעות שהמשטרה עומדת לערוך חיפוש בפרדס בו שכב נחום, ועל-כן הוחלט להעבירו למרתף של בית-החולים לחולי נפש בקריית אריה. טובה מספרת כי כאשר הלכה לבקר את הפצוע פגשה מכר ממכריה וזה שאל אותה אם גם היא מאושפזת בבית-החולים!

טובה צפורי
טובה לבית גלס היתה בין הבנות הראשונות שהתגייסו לאצ"ל בפתח-תקוה. היה זה בשנת 1938 כאשר יעקב מרידור נשלח מרמת-גן לפתח-תקוה כדי להקים שם סניף של האצ"ל. מרידור החליט לגייס תחילה קבוצה של בנות והניח שבעקבותיהן יבוא גל הבנים. עזרה לידו מלכה קצנברג מרמת-גן, שתוך זמן קצר התגלתה כאחת המפקדות המעולות באצ"ל.


טובה צפורי

על גיוסה לארגון מספרת טובה:17
הייתי חברה בבית"ר וכשנוסד האצ"ל בפתח-תקוה קראו לנו בחשאיות רבה לקולנוע "הרצליה". היה שם חושך ועל הבמה ישב מישהו, שרק מאוחר יותר נודע לנו שזה היה יעקב מרידור. אותו ערב הצטרפנו למחתרת ונשבענו להיות נאמנות לאצ"ל.

בקבוצה הראשונה שעליה פיקדה מלכה קצנברג היו עשר בנות, ביניהן: דינה בירנבוים, שושנה המבורגר, מינה וקסלר , שושנה סנדרוב, טובה צפורי, מאירה צ'צ'יק ואחרות. בנוסף לאימונים, הועסקו הבנות גם באיסוף ידיעות ובעזרה למחסנאים.
לימים עברה טובה קורס "סגנים" והיתה למפקדת על יחידת בנות וביניהן: שולה שמיר, רחל יונדוף, ציפורה בורזין, שרה המבורגר ואסתר בוכבינדר. חניכותיה של טובה הפכו במשך הזמן למפקדות בעצמן ולקחו חלק פעיל בחיי האצ"ל בפתח-תקוה.
לאחר קום מדינת ישראל נישאה טובה למרדכי צפורי, חברה מתקופת המחתרת (ראה להלן).
והיתה בפתח-תקוה גם כוכבה בכר-מתתיהו, שגדלה בבית של אוהדי התנועה הלאומית ובגיל צעיר הצטרפה לארגון. בעדותה מספרת כוכבה:18
בבית הספר לא שוחחנו על אופנה ולא על תכשיטים. כל השיחות היו על המחתרת, כשהיחס לאנשי האצ"ל היה של נידוי. הרגשנו כך כשלמדנו בכיתה ח' בבית הספר "נצח ישראל" וזה נמשך בגימנסיה "אחד העם". היינו שלוש חברות בכיתה, שולה יהודאי, שרה לוקשביץ ואני. באחד הימים הוזמנתי לאחד הפרדסים. הוכנסתי ל"באיקה" (בית אריזה). על השולחן היה מונח תנ"ך ואקדח. הושבעתי אמונים לאצ"ל. מיד לאחר מכן התחלנו שלושתנו בהדבקת כרוזים, כשפנינו רעולות. הבנות חולקו לפי הרחובות שבהם הודביקו את הכרוזים. עברנו אימוני נשק בבית-כנסת נטוש ברחוב פינסקר.


"הסזון"

"הסזון" (כינוי לעונת הצייד) היה שם הקוד לרדיפות שרדפה ההגנה את האצ"ל כדי לשתק אותו כארגון.
המנהיגות הרשמית של היישוב היהודי בארץ, ראשי הוועד הלאומי והסוכנות היהודית, התנגדו לפעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי ודרשו להפסיקן, ולא - יילחמו נגדם.

בכרוז שפורסם בעיתונות, נאמר, בין היתר:




מלחמה לנוער העברי בטרור ובמבצעיו!

[...] מחוללי הטרור, המכנים עצמם "ארגון צבאי לאומי ולוחמי חירות ישראל" בוגדים המה! ...
מספסלי הלימודים יוצאו, ומן הסדנאות יורחקו.
לא תורשה תעמולתם בכתב ובעל-פה ...
לא יינתן מחסה לעוכרים בבית הוריכם, קרוביכם ומכריכם! ...
המהרסים והמחריבים, שאין להם עוד תקנה, יבודדו ויופקרו, עד שיוקעו משורות היישוב, עד שהטרור ייפסק ואירגונו יבוטל.


באשר לשיתוף הפעולה עם הבולשת הבריטית, נאמר בכרוז אחר:




[...] הסוכנות מציעה בזה שכל האנשים המכירים את מישהו מהטרוריסטים, עליהם להודיע תיכף ומייד למשטרה בעל-פה, בכתב או בטלפון, ולקיים את המצווה: "ובערת את הרע מקרבך". אבות, שיש להם בנים בארגונים אלה, עליהם באותו אופן להודיע למשטרה ולקיים בזה את המצווה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" ועליו להוציא אותו אל הזקנים ולומר להם: "בני זה סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ואמו, והוציאו אותו אל שער העיר וסקלו אותו באבנים". ובפרט שהאנגלים אינם מתכוונים לעשות לטרוריסטים שום דבר רע. הם יחזיקו אותם שנה שנתיים מובדל מאנשים עד שיתקרר בהם עודף המרץ, שבא להם כנראה מריבוי אכילה ומאי מעשה מתוך עצלות. [...]
ועת לעשות למען העם היהודי והמולדת.


בתגובה להחלטת הסוכנות היהודית, פרסם האצ"ל, ב-3 בדצמבר 1944, כרוז המודיע על מדיניות של אי-תגובה. (מעניין לציין את הסגנון בהם נכתבו הכרוזים באותם ימים).

לא תהיה מלחמת אחים
[...] ובפנים קודרות שואל היהודי הנאמן את עצמו ואת שכנו: הגם בכך נוכה? התפרוץ מלחמת-אחים בארץ-ישראל? הייחרב ביתנו בטרם הוקם? היִזכו שונאינו לראות את שאיפתם השפלה מתגשמת? ...
אלו הן שאלות חמורות ואנו מוצאים לחובתנו לתת בשמנו - בשם הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל - תשובה. וזו תשובתנו: היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת אחים ...

כל צמרת ההגנה הייתה עסוקה במתקפת הסזון: המידע על האצ"ל ולח"י רוכז בידי שירות הידיעות של ה"הגנה" (הש"י). לרשות הש"י עמדו כ-250 אנשי פלמ"ח, שהועברו העירה וגויסו למבצע הסזון. הם עסקו במעקבים אחר חשודים ובחטיפות של אנשי האצ"ל, לפי רשימות שקיבלו מן הש"י. כן הוקמה בסוכנות היהודית בירושלים "המחלקה לתפקידים מיוחדים". מחלקה זו עמדה בקשר הדוק עם הבולשת הבריטית והיא שהעבירה לבריטים את רשימת השמות של החשודים בהשתייכות לאצ"ל.
קרוב לאלף איש הוסגרו לבולשת הבריטית כחשודים בהשתייכות לאצ"ל. רוב העצורים הועברו למחנה המעצר בלטרון וכמה מאות מהם הוגלו למחנות המעצר באפריקה. נוסף להלשנות, נחטפו עשרות רבות של חשודים, אשר הוחזקו בבתי-מעצר שניבנו במיוחד לצורך זה בקיבוצים שונים. החטופים נחקרו בידי אנשי הש"י ובכמה מקרים לוּותה החקירה בעינויים גופניים קשים.
באחד מימי הסזון החליט נתן (ניקו) גרמנט, מפקד הח"ק בפתח-תקוה, לבדוק את מצב הנשק שהוטמן מספר ימים קודם לכן באחד המחסנים. הוא לקח אתו את האחים מרדכי צפורי וישראל בן-אמיתי19 ויחד יצאו אל הפרדס בו הוטמן הנשק. כשחזרו לפתח-תקוה היתה השעה שלוש לפנות בוקר וניקו הציע לישון באחד הפרדסים. מזג האוויר היה סתווי וכאשר אחזה בהם הצינה, הזמינם מרדכי צפורי להתארח בביתה של טובה גלס-צפורי חברתו ולישון במיטה חמה. אביה של טובה שירת באותו זמן בצבא הבריטי ונפל בשבי הגרמנים ואימהּ נסעה אל מחוץ למושבה. הבחורים לא הספיקו להירדם, כאשר אל הבית פרצו שוטרים בריטים ועצרו את השלושה יחד עם המארחת. הם לא ידעו כי ביתה של טובה היה נתון למעקב מתמיד של הבולשת הבריטית.
העצורים הובאו תחילה לבית-הסוהר ביפו, ולאחר מכן הועברה טובה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם, בעוד הבחורים נשלחו למחנה המעצר באפריקה ושוחררו רק לאחר צאת הבריטים את הארץ.
ככל שגבר הסזון, עלה מספר מחסני הנשק בפתח-תקוה שנתפסו בידי ההגנה. בין המחסנים האלה היה גם ארכיון האצ"ל שהכיל את הפרוטוקולים של ישיבות המפקדה וכן כרוזים ומכתבים סודיים. חברת האצ"ל ציפורה יופין מיינה את כל המסמכים וסידרה אותם בתיקים. כל התיקים הוכנסו לתוך חבית, שהוטמנה באדמה באחד הפרדסים, אלא שכל החומר החשוב הזה נתפס בידי ה"הגנה" והוא מצוי היום בארכיון ה"הגנה" בבית-גולומב.

