אנו רוצות להביא לידיעתך שאנחנו, אסירות המחתרת, איננו בודדות. יש לנו חברים בחוץ ואת מחיר שילוח משפחותינו ללא ביקור ואת מחיר הברוטליות כלפינו והעלבון שנתלווה אליה, תשלם במלואו. חברינו ידאגו לכך.

הצעד הראשון היה - לא להיכנס בערב לחדרים.
כרגיל היו הבנות נכנסות לחדריהן בשעה 8 בערב. הסוהרות היו סופרות את הבנות ונועלות את החדרים עד לבוקר. הפעם נשארו הבנות למשך כל הלילה במסדרון. למי שלא טעם טעמו של מעצר, נראית פעולה זו כדבר של מה בכך, אולם בחיי בית-הסוהר משמעות הדבר פגיעה בקודש הקודשים של ה"רגוליישין" (התקנות). תקנות בית-הסוהר כמוהן כחוליות בשרשרת, וכשאתה פוגע בחולייה אחת, מתפוררת השרשרת כולה. בימים כתיקונם, היתה פעולה מעין זו גורמת לאמצעי תגובה חריפים מצד הנהלת בית-הסוהר, אך מאחר שהימים היו כבר ימי גסיסתו של השלטון הבריטי בארץ, עברה על-כך הנהלת בית-הסוהר בשתיקה.

למחרת הרחיקו הבנות לכת. הן פרצו את הגדר המבדילה בין שני חלקי חצר הווילה, ופלשו גם לאותו חלק שהיה סגור בפני העצורות במשך כל שנות קיום המחנה. רק לאחר פעולה זו, נאלצה הנהלת בית-הסוהר להיכנס למשא ומתן עם העצורות. מנהל בית-הסוהר, מיסטר תומס בכבודו ובעצמו, הופיע כשבפיו הבשורה: ב-26 בדצמבר תועברו מבית-לחם לאזור אחר.

השמחה היתה רבה. בבת אחת הוסר נטל כבד של סיוטים מהלב. מיד חשנו לבשר את הבשורה לאסירות היהודיות. ברור היה להנהלת בית-הסוהר כי תביעת הבנות להעברה מבית-לחם כוללת גם את האסירות היהודיות והנחנו שגם האסירות תועברנה יחד אתנו. אולם למחרת היום הופתענו למשמע מהומה בבית-הסוהר. בנין בית-הסוהר היה מרוחק מבניין העצורות, אולם הרעש היה כה רב, שעד לווילה הגיע. מיד התקשרו העצירות עם האסירות והתברר כי מנהל בית-הסוהר הודיע לאסירות כי הן לא תועברנה יחד עם העצורות אלא תישארנה בבית-לחם. האסירות ראו עצמן מרומות, הכריזו מיד על מרד וסרבו להיכנס לחדרים. מצבן היה קשה ממצב הבנות בווילה, כי הן היו בסך הכול עשר במספר, ובהיותן אסורות ולא עצורות, יכלה הנהלת בית-הסוהר לנקוט נגדן באמצעים חמורים ביותר.

ואומנם כך היה. מיד הוזעקו שוטרים בריטים ובאכזריות החלו סוחבים בכוח את האסירות לחדריהן. למודי ניסיון מהמרד הקודם, החרימו השוטרים בעוד מועד את כל החפצים שהיו בחדרים והשאירו את האסירות בחדרים ריקים.

מיד פתחו העצורות ב"חזית שנייה". הן פרצו אל "קודש הקודשים" - משרד בית-הסוהר, שרפו את הניירות שמצאו בו, ניתקו את הטלפון ובכוח הוציאו את המפתחות מידי הסוהרות הנדהמות. מן המשרד פרצו הבנות אל החצר. השוטרים שהיו עסוקים אותה שעה בשלבים האחרונים של הקרב נגד האסירות - נאלצו לרכז את כוחותיהם על מנת להסתער על העצורות, אולם כאן נכונה להם מערכה קשה. הבנות שהתכוננו לאפשרות זו, הכינו סירים מלאים שמן רותח ומים רותחים, כדי "לרחוץ" בהם את פרצופיהם של הבריטים.

