שער שלישי - תנועת המרי העברי

שער שלישי
תנועת המרי העברי

- המשך הפרק -

השבת השחורה

בעוד לוחמי האצ"ל ולח"י מתקיפים מטרות צבאיות, צמצמה עצמה ההגנה תחילה בהתקפה על מטרות הקשורות בהעפלה. כך הותקפו תחנות משמר החופים בגבעת-אולגה ובסידני-עלי ופוצצו מיתקני הרדאר בחיפה. אולם ככל שהמאבק המזוין נגד השלטון הבריטי התפתח, הורחבה החזית גם למטרות צבאיות שאינן קשורות בהעפלה, כמו ההתקפה שנערכה ב-22 בפברואר 1946 על המשטרה הניידת בכפר-ויתקין, בשפרעם ובשרונה (היום הקריה של תל-אביב). השיא בפעולות ההגנה הייתה הריסתם, בלילה אחד, של 11 גשרים שחיברו את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות ושנודע כ"ליל הגשרים". בליל ה-17 ביוני יצאו כל ארבעת גדודי הפלמ"ח לפעולה שהקיפה את כל גבולות הארץ. המבצע השיג את מטרתו, והארץ נותקה מכל שכנותיה. במקרה אחד, בגשר א-זיו, קרתה תקלה, וכתוצאה ממנה נהרגו 14 מלוחמי הפלמ"ח.
לאחר "ליל הגשרים" נכתב ב"עוז", הביטאון הבלתי לגאלי של "אחדות העבודה", כי:²⁵

הפעולות האחרונות מעידות על כך שהמערכה עלתה לשלב חמור יותר; שוב לא היו אלה מבצעי אזהרה בלבד. הפעולות היו מכוונות לגרימת נזק ממשי לשלטונות בארץ, והנזק נגרם. הן נועדו להפסיק את התחבורה בין הארץ לשכנותיה, והתחבורה נפסקה. הפעולות הוכיחו שכל-עוד לא יהיה פתרון ציוני לארץ, לא תוכל הממשלה לשלוט בה.

תגובת הבריטים לפיצוץ הגשרים לא איחרה לבוא ולמחרת הפעולה בִּיצעו כוחות גדולים של הצבא חיפושים נרחבים בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי. הקיבוץ נחשד כי שימש בסיס יציאה לאחת מיחידות הפלמ"ח. 27 חברים נעצרו ונשלחו לכלא עכו. גם בקיבוץ בית-הערבה, בצפון ים-המלח, נערכו חיפושים, בחשד שהמקום שימש בסיס יציאה ליחידה שהתקיפה את גשר אלנבי. בהתנגשויות עם החיילים נפצעו 12 מתושבי הקיבוץ, 2 מהם קשה, ו-70 איש נעצרו. למחרת היום צרו כוחות צבא על קיבוץ כפר-גלעדי שבצפון, וכאשר פרצו החיילים פנימה גילו החברים התנגדות פסיבית. מאות אנשים מיישובי הסביבה חשו לעזרה, ומשהתקרבו לקיבוץ נפתחה עליהם אש. מן היריות נהרגו שלושה יהודים ונפצעו שישה.

בכל הפעולות שבִיצעו הבריטים לאחר "ליל הגשרים", נהרגו ארבעה יהודים, נפצעו 18 ולמעלה מ-100 הושמו במעצר. אלא שכל זה היה מעין הקדמה למבצע גדול בהרבה, שנערך כשבועיים אחר-כך ונודע בשם "השבת השחורה".

