תגובה זו היתה צפויה מראש ולא פעם התפלאנו על שאיחרו לנקוט בה. שגו אלה שהשלו את עצמם ולא הביאו אותה בחשבון כשהחליטו. אם די בפעולה אחת כדי לשתקנו - מוטב היה אילולי פתחנו כלל.

[...] ראשי ההגנה נטפלו לקטע אחד של החזית - לקטע שבו דווקא יד האויב השולט בים היא על העליונה - והסיחו את דעתם מן החזית המרכזית ומן המטרה האמיתית. בעיוורונם לא ראו, כי המשעבדים הבריטיים גזרו על הכול, ומשום כך לא יתירו כל גידול אמיתי של האומה בארץ-ישראל, לא "חוקי" ולא "בלתי חוקי"...
עתה ברור כי המלחמה המקוטעת לא תביא לשום מקום... ישנת חזית אחת, ישנת מלחמה אחת, מכרעת, שמטרתה להפיל את שלטון הדיכוי הבריטי ולהקים במקומו את הממשלה העברית המשחררת...
דרשנו והננו דורשים:
לא להסתפק בפעולות מלחמה בודדות, או בפעולות "תגובה" חולפות, כי אם לנהל מלחמה מתמדת שתתפתח להתקוממות כללית, להסתערות כיבוש...

אחד המשרדים היה ברחוב ביאליק 16 במרתף. הכיסוי היה "אימפורט אכספורט" והיו שם ארגזים, חלקם ריקים. הציוד המשרדי היה שולחן מטבח קטן וכסאות בלי משענת. לי לא היה שולחן, ואילתרנו מארגזים שולחן כתיבה. היתה לי מכונת כתיבה קטנה, שניתן היה לטלטל אותה, ועליה כתבתי את כל החומר שקיבלתי מהמפקד (מנחם בגין). היה שם גם חדר קטן, ששימש את הלל חברון ("צבר"), מזכיר המטה, ובו נהגנו לשרוף את כתב היד לאחר סיום ההדפסה. במשרד הזה קיים חיים לנדאו ("אברהם") את הפגישות שלו. עבדתי שם עד לתאונת הדרכים שקרתה לי. בסוף אפריל 1947 נשלחתי למסור הודעה דחופה לשמואל מייטין ("אמנון"), מפקד מחוז חיפה, שהיתה קשורה להתקפה על כלא עכו. העמידו לרשותי מכונית עם נהג, ונסענו לחיפה. בדרך, ליד אבן יהודה, התהפכה המכונית ואני מתחתיה. אגן הירכיים שלי רוסק והוזמן אמבולנס. הנהג רצה לקחת אותי לבית-החולים ביילינסון, אולם מאחר שבית-חולים זה היה שייך לקופת חולים כללית, חששתי שמא שם יזהו אותי ויסגירו אותי למשטרה. על-כן עמדתי על-כך שיעבירו אותי לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב וכך היה. שכבתי שם בשם בדוי ופרופ' מרכוס, שאהד את המחתרת, טיפל בי במסירות רבה. כעבור זמן לא רב, הגיע לבית החולים שוטר בריטי וביקש לקבל ממני עדות בקשר לתאונה. אמרתי לו שאני מרגישה רע מאוד וביקשתי אותו לחזור במועד אחר. בינתיים הגיע חיים לנדאו ("אברהם") וכמובן שסיפרתי לו אודות ביקור השוטר. אברהם המציא לי כתובת מגורים, אותה מסרתי לשוטר כשבא אלי בשנית. כן אמרתי לו שהנהג הוא מכר שלי ואין לי אליו שום טענות. המשטרה ביקרה בכתובת שמסרתי להם ולאחר שדברי אושרו, לא הטרידו אותי עוד מן המשטרה... ביליתי בבית-החולים תקופה ארוכה יחסית, וכדי לא לעורר חשד, היה מספר המבקרים קטן למדי. אימי ביקרה אותי פעם או פעמיים, אולם לעומת זאת נהג אחי הצעיר אריה (שלא היה נתון למעקב של המשטרה) לבקר אותי מדי יום ביומו. למרבה הצער נפל אריה ז"ל בהתקפה על יפו, שנערכה באפריל 1948. כן הרבה לבקרני ד"ר אליעזר מתן ("יואב") שהיה אחראי לטיפול הרפואי בפצועי הארגון.
לאחר שהשבר התאחה, יצאתי מבית החולים אבל עדיין לא יכולתי ללכת על רגלי. באותה תקופה התאכסנתי אצל דוריס ושמואל (מוקי) כץ, ודוריס טיפלה בי במסירות רבה. מספר פעמים בשבוע נהגתי לבקר אצל ד"ר וייזר כדי לקבל טיפול בפיזיותרפיה. ד"ר וייזר נהג לטפל בפצועי הארגון, למרות שלא הזדהה עם האידיאולוגיה של האצ"ל... כאשר התחלתי ללכת ללא עזרה , אומנם בצליעה, חזרתי לדירתי ולעבודתי.