וכך עמדו הבנות בחצר כחומה בצורה, כשמולם מתקדם טור שוטרים דרוך לקרב.

השוטרים קיוו כי בראות הבנות אותם, ייסוגו, אולם להפתעתם לא נסוגה אף אחת. השוטרים החליטו לסגת כי חשו שעלול להתפתח מאבק עם עשרות בנות דרוכות לקרב. מיד החליטו להזעיק למקום את מיסטר תומס, מנהל בית-הסוהר, שנדהם נוכח רוח הקרב של הבנות וניסה לפתוח במשא ומתן. הבנות טענו שהוא רימה אותן ועל-כן סירבו להיכנס אתו למשא ומתן. לתומס לא נותרה ברירה והוא הזעיק את מפקח בתי הסוהר בכבודו ובעצמו.

המפקח שאל בהשתאות:
"על מה הרעש? הרי נמסר לכן תאריך ההעברה".
ענינו שלא נסכים לעבור מבית-לחם מבלי שתועברנה עמנו גם האסירות. המפקח ביקש שהות של שלושה ימים למתן תשובה, ובינתיים ביקש כי נחזיר את המפתחות למנהל בית-הסוהר. סירבנו למלא את בקשתו והודענו כי אנו מוכנות למסור את המפתחות רק לכבוד המפקח והוספנו כי באם לא תינתן תשובה חיובית - נסיק את מלוא המסקנות.

למחרת היום הופיעה בפנינו סית ג'מילה, מנהלת בית-הסוהר, והודיעה באופן רשמי כי אנו יחד עם האסירות נועבר מבית-לחם ביום ראשון ה-28 בדצמבר. הסיבה לדחייה היתה שה-26 בדצמבר היה מיד לאחר חג המולד והשוטרים הבריטים יהיו עדיין בגילופין, וה-27 בדצמבר היה יום שבת.

נכנסנו לתחום מחנה המעפילים בעתלית, תוך שירה סוערת: "הבאנו שלום עליכם". בודאי משונה היה בעיני המעפילים לראות פרצופים חדשים כה עליזים ואיתנים ברוחם.

לשמחה לא היה קץ. משהורידו את האסירות מהמכונית ליכדונו יחד במחנה אחד. אנשי הסוכנות והנוטרים היהודים העובדים במחנה קיבלונו יפה ודאגו למלא את מחסורנו, החל במיטות ומצעים וכלה באוכל מבושל. תענוג היה לראות פרצופים יהודיים שאהבת אחים נשקפה מתוכם. המעפילים קבלונו אף הם בשמחה, שאלו לשלומנו, לתנאי חיינו ולמסיבות שהביאונו הלום.

גרנו בארבעה צריפים, שאחד מהם היה מיועד לאסירות. צריף חמישי היה מיועד לחדר תרבות ושישי למרפאה. בצריף השביעי נמצא המשרד ובשמיני - חדר השוטרות הערביות שבאו עמנו מבית-לחם, בתוספת שוטרת יהודיה. ההבדל היחידי בינינו העצירות לבין האסירות היה החובה שהטילו על האסירות ללבוש את מדי בית-הסוהר. מלבד זאת הן בילו את כל היום יחד עמנו. האסירות מחו נמרצות על ההפליה, ומפקד המחנה הבריטי, שהיה אדם אדיב ונוח, הרשה להן ללבוש בגדים אזרחיים ובלבד שתלבשנה את התלבושת הרשמית בשעת ביקור המנהל הארצי של בתי-הסוהר.

איך שהוא יצא, פרצו שלושה בלשים בריטים ושאלו אותי מה אני עושה בחדר. אמרתי להם שאני תלמידה שמחכה למישהו כדי לנקות עבורו את החדר. הם לא האמינו לי, הזיזו את המיטה ומצאו מתחת לבלטות מספר אקדחים. הכניסו אותי לטנדר משטרתי כדי לקחת אותי לתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים. בטנדר פגשתי את שמואל, שנתפס בחצר בשעה שניסה להימלט מן המקום.