המבצע, שתוכנן בקפידה ובסודיות רבה נגד היישוב המאורגן, החל אור ליום השבת ה-29 ביוני 1946. עוצר הוכרז בכל רחבי הארץ ו-17 אלף חיילים פשטו על מוסדות ומקומות יישוב כדי להחרים נשק ומסמכים וכן כדי לעצור את מנהיגי היישוב ואת פעילי ההגנה. ממשלת המנדט הודיעה כי היא נחושה בדעתה לעקור את הטרור והאלימות וכי פעולות הצבא קיבלו את אישור הממשלה בלונדון. מבצע "אגאתה", כפי שכונה על-ידי הבריטים, בא בהפתעה והשיג את מרבית מטרותיו. נאסף חומר מודיעיני רב ואלפים נעצרו ונכלאו במחנה מעצר מיוחד, שהוכן לקראת מבצע זה ברפיח. בירושלים פשטו חיילים בריטיים על בנייני הסוכנות היהודית, ולאחר חיפוש יסודי בחדרים ובעיקר בארכיון החרימו מסמכים רבים. כל החומר הוטען על שלוש משאיות גדולות והועבר למלון המלך דוד בירושלים, מקום משכנם של מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא. בין המסמכים היו גם מברקים שהוכיחו בעליל את חלקה של הסוכנות היהודית בהנהגת תנועת המרי העברי. כן נמצא תוכן ההסכם בין ההגנה לבין האצ"ל ולח"י, ומברקים המאשרים פעולות של האצ"ל ולח"י נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי. נמצא גם תוכנם של שידורי "קול ישראל" (תחנת השידור החשאית של ההגנה) שנאמר בהם, בין היתר, כי ייעשה הכול כדי "להכשיל העברת בסיסים בריטיים לארץ-ישראל ולמנוע את הקמתם בארץ".

נוסף למסמכים הרבים שהוצאו ממשרדי המוסדות הלאומיים, פרצו חיילים לבתיהם של חברי הנהלת הסוכנות היהודית ועצרום. בין הנאסרים היו גם משה שרתוק (שרת) וברנרד ג'וזף (דב יוסף) מן המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וכן דוד רמז, יושב-ראש הוועד הלאומי. אליהם נוספו עוד אישי ציבור שנעצרו ברחבי הארץ והובאו למחנה האחמי"ם (אנשים חשובים מאוד) שנבנה עבורם בלטרון. בתל-אביב נערך חיפוש יסודי בבית הוועד הפועל של ההסתדרות וכן במשרדי העיתון "דבר" ובבנק הפועלים.

חיפושים ומעצרים נערכו גם בקיבוצים רבים, אולם ההצלחה הגדולה ביותר הייתה לבריטים בקיבוץ יגור. שבוע ימים נערכו החיפושים ביגור וכנראה שהיו לבולשת ידיעות מוקדמות על הימצאם של מחסני נשק במקום. חברי הקיבוץ התנגדו התנגדות פסיבית, אולם הם פוזרו באמצעות גז מדמיע והושמו במכלאות שהוקמו על-ידי החיילים. תחילה היה לחיפוש אופי שיגרתי, אולם לאחר שנמצא מחסן הנשק הראשון השתנה היחס, והבריטים חפרו מתחת לרצפות והפכו כל אבן בחיפושיהם אחר נשק. ואמנם, לאחר שבוע של חיפושים נפל לידיהם שלל רב, שכלל למעלה מ-300 רובים, כ-100 מרגמות 2 אינטש, למעלה מ-400,000 כדורים, כ-5000 רימונים וכן 78 אקדחים. את השלל העצום הזה הציגו הבריטים במסיבת עיתונאים שערכו במקום, ולאחר שעצרו את כל הגברים שנמצאו ביגור, עזבו את הקיבוץ.
במסגרת "השבת השחורה" נעצרו ברחבי הארץ כ-2,700 איש, שהועברו למחנה המעצר ברפיח.

יומיים לאחר "השבת השחורה" התכנסה מפקדת ההגנה, בראשותו של משה סנה, לדון בדרכים לתגובה. דעת המשתתפים הייתה שיש להמשיך במאבק המזוין וזאת כדי להוכיח לבריטים שלמרות המאסרים ההמוניים, לא הצליחו לשתק את תנועת המרי העברי. וזה לשון הכרוז שהופץ ב-2 ביולי 1946 מטעם תנועת המרי:

מפקדת ההגנה החליטה לבצע שלוש פעולות נגד השלטון הבריטי. האחת - פשיטה של הפלמ"ח על מחנה הצבא בבת-גלים לשם החרמת נשק (לפי הידיעות של הש"י, הועבר לשם הנשק שנלקח ביגור). ביצוע הפעולה השנייה הוטל על האצ"ל - פיצוץ בניין מלון המלך דוד, בו שכנו משרדי ממשלת המנדט והמפקדה הראשית של הצבא הבריטי. על לח"י הוטל לפוצץ את בניין "האחים דוד" הסמוך לו, בו שכנו משרדי הממשלה. במכתב שכתב סנה אל בגין, נאמר:²⁶

