בהיכנסנו לחדר מצאנו חמישה בחורים פצועים וביניהם מיכאל אשבל ויוסף שמחון, ומיד ניגשתי למלאכת החבישה ולהזרקת מורפיום נגד כאבים. את הפצועים קל הוחלט לפנות מן המקום, אולם את אשבל, שהיה פצוע בגבו, ואת שמחון שנפצע בברך, הוחלט להשאיר תחת השגחת שולמית שמיר, שבאה לעזרתי. אני יצאתי יחד עם איתן לבני ומיהרנו לראשון לציון כדי למצוא חדר לאכסן בו את שני הפצועים למשך הלילה.
איתן נשאר במושבה, ואני חזרתי עם המכונית כדי להעביר את הפצועים. שולמית ואני עזרנו לפצועים להיכנס למכונית ויצאנו לדרך. ליד בית החרושת לסיליקט ראינו שוטרים וביקשתי מן הנהג לסטות מן הדרך הרגילה, אולם הוא התבלבל ונסע ישירות אל תוך לוע הארי. השוטרים עצרו את המכונית ושאלו אותנו למטרת נסיעתנו. תשובותינו כנראה לא ספקו אותם והם העבירו אותנו למשטרת בית-דגן ומשם ליפו. החלה חקירה שנמשכה שלוש שעות ואז הוחלט להפריד בין הבנות והבחורים. לפני שנפרדנו הפצרתי בבחורים שיבקשו להעבירם לבית-החולים ברגע שירגישו ברע, כי עליהם לזכור שבגופם נמצאת עופרת. בלילה לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לבחורים, ובבוקר הודעתי לשוטרת שאני חשה כאבי בטן חזקים ואני מבקשת להכניסני לבית-החולים לטיפול רפואי. חשבתי שבצורה זו אוכל ליצור קשר עם שמחון ואשבל ולדעת מה עלה בגורלם. אולם לאחר זמן קצר הופיע בתאי סניטר והביא לי משקה כלשהו להשקיט את כאב הבטן שלי. הודעתי לו שמאחר ואני אחות במקצועי, אינני מוכנה לשתות משקה שאיני יודעת מה יש בו והתעקשתי להיבדק בידי רופא. ואכן כעבור שעתיים הופיע רופא שפתח ואמר: "הארגון ששלח אותך יכול להתגאות בך. חבשת את הפצועים להפליא. אך אין לך מה לדאוג, הם נמצאים כבר בחדר הניתוח ובעוד שעה קלה אנתח אותם". עניתי לרופא: "אני מקווה שכאשר תנתח את הפצועים תזכור את השבועה שנשבעת בשעה שסיימת את לימודי הרפואה לטפל בחולים ללא הבדל גזע, דת ומין". לאחר הדברים האלה הודעתי שכאב הבטן חלף, ואין צורך להעבירני לבית-החולים.
עוד באותו יום הגיעה לבית-הסוהר אימהּ של שולמית וסיפרה לנו שעורך-הדין קריצמן יבוא לבקרנו למחרת היום. אולם כעבור יומיים העבירו את כולנו לירושלים; את הבחורים השאירו בבית-הסוהר המרכזי שבמגרש הרוסים, ואותנו הבנות העבירו לבית-הסוהר בבית-לחם.

אל תתלו את חיילינו השבויים, חי אלוהים כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם. על גרדום בגרדום נשיב.

[...] בבוקר נשמעה עדות ההגנה האחרונה, של מזל יעקובי , שסיפרה כי נמצאה ביחד עם קטלן בערב החטיפה.

לקראת היציאה לפעולה באה גאולה צוהר ואמרה: שולה, מבקשים מאתנו להכין סל גדול ולמלא אותו בסנדוויצ'ים. הלכנו לחנות המכולת וקנינו פח עם מלפפונים כבושים, כמה נקניקים וכמה כיכרות לחם. אחר הלכנו למקום הריכוז של היציאה לפעולה וחילקנו לבחורים את הסנדוויצ'ים שהכנו. אני זוכרת ששמחה עוזר, שהשתתף בפעולה, היה צריך להתחפש לערבי ואני עזרתי לו לצבוע שפם שחור על שפתו העליונה.

