בבוקר נשלחתי על-ידי אמי לקנות דבר מה בחנות. בצאתי מן הבית, ראיתי בקצה הסימטה גבר בלונדיני בעל עיניים כחולות, לבוש חליפה ובעל תספורת קצרה כפי שהיה מקובל בצבא הבריטי. הייתי בטוחה שלפני אנגלי לבוש בבגדים אזרחיים, שבא לרַגל אחר הכוחות המזוינים ברובע. מיהרתי למלא אחר שליחות אמי ורצתי למטה האצ"ל כדי להזהיר את החברים מפני האנגלי שמסתובב בשטח. נכנסתי למטה והנה האנגלי יושב לפני, ולפני שהספקתי לומר מילה, הציגו אחד החברים: "תכירי בבקשה את המפקד החדש שלנו".

יום עבודתי התחיל בשעה מוקדמת בבוקר, כשהייתי צריכה למסור את הדואר היומי לשליח שנסע לתל-אביב. בשעת בוקר מאוחרת יותר, היתה מתקיימת פגישה עם מפקד המחוז בביתו של אחד האוהדים שלנו, שהיה מוכן להסתכן ולמסור את דירתו לרשותנו בזמן שהוא יצא לעבודתו.
בתום הפגישה הייתי יוצאת עם מכתבים שהיו מיועדים למפקדים וראשי מחלקות ובפנקסי היו רשומות פגישות ושליחויות שהיה עלי לבצע באותו יום, כמובן שהכול היה רשום בשפת סתרים ובשמות בדויים.
בשעות הצוהריים נהגתי להיסגר בחדרי (אנשי הבית בו גרתי חשבו אותי לסטודנטית ובצורה כזו הצדקתי את ישיבתי בבית בשעות שבדרך כלל אנשים מן היישוב הולכים לעבוד וכן את תקתוק מכונת הכתיבה עליה כתבתי פקודות והודעות). לאחר שנעלתי את הדלת, פתחתי את החלק האחורי של הרדיו הענקי שהיה בחדרי והתקשרתי באלחוט עם תל-אביב. מסרתי וקיבלתי הודעות דחופות ומיד לאחר מכן העברתי אותן למפקדי. פגישה כזו התקיימה בשעות אחר-הצוהריים במסעדת "תנובה" קטנה. מסתבר שעשינו רושם משונה על בעלי המקום. חיבבו אותנו בתור לקוחות טובים ובעלי נימוסים, אך פעם ניגש בעל ה"תנובה" למפקד ושאל אותו אם לא יתנגד לסדר דרכון מזויף עבור בנו... האיש הרגיש שאנחנו לא "כשרים" באיזה שהוא מובן, אך לא קלע ל"אי-הכשרות" האמיתית שלנו.

אימא של שמואל קנתה לו נעלים חדשות שגרמו לו שפשוף ברגל וכך הגיע למרפאה. הוא נכנס יחד עם דוד גרוסברד ("אמציה") וכשראה אותי אמר שמואל לדוד: "אל תתחיל אתה, זו תהיה אשתי".

מול דירתו של מרדכי סלונים היתה "תנובה" (מסעדה צמחונית של אותם ימים) והבחורים העייפים התיישבו בה, אכלו משהו ואחר הניחו את הראש על השולחן כדי לנמנם. מאחר והיתה סכנה שהצבא הבריטי יגיע לבת-ים, האיץ בהם שמואל לצאת את ה"תנובה" ולנסוע באוטובוס לתל-אביב. היו מקרים בהם נאלץ שמואל לתת סטירות כדי לעורר אותם.
באותה פעולה נהרג אחד הבחורים (עזרא רביע) ושמואל שהיה קרוב אליו לקח ממנו את תעודת הזהות שלו ונתן אותה לי ואני החבאתי אותה בחזייה שלי. עליתי עם כל הבחורים על האוטובוס ונסעתי לתל-אביב. לאחר שהאוטובוס עזב את בת-ים, אכן הגיע לשם הצבא הבריטי. אני לא רצתי לחולות כפי שעשתה דבורה נחושתן כדי לפגוש את "החברה" וכך ניצלתי ממעצר.

"אתה בחור נחמד ואנו אוהבים אותך, אבל תגמור להיות גנרל ואחר-כך תינשא לבת שלנו".