א) עליכם לבצע בהקדם האפשרי את הצ'יק [הכוונה למלון המלך דוד - מלונצ'יק] ואת הבית של "עבדך משיחך" [הכוונה לבניין האחים דוד]. הודיעני על המועד. מוטב בבת אחת. אין לפרסם זהות הגוף המבצע - לא פרסום במפורש ואף לא ברמיזה.
ב) אף אנו מכינים משהו - פרטים נודיעכם בעוד מועד.
ג) יש להוציא את ת.א. [תל-אביב] וסביבתה מכלל כל תוכנית פעולה. אנו מעונינים כולנו לשמור מכל משמר על ת"א כמרכז חיי היישוב וכמרכז פעולתנו אנו. אם בעקבות פעולה תשותק ת"א (עוצר, מאסרים), נשותק גם אנו ותוכניותינו. אגב, לא כאן מרוכזים העצמים החשובים של הצד שכנגד. ובכן, ת"א - "מחוץ לתחום" בשביל צבאות ישראל ...
1. 7.46 "מ" [משה סנה]

בעוד ההכנות לפעולות היו בעיצומן, הגיע מאיר וייסגל למקום מחבואו של סנה. וייסגל בא בשליחותו האישית של חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית (וייצמן עצמו שכב באותו זמן על ערש דווי בביתו ברחובות). וייסגל הודיע לסנה כי וייצמן מפציר בו להפסיק את המאבק המזוין נגד הבריטים. בין השאר, ציטט וייסגל את וייצמן באומרו:

במדינות מקובל כי הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים. מעולם לא נזקקתי לסמכות זו ולא עלה בדעתי להתערב בענייניכם. הפעם, הראשונה והיחידה, הנני משתמש בזכות זו ודורש ממך להפסיק את כל הפעילות.

וייצמן דרש תשובה מיידית והודיע, שאם בקשתו תידחה, הוא יתפטר מתפקידו ויפרסם ברבים את סיבות ההתפטרות. סנה, שהתנגד להפסקת המאבק המזוין נגד הבריטים, הודיע לוייסגל, כי אינו יכול להכריע בעניין זה בעצמו וכי יביא את דרישתו של וייצמן בפני ועדת -x-.²⁷ בוועדה התעורר ויכוח לגבי סמכויותיו של נשיא ההסתדרות הציונית, אולם בסופו של דבר הוחלט ברוב קולות להיענות לבקשתו של וייצמן. סנה, שהתנגד להחלטה, הודיע על התפטרותו מתפקידו כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אולם נשאר איש הקשר עם האצ"ל ולח"י. בפגישה עם בגין העלים סנה את החלטת ועדת x וכל בקשתו הייתה לדחות את ההתקפה על מלון המלך דוד ולא לבטלה. סנה החליט כי הוא עצמו ייסע לפאריס, כדי להשתתף בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית בה יידון המשך המאבק בממשלת המנדט. לפני צאתו את הארץ, ב-19 ביולי, העביר סנה לבגין פתק נוסף, שנאמר בו:

שלום!
שמעתי מחברי על מהלך השיחה האחרונה. אם עודך מחשיב את פנייתי האישית, הריני מבקשך בכל לשון של בקשה להשהות את הפעולות העומדות על הפרק לימים ספורים נוספים.

בעקבות בקשותיו של סנה, נקבעה ההתקפה על מלון המלך דוד ל-22 ביולי 1946. בגלל קשיי תיאום, החליט לח"י לבטל את תכניתו לפוצץ את בניין "האחים דוד".