הצעתי שאתחזה כשוטרת ואצא דרך השער בליווי שוטרת אמיתית. בדקנו את סדר התורנויות של השוטרות, למדנו לדעת מתי הן מחוץ לתפקיד ולאן הן הולכות בצאתן את המחנה. הצעתי נתקבלה. לפי מיטב זכרוני, לא היה קשה לשכנע את השוטרות היהודיות לשתף פעולה. נקבע שאצא במוצאי שבת, 6 במרס 1948, בלוויית השוטרת רותי. היתה זו צעירה חיפנית סימפטית, גבוהת קומה, חטובת גזרה, אדומת שיער ומנומשת. חוץ מכמה בנות באצ"ל, איש לא ידע על תוכניתי לברוח. בגלל החשש שהתנאים עלולים להשתנות, לא רצינו לאבד זמן ולכן לא דאגנו לקבלת אישור מן החוץ.

עם רדת החשיכה החלפתי את בגדי, שמתי מטפחת על ראשי, ועטפתי עצמי במעיל העליון של השוטרת שאת זהותה "גנבתי". בשעה שבע בערב ניגשנו, רותי השוטרת ואנוכי, אל שער מחנה הנשים. רותי ביקשה לפתוח את השער והשוטר מילא את מבוקשה בלא שזיהה אותי. כך היה גם בשערים הנוספים, לרבות השער הראשי של מחנה המעצר. שמנו פעמינו לכיוון קיבוץ "עין-הים" (היום "עין-כרמל"). לא היה זה נעים להסתובב כך בלילה, באזור ההוא, שאומנם לא נחשב "ערבי", אך יהודי בוודאי שלא היה. מלבד עתלית ועין הים לא היה אף יישוב יהודי עד זכרון-יעקב.

בדרך פגשנו באחד האנגלים משומרי המחנה. בלא להניד עפעף, בירכנו אותו ב"ערב טוב" לבבי והמשכנו בדרכנו. הלה לא העלה אף צל של חשד. לאחר שהתרחקנו ממנו, פתחנו בהליכה מהירה יותר. כך הגענו לקיבוץ עין-הים. נכנסתי לחדר האוכל וביקשתי לשוחח ביחידות עם מזכיר המשק, ליפא שמו. בשיחתנו סיפרתי לו את האמת והוספתי שאני מצפה שהקיבוץ יאות להסתירני לזמן קצר, עד שיתאפשר לי להגיע לתל-אביב. המזכיר נענה לבקשתי וזוג חברים פינה לי את חדרו והאישה - חַשְקֶה - הביאה לי אוכל והיתה היחידה שהורשתה להיכנס לחדר.

את יום המחרת עשיתי בחדר, שהיה סגור ותריסיו מוגפים. חשקה נכנסה ותוך כדי שיחה התברר לה שאני יודעת לסרוג. היא הביאה פקעת צמר בצבע כחול ושאלה אם אהיה מוכנה לסרוג קפושון לילדתה הקטנה. ברור שהסכמתי, אם כי ישיבה רגועה עם מסרגות ביד לא היה בדיוק הדבר לו נזקקו עצביי. וכך, בשעות הערב המוקדמות, בעודי יושבת וסורגת ומחשבותי נתונות לתכנון דרכי לתל-אביב, נכנס לחדר יאיר יליף, אחד הנוטרים היהודים ששמרו על מחנה המעצר. בראותי אותו אורו עיני, ידעתי שהוא יהיה לי לעזר רב. לאחר ההתרגשות הראשונה הניח יאיר על השולחן בקבוק קוניאק, מזג לעצמו ולי והורה לי להרים כוסית בליווי שתי ברכות: האחת "לחיים" והשנייה, "אבי-געזונט" [העיקר הבריאות, ברכה שהיתה מקובלת בקרב אנשי האצ"ל]. את טענתי שהשתייה מוקדמת מדי לא קיבל ובישר לי שעוד מעט תגיע אלי חברה. חזרתי לסרוג וכעבור זמן קצר נכנסה לחדר חברתי יהודית בן-אמיתי. לדבריה, היתה ההסוואה שערכו הבנות לאחר צאתי מוצלחת ושלטונות המחנה עדיין לא גילו את העדרי. הואיל וכך עשתה היא באותו ערב את אשר עשיתי אני ערב קודם לכן.