כיצד היית מגיבה אם היית רואה גבר צעיר, שזה עתה התחתן, יושב עם בחורה זרה?
ענתה האם: הצעירים של היום, פעם מתחבקים ופעם רבים. צריך לעזוב אותם לנפשם.

תגידי לי בבקשה, האם שמואל פגש את ויקטוריה לאחרונה?
ענתה פנינה: כן, הוא סיפר לי שפגש אותה במסעדת "תנובה".

באחד הימים הגשומים, עלינו לשטח עם גונדה אחת בפיקודי, כשכל הציוד הועבר ברגל מ"מוריה" ועד הגבעה. הציוד כלל מיטות, מזרונים, ציוד מטבח פרימיטיבי, אספקה לכמה ימים וכן כלי עבודה.
מיד עם הקמת המחנה נמסר הפיקוד עליו לצ'נקי (דוד בריסק), שעסק בהדרכה בצבא הבריטי, והיה אחראי באופן ישיר בפניי...
מספר ימים לאחר שעלינו לבסיס, התארגן ביקור של מספר נשים עסקניות האוהדות אותנו, שהסכימו להגיש את עזרתן למחנה. הן עסקו בארגון המשק והמטבח וגם טיפלו בהשגת אספקה מהעיר. הגיעו גם חובשת וחיילות שלנו, שארגנו את חדר העזרה הראשונה וטיפלו בנזקקים.

היה זה בית ערבי נטוש באחד הפרדסים. לא היו מים בדירה והברז הקרוב ביותר היה רחוק משם מהלך קילומטר. גאולה הציגה אותי בפני יהודה, מפקד המחנה, כטבחית החדשה. הוא משך אותה הצידה ואמר לה כי "אין זה המקום לגבירות" ומוטב שתשלח אותי הביתה ותביא מישהי שאינה כל כך מעודנת. ב"מטבח" לא היו אלא כמה איצטבאות, שלושה פרימוסים וביב שופכין - דבר שחשיבותו רבה ונכבדה כפי שנתברר לי לאחר זמן... לבי נפל בראותי את המטבח. שלוליות מים היו על הרצפה, פירורי אוכל, קופסאות-פח מזוהמות ובקבוקים ריקים היו פזורים בכל מקום ובפינה עמדה חבית דגים באושים שצחנה מבחילה נדפה מהם... ראשית דבר ביקשתי שיוציאו משם את חבית הדגים וירחיקוה ככל האפשר. אחר התחלנו בקירצוף הרצפות, האיצטבאות וכן רחצנו איזה ארון ישן שמצאתיו מתגלגל בחצר... כיסינו את הכל בשעווניות נקיות והמטבח החל לובש צורה. אחר הסדרנו את בעיות כלי-הבישול וכלי-האוכל.

באחד ממסעותינו עצר איש אצ"ל מזוין את בגין ואותי. הוא התנצל באדיבות על ההפרעה, נכנס למושב האחורי של המכונית והורה לנו להסיעו למקום רחוק למדיי מדרכנו. הפניתי את המכונית לאחור בצייתנות ומפקד האצ"ל הוסע מסע-כפייה לפי דרישתו האדיבה, אך התקיפה, של אחד מסמליו, אשר ודאי וודאי היה נבוך עד מאוד אילו הכיר את חברו לנסיעה.