פיצוץ מלון המלך דוד

ב-2 ביולי, העבירה עדינה חי ("תחיה") לאבינועם (מפקד מחוז ירושלים) את הדואר שהגיע מתל-אביב. באחד הפתקים היה כתוב: "נתקבל אישור למבצע צ'יק. גש מיד להכנות. חתום - גידי". "צ'יק" (קיצור ממלונצ'יק) היתה, כאמור, מילת הצופן למלון המלך דוד. אבינועם הורה לעדינה (ששימשה קשרית המחוז) לכנס את הצוות הבכיר של הח"ק בירושלים, כדי להכין את תכנית ההתקפה. בראש הצוות עמד שרגא עליס והשתתפו בו גם האחים אליהו ("אביאל") וישראל ("גדעון") לוי.
למחרת יצאו שני זוגות לטייל בסביבת מלון המלך דוד; שרגא עם שרה אגסי ("יעל"), ואליהו לוי עם שמחה רחובי. הם סקרו את הכניסות למלון וכן את עמדות הביטחון של הצבא והמשטרה הבריטית. הם שמו לב לכך שכל אנשי השירותים נכנסים למלון דרך כניסה מיוחדת המובילה אל מרתף הבניין. בדרך זו נהגו להכניס גם את מצרכי המזון עבור מסעדת המלון.
באחד הימים, הודיעו לשרה אגסי לבוא לפגישה בערב, לבושה בבגדים יפים במיוחד. באותו ערב היא שמשה בת לוויה לשרגא (שאף הוא היה לבוש חליפה ועניבה) ויחדיו יצאו לבלות במועדון "לה ריג'נס", ששכן במרתף מלון המלך דוד. שרגא התבונן סביבו ועינו צדה מייד את עמודי הביטון שהיו במרכז המועדון והבין שהם תומכים בכל האגף הדרומי של הבניין. המלצר הושיב אותם ליד אחד השולחנות והם הזמינו משקה חריף, כנהוג במועדון מסוג זה. כאשר פצחה התזמורת בנגינת ולס, הזמין שרגא את שרה לרקוד אתו. הוא הבחין בווילון גדול באחת מפינות האולם וכאשר התקרבו אליו במהלך הריקוד, עשתה עצמה שרה כמועדת ותוך כדי תפיסתה, הסיט שרגא את הווילון וראה שמאחוריו היו סדורים כיסאות זה על גבי זה. בדרכם חזרה לשולחנם, ניגש אל שרה קצין בריטי וכנהוג ביקש לרקוד איתה. שרה נזדעזעה וסירבה בתוקף. לאחר מכן הסבירה לשרגא:
"יש גבול למה שאני מוכנה לעשות. עליך להבין שבשום אופן איני יכולה לרקוד עם קצין בריטי."
למחרת בערב הגיע תורם של האחים אליהו וישראל לוי לבלות במועדון ה"לה ריג'נס". הם הופיעו כערבים עשירים, בלוויית שתי בנות יהודיות. ישראל ביקש מבת לווייתו, שמחה רחובי, להיכנס לשירותים ולרשום את כל אשר תראה שם. במיוחד התעניין בפתחי יציאה. הוא עצמו יצא את המועדון בעד דלת שהובילה אל פרוזדור ארוך, שם היו חדרי השירותים של המלון: חדרי הכביסה, מטבח ועוד. התברר, כי הפרוזדור הוביל אל הסמטה שדרכה נהגו להכניס את מצרכי המזון. בעוד הוא מסתכל סביבו, ניגש אליו אחד העובדים ושאל אותו למעשיו. ישראל הסביר, בשפה הערבית, כי איבד את דרכו ואותו עובד הראה לו בנימוס רב את המדרגות שדרכן ניתן להגיע לקומת הכניסה.
ישראל לוי ("גדעון"), שנתמנה על-ידי אבינועם להיות מפקד הפעולה, החל לגדל שפם והלך בלוויית שמחה רחובי חברתו לעיר העתיקה, שם קנו תרבוש אדום וכן מכנסיים לבנים, כפי שלובשים העובדים הסודניים של המלון.
ביום שני, 22 ביולי 1946, בשעה 7 בבוקר, החלה ההתכנסות בתלמוד תורה "בית-אהרון", ברחוב ילין פינת רחוב יוסף בן-מתתיהו. הבחורים הגיעו למקום ביחידות, כל אחד אמר את הסיסמה ונבלע באחת הכיתות. כעבור זמן הגיע הפיקוד הבכיר, שכלל את עמיחי פאגלין ("גידי") ושרגא עליס ("חיים טויט") שהגיעו מתל-אביב, וכן את יצחק אבינועם (מפקד מחוז ירושלים) ואת ישראל לוי ("גדעון") שכאמור נתמנה למפקד הפעולה.
לאחר שכל המשתתפים, 25 במספר, היו במקום, פתח אבינועם ואמר:

אנו יוצאים היום לפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי בארץ-ישראל. תהיה זו הפעולה הנועזת ביותר שערכנו עד היום, ואני בטוח שלתוצאותיה יהיו השלכות מרחיקות לכת. אמנם הבריטים מקיימים שמירה חזקה על הבניין וסביבתו, אולם כל זה לא יעמוד בפני המוח היהודי.