עתה היינו שתיים. יהודית הספיקה כבר להעביר הודעה לחיפה, אל אחותה, כדי שזו תדאג להגיע למחרת היום עם מונית לכביש הראשי, מול הכפר הערבי אל ג'יזר.

ביום שני, ה-8 במרס 1948, בשעות אחר הצוהריים המוקדמות, יצאנו יהודית ואנוכי את הקיבוץ. אתנו היה יאיר והאחראי על הביטחון בקיבוץ, שניהם חמושים באקדחים. הגענו עד קרוב לכביש ומצאנו מיסתור מאחורי עץ עבות, במרחק של כמאתיים מטר מן הכביש.

המונית מחיפה אומנם הגיעה, אולם לא עצרה וברחה מן המקום במהירות. מאוחר יותר סיפרו לנו שהנהג אומנם ראה אותנו, אולם היה נאלץ לעזוב את המקום משום שאותו רגע נורתה אש תופת על קבוצת בורחים אחרת, שחיכתה לבואה של השיירה מחיפה. אחד הבורחים אף נהרג מן היריות.

בלית ברירה יצאנו מן המסתור ונופפנו למשאית שעברה במקום. נהג המשאית עצר ולאחר שנפרדנו מיאיר, עלינו על המשאית. צפופות בתא הנהג, עשינו את דרכנו עד מסעף זיכרון-יעקב, בו נהגו אז לעצור המכוניות שעשו דרכן מתל-אביב לחיפה (הנוסעים לחיפה עברו למכוניות משוריינות ואילו האוטובוסים הבלתי משוריינים חזרו לתל-אביב).

הסווינו מעט את הופעתנו, עלינו לאוטובוס ובערב הגענו לתחנה המרכזית של תל-אביב.

ראשית דרכינו היתה למערכת עיתון "המשקיף", שם מסרנו הודעה שנועדה לשמש סימן שהגענו בשלום. מסירת ההודעה חתמה פרק בחיינו. ההתרגשות שאחזה בנו היתה גדולה ביותר. יהודית אמרה שאין היא הולכת אלא "עפה" באוויר.

הואיל ובריחתנו לא תואמה מראש עם "החוץ", דהיינו עם פיקוד האצ"ל, איש לא חיכה לנו. הכתובות אותן זכרתי מהתקופה שלפני המעצר לא היו מעודכנות וסביר היה בעיניי שהסיכוי הטוב ביותר ליצור קשר מיידי עם הארגון היה באמצעות אחת המשפחות שהיו כעין מוסד בעיני אנשינו. הלכנו אפוא אל משפחת גוריון, ברחוב גנסין 6. ציפורה גוריון, אם המשפחה, פתחה את הדלת. היא הוכתה בתדהמה. דומה היה עליה שהיא רואה רוחות רפאים. נתקבלנו בחום ובאהבה ללא גבול. היה "ברור" שהבת דרור (חברת אצ"ל אף היא) מוותרת על מיטתה, כדי שיהודית ואני נוכל לנוח בנוחיות. כזה היה הבית.

במחנה המעצר בעתלית שררה אווירה של חשש וציפייה לבאות. שמענו על הקרבות שהתחוללו אז בארץ והישיבה באפס מעשה הציקה לנו. נוסף לכך חששנו שהבריטים ישתמשו בנו כבני-ערובה והדבר הגביר את רצוננו להימלט ולהצטרף ללוחמים.