בשנת הלימודים השנייה היה על כל תלמידה לעבור השתלמות בענפים השונים של הרפואה, ביניהם מילדות. כאשר השתלמתי כתלמידה בחדר הלידה, נכנסתי בוקר אחד למחלקה וראיתי את מר פעמוני (מנהל קופת חולים לאומית) עומד ליד הדלת וכאשר פתחתי את הדלת, יצאה מהחדר אישה לפני לידתה. היא היתה יפה, בגובה בינוני, שבעיני נראתה מבוגרת, ומר פעמוני ממש רץ לקראתה. נכנסתי לחדר הלידה ושם שמעתי מאחות הלילה שהיולדת שיצאה החוצה (היה זה מאוד נדיר שהרשו ליולדת לצאת לאחר קבלתה) עשתה זו בגלל פרוטקציה.
שאלתי: מהי הפרוטקציה?
ענתה האחות: זוהי אשתו של מי שהיה מזכירו של זאב ז'בוטינסקי 9 וזאת לידתה השנייה.
מאוד התרגשתי, כי לא כל יום ניתן להיות בחברתו של מזכירו של ז'בוטינסקי. החלטתי שאני אקבל את הלידה, למרות שאני רק תלמידה ללא סמכויות. במשך הבוקר התקדמה הלידה וכאשר היו צריכים להתכונן לקבלתה, ביקשתי לְיַלֵּד את הוולד. האחות הראשית והרופאים פתחו עלי זוג עיניים וממש צחקו. ואני בחוצפתי וברצינות אמרתי: "כן, אני מאוד מבקשת". כנראה הצלחתי לשכנע אותם והם אמרו לי: "תתכונני, ואם תספיקי להיות מוכנה ללידה, את תקבלי אותה". והכן הוולד חיכה לי ואני הייתי המילדת,
הילוד היה בנימין נתניהו, לימים ראש ממשלת ישראל.

"והנה במקרה, בשעה שנכנסתי למסעדה לסעוד ארוחת צהריים, ראיתי להפתעתי את דב אפרת שהיה אחד המדריכים שלי בקורס בשוני ובאותו זמן שימש מפקד מחוז ירושלים. הוא סידר לי דירה בבית-ישראל ומינה אותי מקשרת המחוז. במסגרת תפקידי זה נהגתי לנסוע לתל-אביב למסור ולהביא דואר".

המנהל: הורים סיפרו לי שראו אותך מסתובבת בפרדסים בלילה עם כל מיני בחורים. מהי תגובתך?
בלהה: איני יודעת על מה הם מדברים. כנראה ראו בחורה בפרדס ובטעות חשבו שזו אני.

[...] חיילי המעמד [כינוי לאצ"ל]!
אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עומד לפניכם, זכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו. הכו באויב. לקלוע היטב. לחסוך בתחמושת. בקרב אל תדעו רחמים על האויב, כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו. שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו...

הצלחנו לייצר במשך חודשים ספורים כמה אלפי תת-מקלעים, אלפים רבים של רימוני-יד, מרגמות משוכללות בקוטר של 2 אינטש, וברבות הימים - מרגמות משוכללות מאוד בקוטר של 3 אינטש.

שריון האויב החל לנוע לעבר עמדותינו ופתח באש קטלנית. מאחוריו התקדם חיל רגלים של הלגיון הערבי עם אנשי כנופיות בלתי סדירות. אנשינו השיבו אש וגרמו אבידות לערבים. אך אלה התאוששו מהר, נערכו מחדש לקרב והסתערו על עמדותינו. הם התקדמו בשני צירים; מכיוון וילהלמה נע השריון ומכיוון לוד התקדמו הרגלים. לבסוף הצליחו לחדור אל מרכז יהודייה.

יום אחד, ארבעה שבועות לאחר הכרזת מדינת ישראל, ניצבו שתיים מצעירות האצ"ל על משמרתן כצופות על מגדל המים של יהודיה. מזה ימים צִפתה יחידת חיל המצב ביהודיה בדאגה להתקפת-נגד ערבית חזקה מעבר וילהלמה. אנשי היחידה שלחו קריאה נרגשת אל ההגנה וביקשו תגבורת. השיבו להם בהבטחות חוזרות ונשנות ולבסוף בגידופים אך כל תגבורת לא נשלחה. באותו יום אביב נפלא נערכה התקפת-הנגד ממנה חששו. בטרם יהיה סיפק בידי שתי הנערות להצטרף אל חבריהן, הוקף מגדל המים והן נשארו מנותקות, ועִמן יחידה קטנה של מגיני המגדל.
קבוצה קטנה זו של חיילים יגעים ונואשים לחמה בחירוף נפש נגד כוחות מכריעים ביתרונם. בקרב מר פנים אל פנים נפלו כולם, בזה אחר זה. רק שתי הנערות נשארו על ראש המגדל. הן היו חובשות, לא חיילות - לא היו להן אקדחים גם לא סכינים. הן ידעו היטב אילו זוועות צפויות להן אם תיפולנה חיים בידי הערבים. אשר על-כן שמו קץ לחייהן על-ידי קפיצה מראש המגדל.