אחר-כך סקר "גידי" את הפעולה באופן כללי וישראל לוי פרס בפני הנוכחים את פרטי התכנית וקבע את הרכב הצוותים השונים. לאחר דברי ההסבר, החלו השאלות והתשובות. ואז בא החלק ה"פורימי" של ההתכנסות; "גדעון" התלבש בלבוש מלצר סודני - תרבוש אדום לראשו, מכנסיים לבנים רחבים וחגורה אדומה ורחבה סביב מותניו. אחרים הוסיפו על בגדי החאקי שלהם לבוש ערבי, ובבת אחת התפרק המתח ששרר בחדר והכול פרצו בצחוק גדול.
לאחר חלוקת הנשק, יצאה החוליה הראשונה לדרך. היתה זו קבוצת ה"סבלים" בפיקודו של אבני, כולם מחופשים לערבים. תפקידם היה להגיע לסביבות מלון המלך דוד ולחכות ליד הכניסה הצדדית כדי לעזור בפריקת כדי החלב מן הטנדר שיגיע בעקבותיהם. אחריהם יצאה חוליית הפורצים בטנדר שחיכה בחוץ, עמוס בכַדי חלב תמימים שמולאו בחומר נפץ.
בשער הכניסה עצר השומר את הטנדר ושאל את הנהג לאן מועדות פניו. תחילה ניסה הנהג להסביר לשומר כי הוא מוביל כדי חלב המיועדים למטבח המלון, אבל כאשר השומר המשיך בשאלותיו הטורדניות, השתלט עליו אחד הבחורים, פרק ממנו את נשקו (היה לו אקדח בחגורה) והוביל אותו אל המטבח, שם היו אמורים לכנס את כל העובדים. הפורצים ובראשם ישראל לוי ("גדעון"), ירדו מן הטנדר ופתחו בהשתלטות על החדרים שהיו ממוקמים בקומת השירותים.
בינתיים הוכנסו כל כדי החלב למרתף ולאחר שהונחו במקום המיועד, הפעיל "גדעון" את מנגנוני ההשהיה. הוא צעד לעבר היציאה בלוויית יצחק צדוק וכאשר הגיעו לקרבת השער, אמר לצדוק לחזור למרתף ולהודיע לשומרים לשחרר את כל העובדים ולסגת. צדוק עשה את המוטל עליו והעביר את הודעת "גדעון" אל אהרון אברמוביץ שעמד בכניסה למרתף. העובדים שוחררו ונאמר להם לעזוב את המקום כדי לא להיפגע מן ההתפוצצות. כאשר עשו שני הלוחמים את דרכם לעבר שער היציאה, נפתחה עליהם לפתע אש חזקה. השניים ענו באש, אולם אברמוביץ נפגע מצרור כדורים ונפל. לאחר שהצליח לקום ולעמוד על רגליו, עשה את דרכו אל מונית העזרה הראשונה שעמדה מחוץ לבניין. צדוק ניסה לחפות על אברמוביץ ביריות מתת-המקלע שהיה בידו, אולם לפתע נפל והרגיש שאינו יכול לעמוד על רגליו. הוא הבחין מיד שנפגע ברגלו, ובכוחות עצמו החל מדדה על רגלו הבריאה אל מונית העזרה הראשונה. שני הפצועים הוכנסו למונית. אברמוביץ פנה אל הדסה טבק, שחיכתה במונית, ואמר: "אני נקוב כולי". היא ניסתה להרגיע אותו ולחבוש את פצעו. מצבו של צדוק היה קל יותר. המונית מיהרה אל עבר חדר העזרה הראשונה שהוכן בעיר העתיקה. ליד הקישלה עצרה המונית ליד מחסום שהוקם שם על-ידי המשטרה. הדסה שישבה בין שני ה"ערבים", כיסתה בחצאית את אברמוביץ, והפוזה הזו מצאה חן בעיני השוטר הערבי שהציץ אל תוך המונית: צעירה יהודיה מתחבקת עם "ערבי" שנראה שיכור! את המחזה הזה ראה גם אחד היהודים שעבר במקום ומיהר לספר זאת לאביה של הדסה. האב כעס מאוד וכשחזרה הדסה הביתה, אמר לה:

בתי, כפי שתציעי את מיטתך, כך תשני עליה.

