זוהי טרגדיה שהעניינים בארץ-ישראל הגיעו לשלב כזה. הסוכנות היהודית שוללת את השימוש באלימות כאמצעי למאבק פוליטי, אך נוכחה לדעת כי יכולתה להטיל התאפקות הועמדה במבחן קשה בשל המשך המדיניות [של הממשלה הבריטית] שהיהודים רואים אותה כפטלית לגביהם.

המוקש התפוצץ מתחת לקטר, שהתהפך על צִדו, והקרונות הסמוכים לו לא ירדו מן המסילה. המשמר, שהיה מורכב משוטר בריטי וחמישה שוטרים ערבים, אומנם הצליח להתאושש מן ההלם ופתח באש, אך יחידת האבטחה השתלטה עליהם במהירות ופרקה אותם מרוביהם. גם יחידת ההשתלטות התגברה חיש מהר על השַלָמים, שחששנו שמא הם חמושים באקדחים, והושיבה אותם בצד המסילה. קרון התשלומים נשאר עומד והאנשים התחילו לפרוק מתוכו את הארגזים. הפעולה התנהלה במהירות, ונושאי הארגזים התחילו לרוץ אתם לעבר המחסן שבקצה שכונת נחליאל. תוך דקות ספורות נעלמו התוקפים, ועל המסילה נשארו רק הקרונות שניזוקו, אנשי המשמר והשַלָמים ההמומים.

למחרת היום נקראתי שוב לחקירה והפעם בתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף. בחקירה נתבקשתי לנסוע עם מכוניתי בדיוק באותה דרך שבה נסעתי עם האנשים הנ"ל. חקרו אותי באיזו תלבושת היו הנוסעים ואם היה להם נשק. שאלו אותי אם הם דיברו אנגלית טובה. עניתי להם שהתלבושת של החיילים היתה של חיל התעופה, ונשק לא ראיתי. אינני יכולה להבחין אם האנגלית שלהם היתה טובה כי בעצמי אינני יודעת טוב אנגלית.

ערב אחד ביקש ממני דב כהן ("שמשון") ללבוש את השמלה הכי יפה שלי ולצאת אתו לאחד מבתי הקפה שבו נהגו לבקר חיילים ושוטרים בריטים. ישבנו כזוג נאהבים ושמשון הקשיב לשיחות החיילים, בתקוה שיוכל ללמוד על תנועות הצבא ועל אורח חייהם של החיילים.

בפעולה זו הייתי הבת היחידה. הייתי אחראית על העזרה הראשונה והיו לי שני עוזרים גברים. מלבד תיק העזרה ראשונה, היו לי גם שתי מימיות: האחת מלאה במים והשנייה בקוניאק. לפעולה יצאנו מבסיס קרוב לכפר גנים, ליד פתח תקוה. איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל, הגיע למקום בלוויית שרה רוזנברג (שהיתה אז החברה של איתן ומאוחר יותר - אשתו ). איתן פרס מפה על הקיר והסביר את תוכנית הפעולה. את דבריו השלים שמשון (דב כהן), שנתמנה מפקד הפעולה. אני יצאתי לפעולה עם סרבל (אוברול). באותו לילה ירד גשם והיה בוץ, ובדרך הייתי צריכה ל"שירותים", ולי בתור בחורה היה קושי מיוחד, כי צריכה הייתי להסיר מעלי את הסרבל. בסופו של דבר התיישבתי בבוץ, הסרתי את הסרבל, התעכבתי קמעה והמשכתי בדרכי. ההליכה היתה קשה מאוד כי בכל מקום היה בוץ. אתה מכניס את הרגל ולא יכול להוציא אותה. לבסוף הורדתי את הנעליים, קשרתי אותם על צווארי והלכתי יחפה. ראו זאת הבחורים וחלקם עשו כמוני. ההליכה בבוץ עכבה אותנו ואיחרנו להגיע למטרה בזמן. ובינתיים אנשי הלח"י הגיעו לשדה התעופה שליד כפר סירקין, פרצו פנימה ופוצצו את המטוסים שחנו על הקרקע, כמתוכנן. אנו שמענו את הפיצוצים וכן גם השומרים שהיו בשדה התעופה לוד. והשאלה היתה, מה לעשות? כאן התגלתה מנהיגותו של שמשון, שלאחר התייעצות עם כמה מפקדים, החליט להמשיך. ובאמת בשעה שהגענו לגדר של שדה התעופה הרגשנו בתכונה מיוחדת של הבריטים שהתכוננו לבואנו. למרות כל זאת, בוצעה הפעולה בשלמות ללא כל נפגעים מצדנו. אחת היחידות התקרבה בזהירות אל השנאי שהיה בקרבת מקום, ופיצוץ עז גרם לחשיכה בכל אזור שדה-התעופה. נשמעה צפירת אזעקה והחיילים הבריטים נקראו לעמדות, אולם לוחמי האצ"ל חתכו את גדר התיל, הסתערו בחסות החשיכה פנימה והצמידו מטענים למטוסים שנמצאו אותה עת בשדה. יחידה אחרת שטפה באש את מבני המגורים של אנשי חיל-האוויר ומנעה מהם לצאת מבתיהם. לאחר הפעלת המטענים, נסוגו הפורצים למקום המפגש, והיחידה כולה החלה לצעוד בשדה הבוצי לעבר פרדסי פתח-תקווה ורמת-גן. למחרת נודע, כי בהתקפה על שדה התעופה בלוד הושמדו 11 מטוסים צבאיים.
בדרך חזרה ניגש אלי בנימין קפלן וביקש את המימייה, אולם במקום מים שתה את הקוניאק לרוויה. בהשפעת האלכוהול נשכב על האדמה בבוץ, ולא רצה להמשיך ללכת אלא "על כתפיה של דבורה", ובעזרת החברים הוא הגיע בשלום לפתח תקוה.