בין הבנות שפעלו כמחסנאיות היו שושנה אורן-המבורגר, חיה הורביץ, רחל ימיני-יונדוף והדסה לוי. בגלל החשש שכל המחסנאים ייעצרו ואיש לא יֵדע את מקום מחסני הנשק, הוטל על עליזה ברנבוים לשנן את מקום כל המחסנים. לשם כך שוחררה עליזה מכול תפקיד אחר והיא הקפידה מאוד לא להתבלט, כדי לא לעורר חשד.
אחת מקורבנות הסזון היתה גם פנינה כץ.

פנינה כץ
פנינה לבית עפרון נולדה בדמשק (סוריה). האב, שהיה רופא, שירת כקצין בצבא התורכי בתקופת מלחמת-העולם הראשונה ועם סיומה שימש רופא הקהילה היהודית בדמשק עד לשובו ארצה. פנינה הצטרפה לאצ"ל בהיותה בת 16 והיא תלמידת הכיתה השביעית בבית-הספר הריאלי בחיפה. המפקדת הראשונה שלה היתה רחל ברושי והפעולות הראשונות נערכו בביתה. לאחר שסיימה את הלימודים בבית-הספר הריאלי, עברה פנינה לירושלים כדי ללמוד בסמינר למורים בבית-הכרם. שנתיים עשתה פנינה בירושלים ובמשך הזמן הזה היתה גם פעילה באצ"ל ועסקה בענייני תעמולה. בשנת 1942 חזרה לחיפה ומיד חידשה את קשריה עם האצ"ל ואף נשלחה לקורס "סגנים" (מפקדי כיתה) שהתנהל בשוני בעיקר בסופי שבוע. לאחר הכרזת המרד (בפברואר 1944) היה צורך בהעברת חומר נפץ לקרבת מקום אחת הפעולות. פנינה, יחד עם יפה טבריס, השיגו עגלת תינוק והכניסו לתוכה את חומר הנפץ, וכך יכלו לעבור ברחוב מבלי לעורר חשד. בנוסף לפעילות באצ"ל שימשה פנינה מורה בבית-הספר היסודי בנווה-שאנן.

פעילותה של פנינה לא ארכה ימים רבים; בליל ה-16 באוגוסט 1944 נשמעו דפיקות חזקות בדלת ולתוך הדירה נכנסו שוטרים שערכו חיפוש יסודי בכל פינה ולבסוף לקחו את פנינה אתם והעבירו אותה לקישלה. שם שוכנה בחדר יחד עם 14 ערביות ותינוק, שאמו נאסרה באשמת גניבה. לאחר עשרה ימים הועברה פנינה לבית-הסוהר בבית-לחם. באחד הימים זיהתה אותה הערבייה שהביאה מצרכים לבניין העצירות וסיפרה לה בשמחה שהתינוק כבר מתחיל ללכת. בבית-לחם פגשה פנינה חברות ותיקות וביניהן את בלה חרמוני, את האחיות חנה ואסתר לבית אורבך ואת מרים סטוצקי. בלה, חנה, מרים ופנינה שוחררו מן המעצר ביום הניצחון של בנות הברית על גרמניה במאי 1945. ארבע הבנות קיבלו עונש של מעצר בית; הן היו חייבות להתייצב בתחנת המשטרה אחת ליום וכן להישאר בבית משקיעת החמה ועד לזריחתה.

לאחר שובה מן המעצר התייצבה פנינה בפני מנהל בית-הספר בנווה-שאנן, ומאחר שכבר נלקחה לה ממלאת מקום, עברה לעבוד בבית-הספר "גאולה". המורות בבית-הספר הסתייגו ממנה, ואת ההפסקות נאלצה לבלות בחצר במקום בחדר המורים. עם תום שנת הלימודים, הוזמנה פנינה לחזור וללמד בבית-הספר בנווה-שאנן, אלא ששבועיים לפני תחילת שנת הלימודים טלפן אליה מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי (ד"ר סולוביצ'יק) והודיע לה כי לא תוכל לשמש כמורה בבית-הספר. לשאלתה "מדוע"? ענה כי אינו יכול להסביר זאת בטלפון, אולם יהיה מוכן למסור פרטים במשרדו בתל-אביב. מאחר שנאסר על פנינה לעזוב את חיפה (היא פנתה לבולשת ובקשה רשות לנסוע לתל-אביב, אולם נענתה בסירוב), נסע אביה לפגישה וד"ר סולוביצ'יק הסביר לו, כי על-פי החלטת המוסדות הלאומיים אין להרשות לחברי הארגונים הפורשים ללמד בבתי-הספר. הדבר חרה מאוד לפנינה. היא פנתה לעורך-הדין קייזרמן וזה הגיש תביעה משפטית נגד מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. וראה זה פלא, יום לפני פתיחת שנת הלימודים שוב טלפן אליה הד"ר סולוביצ'יק והודיע לה כי שינה את דעתו והיא רשאית לחזור לעבודה כמורה בבית-הספר בנווה-שאנן. בעקבות החלטתו החדשה של ד"ר סולוביצ'יק בוטל המשפט נגד מחלקת החינוך של הוועד הלאומי.

לאחר ההתקפה על מלון המלך דוד (ראה להלן) עצרה המשטרה את כל הגברים והנשים שהוטל עליהם מעצר בית. בחיפה הובאו העצירים החדשים-ישנים אל מקום ריכוז, הועמסו על משאיות והוסעו למחנה המעצר בלטרון: הבנים ללטרון א' והבנות ללטרון ב', שם הוכנסו לצריפים גדולים וריקים, שאפילו שמיכות לא היו שם. במחנה הן פגשו בנות מארגון ה"הגנה", שנעצרו ב"שבת השחורה", ה-29 ביוני 1946 (ראה להלן). בנות ה"הגנה" התייחסו אל בנות האצ"ל ולח"י כאילו היו "מוקצות מחמת מיאוס". במחנה היתה ספרייה גדולה שהגיעה מהוועד "לאסירנו" (שדאג אז לאסירי ההגנה) ומהוועד הלאומי, וכל העצירות נהנו מן הספרים. כעבור מספר שבועות הודיעו לבנות ה"הגנה" על שחרורן מן המעצר. על אירועי אותו יום מספרת פנינה:20
יום אחד הן קיבלו הודעה שהן משתחררות, ואנחנו כארבעים חברות האצ"ל ולח"י, שכבנו במיטות וקראנו. והנה נכנסה אחת מבנות ה"הגנה" ואמרה: "אנחנו משתחררות, ואנו מבקשות את הספרים שאתן קוראות בהן".
ענתה אחת מאתנו: "אבל לשם מה לכן הספרים, הרי אתן יוצאות מכאן?"
אמרה חברת ה"הגנה": "הספרים נשלחו על-ידי היישוב המאורגן עבורנו ולא עבורכן".
לאחר הדברים האלה, זרקה חברת האצ"ל את הספר שהיה בידה לכיוון הדלת וכך עשו גם יתר הבנות. חברות ה"הגנה" התכופפו להרים את הספרים, שלא נותרו מהם אלא קרעים בלבד. היה זה מחזה מביש שלא אוכל לשכוח.