כעבור מספר חודשים נודע לאב שהדסה חברה באצ"ל וכשהרימה את החצאית מעל ה"ערבי" נסתה להציל את חיי חברהּ הפצוע. האב התנצל בפני בִתו על דברי התוכחה שהטיח בה.
לאחר שהפצועים הוכנסו למונית העזרה הראשונה, יצא "גל" את חצר המלון ופנה אל פינת הרחוב. לפתע ראה את אחותו, שרה אגסי, שלא ידע כי גם היא השתתפה בפעולה. הוא רץ אליה ובהתרגשות רבה אמר לה:

"שרה, נפצעתי" והצביע לאזור הבטן.

שרה הכניסה את ידה לתוך הסרבל הכחול שלבש אחיה, ולא מצאה כל פצע או דם. היא לקחה מאחיה את האקדח ושתי פצצות "פיטרדה" (רימוני הלם) שמצאה בכיסו, באומרה כי אם ייתפס עם נשק הוא עלול לקבל פסק דין-מוות, בעוד שאצל נשים הבריטים אינם נוהגים לחפש. "גל" הלך לדרכו, ושרה יחד עם עדינה חי ("תחיה") חברתה יצאו למשימתן. תחילה החביאה שרה את ה"פיטרדות" בשדה בין הסלעים (את האקדח לא החביאה, כי היה יקר מדי בעיניה) ומשם הלכו השתיים אל מקום שבו היה מותקן מכשיר טלפון. הן טילפנו אל מרכזיית מלון המלך דוד ולמערכת העיתון "פלסטיין פוסט". בשני המקרים היתה ההודעה זהה:

"הנני מדברת בשם המחתרת העברית. הנחנו חומר-נפץ במלון. עליכם לפנותו מיד - ראו הזהרנוכם".

הבנות טילפנו גם אל הקונסוליה הצרפתית, ששכנה בסמוך למלון, והודיעו כי מאחר שהונח חומר-נפץ במלון המלך דוד, הם מתבקשים לפתוח את החלונות, כדי שלא ייגרם נזק מהדף האוויר. ההודעות הטלפוניות נִיתנו כדי שהבניין יפונה ועובדי המלון לא ייִפגעו מן הפיצוץ. הטלפנית של מלון המלך דוד העבירה את האזהרה אל מנהל המלון, מר המבורגר, אשר הפעיל את מנגנון האזעקה הפנימי, שהיה מחובר גם לתחנת המשטרה וכן מסר את הידיעה למזכירות הממשלה. הידיעה עשתה לה כנפיים, והחלה בריחה מבוהלת של אורחים ועובדים מבית המלון. המשטרה הפעילה מיד את צופרי האזעקה. כל התחבורה האזרחית נעצרה ומכוניות משטרה שעטו לעבר המלון. עם הישמע האזעקה, עצרו שומרי המלון את זרם הבורחים ומנעו מהם לעזוב את המלון. אנשי הביטחון הבריטים לא העלו על דעתם שבמרתף הבניין מצויים מוקשים, שהתפוצצו כעבור כחצי שעה והרסו אל כל האגף הדרומי של המלון, בו שכנו מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא.
לאחר שהבנות סיימו את סידרת שיחות הטלפון, נפרדו השתיים ושרה פנתה לעבר רחוב אגריפס, אל חנות אביה, כשבתיקה מצוי אקדח הפרבלום שלקחה מ"גל". כאשר נכנסה לחנות כבר היתה מהומה גדולה בעיר והאב שאל את בתו:

"האם שמעת משהו מיהושע?" (הוא ידע שיהושע חבר באצ"ל ודאג לשלומו).
"אבא, אין לך מה לדאוג. יהושע בסדר," ענתה שרה.