היינו צריכות לנסוע לירושלים כדי להעביר שישה אקדחים. היינו שלוש בנות: ציפורה בורזין, שרה נדיבי ואני. היה זה יום חורפי ולבשנו מעילים, שהקלו עלינו להסתיר את האקדחים. בירושלים אמורים היינו לפגוש את יצחק אבינועם ולמסור לו את הנשק. מאחר שלא פגשנו את אבינועם, פנינו לכתובת השנייה שקיבלנו והיא - בית החרושת לבובות, שהיה ברשות הארגון בירושלים. לפתע הרגשתי ברע והיד כאבה לי מאוד. הבנות החליטו שאני צריכה להיבדק באופן דחוף על-ידי רופא. ואכן ראינו שלט "רופא" ושלושתנו נכנסנו אליו. אני נכנסתי לחדר הרופא, בעוד הבנות מחכות בחדר ההמתנה. לאחר שסיפרתי לרופא את הבעיה שלי, הוא ביקש ממני להתפשט. כיוון שהיו לי שני אקדחים מתחת למעיל, סירבתי להתפשט, ברחתי מחדרו ואמרתי לבנות שעלינו להסתלק מן המקום. הגענו לבית-החרושת לבובות, מסרנו שם את הנשק וחזרנו בשלום לפתח-תקוה.

הכדורים עפו מעל הראש, אולם את חיי אני חייבת לסמל הבריטי שאמר לחבריו: do not kill the girl (אל תהרגו את הבחורה). בשעה שנערך המשפט בפני בית-הדין הצבאי נקרא הסמל להעיד, והדבר הראשון שאמר היה: where is the girl (היכן הבחורה).

רבותיי,
אחרי שדנתם את שני הצעירים העברים אשבל ושמחון למוות, קמו שניהם על רגליהם, התייצבו "דום" ושרו, מתוך התלהבות, את ההמנון הלאומי, את "התקווה". על-כך מסר, בין השאר, הרדיו הבריטי בלונדון, בתתו לעולם בכמה משפטים קצרים, תמונה של לוחמים עברים, גאים ובלתי נכנעים, המקבלים בשירה גזר-דין קטלני. והרי לא תכחישו, כי תמונה מפליאה היא, ואם אינני יודעת, באיזו מידה היא השפיעה עליכם, הרי סבורתני כי בימים אפלים אלה, בימי האכזריות הפחדנית, יכולה הופעתם והתנהגותם להחדיר בלב כל איש חופשי אמונה מחודשת באדם, באידיאלים ובערכי-מוסר אנושיים.

אולם הרדיו שלכם לא הסתפק במסירת העובדה כשלעצמה; בהיותו נאמן לקו הכללי של מדיניותכם, הוא מצא לנחוץ להוסיף פירוש משלו, בנסחו את ההודעה כך: "שני הנידונים שרו באולם בית-הדין שיר, המכונה "ההמנון הלאומי העברי", לא בפשטות: "ההמנון העברי", כי אם "המכונה כהמנון", או בשפתכם: The so called Anthem.

בהמשך דברי אסביר, למה אני עומדת על ניסוחו המחושב של הרדיו שלכם ומהו הקשר בינו לבין המשפט שלנו. בינתיים, אביא בפניכם עובדה שנייה, אף היא מאלפת מאוד, אף היא קשורה, אם לא מבחינה פורמלית, הרי מבחינה מהותית, עם משפטנו, או עם הגורמים שהביאו למשפטנו. העובדה הזאת פורסמה באחת ההודעות הרשמיות של ממשלתכם: אניית משחית בריטית עצרה בלב ים - בהתאם, כנראה לחוק הפיראטים האוניברסלי - אנייה שהביאה מעפילים, ריפראטריאנטים עברים, החוזרים, על אפכם ועל חמתכם, לארץ מולדתם. בשעה שהקצינים הימיים שלכם עלו על סיפונה של אניית המעפילים, הם הבחינו בדגל, שהונף על התורן. זה היה הדגל שלנו, דגלה הכחול-לבן של האומה העברית. אולם הקצינים שלכם מסרו, וההודעה הרשמית חזרה ופרסמה, כי הדגל הוא "דגל בלתי נודע".