לא עבר זמן רב וגם רוב בנות האצ"ל ולח"י שוחררו מן המעצר בלטרון ושוב הוטל עליהן מעצר בית, שנמשך עד קום מדינת ישראל.
לימים נִישאה פנינה לזאב (וילי) כץ, מפקד בכיר באצ"ל.

בין קורבנות הסזון היו גם נשים שבעליהן נעצרו והן נשארו עם ילד קטן בבית ללא תמיכה כלכלית. אחת מהן היתה חנה בילו.

חנה בילו
חנה לבית דינרי נולדה בפולין ובשנת 1926, ובהיותה בת 4 נפטר אביה, שהיה קצין בצבא האוסטרי-הונגרי ונפצע במלחמת-העולם הראשונה. אימה נשארה עם 5 ילדים (שלושה בנים ושתי בנות) וחנה היתה הקטנה ביניהם. בגיל 10 החלה חנה ללמוד עברית במסגרת תנועת "עקיבא" ואחר הלכה בעקבות אחיה והצטרפה לתנועת בית"ר. בשנת 1935 עלתה חנה ארצה עם אימהּ, בעוד האחות הגדולה עלתה שנה לאחר מכן באמצעות נישואים פיקטיביים עם בחור מארץ-ישראל (היתה זו אחת הדרכים לעלייה עבור בנות שלא קיבלו סרטיפיקט). אחד האחים, אברהם, הגיע ארצה לפניהם והשניים האחרים נשארו בפולין ונספו בשואה (האחד למד ארכיטקטורה והשני היה חייב גיוס ולא הורשה לצאת את הארץ).


חנה בילו

המשפחה השתקעה בתל-אביב וחנה למדה בבית-הספר לבנות "תלפיות". לאחר שסיימה 8 כיתות של בית-הספר היסודי, קיבלה מִלגת לימודים בגימנסיה "עתיד" שהכשיר את תלמידיו לעבוד בפקידות, אולם חנה נאלצה להפסיק את לימודיה ויצאה לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
בשנת 1936 הצטרפה חנה לבית"ר וכעבור ארבע שנים הכירה את יהודה בילו, שנתמנה מפקד הקן, לאחר ששוחרר מן המאסר (הוא נאסר עם ה-38 שנתפסו במשמר הירדן בשעת אימונים ונידונו לשנות מאסר שונות). באותה תקופה עברה כל היחידה לאצ"ל. מספרת חנה:21
באחד הימים יצאנו לפתח-תקוה כדי להתאמן באחד הפרדסים במכונות ירייה. לאחר גמר האימון נסענו באוטובוס חזרה לתל-אביב ויצא לי לשבת ליד יהודה. כך התחיל להתפתח בינינו רומן ובשנת 1943 באנו בברית הנישואים. כעבור שנתיים נולדה בתנו הבכורה, קרני, אולם את השמחה הפר מאסרו של יהודה. החלה תקופה קשה מאוד עבורי, ובנוסף להיותי אשת עציר, הייתי גם אם טרייה. היו לי קושיי קיום ונתקלתי בניכור ושנאה של הסביבה. באחת הפעמים כאשר לקחתי את קרני התינוקת לביקור ואמרתי לנהג האוטובוס שברצוני לרדת בצומת לטרון, נתקלתי במבטי בוז ואף אחד לא טרח לפנות לי מקום ישיבה ונאלצתי לשבת על המדרגות. את הדרך מן הצומת ועד למחנה עשיתי ברגל ולעיתים נסעתי במכונית ערבית. באחת הפעמים בא אלי חיים לנדאו ואמר לי שאני צריכה להעביר איזה הודעה חשובה ללטרון שעומדים לשלוח כלי פריצה לקראת תכנון בריחה ושזה יגיע בחבית זיתים בעלת תחתית כפולה. נסעתי ללטרון והפגישה שלי עם יהודה היתה כאשר שנינו עמדנו משני צִדי הגדר. ברגע שהשוטרים הסתובבו, מסרתי ליהודה את ההודעה בפולנית. לאחר שיהודה שוחרר היתה בבתינו שמחה מהולה בעצב, כי הילדה לא הכירה את אבא שלה.

מצבה הכלכלי של חנה היה קשה מאוד ופעם אחת השתתפה בהפגנה של נשות העצורים מבין עובדי עיריית תל-אביב (לפני מעצרו עבד יהודה בעירייה). משלחת של המפגינות נתקבלה אצל מזכיר העירייה, נדיבי, שאמר להן: "בעליכן לא נשלחו למעצר על-ידי העירייה ולכן אין היא אחראית לגורל המשפחות". אולם ראש העיר, ישראל רוקח, גילה יחס יותר אוהד וכאשר שמע על מצוקת נשות העצירים, נתן הוראה להעביר להן משכורת חלקית.
לפני ההתקפה על יפו התארגנה באצ"ל פלוגה של לוחמים מבוגרים ויהודה בילו נתמנה למפקדם. חנה היתה אחראית על גונדת נשים, כאשר חוה עמרמי פקדה על אחת הכיתות ומרים קרוננברג פקדה על הכיתה השנייה. לאחר שקיבלו הדרכה בנשק קל, נכנסו לתפקידים מיוחדים בהעברת מזון וציוד בגבול יפו ובהגשת עזרה רפואית לפצועים.

לקראת סוף תקופת הסזון, הוסגרה לבולשת הבריטית יחידה של לוחמי האצ"ל שיצאו לפעולת חבלה בצינור הנפט. ביניהם היתה גם פנינה שוחט.

פנינה שוחט
פנינה לבית בג'יו נולדה בירושלים להורים שהיו אף הם ילידי הארץ; האב נולד בחברון והאם - בירושלים. פנינה ואחיה הבכור, יוסף, הצטרפו לבית"ר ומאוחר יותר היו פעילים באצ"ל. האח הצעיר, שמואל (יליד 1931) הצטרף בשנת 1948 לפלוגות הנוער של הארגון.
עם פרוץ המרד בשלטון הבריטי, הועברה פנינה לח"ק (חיל הקרב) וכזכור השתתפה בהתקפה הראשונה על מרכז הבולשת הבריטית במגרש הרוסים. לאחר מכן נאלצה לעזוב את ירושלים משום שהמשטרה עלתה על עקבותיה והיא נדדה לשפלה, שם המשיכה בפעילותה במחתרת.
ב-14 במאי 1945, יצאה חולייה של האצ"ל לפוצץ את צינור הנפט האנגלו-עיראקי שהזרים נפט מכירכוכּ שבעיראק לבתי-הזיקוק שבחיפה. תחנתה הראשונה של החולייה היתה בכפר חסידים, שם הועמס חומר-הנפץ על המשאית. דבר הפעולה נודע למפקדי ה"הגנה" וקבוצת נוטרים המתינה ללוחמי האצ"ל בכפר חסידים ועצרה אותם. אנשי החולייה: שלמה דולה, יעקב-סיקא אהרוני, שמעון שכטר ופנינה בג'יו-שוחט נכפתו בידיהם והועברו לקיבוץ יגור. הם הוחזקו שם במשך שלושה ימים, כשידיהם כפותות ועיניהם מכוסות. הבחורים הוכו שוב ושוב ונחקרו אגב המכות. לאחר מכן הסגירום אנשי ההגנה לידי המשטרה הבריטית. כעבור שנים, סיפר חיים גורי: 22
בשבת אחת, בהיותו קצין תורן ביגור, הגיע קצין המודיעין של נפת זבולון, בחור מגודל ומתולתל, ואמר כי הגיעו ידיעות שלמחרת היום מתכוונים אנשי אצ"ל לפוצץ כנסייה על הר-הכרמל שעה שיהיו בה קצינים בריטיים רמי מעלה ומשפחותיהם. אותו קצין הודיע, שאם יבוצע פיצוץ זה וייעשה טבח בבריטים, עלולה לצמוח שואה והוא מבקש לשלוח חמישה בחורים שיתפסו את אנשי האצ"ל. גורי כינס קבוצת צעירים, פנה אל רגש האחריות הלאומית שלהם והסביר כי הכוונה היא למנוע רצח חפים מפשע. עוד לפני ששקלו הללו אם יסכימו לפעולה, ביקש את 'מילת הכבוד' של קצין המודיעין, כי אנשי האצ"ל שייתפסו לא יוסגרו לבריטים. הבחור הבטיח. לפנות בוקר נתפסו שלושה צעירים וצעירה מהאצ"ל וגורי זוכר איך שכבו על בטנם עקודים: ידיהם כפותות לאחור. לבסוף הוסגרו כולם לבריטים.