נודע לי כי הזרקת חלב לשריר גורמת לחום גבוה. החלטתי לנצל מידע זה כדי להתחלות ולהיות מועברת לבית-חולים מחוץ למחנה. יצרתי קשר עם החובש (נעים מזרחי-המאירי מצפת), שהיה יחד עם העצורים שהועברו מלטרון לעתלית, והוא שיחד את אחד השומרים הבריטים ובחצות הלילה התגנב למחנה העצורות והביא עמו מזרק. בחדרי כבר היה מוכן חלב שהורתח על פתיליה, וכמות מסוימת ממנו הוזרקה לי. בתחילה לא חשתי דבר, אך לאחר זמן קצר תקפו אותי צמרמורות קשות, וחשבתי כי קצי קרב ובא וכי אצליח לצאת את עתלית רק על אלונקת מתים. אולם עם שחר פסקו הצמרמורות ויכולתי ללכת לחדר האוכל כרגיל. מיד לכשהגעתי לחדר האוכל, התחלתי להתנהג כאילו קיבלתי התקפת המעי העיוור, שאת הסימפטומים שלה בררתי קודם לכן. הצהרתי על בחילה עזה ועל כאבים חזקים בשיפולי הבטן, רצתי לחדרי והשתרעתי על המיטה כשאני מתפתלת מ"כאבים" ומייללת בקול גדול. רופא המחנה, לו סיפרתי כי זו ההתקפה השלישית שפקדה אותי, הורה להעבירני מיד לבית חולים בחיפה. הועליתי על האמבולנס, כשאני צורחת וזועקת מכאבים מדומים, והאסירים והאסירות, שלא ידעו על תוכנית הבריחה שלי, ליווני במבטי רחמים והשתתפות בצער.

האמבולנס הובילני לבית-החולים הממשלתי בחיפה. בתחילה סירבתי להיכנס לבית-החולים, מכיוון שהוא נמצא בסביבה ערבית, עובדה שתקשה על הבריחה, במיוחד כאשר באותה תקופה היו כבר התנגשויות בין יהודים וערבים בכל הארץ וגם בחיפה. רופא יהודי שהובהל לאמבולנס, סיפר לי כי מצבי מסוכן ושיכנע אותי להיכנס לבית-החולים, בהבטיחו שיהיה נוכח בזמן הניתוח. החלטתי להסתכן והסכמתי, אולם למפח-נפשי העלו אותי לקומה השישית ומינו צוות של אחיות ערביות לטפל בי. כאן כמעט שהחלטתי לחזור בי. ברור שלא יכולתי לקפוץ מהקומה השישית וגם לא ציפיתי לשיתוף פעולה מצד הצוות הערבי. לעבור ניתוח שלא היה בו כל צורך, נראה מוגזם בעיני. הודעתי לרופאים שאני מסרבת להינתח, סיפרתי להם שהתקפת המעי העיוור לא היתה ולא נבראה וביקשתי לחזור לעתלית. המצחיק הוא שהרופאים לא האמינו לי... הם חשבו שאני פוחדת מהניתוח ולכן ניסו לשכנעני שמצבי מסוכן ושההתקפה השלישית היא קריטית. הוספתי להתנגד ואמרתי שאני רוצה לעבור לבית חולים יהודי כי אני פוחדת שאמות על שולחן הניתוחים.

לנוכח התנגדותי העזה, ולאחר התייעצויות קדחתניות, נכנעו הרופאים יחד עם השוטרים ששמרו עלי והחליטו להעבירנו לבית החולים "רוטשילד".

בתחנת "אגד" הועברתי מאמבולנס של "הצלב האדום" לאמבולנס של "מגן דוד אדום" והמשמר הבריטי ששמר עלי הוחלף בסמל משטרה יהודי. באותה עת חולקה חיפה לאזורים סגורים - יהודי וערבי - והמשמרות הבריטים העדיפו לא להיכנס לרבעים אלה. ברגע שעליתי על האמבולנס היהודי, נשמתי לרווחה כי הייתי בטוחה שאצליח לברוח. בית-החולים "רוטשילד" היה ממוקם בסביבה יהודית ונוסף לכך היה בן קומה אחת בלבד. הכניסו אותי לחדר הניתוחים ולאחר שסקרתי את החדר ראיתי שיש בו חלון בדיוק מעל שולחן המכשירים. הרופאים והאחיות יצאו לרחוץ את ידיהם והשאירוני לבדי, כשהשומר ששמר עלי מחכה מחוץ לחדר (אגב, בעקבות בריחתי הורד שומרי מדרגת סמל לדרגת שוטר פשוט). ברגע שהתרוקן החדר, טיפסתי על שולחן המכשירים, זינקתי אל החלון וקפצתי החוצה. כחיפאית, היתה הסביבה מוכרת לי ולכן יכולתי לבחור את דרך הבריחה הבטוחה ביותר, וכך הגעתי למקום מבטחים.