בשתי העובדות האופייניות הללו מתקפל בעצם כל תוכן המלחמה בינינו וביניכם: הן גם מסבירות, אולי יותר מכל נאומינו, את הרקע המדיני של משפטנו הקיבוצי. כי כך, רבותיי: אתם הבריטים אינכם מכירים לא בהמנון שלנו ולא בדגל שלנו. ומפני שאין אומה בלי המנון ובלי דגל, הרי נובע מעמדתכם, שאינכם מכירים באומה העברית. במלים אחרות, הנכם מזדהים מבחינת זו עם אדולף היטלר. גם הוא טען, שעם ישראל אינו עם, כי אם חבר של יצורים נחותי-דרגה ומסקנתו היתה: להשמיד. אתם, רבותיי, מקבלים את הנחות היסוד של היטלר: בזכות המלחמה עזרתם לו גם במימוש מסקנותיו, כלומר, שאתם מוכנים להמשיך בדרך זו ולהפוך את 11 מיליון היהודים הנותרים, שהם לדעתכם מחוסרי המנון ונטולי דגל, זאת אומרת מחוסרי צלם של אומה, זאת אומרת מחוסרי צלם האדם - אתם מוכנים להפוך אותם לעומדים בתור אלי מחנות ההשמדה, כשם שעזרתם לנאצים להכניס שישה מיליון מאחיהם למחנות הללו.
זוהי המזימה שלכם. למען מימושה, או כתוצאה ממנה, גזלתם מאתנו את ארצנו, ורצונכם כי נוסיף לנדוד בקרב העמים בלי מולדת משלנו, בלי דגל, או עם "דגל בלתי נודע" ובלי המנון, או עם The so called National Anthem וברשעותכם - ואני חייבת להוסיף: בטיפשותכם - הנחתם, כי אנו נשלים עם זה ונכבד את חיי השעה של עבדים נידונים על-פני מלחמה, אף אם היא דורשת את החיים, שתביא בעקבותיה את ריכוז עמנו בארצו ואת הנפת דגלו, שיוכר על-ידי כל העמים כדגלו של עם חופשי ועצמאי. תקוותכם זו נתבדתה, כמובן, כליל, והסיבה העיקרית היא, שעוד לא אבדה תקוותנו. כן, רבותיי, עוד לא אבדה תקוותנו.

אם אחרי אלפיים שנות גלות חי וקיים עם ישראל - עוד לא אבדה תקוותנו.

אם אחרי דור של רדיפות ושחיטות, השפלה וניוון זכינו להיות ולראות חיילים עברים נלחמים בנשק ביד למען שחרור מולדתם - עוד לא אבדה תקוותנו...

עוד לא אבדה תקוותנו... היודעים שליטיכם, ערלי הלב ומטומטמי המוח, מהו השיר הזה בשבילנו ובשביל מיליונים של אחינו? היודעים הם, על-ידי מי והיכן הושר השיר הזה?... בשעה שהרוצחים הנאצים הטמאים הכניסו את הורינו, את אחינו ואת אחיותינו לקרונות המוות - שרו קדושינו את "התקווה"...

על-כן דעו רבותיי - אנחנו, בני ישראל, נילחם בכם עד אשר תוגשם התקווה של המיליונים שנשחטו, מפני שאתם יחד עם שותפכם היטלר לא הכרתם בהמנונם, לא הכרתם בדגלם, כי את מולדתם גזלתם. במלחמת שחרור זו נוצרה אומתנו מחדש והיא תכריח אתכם כי תכירו בה ובזכותה למולדת ובסמלי עצמאותה המקובלים בעולם התרבותי. ואתם תכירו באומה העברית ברצונכם, או נגד רצונכם, אך תכירו בה. וביום ההוא יהיו אולי יחסים תקינים בין עמנו לבין עמי תבל, ביום ההוא יסתכל במשקפת קצין ימי באנייה שעברה ליד אנייתו, יבחין בדגלה ויגיד: אה, כן זוהי אנייה עברית, ראיתי על התורן את הדגל של ארץ העברים. ביום ההוא אם מישהו ישמע, מקרוב או מרחוק, את הצלילים הנוגים של "התקווה", הוא יתייצב דום וימסור כבוד להמנונה של אומה עצמאית, כשם שאנו חיילי ישראל מוכנים למסור כבוד להמנונה של כל אומה אחרת.
יום זה יבוא - למענו הננו נותנים את נפשנו.

"יא-סית, מה שתגידי נעשה. יא-סית, יא-סית, אמרי לנו מה רצונך?".

התכנסנו בחדר קטן בשכונת התקוה בתל-אביב, שם הסביר לנו מפקד הפעולה, דב כהן ("שמשון"), את אשר עלינו לעשות. אחר-כך הלכנו לתחנת הרכבת שליד בית-הדר, שם קיבלנו פחים של זיתים שבתחתיתם היו מוקשים, ועלינו על הרכבת שנסעה לחיפה. אני ישבתי ליד שמשון והתנהגנו כזוג לכל דבר. כשהרכבת התקרבה לראש-העין, משכתי בשרשרת החירום והרכבת עצרה. שלפנו את האקדחים שהיו מוחבאים מתחת לחולצותינו, הודענו לנוסעים (שרובם היו ערבים) לצאת את הרכבת ורק לאחר שכולם עזבו את מקומם, הפעלנו את המוקשים והרכבת פוצצה ועלתה באש. מיהרנו אל המכונית שחיכתה לנו, והסתלקנו מן המקום.

המאורע עורר רושם רב בכל הסביבה. ביפו ובשכונות הסביבה עלו מאות אנשים על הגגות והסתכלו במחזה הנדיר כשרכבת שלמה עולה באש.