פנינה שוחט הועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם ושוחררה רק לאחר צאת הבריטים את הארץ. לאחר קום המדינה, נשאה פנינה לפנחס שכטר-שוחט עם שובו מגלות קניה.

בשעה שפנינה וחבריה נעצרו, חיכתה ליד צינור הנפט חולייה נוספת, ביניהם גם חדוה ענב. בעוד הם ממתינים, החל לרדת גשם שוטף וכולם נרטבו עד לשד עצמותיהם. הם חיכו עד בוש ולבסוף נסוגו לביתו של אחד מחברי הארגון בקריית אתא, שם ייבשו את בגדיהם. רק למחרת היום נודע להם דבר מעצרה של החולייה בכפר חסידים.

מעצר הקורס בשוני
בין בנימינה וזיכרון-יעקב שוכן מבצר שוני ששימש מושב ארעי למתנחלים בית"רים (מאוחר יותר הם עברו ליישוב הקבע בנחלת ז'בוטינסקי). החל משנת 1939 שימש מבצר שוני כמרכז אימונים של האצ"ל ושם התקיימו קורסים מקורסים שונים. חניכי הקורסים נקטו אמצעי זהירות מיוחדים מאחר והמקום היה ידוע לשלטונות ובקרבת מקום אף שכן מחנה צבאי גדול. במשך שנים התנהלו הקורסים ללא תקלה, עד לתפיסתם של 20 חניכי קורס ה"סגנים", שהתנהל במקום באוגוסט 1945 בפיקודו של דוד טהורי ("יצחק").

בבוקר ה-16 באוגוסט הקיפו כוחות גדולים של משטרה את הסביבה כולה, ו-20 משתתפי הקורס, שישנו תחת כיפת השמים לא הרחק מן המבצר, נעצרו. מפקד הקורס וארבעת המדריכים הצליחו להתחמק מהמעצר, ואילו החניכים - 18 בנים ושתי בנות (ברכה בירנבוים ודבורה שפירא-רותם) - הועברו לבתי-הכלא של עכו ובית-לחם. בחיפושים שנערכו בסביבה נמצאה כמות קטנה של נשק, ששימש ללימודים, וכן חוברות הדרכה ועלוני הסברה שונים.

ב-18 בספטמבר נפתח משפטם של 20 חניכי הקורס בבית-הדין הצבאי. המשפט התקיים במנזר הצרפתי שעל הר-הכרמל. לצעירים מונו שני עורכי דין, מכס זליגמן ומכס קריצ'מן, שהגנו גם קודם לכן על נאשמי המחתרת. הצעירים באו לאולם בית-המשפט בתלבושת אחידה - חולצות לבנות, מכנסי חאקי וכיפות לראשיהם. הבנות באו בחולצה לבנה וחצאית כהה. כל הנאשמים שללו את זכותו של בית-הדין לשפוט אותם, הצהירו "לא אשם" וכל אחד מהם נשא נאום פוליטי. אחד הצעירים, אמנון מוסקוביץ, הזמין שלושה עדים: את הרב י. ל. פישמן (מימון), חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומראשי המפלגה הדתית "המזרחי", את פרופ' יוסף קלוזנר ואת ראש הבולשת הקצין ג'יילס.

הרב פישמן אמר בעדותו, בין היתר: 23
שישה מליון יהודים נרצחו על-ידי הנאצים והנני מאשים בפומבי את הממשלה הבריטית בשותפות ברצח המוני זה. לפחות מיליון יהודים אפשר היה להציל אילמלא הספר הלבן, הבלתי חוקי...
שואל הנאשם מוסקוביץ: כבוד הרב, האם לפי תורת ישראל מותר להילחם בנשק, בכדי להנחיל את ארץ-ישראל לעם ישראל?
משיב הרב פישמן: לפי תורת משה מותר להתאמן בשימוש בנשק, בכדי להחזיר את הארץ לעם ישראל. אני הנני כבר בן שבעים ואני לומד להשתמש בנשק ואין בדעתי לסמוך על המשטרה במקרה של צורך. הנני מאמין באמונה שלמה בבואו של המשיח ולפי המסורת העברית יילחם המשיח וחרב בידו.

גם שתי הבנות הצטרפו לבנים והצהירו הצהרות פוליטיות. פתחה דבורה רותם ואמרה:24


דבורה רותם

כבוד השופטים, מההיסטוריה אנו יודעים, כי הנשים, אשר רוח המלחמה לא זרה להן כל עיקר, לקחו חלק פעיל במלחמות השחרור. הדיכוי והשעבוד ממוטטים את עבותות העם ומסכנים את עצם קיומו. קיימת החרדה לגורל הדור הבא, המצווה גם על האישה לצאת לקרב. העובדה, כי על ספסל הנאשמים במשפט זה, ליד הבנים יושבות בנות לפי אותה ההרשעה, מוכיחה בעליל, כי המלחמה שמתנהלת בארץ-ישראל במשטר הבגידה והדיכוי שלכם, נושאת בחובה את כל האותות של מלחמות החרות, הידועות לנו מההיסטוריה.
ואם אנו הבנות, אשר העונשים ובתי-הכלא שלכם לא יפחידונו, נעודד בדוגמא שלנו את אלפי הצעירים העברים בארץ-ישראל למלחמה לשחרור המולדת - תשכון בלבי לנצח ההכרה כי בימי המבחן הגדול נמצאתי במקום בו חייב היה להימצא כל יהודי, אשר בלבו יוקדת האהבה לעמו.