הקשר הקבוע והרגיל בין המטה לבין המפקד הופקד בידי המקשרת הראשית של המטה רוחמה (רחל מאירי לבית ימיני). היא התברכה בכישרון מיוחד לנוע כצל, הבא והיוצא מבלי לעורר תשומת לב כלשהי. מי ימנה ומי יספור את הקילומטרים הרבים אותם עברה רוחמה שלנו ברגליה המהירות והקלות באותם ימים.
היא ידעה יפה מאוד להשתמש באמצעים שהאופנה העמידה לרשותה של בחורה מסודרת בלבושה. בדרכה לרחוב יהושע בן-נון היתה רוחמה עוטה את פניה במטפחת צבעונית. בידה, ארנק גדול ממנו הזדקרו ה"כידורים" של מחטי סריגה גדולים. התיק היה מלא עד אפס מקום. תפקידו של ה"מטען" היה להסתיר את הדואר של המטה. רוחמה ידעה לחפור בתוך התיק ולהוציא מיד את צרור הניירות שהופקד בידה. חיפוש פתע ברחוב לא יכול היה לגלותם.
אולם עיקר השליחות היתה בעל-פה. בפיה הופקדו כל הסודות של המחתרת. רבים מהם לא נודעו אף למפקדים אחראיים רבים. היא למדה אותם לפי שיטה מקורית, שהיתה כנראה משותפת לכל המקשרות הנחמדות שלנו. אנו רואים אותה בזיכרוננו, זקופת קומה, מרוכזת, כאילו מפשפשת בתוך עצמה, אצבעותיה פרושות והיא סוגרת אותם אחת אחת, במידה שהיא עוברת מעניין לעניין ופעמים קולה נפסק. אז היא מונה בלחש... "זה היה שבע, כעת בא שמונה... שמונה... אה" - ומפיה באה הודעה חדשה.
בימים הראשונים של תפקידה היתה רוחמה מביאה במבוכה קלה את מפקדנו. כיליד פולין האבירית ירש ממורנו ורבנו דרכי נימוס אופייניים לגבי האישה. מאידך היתה רוחמה שלנו - חייל הארגון הצבאי הלאומי - מוסרת לו כבוד צבאי בעמידת "דום".

כעבור זמן מה קבלה מסירת הידיעות צורה פחות רשמית, לנוחיותו של המפקד, אולם רוחמה שמרה תמיד על רשמיות מסוימת והיתה מוסרת את אשר בפיה בעמידה.

לאחר מסירת הדואר והידיעות חיכתה רוחמה לתשובה. היא נהגה להשאיר את המפקד בחדרו והיתה מצטרפת לחברתה של גב' בגין המכינה במטבח את הארוחה. היא התיישבה על השרפרף, פותחת את ארנקה וממעמקיו מופיע גוש צמר עם המסרגות, אחריהם מזדנבים החוטים. היא סופרת את העיניים, מורידה ומעלה אותן. בגורלה נפל אחד התפקידים הקשים ביותר. עליה להיזהר בדרך, לחזור ולבדוק כל פעם בקפדנות האם לא עוקבים אחריה, האחריות הרובצת עליה גוזלת את המנוחה הנפשית. בסריגה היא מוצאת את פורקנה.

גרנו בבית מבודד עם חצר גדולה ובה עצי פרי. כשהייתי מפקדת הוטל על הבנות שלי להשתתף בהדבקת כרוזים. את הדבק בשלתי בצריף שהיה בחצר והשתמשתי בדוד הכביסה של אימא. אחר העברתי את הדבק לפחים וחילקתי לבנות, שיצאו זוגות זוגות כדי להדביק את הכרוזים על קירות הבתים ברחבי רמת-גן, כאשר האחת מחזיקה בכרוזים והשנייה מורחת את הדבק על הקיר. בנוסף לתפקידי כמפקדת כיתה, טיפלתי גם בפצועים ששוכנו בביתו של יואל פרידלר בגבעתיים. תקופה קצרה גרתי בראשן-לציון, שם פגשתי את בלהה אפרת שהיתה מפקדת הסניף. באחד הלילות השתתפתי בהנחת מוקש דרכים בכביש תל-אביב - ירושלים. אותו זמן הכריזו הבריטים על עוצר בדרכים הבינעירוניות ורק מכוניות צבאיות הורשו לנוע על הכביש. הנחנו את המוקש בצד הדרך וחיכינו בפרדס בין העצים והנה מגיעה מכונית צבאית קטנה. לחצנו על המתג והמוקש התפוצץ אולם המכונית לא נפגעה, היא רק הגדילה את המהירות שלה כתוצאה מן ההדף.
במאי 1948 יצאתי עם היחידה שלי לבסיס הבנות שהוקם בקריית-אונו במטרה לארגן ולהכין את הבנות לקראת גיוסן לצה"ל. לאחר פרשת "אלטלנה" פורק הבסיס והצטרפתי לגדוד 35 שהתארגן בכפר-יונה והיה מורכב מאנשי האצ"ל.

כשהגיעה האונייה "אלטלנה" שלחו אותנו לכפר-ויתקין. השתתפנו בפירוק הנשק מן האונייה ובערב התחילו לירות עלינו. מן היריות נפצעו בחורים ולא היה לנו אפילו מים לתת להם, אז הלכנו לים והבאנו משם מים. למחרת היום לקחו אותנו בשבי, עם הידיים מורמות, ופירקו אותנו מנשקנו.