איני יודע אם יש לכם ניסיון בתפקיד זה; אתה תחבק את כתפיה ואת תשימי את ידייך על מותניו. כשתגיעו לקרבת המחסן, תעצרו ותתחילו להתנשק, ותקפידו על-כך שהשוטר יראה אתכם במעשיכם. אחר-כך שבו באיזה מקום, ותוך כדי חיבוקים ונשיקות, בדקו את מספר השוטרים ואת מיקומם. זכרו כי עליכם להקפיד ולהתנהג באופן טבעי כדי שלא לעורר שום חשד...

פתאום הופיעה חוה בריצה ואמרה: "ישנו בריטי אחד על-יד הבר במלון פארק מעשן פייפ. אי אפשר לטעות, זה בריטי ממש". ניגשנו אל נחום סלונים להודיע לו. נחום ואהרון נכנסו ראשונים לבית-המלון ודב כהן ("שמשון") נכנס אחריהם. ציפורה פאגלין, חוה עמרמי ואני עמדנו ליד החלון והסתכלנו מבחוץ על הנעשה במפנים. ¹⁰

עמרמי: אם אתה יהודי, איך אתה מסביר את שמך שמצלצל כאנגלי?
ג'ק: שמי האמיתי הוא יעקב ולדמן, אלא ששיניתי אותו, וליתר דיוק אבא שלי שינה את שמי.
"האם אתה מדבר אידיש?"
"לא".
"היש לך דרכון"?
"לא".

את ועדת הקבלה נהגנו לערוך במחסן של מלון הרצליה (שהיה שייך למשפחת פרל). אנו ישבנו מאחורי מסך וניהלנו דו שיח עם המועמדים להצטרף לשורות האצ"ל. לפתע אומר לנו אחד הצעירים: "מדוע אתן מתחבאות מאחורי הוילון, הרי אנו מכירים אתכן". ואכן, באותם ימים היתה צפת מקום קטן וכל אחד הכיר את כל אחד.

אני זוכרת איך נתקלנו ברחוב האר"י, לא רחוק מביתי, בילדה ערביה כבת שש שהיתה מפוחדת ובוכייה ולא ידעה להסביר איך הגיעה לשם ומה מעשיה. אנו הרגענו אותה והצלחנו להוציא ממנה לאן היא צריכה להגיע, אחזנו בידה וליווינו אותה עד אחרי מלון מרכזי ועמדנו וצפינו בה עד שעברה בביטחון אל בני עמה. לא עלה בדעתנו שאפשר אחרת...