לאחר מכן הצהירה הנאשמת ברכה בירנבוים, שהופסקה תכופות על-ידי אב בית-הדין:25
[...] במשך 25 שנות שלטונכם אירעו בארץ-ישראל 4 פוגרומים מאורגנים. המתנפלים היו ערבים: היוזמים והמסיתים היו - סוכנים בריטיים. העובדה הזאת איננה מוטלת עוד בספק [...] ידוע למשל כיצד התנהג אדון קפרטה בחברון בשנת 1929, שם שחטו, אנסו והתעללו במאות אנשים מחוסרי מגן. אבל ראש המשטרה שלכם עמד כנירון הרומאי, והתבונן בשלווה נפשית במהלך "הקרב", בו בזמן שכמה יריות באוויר היו מספיקות בכדי לפזר את ההמון הפחדני... ואומנם, לאחר שנהרגו כבר ששים איש בחברון הקדושה ונפצעו מאות, הואילה משטרתכם לירות כמה פעמים באוויר והמתנפלים והשודדים ברחו מיד...
מדוע, אפוא, קרו דברים אלה במשך שנים רצופות, ואתם לא בלבד שלא ניסיתם לשים להם קץ, אלא אף הוספתם שמן למדורה.
את ההסבר הטוב ביותר תמצאו לא בדבריי אלא בעובדה מסוימת, הידועה לכם יפה. הנה, כבוד השופטים, לא קרה אף פעם בארץ זו, שפקידיכם יודחו, יורדו מדרגתם, או יועמדו לדין עבור התנהגותם בימי ההתנפלויות המאורגנות של ערבים על יהודים. להפך, תמיד נשארו במשרותיהם, או אף הועלו בדרגתם. אדון קפורטה למשל - הייתי אומרת הרוצח קפורטה - הוא כיום המפקח הראשי של המשטרה במחוז חיפה הגדול והחשוב. הן הוא והן פקידים אחרים, גבוהים ממנו וקטנים ממנו, שאף ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, קיבלו אותות הצטיינות עבור אומץ-לב והתנהגות מעולה...
שלטונכם החליט לשים קץ לשיבת היהודים לארצם. ניסיתם להוכיח שתהליך זה, שאין צודק כמוהו, נתקל בהתנגדות מתמדת של האוכלוסייה הערבית וכרוך בשפיכת דמים בלתי פוסקת... אבל עובדה היא כי לא למען הערבים רוצים אתם לקחת מאתנו את ארצנו. אתם עושים זאת, בכדי להשתלט על הארץ הזאת באופן סופי...
אין לנו ולא כלום נגד שכנינו הערבים. אנו רוצים לחיות אִתם בשלום: המדינה העברית תהיה ביתם, כשם שהיא תהיה ביתנו. הממשלה העברית תבנה בתי-ספר, כשם שאתם בונים בתי-סוהר. יש פה מקום גם בשביל מיליוני יהודים וגם בשביל האוכלוסייה הערבית. איש מאתנו אינו רוצה לנצלם או לגרשם. שימו לב, דווקא מפלגה בריטית, מפלגת הלייבור, הבטיחה לפני שהגיעה לשלטון להקים מדינה עברית "טהורה" ולהעביר את ערביי ארץ-ישראל למדינה ערבית אחרת. ואילו אנחנו, הנחשבים לקיצוניים, חושבים כי אין הדבר הכרחי. כמובן, אם הערבים יבחרו להיות עם אחיהם בעיראק וירצו, מרצונם הטוב, ללכת שמה - לא נעמוד בדרכם...
בעמדנו לפניכם כנאשמים בהחזקת נשק, הננו מצהירים כי הנוער ימשיך להחזיק בנשק. חובתו היא להגן על עצמו ועל חיי אחיו בפני פורעים, כשם שחובתו היא להילחם בשלטון הדיכוי המשתמש בפרעות דמים כבמכשיר פוליטי למען השגת מטרותיו החשוכות.

ב-16 באוקטובר 1945 ניתנו פסקי-הדין במשפט חניכי הקורס. הבנים נידונו לשנות מאסר שונות (משלוש ועד שבע שנים) בעוד שתי הבנות נידונו לשלוש שנים כל אחת. לאחר קריאת פסק-הדין קמו כל עשרים הנאשמים על רגליהם ופרצו בשירת "התקוה". הקהל שנכח באולם הצטרף אף הוא לשירת ההמנון הלאומי ולאחר מכן הועברו הבנים לבית-הסוהר בעכו, בעוד הבנות הועברו לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם.
ברכה בירנבוים ודבורה רותם לא היו שפוטות האצ"ל הראשונות בתקופת המרד. קדמו להן מרים סטוצקי ועמליה שיף.

מרים סטוצקי
מרים לבית הפנר היתה האסירה השפוטה הראשונה של תקופת המרד. מרים נולדה בגרמניה ועלתה ארצה, יחד עם משפחתה, בשנת 1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון. בשנת 1939 והיא בת 15 הצטרפה לבית"ר, יחד עם אחותה חנה הבוגרת ממנה בשנה, וכעבור שלוש שנים הצטרפו השתיים לאצ"ל. מרים שימשה קשרית בין חיפה לעכו ומקום המפגש לקבלת דואר היה בחנות "פרקר", שם עבדה, ברחוב הרצל בהדר הכרמל.


מרים סטוצקי

בנוסף לזאת עסקה בהדבקת כרוזים של הארגון, עד אשר ב-11 באוגוסט 1944 נתפסה מרים כשברשותה חבילה של עיתון המחתרת "חרות" שהיה מיועד לחלוקה. היא הוכנסה תחילה ל"קישלה" בחיפה וכעבור שלושה ימים הועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. מרים הועמדה למשפט בפני בית-הדין הצבאי ונאשמה בהחזקת חומר בלתי לגאלי. היא נשפטה לשנת מאסר ושוחררה ב-11 במאי 1945.
בעיתון "הארץ" מיום 3 בדצמבר 1944 אנו מוצאים את הידיעה הבאה:



עמליה שיף
עמליה לבית סנדר נתפסה ב-30 ביוני 1945, יחד עם חברה יהודה כהן, בשעה שהחזיקו בידם פצצת כרוזים שהיתה מיועדת להתפוצץ באחד מרחובות חיפה. השניים הובאו למשפט ב-18 באוגוסט בפני בית-הדין הצבאי שעל הר-הכרמל ועמליה היא בת 17 בלבד. השניים לא הכירו בזכות בית-המשפט לדון אותם ובמקום לנהל את המשפט לפי הנהלים המקובלים, העדיפו השניים למסור הצהרה פוליטית. ואלה דברי עמליה שיף (סנדר):26
כבוד השופטים, אני מודה כי רציתי להפיץ את הכרוזים הללו, אך אין אני מודה באשמתי. להפך, בטוחה אני כי אך את חובתי עשיתי. לו העם האנגלי היה במצב של עמי, היה כל צעיר אנגלי עושה - בברכתכם - כמוני. ארץ-ישראל היא המולדת שלי. היא המולדת של עם ישראל. על ארץ זו השתלטתם ונעלתם את שעריה. בגלל זה הושמדו שישה מליון יהודים; בגלל זה גוועים היום אלפים של אחי, הרוצים לבוא הנה ואתם אינכם מרשים להם לבוא. זוהי רשעות שאין לה דוגמא אלא באכזריות הגרמנית. לפיכך חייב כל יהודי להילחם בשלטונכם. והוא גם יילחם, למרות שתשלחונו לבתי-כלא ולמחנות ריכוז. זוהי היום סיסמת הנוער העברי כולו: אף-על-פי!

השניים נידונו לשלוש שנות מאסר כל אחד; עמליה שיף נשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם ויהודה כהן נשלח לרצות את עונשו בבית-הכלא בירושלים. עמליה שוחררה מכלאה בתחילת 1945 בגלל מצב בריאותה, והוטל עליה מעצר בית.


מקומות המסתור של מנחם בגין

אחד הסודות הכמוסים ביותר בתקופת המחתרת היה מקום מגוריו של מנחם בגין. עם הכרזת המרד, בחודש פברואר 1944, עברה משפחת בגין להתגורר בשכונת חסידוף, שכונה נידחת בירכתי פתח-תקוה. על תקופה זו מספר בגין, ששמו הוסב ל"ישראל הלפרין": 27
לשכנים נאמר שמשפחת הלפרין היא משפחת פליטים פולניים, שלא יכלה למצוא דירה בעיר. אומנם ראש המשפחה אינו יוצא כל יום עם בוקר למקום עבודתו, כשאר תושבי השכונה, אבל גם לכך נמצא הסבר מתקבל על הדעת. סיפרנו לשכנים כי ראש המשפחה, המתפרנס מסיועו של ארגון הפליטים, לומד את החוק הארצישראלי ומתכונן לבחינת עורך דין, לפיכך מרובה עבודתו בבית מהתעסקותו בחוץ.
עם התגברות התקפות הארגון על מוסדות השלטון הבריטי, הגבירה המשטרה את מאמציה לתפיסת אנשי המחתרת, וב-5 בספטמבר 1944 כיתר הצבא את פתח-תקוה, הוטל עוצר על המושבה ונערכו חיפושים מבית לבית, אולם למרבה המזל פסחו הבריטים על שכונת "חסידוף". אותו יום נעצרו בפתח-תקוה 46 לוחמי האצ"ל.
בעקבות הרדיפות בפתח-תקוה, עברה משפחת בגין לתל-אביב והתגוררה בבית קטן ומבודד ברחוב יהושע בן-נון, סמוך לנהר הירקון. מנחם בגין הפך להיות ר' ישראל ססובר, יהודי אדוק, לבוש בגדים רחבים וארוכים ומגבעת רחבה לראשו. השכונה היתה מאוכלסת ביהודים שומרי מצוות, ור' ססובר תפס את מקומו בבית-הכנסת המקומי. כשנתיים התגורר בגין ברחוב בן-נון, עד אשר בתחילת 1947 החליט בעל הבית לבנות בית מלון במקום הגינה שהקיפה את הבית הקטן ואז הוחלט שהגיע הזמן לעקור משם.
התחנה הבאה, והאחרונה במנהרת המחתרת, היתה ברחוב יוסף אליהו, בסביבת בית-הבימה. בגין גילח את זקנו והפך להיות ד"ר יונה קניגסהופר. "השם היה ארוך במקצת", כותב בגין בספרו "המרד", "אולם מעלתו היתה 'גרמניותו' הטהורה. משם כזה נודף ריח של לויאליות ושמירת סדר". בדירה זו המשיכה משפחת בגין להתגורר גם לאחר הקמתה של מדינת ישראל.
בודדים ידעו את מקום מגוריו של המפקד וכדי להגביר את הסודיות, נהג בגין לקיים את פגישותיו מחוץ לביתו, במקומות שונים שנבחרו בקפידה. תאורן של שלוש נשים אמיצות, אשר ארחו בדירתן את מפקד האצ"ל, תוך סיכון עצמן ומשפחתן, מובאות בזה:

מרים רביד28
מרים לבית שבַלבה נולדה בריגה (לטביה), שם למדה בבית הספר העברי ואחר כך בסמינר למורים. לאחר שהיתה למורה מוסמכת, ביקשה לעלות ארצה, אולם לא הצליחה לקבל סרטיפיקאט בגלל היותה חברה בבית"ר (מרים הצטרפה לבית"ר בשנת 1929 והיא בת 15). מה עשתה? כתבה לבית-הספר החקלאי בנהלל בקשה להצטרף ללימודי החקלאות. לאחר שנתקבלה כתלמידה בבית-הספר בנהלל ולאחר שאבא הפקיד סכום כסף (כפי שהיה מקובל אז), קיבלה מרים את הסרטיפיקאט המיוחל ובשנת 1933 עלתה ארצה. בנהלל הציקו צעירי המושב לשתי הבית"ריות שלמדו בבית-הספר החקלאי (מרים וחברתה פסיה בוקצמן). בין המציקים היה גם משה דיין, בן נהלל. היה זה בעיצומה של ההסתה הפרועה שנערכה נגד התנועה הרביזיוניסטית בעקבות רצח חיים ארלוזורוב. לאחר שנה בנהלל עברה מרים לתל-אביב, ומשלא הצליח להשיג עבודה כמורה, עבדה כפועלת בבית-החרושת "עלית" ברמת-גן, שם אף הצטרפה לאצ"ל.
בינתיים עלה ארצה אליהו רביד, חברה מריגה, ולאחר שעזב את פלוגת העבודה של בית"ר, נשאו השניים בשנת 1935 ברמת-גן. הזוג הצעיר עבר לגור בחיפה וכעבור שנתיים נולד הבן הבכור, יצחק, אולם הדבר לא מנע את המשך פעילותם במחתרת. מרים היתה ערה לסכנת המאסר, שעלול היה להשאיר את הילד ללא טיפולה המסור של אִמו, אולם גישתה היתה כי:
"אסור לחשוב ככה ולהפסיק את הפעילות בגלל הילד. הייתי בטוחה שכבר ידאגו לו. ובכלל, אילו היינו חושבים על אשר עלול לקרות לנו כתוצאה מהפעילות בארגון - לא היינו עושים דבר".

מרים צורפה לקבוצת בנות, בה השתתפו גם נצחיה ברברו, חנה אברבוך, פנינה כץ, אלישבע אנדן ועוד. המפקדת הראשונה של קבוצת הבנות בחיפה היתה רחל כהן-ברושי. רחל נולדה בירושלים להורים יוצאי סלוניקי. היא למדה בבית-הספר לבנות על-שם אוולינה דה-רוטשילד ולאחר שסיימה סמינר לגננות, עברה לחיפה ועבדה כגננת. רחל היתה פעילה מאוד בארגון ואהובה על כולם. בסוף שנת 1938 נעצרה בידי הבריטים ולאחר שישה חודשי מעצר, נישאה ליוסף ברושי ששימש סגן מפקד מחוז האצ"ל חיפה. לאחר הפילוג של "יאיר" (ראה להלן) עבר יוסף ללח"י, נאסר בידי המשטרה והיה עצור במשך 7 שנים, תחילה בארץ ולאחר מכן בגלות אפריקה. היתה זו תקופה קשה מאוד לרחל שנשארה עם תינוק, ללא עזרה וללא תמיכה.
מרים נשלחה לקורס סְגָנים שנערך בקלמניה (ליד כפר סבא) ונמשך חודש ימים. לאחר מאסרה של רחל ברושי, נתמנתה מרים מפקדת קבוצת הבנות, אולם בשנת 1940, לאחר הפילוג של "יאיר", עלתה המשטרה על עקבות משפחת רביד וזו נאלצה לעזוב את חיפה ולעבור לתל-אביב. תחילה נטו מרים ואליהו למחנה "יאיר", אולם כעבור זמן התאכזבו מדרכו וחזרו לפעילות באצ"ל. ביתם הפך מקום מפגש לצמרת המחתרת ובשנת 1943, לאחר שחרורו של מנחם בגין מהצבא הפולני, הוא התאכסן מספר שבועות בבית משפחת רביד, ברחוב הקישון 71 בתל-אביב.
באוגוסט 1944 נערכה במטבחה של משפחת רביד פגישה בין מנחם בגין ומשה דיין. על הפגישה הזו מספר בגין בספרו "המרד":
בראשית המרד נפגשתי פעם יחידה עם אחד ממפקדי ההגנה החשובים, משה דיין. הוא ביקש להחליף אתי דעות. מאחר שהשמועה אמרה, כי הוא מן "האקטיביסטים" בהגנה, הסכמנו לכך. החלפנו דעות... סיפרתי לדיין על מלחמתנו וערכה המדיני. בדברים רבים מצאנו הסכמה, לפחות בשיחה. דיין השמיעה באוזני גם דברי עידוד מלבבים. הוא אמר כי לאחר פעולותינו החל ציבור הפועלים להתייחס "בחיבה אל האצ"ל"... הוא העריך את פעולתנו בעיקר מבחינה חינוכית. אנחנו מוכיחים לנוער העברי כולו, כי אפשר ואפשר להכות בבריטים...

בסיומה של הפגישה אמר דיין: "ברצוני להזמין אותך לביקור בנהלל". כאן התערבה מרים ואמרה: "סליחה, כל עוד אני יושבת פה, אתנגד שבגין יבקר בנהלל". (היא זכרה היטב את היחס הרע אליו זכתה בזמן שהותה בנהלל).
גם הישיבות של מפקדת "תנועת המרי העברי" נערכו בבית משפחת רביד. בפגישות אלו השתתפו: מנחם בגין (נציג האצ"ל), נתן פרידמן ילין (נציג לח"י), משה סנה וישראל גלילי (נציגי ההגנה).
ביוני 1946, בעיצומה של "תנועת המרי העברי", תפסו לוחמי האצ"ל חמישה קצינים בריטים והחזיקו אותם בני ערובה, כדי למנוע את הוצאתם להורג של יוסף שמחון ומיכאל אשבל שנידונו למוות. בחצות לילה נשמעו נקישות על דלת משפחת רביד. אליהו התעורר משנתו, ומשני צידי הדלת התנהל הדו-שיח הבא:
"מי שם"?
"ישראל"
"איזה ישראל"?
"ישראל גלילי".

רביד פתח את הדלת ולדירה נכנס ישראל גלילי, שבא בשליחותה של גולדה מאיר (היא מלאה את מקומו של דוד בן-גוריון ששהה אותה עת בחו"ל). גלילי הראה לרביד פתק שקיבל מגולדה ובו נאמר:


להודיע לסיטרא אחרא [כינוי לסָטָן והכוונה היתה לאצ"ל] שאם הם לא ישחררו את הקצינים הבריטים אנחנו נפסיק את שיתוף הפעולה אִתם.


למרות בקשתה-דרישתה של גולדה מאיר, לא הוחזרו הקצינים הבריטים לפני שהובטחה המרת גזר-דין המוות במאסר עולם.
לעיתים, כאשר הפגישות היו נמשכות אל תוך הלילה, נהג בגין ללון בבית משפחת רביד. הדירה היתה קטנה - בת שני חדרים בסך הכול. בחדר אחד ישנו שני הילדים הקטנים (הגדול בן חמש והקטן עדיין תינוק) ובשני היתה מיטה זוגית ששימשה את ההורים. בגין היה מצטרף למיטה הזוגית, כאשר אליהו רביד ישן באמצע, מרים לימינו ובגין לשמאלו. לעיתים היה בגין נשאר בבית רביד מספר ימים ומפאת הסודיות נהג שלא לצאת את הבית במשך שעות היום. מרים מספרת שפעם שאל אותה ידיד: "תגידי לי בבקשה, מה עושה בגין בדירה במשך היום"? ענתה מרים: "תחילה הוא קורא את כל העיתונים, אחר הוא מקשיב לתוכנית החדשות של הבי. בי. סי. וביתר הזמן הוא חושב". אכן בגין הרבה לנתח את המצב המדיני, הסיק את מסקנותיו ולאורן הִתווה את דרכו של האצ"ל.
מקום מפגש נוסף ששימש את מנחם בגין היה ביתה של משפחת וקס.

בית לוקה וישראל וקס29
כחודשיים לפני תחילת הסזון התקיימה פגישה בין משה סנה (ראש המפקדה הארצית של ההגנה) לבין מנחם בגין. מטרת הפגישה, שנערכה ביוזמתו של דוד בן-גוריון, היתה לשכנע את בגין להפסיק את פעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי. אלי תבין הוביל את סנה לפגישה שנערכה בבית לוקה וישראל וקס, ברחוב שינקין מספר 74, שם חיכו לו מנחם בגין ואליהו לנקין. בגין קיבל את סנה בחמימות בחדר האורחים של משפחת וקס והזמינו להסב לשולחן עגול, עמוס בפירות ובסיגריות - בגין עצמו היה אז מעשן "כבד". בגין וסנה הכירו זה את זה עוד מתקופת היותם סטודנטים באוניברסיטת וורשה; סנה למד רפואה, ובגין למד משפטים. מכיוון שסנה ביקש לקיים את השיחה בארבע עיניים, עזב לנקין את החדר והצטרף אל בני הזוג וקס שישבו במטבח הקטן. בחדר השינה, מאחורי הדלת הסגורה, ישן בנם בן השבע (הדירה היתה בת שני חדרים ומטבח קטן).

הפגישה בין סנה לבגין, שהתנהלה באווירה ידידותית, נמשכה חמש שעות אולם השניים נפרדו ללא הסכמה.


השולחן העגול בבית וקס, סביבו ישבו מנחם בגין ומשה סנה
בפגישתם שהתקיימה בספטמבר 1944


קופסאות הסיגריות עליהן שירבט בגין בפגישה עם סנה

לאחר צאתו של סנה (הוא התגורר באותה עת ברחוב ביל"ו, בסמוך למקום הפגישה) נכנסו בני הזוג וקס ואליהו לנקין לחדר האורחים, ובגין סיפר להם את תוכן השיחה. בגלל השעה המאוחרת החליטו בגין ולנקין להישאר במקום עד אור הבוקר ולוקה הציעה להם את הספה הכפולה שעמדה בחדר האורחים. הם נרדמו למספר שעות בתחושה לא קלה. האצ"ל - זאת ידעו בבירור - ניצב עתה בפני הכרעות קשות.


לוקה וקס

בני הזוג וקס הכירו את בגין עוד בוורשה, כאשר ישראל וקס שימש מזכיר ראשי של התנועה הרביזיוניסטית בפולין. בשנת 1934 נשא ישראל וקס את לוקה לבית כהנא לאישה וחודש לאחר מכן עלו ארצה. הם התיישבו בתל-אביב ושכרו את הדירה ברחוב שינקין 74, בה גרה לוקה וקס עד עצם היום הזה. כשבגין היה במחתרת הוא נזקק מפעם לפעם למקום מפגש סודי ומצא שיוכל לבטוח בזוג וקס. ואכן, מלבד המפגש עם סנה, היו בבית וקס מפגשים נוספים עם יהודים ולא יהודים, ביניהם: פרידמן ילין-מור (מראשי לח"י), יצחק גרינבוים (חבר הנהלת הסוכנות היהודית ולימים שר הפנים), גרנדוס וחברים אחרים של ועדת האו"ם לחקירת בעיית ארץ-ישראל (אונסקו"פ) וכן עיתונאים זרים. בנוסף לפגישות, שימש בית וקס כתא דואר של מטה האצ"ל. לתיבת המכתבים היו נוהגים להכניס מכתבים, אותם היה חיים לנדאו (ראש המטה) אוסף כשעבר במקום כמעט מדי יום. את המעטפות של הארגון היו מסמנים בנקודה קטנה בצד, וכך הבדילו אותן ממכתבי משפחת וקס. כששאלו את לוקה וקס אם אינה פוחדת ממאסר, ענתה כי אחרי שאיבדה את משפחתה בשואה, הפסיקה לפחד.

לאחר שנתאלמנה נרשמה לוקה לקורס לציור, אולם את כישרונה הגדול ביטאה באומנות הפיגורטיבית. היא התחילה לפסל, ובחרה בנושא העיירה היהודית. מן הזיכרון פיסלה את הסנדלר ושואב המים, את בחור הישיבה ומתקן הסירים, את הכלי-זמר והאופה, הנפח והחייט. היום ניתן לראות בדירתה תערוכה מרהיבה של דמויות העיירה היהודית בפולין, שנעלמה ואיננה עוד.

גם משפחת חנה ורפאל ליצקי אירחה את מנחם בגין בתקופת המחתרת.

חנה ליצקי30
חנה לבית גולדברג נולדה בצפת למשפחה בת 7 ילדים, דור חמישי בארץ. בשנת 1938, בגיל 13, הצטרפה לבית"ר וחמש שנים לאחר מכן היתה לחברת האצ"ל. לאחר שסיימה עשר כיתות לימוד (בצפת של אותם ימים לא היה בית-ספר תיכון) חיפשה עבודה וחברה,


חנה ליצקי

שהיתה נשואה לשוטר, הציעה לה להיות אחראית על המטבח של השוטרים היהודים שהתגוררו בתחנת המשטרה בהר-כנען. באותה עת שירתו בצפת עשרה שוטרים יהודים והסוכנות היהודית דאגה למטבח מיוחד עבורם. מאחר והמטבח היה כשר, היתה חנה זקוקה להמלצת רבה של צפת ואכן הרב זילברמן אישר שהיא באה ממשפחה שומרת מצוות ותדאג לשמור על הכשרות. חנה, שנהגה לקנות את כל המצרכים ולבשל לשוטרים היהודים, מצאה חן בעיני רפאל ליצקי, האקונום של המשטרה, ובשנת 1944 נישאו השניים בצפת וקיבלו מן המשטרה דירה על הר-כנען. רפאל היה חבר באצ"ל והשתייך למחלקת המודיעין ("הדלק").

באחד הימים הגיע לצפת יעקב עמרמי ("יואל", שעמד בראש ה"דלק") והציע לרפאל לבקש העברה לתל-אביב ואכן בשנת 1946 עברו חנה ורפאל ליצקי עם בִיתם התינוקת לתל-אביב והשתכנו בדירה שהוכנה עבורם על-ידי הארגון, ברחוב ז'בוטינסקי מספר 59, מול בית-החולים "אסותא". הדירה היתה בת שני חדרים והרעיון היה שאחד מהם ישמש את בגין לעבודתו. לאחר שהמפקדה הארצית של הארגון אישרה את התוכנית, הגיע לדירה יעקב עמרמי בלוויית שרגא עליס ("חיים טויט"), כדי להתקין מקום מחבוא. בדירה היה חדרון ששימש לגרדרובה ושרגא התקין דלת מסתובבת שנראתה כחלק מן הקיר ועליה תלו ראי גדול, כך שכל מי שנכנס לדירה לא יכול היה להבחין בדלת. אל תוך החדרון הוכנס כיסא, שעמד מאחורי המעילים.

בגין החל לבקר בדירה של ליצקי בתחילת שנת 1947, לאחר שעזב את הדירה ברחוב יהושע בן-נון ועבר לגור ברחוב יוסף אליהו. על הפגישה עם בגין מספרת חנה ליצקי:31
בתחילה לא ידעתי מיהו, רק ידעתי שהוא איש חשוב ויש לשמור עליו. בגין נהג לעבוד בחדר ולעיתים קרובות גם היה לן שם. לשם כיסוי סיפרתי לשכנים כי בגלל מצבנו הכלכלי הקשה אני נאלצת להשכיר את החדר לדייר משנה (נוהג שהיה מקובל מאוד באותם ימים). כשבגין הגיע הוא היה רזה מאוד ואני נהגתי לבשל לו ולהאכיל אותו כדי שיעלה קצת במשקל. בפעם הראשונה שהבאתי לו את האוכל לחדרו הוא נישק את ידי. אני הסמקתי מרוב בושה, כי לא הייתי רגילה לנימוס הפולני.

באחד הימים הוכרז עוצר בתל-אביב. רפאל היה אז במשטרה (הוא שירת במשטרת הצפון ברחוב דיזנגוף) ואני יצאתי למרפסת כדי לעמוד על המשמר. לפתע עצרה מול הבית מכונית צבאית ועליה 5 חיילים עם הכומתות האדומות ("הכלניות"). נכנסתי מיד הביתה, פניתי אליו (באותו זמן עוד לא ידעתי את שמו, וכאשר הבת שלי שאלה אותי כיצד קוראים לו, אמרתי לה "יהודה") ואמרתי לו: "לדעתי אתה צריך להיכנס לבונקר". מאחר ובאותה תקופה הרבה בגין בעישון, סילקתי את המאפרה עם אפר הסיגריות, ניקיתי הכול והוא נכנס לחדר מחבוא. לאחר שהוא נכנס, צבעתי מיד את הסדק שנוצר בין הדלת לקיר, כדי שלא ירגישו בסדק (בקרבת מקום היתה תמיד קופסת צבע עם מברשת). לאחר מכן הכנתי את עצמי לקבל את הבריטים. על השולחן היה בקבוק משקה וכפי שהכינו אותי התכוננתי להיות אדיבה, לקבל אותם יפה ולאפשר להם לחפש בכל הדירה. בעודי ממתינה, שמעתי שהם נכנסו לחדר המדרגות, אבל המשיכו לעלות לקומה השנייה (אנו גרנו בקומת הקרקע). בקומה השנייה התגורר אדם שעבד אצלם בקנטינה והם פשוט באו לקחת אותו לעבודה. לאחר שהם הסתלקו, חיכיתי קצת, פתחתי את הדלת הנסתרת ואמרתי לבגין: "אתה כבר יכול לצאת". תשובתו היתה: "חנה, זה היה תרגיל מצוין".

לאחר פריצת כלא עכו (4 במאי 1947) הגיעו אלינו איתן לבני (ששוחרר מן הכלא), יואל (יעקב עמרמי), גידי (עמיחי פאגלין) וחיים לנדאו ואני הכנתי אז ארוחת ערב של יציאת מצרים: מרק עם קניידלך ודגים ממולאים והם ישבו ואכלו וחגגו. אגב, אני הבאתי להם את האוכל אבל אני לא אכלתי אתם. בשעת הארוחה שמעתי שבגין שואל את איתן לבני לשלום בן הדוד שלו שעבד בעירייה (הכוונה לדוד בגין-המאירי שהיה איש לח"י וישב בכלא עכו). ורק אז הבנתי שהאיש שמתאכסן בביתי הוא מנחם בגין.

בחודש אוקטובר 1948 ילדתי את בני והזמנתי את בגין להיות הסנדק. לאחר הברית לקח אותי בגין למרפסת ושאל: "חנל'ה, האם היית מוכנה לעשות את זה עוד פעם בשבילי?" "ללא כל היסוס" עניתי.

כשיצא ספר "המרד" לאור, התנצל בגין בפנינו על כי לא כתב על ביקוריו בביתנו בתקופת המחתרת והסתפק רק במשפט הבא: "בימי המצב הצבאי החזיקני בביתו שוטר עברי, ש'עזר' לבריטים לחפש 'טירוריסטים'". בגין הסביר לנו כי לא רצה להזיק לרפאל, שהמשיך לשרת במשטרה גם לאחר הקמת מדינת ישראל, מאחר ובאותם הימים התנכלו במשטרה ליוצאי האצ"ל.

הערות:



1. ראיון המחבר עם אליהו לנקין.
2.
שם, שם.
3.
יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים, 3 , עמוד 172.
4.
עדות דוד ענב למחבר.
5.
ראיון המחבר עם יונה ברזילי.
6.
ראיון המחבר עם רעננה מרידור.
7.
ריצ'רד קאטלינג The Palestine Triangle p.158
8.
ראיון המחבר עם הדסה צירולניק-לוטנברג.
9.
ראיון המחבר עם יוכבד טוביאנה.
10.
יעקב רז נדקר ביולי 1939 בידי ערבים, בשעה שהניח בשוק הערבי בעיר העתיקה סל ירקות ובו מוקש.
11.
מתוך ראיון המחבר עם יוכבד טוביאנה.
12.
כעבור זמן קצר נכנסו עוד חמישה מעובדי המשרד (אליעזר אברהמי, נח שניאור, דוד פדרמן, מרדכי גרוסמן וצבי יהודאי) והסיפור חזר על עצמו.
13.
מהארכיון הפרטי של מאיר ראם.
14.
מבוסס על ראיון המחבר עם לאה וולץ.
15.
ראיון המחבר עם יהודה נאות-גלובמן.
16.
סיפורה של חיה סבן מבוסס על עדותה המצוי במכון ז'בוטינסקי.
17.
מכון ז'בוטינסקי, עדות טובה גלס-צפורי.
18.
יהושע אופיר, האצ"ל בפתח-תקוה, עמוד 132.
19.
כשנודע לאחים מרדכי וישראל בנקוביץ ששירות הידיעות של ההגנה מחפש אותם, החליטו שלשם הסוואה ייקח כל אחד לעצמו שם משפחה אחר; כך הפך מרדכי לצפורי, וישראל - לבן-אמיתי.
20.
מכון ז'בוטינסקי, עדות פנינה כץ.
21.
ראיון המחבר עם חנה בילו.
22.
עיתון "הארץ", 1 בדמצבר 1961.
23.
עיתון המחתרת "חרות", גיליון נ"א, נובמבר 1945.
24.
מכון ז'בוטינסקי, משפט עצורי שוני, תיק ח - 31/3/13.
25.
שם, שם.
26.
עיתון המחתרת "חרות", גיליון נ', ספטמבר 1945.
27.
מנחם בגין, המרד, עמוד 169.
28.
ראיון המחבר עם מרים רביד.
29.
ראיון המחבר עם לוקה וקס.
30.
ראיון המחבר עם חנה ליצקי.
31.
שם, שם.